כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 65

כן, לא, לילה לבן

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 65: להחליט

"החצר המוגבלת" בבית החולים, כלומר במחלקה הפסיכיאטרית, ירוקה כולה ומטופחת על אף הקיץ. ליאם ואני הולכים לאט בין הפרחים לכיוון הספסלים המוצלים. הוא נראה לי כחוש בפנים, אבל הגוף שלו עדיין יציב. אני מסתכלת עליו מדי פעם מבעד משקפי השמש שלי ולא מצליחה לקרוא מה עובר לו בראש. גם כשהגעתי לכאן לפני רבע שעה, הופתעתי לגלות שהוא בכלל לא חיכה לי בלובי, כמו שהנחתי. הוא נשאר בחדר עד שהתקשרתי אליו ויצא לכיווני. לא רציתי לספר לו שגם אני מרגישה פתאום יותר טוב כשהאור נמצא. לא רציתי לספר לו שהדוב גם תוקף אותי. לא רציתי להטריד אותו במחשבות מיותרות.
כשאנחנו מתיישבים על אחד מהם, הוא מוציא מכיס כותנת בית החולים שלו כדור לבן ודי פצפון. הוא מכניס אותו לפה, פותח את בקבוק המים שתמיד בהישג יד ובולע לי אותו מול הפרצוף.
"הייתי בבוקר בחדר כושר פה קצת אחרי שהבנתי מאמא שלך שאת עוד ישנה. יש הקלה ותחושה יותר טובה. פחות לחץ."
"אתה לחוץ?" היד שלי בהיכון לפתוח את התיק ולתת לו את המעטפה מאתמול.
"אני בעיקר לא עצמי." הוא מוריד ממני את משקפי השמש. "את לא צריכה את זה עכשיו."
"אכלת בבוקר?" אני מתעלמת ותולה אותם על החולצה.
הוא חצי מחייך, וגם זה לא אמיתי. "כן. האוכל פה לא משהו. אני מסתפק במעדנים ולחמניות. לסלטים יש טעם לוואי נוראי והביצה לא הריחה משהו."
מאז שהגעתי לכאן הבנתי שליאם לא רוצה ללחוץ עלי. הוא לא אמר שום דבר כשנפגשנו, רק חיבק אותי והוביל אותי לחצר. אני מבינה שהוא רוצה שאדבר לבד, שזה יבוא ממני, ולכן אני פותחת את התיק ומוציאה ישר את המעטפה. חלק מהמסמכים נופלים לי לדשא, וליאם בקושי מתכופף ועם יד ארוכה אחת מרים את כולם. העיניים הכחולות שלו, שעכשיו כבויות מתמיד, קוראות במהירות את מה שכתב הרופא. הן עוברות לשוטט על המסמכים האחרים, מעבירות אותן מהר. מה שהוא מחפש היה בתחתית המעטפה, ולכן אני מניחה לו את התמונות על הברכיים.
"שמעתי את הלב שלו." אני מרגישה את הדמעות יוצאות מחדש.
הוא מרים את הראש אלי מהר משחשבתי ומנגב את הדמעה הראשונה וגם את זו שבאה אחריה. "זה ישנה משהו בהחלטה שלך?"
"אני לא יודעת." אני מרגישה את המחנק הזה ולוקחת ממנו את בקבוק המים.
"יש לך שבוע שלם, נכון? אמא שלי סיפרה לי בבוקר." הוא רואה שאני בודקת כמה מים נשארו בבקבוק ומחזיר אותו במהירות לפה שלי. "תשתי, עופרי. אם ייגמר, אני אביא עוד אחד."
אני מסתכלת עליו במבט כזה שמוציא אותי מסכנה. יכול להיות שאני באמת כזו ואין זמן מתאים יותר מלרחם על עצמי. "כן, יש עוד שבוע." אני מחפשת את הפקק ומוצאת אותו בקצה הספסל. "אתה לא בדיוק עוזר לי ואנחנו אמורים להחליט ביחד... ליאם, אתה רואה רק את טובתך ולא את טובתו."
"זה לא נכון-"
אני לא נותנת לו להשלים. "זה כן נכון. אתה כולך חושב רק מה הוא או היא יעשו לך ולא... אתה לא מסוגל לראות מעבר לעצמך. אתה במצב שאתה גם לא אמור. הכל בסדר."
"הבנתי שכבר החלטת." הוא נעשה קר.
"אני לא יודעת."
"זה נשמע ככה."
"יש לו לב." ואני לא מצליחה להחזיק את עצמי ופורצת בבכי מחדש. הבום בום בום הזה מציף לי את האוזניים ככה שלוקחות לי כמה שניות לשמוע חזרה שליאם מדבר איתי.
"גם לך יש, אני רואה." ופתאום הוא כבר לא אדיש ומחבק אותי חזק. "את תעמדי במחשבה... ב... יישום... את... את תצליחי לקבוע תור להפלה?"
"אני לא יודעת."
"את רוצה שאני אחליט?" הוא עוזב אותי בהדרגה עד ששוב אנחנו יושבים ככה שהוא קרוב אלי, אבל מסתכלים זה לזו בעיניים.
"כבר החלטת שלא." אני מנגבת את האף עם היד. איכס עלי. "אתה כל כך שקוע בעצמך עכשיו. תראה רק צעד אחד קדימה, לא מיליון. אתה תוכל לדאוג לי בחודשים הקרובים כשאצטרך אותך? אני אאבד חלק מהעצמאות שלי כי אצטרך להיות צמודה אליו."
הוא מרים גבה. "למה שתאבדי את העצמאות שלך?"
"כי כל החיים יהיו סביב התינוק הזה, ליאם. זה לא כלב."
