כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 64

הדוב השאיר הרבה עצמות מרב שהבשר היה לו טעים

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 64: הדוב

שוב אני מוצאת את עצמי על הרצפה. שוב אני מנקה שתייה שנשפכה. שוב אני מקבלת מבטים המומים, רק שהפעם מאמא. היא לוקחת מארון השירות שבמרפסת את המטאטא ומתעלמת מהעובדה שכל השכונה שומעת אותה שואלת בקולי קולות: "מה זה? את וליאם קיימתם יחסי מין לא מוגנים?"
אני לא יודעת אם אני אדומה מבושה או מהחום. אני מנגבת את אגלי הזיעה שמצטברים לי במצח עם הזרוע ובו זמנית מעיפה את השיער מהפנים. "זה לא בדיוק ככה."
"מה לא? את בהיריון! השם ישמור. שכחת את השיחה שעשיתי איתך כשהיית בכיתה י' ואני מאמינה ששכבת עם הפרחח שעובד היום בפיצה? עם האופנוע?" אמא כבר רצה קדימה. "מה אמרתי לך? הדבר הכי בסיסי זה קונדום אם את לא רוצה גלולות." היא ממש מטאטאה בכוח את הזכוכיות הקטנות שמסרבות להיכנס ליעה.
"היינו שיכורים ביום ההולדת שלי."
אמא פותחת עלי זוג עיניים גדולות במיוחד שלא היו מביישות את הזאב מאגדת "כיפה אדומה". "ביום הולדת שלך?! את בחודש שני?!"
"אמא, גיליתי רק היום. חודש שעבר גם היה לי מחזור. יש מצב שהפלתי בכלל," אני ממלמלת, קמה מהרצפה ומנערת את הידיים.
"מחזור או דימום?" אמא משתמשת ברגל שלה כדי להעביר את הסמרטוט על המרצפות.
"מה?"
"מחזור או קצת כתמי דם פה ושם?" היא נעשית קצת עצבנית כשחתיכת הבד הירוקה לא סופגת ממש את הנס קפה שלה.
"לדעתי היה לי מחזור, פשוט הוא היה קצר מאוד. כן, היה קצת דם."
"היה לי את אותו הדבר בהיריון עם נועה. רגע, לא הלכת עוד לרופא נשים, נכון?"
אני הולכת לרגע לחדר שלי וחוזרת עם התיק, ממנו אני מוציאה את הבדיקה. אמא חוטפת אותה ממני וחוזרת על השאלה שלה. אני עונה לה שלא וחוזרת בעצמי שגיליתי רק היום.
"ולא היו לך בחילות בוקר?" השאלות האלו שלה קודחות לי בראש.
"היום בבוקר הקאתי לראשונה. אני לא חושבת שזה קשור ל... ל... להיריון. אני חושבת שזה מלחץ." אמא עומדת לומר משהו ואני עוצרת אותה. "אמא, אני עושה הפלה. כבר החלטתי."
"קודם כל את תראי רופא נשים. את יכולה להזיק לבריאות שלך." אמא מושיטה יד אל השולחן ואוספת את הנייד שלה. האפליקציה של קופת החולים מראה שיש תור מחר בערב. אמא לא שואלת אותי, היא פשוט קובעת אותו. "נלך מחר ביחד."
באותו הערב והלילה אמא לא בדיוק מדברת איתי. אנחנו כן מספרות לאבא כשנועה הולכת לישון. הוא בעיקר היה מאוכזב לגלות איך נכנסתי להיריון. "חזרת להיות עופרי של פעם," אבא אמר בטון מעט עצוב. "זאת שלא רואה את ההשלכות של המעשים שלה, זאת שפועלת אך ורק מעכשיו וכאן וזהו. חזרת לעשות צרות גם לעצמך, כי את לא באמת מבינה מה עשית לעצמך."