הוא אומר משהו מטופש, "זה די דומה בהתחלה."
"פאביו לא מעיר אותך בלילה כשהוא רעב." אני משתדלת לא לכעוס עליו ומזכירה לעצמי את המצב. כמו שאמרתי, הוא לא מודע לדברים כרגע.
"אני לא יודע אם אני אוכל לקום בלילה," הוא ממלמל ומספר את מה שאני מנחשת ונכון: "הכדורים מרדימים אותי. לדעתי את די הבנת את זה, לא? הם מכניסים אותי לעולם מבודד."
"אתה מבין על מה אני מדברת?" אני נאחזת בטיפת ההיגיון שקיימת בו.
"יש זמן. אולי עד אז כבר לא אצטרך אותם." הוא נשמע בטוח במשהו שלא בטוח בכלל.
"אין אולי. יש בטוח." אני מתחילה לאסוף את המסמכים ולהחזיר למעטפה. ליאם תיכף צריך ללכת לארוחת הצהריים.
"ומה בטוח עכשיו בעינייך?" הוא שולח מבט אחרון אל התמונה בשחור-לבן שמצטרפת אל המסמכים.
"אני לא יודעת."
הוא מעלה לרגע את הטון. "את יודעת לענות תשובות אחרות? אנחנו לא מתקדמים לשום מקום."
"הזמן מתקדם." אני לא מתרגשת ממנו. מצד שני, קשה להחליט כשאת רואה את התמונה המלאה לבד.
"אני לא רוצה שתעשי משהו שתתחרטי עליו אחר כך. מספיק לנו מצולק אחד לכל החיים בדירה."
יש שתיקה ארוכה ארוכה. אפשר לחתוך את השקט בסכין יפנית והוא עדיין לא ידמם למוות. הוא נמשך דקות רצופות עד שאני מצליחה לומר שתי מילים.
"כן, אה."
ליאם קם ומתמתח. "אני צריך ללכת." הוא לא מחדש לי. "כבר כמעט שתיים עשרה."
"אוקי." עוברת לי תחושה בגוף שפתאום עכשיו אנחנו כמו שני אנשים זרים דווקא שאנחנו הכי לא אמורים להיות.
"את לא באה?" הוא קולט שאני נשארת לשבת.
"אני רוצה להירגע קצת לפני שאני חוזרת לאוטו." מעניין אם הלחץ שקיים אצלי ירגע מתישהו. אולי אני צריכה לצאת לרוץ גם. פ'חחחח. בקושי קמתי בבוקר וגירדתי את עצמי מהמיטה, על מי אני עובדת ולמי אני משקרת.
"רוצה לחכות פה? היום אין שיחה עם מטפל." הוא עומד ממש מולי.
"לא. אני אשאר פה עוד כמה דקות ואלך. אני חושבת שאחזור בארבע שוב." כמעט אני מוסיפה את "לא יודעת" ועוצרת את עצמי. אני לא רוצה שהוא יתחרפן עלי, עם כמה שהסיכויים נמוכים בגלל הכדורים שזורמים לו בדם.
"בסדר." הוא מכופף את הגב, נותן לי נשיקה בראש ומתחיל ללכת חזרה לכיוון הלובי.
אני מוציאה את התמונות בשנית מהמעטפה ומכריחה את עצמי לבטא שם בפנים בנפש מה אני מרגישה. אני נעשית יותר מבולבלת. משהו שם בפנים, לא מישהו, כן אומר לי לעשות רשימה חורצת גורל של כן VS לא. אולי ככה אצליח לסדר את המחשבות שלי ולהחליט.

הלובי הממוזג שוקק חיים בשעת אחר צהריים מוקדמת. יש כאן הרבה משפחות, הרבה רעש. ילדים חותכים את הספות עליהן אנחנו יושבים, רצים וצוחקים. יש כאלה שרציניים יותר. אני לא מצליחה לזהות ממש בכי בפרצופים שמסביבי. העייפות כנראה גורמת לראייה שלי להיות פחות טובה. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת כבר בבית. המשפחה של ליאם, שהגיעה לכאן בהרכב מלא, די הפתיעה אותי. הייתי בטוחה שנהיה לבד או מקסימום עם מירי או יוסף.
"רוצה שנביא לך משהו אחר לאכול?" יאיר שואל את ליאם.
"שמענו מאמא שאתה לא אוכל וזה מוזר," שירי מוסיפה.
ליאם לוגם מבקבוק מים חדש. "אני בסדר." הוא מסתכל עלי במבט זועף. אני מתעלמת. כשהגעתי לכאן כמה דקות לפני ארבע, הוא חיכה לי בדיוק איפה שאנחנו יושבים עכשיו. הוא רצה לספר לאחים שלו שאנחנו מצפים, ואני לא הבנתי מאיפה זה בא נפל עלי. כאן? במקום הזה? עכשיו? ואז נזכרתי שאני בעצם עשיתי את אותו הדבר לפני שלושה ימים, אולי יומיים? אני כבר לא זוכרת. הכל נראה רחוק כל כך. כמובן שלא הסכמתי.
"אנחנו נקנה לך כריך בכל זאת." מירי מעמידה עובדה וקמה עם ענבר, יוסף ויעל. אני מניחה שהם הולכים למתחם חנויות המזון שאיפשהו בדרך ליציאה מכאן. אני זוכרת שנתקלתי בהן במהלך הנסיעה הביתה.
"תקנו לעופרי גם. היא צריכה לאכול יותר ממני." ליאם כאילו מסגיר אותי. לא מספיקות המילים שלו, הוא מסתכל על מירי במבט שרומז שיש סיבה מסוימת.
מירי מהנהנת והם מתרחקים. הראשים של שירי ויאיר במסך הנייד של שירי ומשום מה לא מסקרנים לא את ליאם ולא אותי. אני מתעניינת במה שעבר עליו בשעות שלא נפגשנו.
"מה עשית אחרי האוכל? אכלת משהו או שוב לחמנייה?"
"לחמנייה עם טחינה ומיץ תפוזים." הוא מרוחק למרות שאנחנו בעצם יושבים צמוד מאוד. "הלכתי לישון, מה אני יכול עוד לעשות?"
"לא יודעת. יש לכם טלוויזיה שם בחוץ ראיתי. חשבת שישבת שם לקרוא אולי."
הוא נוחר בבוז. "כן, בטח. רק אני."
"מה?" אני מבולבלת. "אתה כן קורא, לא?"
"ראית אותי עם ספר קריאה שלא קשור ללימודים?" עכשיו הוא גם קר וגם ציני.
"לא משנה." אני מורה לעצמי לשתוק מעתה והלאה ומרגישה הכי לא בנוח שיש. אני לא יודעת אם אני מתחילה לפחד מליאם, אבל אני מרגיעה את עצמי בכך שאני תיכף נוסעת לבית. ותוך שניות אני נתקפת לחץ מההבנה שממחר אני שוב אצלו בדירה. איתו. לבד.
"המיטה שלך נוחה? לא הייתי בפנים. אמא אמרה שהיא נראית לה קטנה מדי ברוחב." יאיר מרים את העיניים הכחולות שלו מהמסך. הן די זהות לשל ליאם כשהן צלולות ובלי דברים כימיים שגורמים לי לא להכיר אותו.
"זה לא באמת משנה, זה זמני. היום הלילה האחרון פה. מחר בבוקר יש לי שיחה עם עוד איזה מטפל וזהו. מפה אני משתחרר וממשיך עצמאית." הוא קובר את הראש שלו בין הידיים. "לא באמת זהו."
שירי עומדת על הרגליים ומחבקת לו את הכתפיים. "אתה תהיה בסדר. אתה יודע את זה. כן, יהיה ארוך, אבל בסוף בסוף כל הימים האלה פה והימים הבאים יהיו שווים את זה."
"אני לא יודע-"
"אל תאבד תקווה." יאיר מנער לו את הברך. "ברור שתהיה פסימי עם המקום הזה וגם ששוב חזרת לכדורים נגד רצונך, אבל אין כל כך מה לעשות. עדיף שתהיה בטיפול והשגחה מאשר... מאשר ששוב תרצה לפגוע בעצמך."
"אני לא יודע כמה זמן אצליח להחזיק." אני מזהה בקול שלו סדקים. הוא נשבר. הוא בוכה?
אני מתחילה לרעוד. אני לא יודעת מה להגיד. הוא רוצה למות? אולי לא צריך בכלל את סימן השאלה. הוא רוצה.
"שלא תעז לדבר ככה ליד ההורים, הבנת?" יאיר מזכיר לי את יוסף בהבעת אדישות למרות משהו קשה שקורה עכשיו. אבא שלו היה בדיוק ככה בסלון הדירה כשליאם היה בהתקף. במבט לאחור, כשהכדורים כבר השפיעו. "כמה שזה נשמע רע לומר את זה כי אתה חי, הם גם איבדו ילד. אתה יודע לבד, אני לא צריך להגיד לך. אמא תמיד בסטרס, אבא עוד איכשהו מאוזן."
"אין לי סיבה לחיות," הוא חוזר על מה שאמר לי בחדר הקודם, כשהכל עוד היה טרי.
"זה לא נכון." שירי לא מרפה את החיבוק.
"יש רק סיבה אחת וגם היא לכיוון של לא." הוא מרים את הצוואר וכשהמבט שלנו מצטלב אני רואה שהוא כן דומע. אני יודעת למה הוא מתכוון ומקווה שהוא לא יפתח את זה. הוא מוריד ממנו את החיבוק של אחותו וקם. "אני הולך לשטוף פנים. עשיתי באמת מספיק נזק להורים."
"אל תגיד את זה ככה." שירי מוותרת על ללכת אחריו. "אתה לא מסתכל נכון על דברים. זה בסדר להיות במצוקה ובסדר גם לבקש עזרה."
"מצוקה נמשכת גג שבוע, שבועיים. אצלי זה כבר ארבע שנים." הוא מסתכל עלי שוב. אני לא יודעת מה יש בנוכחות שלי שגורם לו תוך רגע לכעוס. "טוב, חלאס. תרפו כבר."
כשליאם הולך לשירותים שבקצה הלובי, אנחנו שותקים. שירי מקנחת את האף שלה כל כמה שניות ודוחפת עוד ועוד חתיכות טישו משומשות אל כיסי הסווצ'ר של ליאם. הוא נתן לה אותו כי כאן קר והיא מקוררת אז הגיוני.
יעל חוזרת ראשונה עם שקית קרטון של ארומה. "לא אמרת לנו מה את רוצה והבנו כבר מליאם שאת די בעייתית עם אוכל. תקחי מה שאת רוצה מפה. הבאנו כמה דברים." היא מניחה אותה על השולחן שצמוד לשתי הספות ומוציאה סלט פסטה, שני קרואסונים, כמה חצאי כריכים ומאפה תפוחים.
ענבר מופיעה מאחורי ומניחה על השולחן כמה אייסים. "הבאנו גם לשתות. הנה, יאיר, שלא תגיד שלא הבאנו לך קולה זירו." היא מושיטה לו את הבקבוק השונה וסורקת את הנוכחים. "איפה ליאם?"