יכולתי להסתבך במילים שלו אם הייתי בוחרת לקחת אותן ללב, אבל הלב שלי היה עסוק כולו בליאם. שוב לא מגיעה שיחת הטלפון לה אני מייחלת, אבל כן נכנסו הודעות בשפע. ענבר מספרת לי שההעברה של ליאם למחלקה הפסיכיאטרית לקחה קצת זמן, יותר ממה שחשבו, ועכשיו יוסף איתו שם. שעות הביקור הן משמונה בבוקר וכמובן עדיף שאגיע כבר מחר. היא כתבה שגם כחלק מהפרטיות של המאושפזים, מותר שרק בן אחד יגיע לחדר עצמו בו ליאם נמצא, ולכן כדאי שאתאם עם מירי מתי אני יכולה לבוא או שמקסימום אחכה בחצר או בלובי. ליאם יכול לצאת ללובי או לחלק מסוים בחצר, גם על זה יש לו מגבלה. אני מודה לה שהיא משתפת אותי, מכוונת שעון מעורר לשבע בבוקר ונכנסת למיטה. העייפות תנצח בטוח, לא משנה כמה הגוף מתוח. ואם כבר מתוח, אני לא רוצה להוסיף שום מתח למירי ומוותרת על תיאום מראש. וכשהראש שלי מונח על הכרית? עוד לא עוברת שנייה ואני כבר עמוק בשינה עמוקה ולמזלי נטולת חלומות.

בניין המחלקה הפסיכיאטרית בתל השומר די מזכיר לי בניין רגיל. אולי זה בעצם מזכיר את הפציעה השקופה, כי בפנים יש משהו אחר לגמרי. מירי מחכה לי בלובי עם ליאם, שלבוש עכשיו במכנסי טרנינג אפורים וחולצה קצרה מכופתרת תכולה של בית החולים. הוא עדיין חיוור, אבל יחסית לגרסה שראיתי אתמול הוא נראה הרבה יותר טוב. העיניים שלו קולטות אותי הולכת לכיוונו ועוקבות אחרי עד שאני מתיישבת לידו על הספה.
"היי." הוא מסתפק במילה אחת, נותן לי נשיקה על הלחי וכורך את הזרוע הארוכה שלו סביבי. אני רואה על שורש כף היד שלו צמיד אשפוז, שמעלה בי צמרמורות. "מה, קר לך?" הוא קולט שהעור שלי מסתמר.
"באמת המזגן פה קר מדי." מירי מהדקת את הסריג שלה אל כתפה. "את רוצה שליאם יביא לך מהחדר את הסווצ'ר שלו?"
"אפשר גם לצאת לחצר." ליאם מציע.
מירי מהנהנת. "רעיון טוב."
"הכל בסדר." אני מסתכלת על הסנדלים של מירי, לאחר מכן על כפות הרגליים שלי שבכפכפים ולבסוף על של ליאם, שבכלל נועל נעלי ספורט.
"הרופאים פה אומרים שאין מה... אין מה להשאיר אותי יותר מלילה אחד פה." האצבעות שלו עוברות הלוך ושוב על קטע עור מסוים ביד שלי. "אפשר כבר שאני אלך מחר, יש פשוט תנאי אחד."
"מה התנאי?" אני שואלת אף על פי שאני מנחשת כבר במה מדובר. אני כמובן צודקת.
"שתישארי לגור איתי."
מירי מצמידה את התיק שלה אל שורש כף ידה וקמה. "אני אתן לכם להישאר לבד." והיא הולכת.
"רוצה שנלך לחדר? שם פחות קר." ליאם מצביע על דלתות שנסגרות ונפתחות עם דלת אוטומטית. זה מזכיר חדרי ניתוח בסרטים. "יש שם גם מיטה, אם את עייפה עדיין."
"אני בסדר," אני שוב חוזרת על אותן שתי מילים.