"הלך לשירותים," אני עונה בשמו ונשמעת שבורה בעצמי.
"איפה אמא ואבא?" שירי לוקחת חצי כריך חביתה. "אני לא חושבת שאייס קפה זה רעיון טוב עם הצינון הזה שחטפתי."
"אבא קיבל איזו שיחה על משפט אחד שהקדימו את התאריך שלו. אמא איתו בחוץ." ענבר מתיישבת לידי ואוספת לה כריך סלמון, אני חושבת. "יאללה, עופרי, לאכול. אמא אמרה לנו שאת לא אוכלת מהדאגה וזה לא טוב."
מירי מספרת בשבילי סיפור כיסוי. זה נחמד מצידה. ועוד מהילדים שלה.
אני מצביעה על הקרואסונים. "מה המילוי?"
"אני חושבת ששניהם עם שוקולד." יעל לוקחת אחד ומרחרחת אותו. "זה בטוח. את רוצה?"
"כן." אני שמחה לקבל אותו ונוגסת בו במהירות. הוא גם חם ורך. מי שפחות שמח לראות אותי אוכלת אותו הוא ליאם, שבדיוק חזר מהשירותים וחזר להיות עצמו.
"ברצינות?" הוא מתיישב חזרה לידי. "מכל מה שהביאו, זה מה שאת אוכלת?"
וככה נהרס לי התיאבון. לגמרי. הוא אפילו לא מודע מה הוא אומר או מה הוא עושה. לא הייתי קוראת להתנהגות שלו דורסנית, אבל הוא מנסה לקחת עלי שליטה כשעל עצמו הוא לא יכול וכל העניינים יצאו משליטה. זו תחושה נוראית.
הריח של הירקות הטריים מדגדג לי באף ולא בקטע טוב. עכשיו אני מבינה למה אני לא מסוגלת להריח כלום. אני מנסה לשאוף את שאריות הבושם של ברברי מהחולצה שלי. זה עובד רק בהתחלה.
"מה, זהו?" הוא כמובן שם לב שאני לא אוכלת מעבר לכמה ביסים.
אני אוכלת בחוסר חשק רק כדי שהוא יעזוב אותי. הוא בדיוק מדבר על העזיבה שלו כאן מחר.
"השחרור אמור להיות בסביבות אחת עשרה- שתיים עשרה. לא בדיוק הבאתי איתו משהו לפה חוץ מהבגדים, אני מניח שיהיה די זריז הכל. בעיקרון מפה אני חוזר לישון." הוא מנקה את השפתיים שלו עם מפית אחרי שאכל כריך חביתה גם. "האחראית על המחלקה אמרה שהתהליך פשוט כי בעצם המשפחה עכשיו אחראית עלי. יש עוד שיחה עם פסיכיאטר ויפנו אותי הלאה. אני מניח שפשוט אחזור לפסיכולוגית בקריית אונו. היא כבר יודעת הכל."
"אתה רוצה שנביא משהו מחר לבית שלך? צהריים?" מירי שואלת.
"תביאו את פאביו." הוא פונה אלי. "עופרי, תביאי אותו. התגעגעתי לרוץ איתו."
"בסדר." אני כולי מכונסת בתוך עצמי ומרגישה לא רק נעולה פיזית בישיבה מכווצת, אלא גם במה שנקרא פן מנטלי. אף פעם באמת לא התייחסתי למושג הזה ואולי אני צריכה כי מעכשיו כל העולם שלי יהיה סביב ליאם והרגשות. מה שלא רואים.
ככה אני יושבת עוד כמעט שעתיים. בסוף ליאם אומר שהוא רוצה ללכת לישון ודי מבקש שנעזוב. אני לא יודעת עדיין כמה כדורים הוא בולע ביום. מחר בטח אגלה. מירי אומרת שתלווה אותי לאוטו וליאם אומר לה שלא כי הוא רוצה לדבר איתי לבד.
אנחנו יוצאים אל "החצר המוגבלת" של שעת הדמדומים. "את תסתדרי בהגעה לאוטו, נכון?"
"כן. הוא פשוט עשר דקות הליכה ככה כי הכל היה תפוס." יש מצב שכבר אמרתי את זה כשחזרתי לכאן בארבע.
"היית צריכה לחכות שמישהו יצא. עובדה שבסוף ההורים שלי מצאו וגם יאיר מצא." בסוף הוא מוותר ומרים את הסנטר שלי כך שאני חייבת להסתכל עליו. "את באה מחר הביתה, נכון?"
אני נושכת את השפה רגע לפני שאני עונה לו שאני הולכת עכשיו הביתה. הדירה שלו היא לא הבית שלי. היא מקום שאני חוששת ממנו שוב. אני משקרת ומצליחה לא רע. "כן, כן. גם פאביו יבוא. כלום לא ישתנה." ממש.
"תשני היום בלילה טוב, בלי לעשות שטויות."
"שטויות?" אני מורידה את היד שלו בעדינות.
"נגיד לא לישון על... על... את יודעת."
"לא, אני לא."
"שאת נגיד חושבת על דברים. בלילה לא טוב לחשוב על דברים רציניים. את יותר הססנית ולא בטוחה."
"לא החלטתי."
"בסדר. עדיין." הוא מפהק. "אני מקווה שמחר שנהיה שוב בבית נחזור לדבר כמו שצריך. יש בעיה באוויר, אני לא טיפש. אני לא יודע איך להגדיר אותה, אבל אני די סבור שמחר דברים יתחילו להסתדר."
"אני לא רוצה שתשלה את עצמך במשהו ש... ליאם, זה לא הוגן. אוף. אני כל פעם חוזרת על זה. אתה אומר 'דברים יתחילו להסתדר' כאילו יקרה איזה קסם. לא יודעת! אתה לא מבין שלהביא תינוק לעולם כשאתה ככה זה פשוט חולני? עזוב חולני, זה פשוט לא הוגן. לא הוגן מצידי, בתור מי שעכשיו הוא אצלה בבטן, לתת לו לצאת לעולם שבו הוא לא יהיה כל העולם."
"ולהרוג אותו זה הוגן?"
אני שונאת שהוא מציג את זה ככה. בינתיים מי שניסה להרוג את עצמו מבין שנינו זה הוא.
"אין עם מי לדבר, הבעיה לא בי, עלק בעיה באוויר," אני ממלמלת ומוציאה מהתיק את מפתחות האוטו. "לפעמים אתה עושה דברים בלי להסתכל על ההשלכות שלהם. אם אתה רוצה למות, למה לא נתת לי לחזור ליובל?"
"מה?" הוא המום.
"מה מה? אתה מחזיק אותי איתך בשביל שבסוף תיתן לעצמך כדור בראש או תבלע את כל הכדורים שלך? אתה פשוט רואה רק את ליאם וזהו. כל השאר לא משנה. לא יודעת אם הייתי מאושרת עכשיו עם יובל או לא, כן? הכל תאורטי." אני נושמת עמוק. "אני כן מאושרת איתך, אבל אתה לא מאושר בכלל."
הוא בולע בקול רוק שמצטבר לו בפה. הגרוגרת שלו רועדת. "אושר זה משהו יחסי. זה רגעי. אני כן מאושר כשאני איתך ושאני על הקרקע. אני לא יכול לעשות שום דבר כשאני חושב. מחשבות הן כמו נשימות. הן חלק מבן אדם."
יכולתי להרפות. אני לא. "אני לא מבינה אם אתה רוצה למות כל כך למה בכלל טרחת לחזר אחרי."
"עופרי, נו. זה לא באמת ככה. זה כנראה הרגע עכשיו והתאריך של הקיץ שהעצימו הכל יותר. תתני לי כמה ימים בבית ואני אנסה להיות מי שהתאהבת בו. אני מבטיח." הוא נותן לי חיבוק רופף. "אני חייב ללכת לישון כי אני מתחיל להתנדנד. תלכי גם את לבית של ההורים שלך, תשני טוב ובבוקר תבואי לפה לקחת אותי או תחכי בבית. תחליטי עם אמא שלי."
אנחנו הולכים חזרה לכיוון הלובי, ממנו ליאם ימשיך לבד לחדר שלו ואני אצא אל החושך שמתחיל לרדת ואחזור למקום היחיד שאני מרגישה בו מוגנת עכשיו. אני מרגישה קצת הקלה בפנים לחזור לחדר שלי, למיטה שלי.
"אתה רוצה שיהיה משהו מחר לצהריים כשתבוא?" אני נזכרת שהוא לא ענה לאמא שלו על השאלה הזאת.
"אני לא באמת רעב. אכלתי היום כדי לא להדאיג את ההורים שלי. לאט לאט התיאבון יחזור," הוא משיב. "את רוצה שאני אבשל לך מחר משהו כשאחזור? טכנית הקלישאה של אוכלת בשביל שניים עדיין נכונה בשבילך."
"אני אהיה בסדר." אני רואה שהגענו אל הכניסה ללובי. אני עוברת ראשונה כשליאם פותח לי את הדלת. "לא הייתי בדירה מאז הבוקר שלמחרת בתכלס. הבנתי שענבר ישנה שם עכשיו."
"כן. אני יודע." הוא מהנהן ומשלב ידיים. "לילה טוב, עופרי. נתראה."
אני עומדת על קצות האצבעות ונותנת לו נשיקה די רגילה על השפתיים. הוא לא עוצם את העיניים שלו לעומתי. "נתראה."
רגע לפני שהוא מסתובב, הוא נוגע לי בכתף. "בבקשה, אל תעשי בלילה שום דבר פזיז. תלכי לישון וזהו."
"פזיז? מה אני אתה?" יוצא שאני מלגלגת. "אני חושבת יותר מדי שהמוח שלי כבר נשרף."
"אז עזבי, אל תחשבי. תניחי לזה ותנוחי. יש לך שבוע ובלילות אני מעדיף שתשני כי אני הולך לישון ולישון חזק. בסדר? לא לעשות כלום."
אני מהנהנת ומתחילה ללכת, רק שבבית אני לא מקשיבה לו ועושה הפוך לגמרי.

אני יושבת על הכיסא ומפזרת על השולחן בו אבא בודק מבחנים כמה דפי טיוטה, סרגל ועטים. אמא, היחידה שנשארה בסלון אחרי שנועה ואבא חזרו סחוטים משייט בחיפה ועכו, עוצרת לרגע את התוכנית בטלוויזיה שהיא צופה בה. "מה את עושה?" רק חסר לי שהיא תקום.
"סתם."
"מציירת?"
"כן."
"תלכי לישון." והיא מחזירה את התוכנית.
אני לא מציירת. כלומר מציירת רק טבלה. לא באמת שיקרתי. אני כותבת בעמודה הימנית שלה "כן" ובשמאלית "לא".
אני מחליטה להתחיל במה שיושב לי הלב ומזיזה את העט לכיוון "כן".
יש לו לב
אוקי. מה הלאה? האם יש עוד סיבה?
ליאם רוצה אותו
אה, אפרופו סיבה.
ליאם אומר שהוא הסיבה שהוא יחיה
אני כמעט כותבת שליאם יתחתן איתי ומוחקת את זה מהר מהראש. זה לא הזמן לחלומות. אני צריכה לברוח מהם גם ככה אחרי הלילה האחרון.
כשאני מגיעה לעמודת "לא", אני פשוט יורה הכל לדף.
זה לא הזמן
טוב, עופרי. זה בטוח. לפרט יותר.
ליאם לא במצב לתינוק
אני לא בשלה לתינוק
ליאם מתחיל טיפולים ומי יודע מה יהיה
זה לא הזמן

אה, כבר כתבתי את זה.
מגיע לשנינו ילד רק כשנהיה במצב טוב בחיים
אני לא רוצה להיות אמא חד הורית
ליאם לא יכול לתפקד בלילות
ליאם לא יכול לדאוג לתינוק כשהוא בהתקפים
עוד לא עשיתי כלום בחיים

היד שלי מתעייפת. יש לי עוד סיבות בראש. אני כמעט כותבת שאולי ליאם לא האחד ועוצרת את עצמי. משהו בי עדיין לא מרגיש סגור. אני נמצאת ופועלת ממציאות מחייבת. זאת מעין מציאות שמאתגרת אותי לראות פתאום דברים שהם לא הרצון שלי או יותר נכון החלומות שלי. אלו לא שאיפות, אלה חלומות. איכשהו אני נרדמת על השולחן ומתעוררת או יותר נכון אמא מעירה אותי. אני הולכת לחדר שלי אחרי שאני אוספת את הדפים ונרדמת במהירות שיא.
רררר. רררר. רררר.
מה? כבר בוקר?
אני פותחת עיניים, רואה חושך בחוץ וסוגרת חזרה.
רררר. רררר. רררר.
מה זה? מי זה? מי שולח לי הודעות ועוד רצף כזה באמצע הלילה.
אני מנסה לפתוח את העיניים ובהתחלה לא מצליחה. כשיש עוד רררר אחד, אני נכנעת וגם הסקרנות מכניעה את העייפות. האור הכחול מסנוור אותי. שיט. כאב ראש. אני רואה הרבה הודעות באמת ממספר לא מוכר. הוא לא שמור אצלי באנשי הקשר. אני פותחת את ההודעות ונכנסת ישר לתמונה. זאת מאיה. התמונה שלה שעונה באיזה חדר עם רקע הבניינים של ניו יורק עוצר נשימה. היא עוצרת נשימה. היא לבושה בסריג בצבע הסגול לילך שבאה איתו אז למסעדה כשנפגשנו בפעם הראשונה. אני עוברת לקרוא את ההודעות:
היי עופרי, זאת מאיה
מה נשמע?
סליחה על השעכ
שעה
אני לא מצליחה להירדם... את יכולה לעדכן אותי קצת?
אי הידיעה מה קורה הורג אותי מדאגה

אני מקלידה במהירות הכל בהודעה אחת ארוכה מאשר מיליון ברצף. שונאת אנשים שעושים את זה.
היי,
הוא משתחרר מחר. אני לא יודעת מה אמרו לך ומה לא, הוא עבר אתמול תיכף או כבר שלשום למחלקה הפסיכיאטרית שם. הוא משתחרר היום בבוקר. הוא רב הזמן ישן שם. הוא חזר לכדורים... את יכולה לדבר איתו לדעתי בבוקר. יש לו פגישה עם מטפל ואחר כך הוא משתחרר

אני פותחת את החלון בחדר ומגלה שהשמיים מתבהרים. במקום להרגיש הקלה, אני מרגישה בחילה. אני מכריחה את עצמי לחזור לישון, אבל היא מנצחת ואני מקיאה בסופו של דבר. אני שוטפת את הפנים שלי במים קרים ובלית ברירה מחליפה את הטי שירט הצהובה שלי בגופייה ורודה קצרה. אני עומדת מול המראה ואוטומטית היד שלי עוברת מצד הגוף אל הבטן. הלב שלי מדבר לבד ללב שלו.
"אתה כועס כי אני לא רוצה אותך?" הוא שואל אותו.
אין תשובה.
"אני חושבת עליך ורוצה רק לטובתך. אל תתעלל בי, גם ככה קשה לי."
אין תשובה. לא אמורה להיות. הוא קטן.
והלב שלי עובר לפעום מהר כשאני רואה צל ולאחר מכן אף שחור נכנסים מבעד לדלת. פאביו מצליח לדחוף אותה ונכנס פנימה. אני מתיישבת על הרצפה ומלטפת אותו. מה השעה בכלל? אני מורידה את הנייד מהשידה. חמש וחצי. "רוצה לטייל?" אני שואלת אותו, והוא, המשתגע מהמילה 'טיול', וכבר קופץ ברחבי החדר.
אנחנו מטיילים תוך כדי שהשמיים מתבהרים מעלי. יש משהו מאוד קסום בכך. הכחול הסמיך משתנה לכחול סגלגל, שמשתנה לסגול לילך, שמשתנה לוורוד והנה כל השמיים בצבע תכלת. אין אפילו ענן אחד. פאביו עצמו יותר נהנה מלרוץ סביב הממטרות שפועלות בגינה. אני בלי הנייד ושמחה לגלות שאף אחד לא התעורר כשאני חזרה בבית. אני משחררת את פאביו והרגליים שלי, שישבו רק לשנייה על הספה בסלון, אומרות לגוף לקרוס כאן במקום ללכת לחדר. הרי ברור שלא אצליח להחזיק ככה לנצח. בסוף אאבד את השפיות בעצמי.

מסתבר ששכחתי לכוון שעון מעורר. מירי לא התקשרה גם להעיר אותי וגם לא אף אחד אחר. אני מתעוררת מהספה כשאני שומעת כרסומים. אני בהתחלה חושבת שזה פאביו עד שאני מצליחה לפתוח את העיניים ומגלה את נועה על הרצפה בין הספה לשולחן.
"למה את אוכלת על הרצפה?" אני מתמתחת ומבינה לפי הבית שטוף השמש שהבוקר כבר כאן. מה השעה? קשה לי לראות את הספרות שבממיר בגלל האור מבחוץ.
"כי נרדמת על הספה ואמא אמרה לא להעיר אותך." היא מכניסה שוב לפה כפית עמוסה בחלב ודגנים.
אני קמה מהספה ונכנסת לחדר שלי. פאביו ישן על השמיכה שאמא הביאה לו ומסתכל עלי במבט עייף. את האמת? אני גם עייפה. אני בודקת את מסך הנייד שלי ו... נקי מהתראות. מה? איך? כבר כמעט עשר. אני מתקשרת אליה ישר. היא עונה ואני מזהה לפי רעשי הרקע שהיא בנסיעה.
"היי, עופרי. בוקר טוב. ליאם מעדיף שאני אסדר את כל ענייני השחרור שלו ואת פשוט תגיעי לדירה מתי שנוח לך, בסדר?"
"אוקי." אני לא יודעת מתי זה נוח כי נוח לי פה לגמרי ושם פחות.
"מאיה דיברה איתך?" אני מזהה הססנות בקול שלה.
"כן. נתתי לה מידע פחות או יותר. אני מבינה שיש בלאגן, אז ליאם לא יכול לדבר איתה ממש."
"סוג של." מירי לא מסכימה איתי. "היא רצתה לבוא בבוקר לבקר, אבל אמרתי לה שאם את לא באה עדיף שגם היא לא תבוא. מאמינה שהיא תקפוץ אליכם בימים הקרובים. חשוב לה לדעת שליאם בסדר. היא ילדה מתוקה."
"אוקי."
"בסדר. אנחנו ניפגש בדירה כבר. את יכולה להישאר בבית של ההורים שלך עוד קצת. יש מעל שעתיים עד שהוא ישתחרר. יש קצת ניירת ועוד משהו שאני צריכה להיות איתו." היא לא מרחיבה ומנתקת.
אני נאנחת, נשכבת על הגב במיטה שלי ולא רוצה ללכת הביתה. למה אני מרגישה ככה?
***
כשפאביו ואני מגיעים חזרה לדירה, ליאם כבר בבית. הוא זה שאני רואה ראשונה כשאני פותחת את הדלת. פאביו נובח מהתרגשות ורץ אליו, וליאם משתופף ומלטף אותו כמה דקות רצופות שכוללות ליקוקים.
"היי." הוא מרים את המבט שלו אלי. זה בדרך כלל הפוך.
אני לא יודעת אם נכון לומר ברוכים השבים, לכן אני משיבה את אותה המילה. "היי."
"עופרי, את אוהבת כבד?"
אני מסתכלת ימינה לכיוון פנים המטבח ורואה את מירי מתבלת כמה סוגי בשר. "אין לי בעיה כל עוד הוא מבושל טוב."
"יופי. אני מכינה לכם את זה לאכול. יש בזה הרבה ברזל, בריא גם לך ולעובר. את רוצה תוספת?"
למה היא הייתה צריכה להזכיר אותו? לא חשבתי עליו כל הבוקר ופתאום הכל קופץ מחדש. "אני אכין לעצמי פירה," אני ממלמלת ומתיישבת על הספה כשהרגליים מתחילות לכאוב לי. אני מבינה שבעצם רק שלשותינו כאן.
מירי שולפת מהמקרר כמה תפוחי אדמה ומתחילה לקלף אותם מיד. "שטויות, להכין פירה זה צ'יק צ'אק. את רוצה עם חמאה? זה לא בדיוק בריא דווקא."
"לא, לא. בלי." אני מחכה שליאם יעזוב את פאביו ויעבור לשבת לידי. זה לא ממש קורה. הוא קם לשירותים "שלי", שוטף ידיים ונעמד ליד אמא שלו במטבח.
"אני לא יודעת עד כמה זה נחוץ שתסדר את הכדורים בקופסה, כי אתה לא זקן." מירי כולה נמרצת. "מה, אתה לא תזכור לקחת שני כדורים בבוקר ועוד אחד בערב? זה רק שלושה ביום."
"עופרי גם ככה צריכה לשמור עליהם." אה, הנה. מפילים את האחריות עלי. זה היה כל כך צפוי.
מירי מדליקה את הגז. "זה לא בדיוק ככה. שלא ישמע כאילו אנחנו מצפים מעופרי לעשות הכל. אבא ואני נשמור בבית שלנו על הקופסה המלאה. אתה תקבל חפיסה כל שבוע ועופרי תשמור על החבילה עצמה אם תבחר לבודד את הכדורים. את יודעת מה זה, עופרי? הקופסה הקטנה הזאת של ימי ראשון עד שבת."
"טוב." ליאם נשמע לא מרוצה על סמך המילה הזאת. "עופרי, את מוכנה לשמור במקום שלא אמצא את הכדורים?"
אני רוצה להגיד לו שהוא מפחיד אותי ואני רוצה הביתה. במקום זה אני מהנהנת. אנחנו אוכלים בשקט אחרי שמירי עוזבת (ומבקשת ממני להתקשר כשצריך ולא אם צריך) והשקט הזה נשאר איתנו בימים שאחרי. אנחנו כן מדברים על דברים בסיסיים כמו אם הוא רוצה לאכול ומה, אם הוא יכול לקחת את פאביו במקומי בצהריים כי אני מוציאה אותו בבקרים עכשיו, מה הוא עושה ועוד שאלות בסגנון.
ליאם עסוק בלהעסיק את עצמו. בבקרים, כשהוא קם יחסית מאוחר משהיה רגיל, הוא צופה הרבה בסרטים. הוא גם קורא, שזה משהו שחדש לא רק לי. אין לי מושג מה נכנס בו כשהחליט לצלול אל עולם הספרים, אבל אני לא במצב רוח לשאול וסוג של מרפה. הוא כמעט לא יוצא מהבית, כי גם אין לו לימודים עדיין, אם לא טיולים עם פאביו. אני לא יודעת אם הם רצים ביחד או הולכים, כי הוא לא מזיע כמו שאני זוכרת. למען האמת, אני לא נמצאת בעולם הזה כשהם מטיילים. אני מרבה לישון ומנצלת את זה שהוא לא אומר לי כלום. וככה הימים עוברים.
יום אחד אני שומעת את דלת הבית נפתחת כשליאם שוכב לידי במיטה. אנחנו מסתכלים אחת על השנייה, הוא מלטף לי את הפנים, ואנחנו לא מדברים. אני מבינה שהוא במצוקה, והוא מבין שאני במצוקה בעצמי.
"ליאם?" אני שומעת את הקול של מירי. רגע, מה, יש לה מפתח? הוא נתן לה מפתח? היא הכריחה אותו? מה קרה לבחור שדיבר כמה הפרטיות חשובה לו?
ליאם קם מהמיטה ויוצא אל הסלון. הם מדברים בקול רם, ככה שפשוט מדי לי לשמוע את השיחה.
"היא עדיין ישנה?" מירי שואלת. רגע, מה? היא הייתה פה עוד כמה פעמים? או אולי ליאם סיפר לה?
"כן."
"זה לא טוב." מירי לא מנמיכה את הקול על אף הידיעה שאולי, ואני כן, שומעת. "ישנה יותר ממך? גם ביום?"
"ישנה כמעט כל הזמן. היא ערה בבקרים ובערבים, אבל כל זה מסתכם בנגיד שש שעות? אני חושב שהיא בדיכאון והשינה היא הבריחה שלה מהמציאות." ליאם מוזג לעצמו לשתות. אני שומעת את המקרר נפתח ואת הצליל של בקבוק המים על השיש. "לא בלעתי עדיין את הכדור השני. עופרי נתנה לי את שניהם בבוקר, אבל אני יכול למשוך את הלבן השני גם לצהריים. הרופא הסביר לי קצת עליהם."
"ליאם, אתה יודע שמחר עופרי תצטרך להודיע לרופא שלה מה היא החליטה? מה אתם החלטתם." מירי מתעלמת מהדברים שלו.
"כן."
אני מתחילה לבכות בשקט במיטה ועוצרת כשאני שומעת צעדים. מאוחר מדי. ליאם קלט את זה שאני בטח בוכה אם אני ערה, גם אם לא בדיוק ערנית. הוא מתיישב על אמצע המיטה ומושיט את היד אל הפנים שלי. האצבעות שלי מוחות לי את הדמעות. "עוד לא החלטת, נכון?"
"אני אפעל מההיגיון." אני מרגישה חנוקה כל כך למרות שהמיזוג פועל והחדר קריר ממש.
"את לא חייבת לעשות את זה. אף אחד לא לוחץ עלייך." הוא מתקרב אלי, והשפתיים שלו מרפרפות לי על הלחי. "אני חוזר לסלון. אם את רוצה, תצטרפי."
ואני נשארת לבכות עד שאני נרדמת. כשאני מתעוררת שוב ושוב, אני מכריחה את עצמי לחזור לישון ומתפללת שמחר לא יגיע. בסוף הוא מגיע. אני רוצה לנעול את עצמי בשירותים ולא להגיע לחדר הזה, למקום הזה. זה לא ממש אפשרי כי ליאם עומד בפתח השירותים "שלי" וצופה בי מצחצחת שיניים. הוא הולך לצאת מהבית לראשונה מאז השחרור שלו למשהו שהוא לא הרחובות הסמוכים לטיולים עם פאביו או הסופר השכונתי.
"את בסדר? להביא לך משהו לשתות?" הוא שואל כשאני אוספת את השיער.
"לא." אני מרגישה תחושה זהה למה שהרגשתי שם בלובי בבית החולים, כאילו אני נעולה בתוך עצמי. רק שהפעם אני עושה דברים. אני הולכת. אנחנו הולכים.
אמא מחכה לנו מתחת לבית ומירי מגיעה כמה דקות לאחר מכן. ליאם ואני יושבים ביחד במושב האחורי, ואני לא יכולה להפסיק לבכות ככל שאני מזהה עוד ועוד רחובות בדרך המוכרת. ליאם מחזיק לי את היד ולא מרפה. אני כמעט משתפת אותו ברשימה שערכתי ובסוף מחליטה שלא. ואם כבר להחליט, כשאנחנו יוצאים מהאוטו לכיוון המרפאה המוכרת, אני מבינה שהגיע הזמן.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יואוו
מחכה ככ להמשךךך :)
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
יאווו אמאל’ה אני במתח, מתי המשך?
הגב
דווח
guest
איזה עצובב כל המצב. מקווה שהיא תגיע להחלטה הנכונה.
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 90
להילחם בשבילו- פרק 90
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
שאלת איך..?
שאלת איך..?
מאת: Yael Shayn
כמעט אורגזמה
כמעט אורגזמה
מאת: Yael Shayn
מראה
מראה
מאת: לי אור
משחק השחמט שלך
משחק השחמט שלך
מאת: מור מרציאנו
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
מהי אהבה
מהי אהבה
מאת: Kipod Kipod