"בואי נלך." הוא מושיט לי את ידו. אנחנו קמים ביחד, והוא נותן לי נשיקות בשיער כל כמה מטרים. יש משהו באחיזה שלו שמסתמן על ידי שהוא רוצה שאשאר איתו ולא אלך. כמו מדריכה רוחנית כזו שעוזרת לו להתמצא במקום שהוא לא רוצה או אמור להיות בו. אני גם לא רוצה להיות פה. אני הולכת אחריו בין המסדרונות הצרים עד שאנחנו מגיעים לחדר ענקי עם דלתות רבות.
"בוקר טוב," ליאם אומר לאחות אחת שחולפת על ידנו. היא מחזירה הנהון עם חיוך קל. הוא עומד להיכנס אל אחד החדרים כשבדיוק אחות נוספת יוצאת ממנו.
"חיפשתי אותך בדיוק." היא חושפת חיוך עם גשר על השיניים.
"הלכתי להביא את חברה שלי. זאת עופרי." ליאם מושך אותי מעט קדימה. אני מנסה לחייך, לא ממש הולך לי. "עופרי, תכירי, זאת שולי."
"היי." אני כבר עם העיניים בחדר ומגלה שהוא מאוד חשוך. למה ליאם לא פתח את התריסים שם או לפחות הדליק את האור?
"באתי לשאול איך אתה מרגיש. הבנתי שישנת טוב בלילה. הבנתי שגם אכלת בבוקר. דני בדיוק הלך לחדר הכושר. הוא עדכן אותי בהכל." היא נשמעת מרוצה.
"כן, טוב. אני חושב שהשינה היא לא בדיוק טבעית אז טבעי שנרדמתי," הוא ממלמל. "לגבי האוכל, לא יודע. זאת הייתה בסך הכל לחמנייה קטנה ומעדן."
"זה עדיין יותר טוב ממה שהיה אתמול. לאט לאט, כל צעד חשוב." היא עדיין מחייכת. "המשמרת שלי תיכף נגמרת, ולכן ככל הנראה לא ניפגש יותר כי אשוב רק מחר אחרי הצהריים. הבנתי מהרופא שאתה יכול לעזוב כבר מחר בבוקר."
"זה עוד לא בטוח." הוא מסתכל על הרצפה. "אם עופרי לא תסכים לקבל את ה... את התנאי... אני לא יודע אם אני רוצה לחזור לגור עם ההורים שלי."
"תדברו על זה." היא מתחילה ללכת ובעצם מפנה את המעבר. "שמחתי להכיר אותך, ליאם. תרגיש טוב."
אני הולכת בעקבותיו אל פנים החדר ועומדת באמצע שלו כמו בול עץ. כמובן אסור לסגור את הדלת. אני מבינה שדני הוא כנראה הבחור הנוסף שחולק עם ליאם את החדר, כי יש מיטה מבולגנת חוץ מהמיטה שאני מזהה עם הסווצ'ר של ליאם עליה. יש בחדר הזה בסך הכל שתי מיטות ושתי שידות. זהו. הוא לבן ומשעמם.
ליאם מטפס על המיטה שלו ומסמן לי לעשות זאת גם. הוא השאיר לי הרבה מקום.
"אתה לא רוצה אור כאן?" אני שואלת.
"יש טיפה אור מבחוץ וגם התריסים לא לגמרי אטומים," הוא משיב את מה שנכון. עדיין יש כאן אווירה חנוקה כזו. האוויר חנוק.
אני מעדיפה להתמקד במה ששמעתי. "כבר הבנת לבד שאני רוצה לחזור לגור עם ההורים שלי?"
"זה די צפוי." הוא מניח את כף היד שלו על הלחי שלי ומלטף לי את הפנים. "אני לא רוצה שתלכי. אני לא רוצה שתעזבי אותי."
"אני לא רוצה ולא הולכת לעזוב אותך. אני פשוט... פשוט אחזור להיות כמו שהיינו בתחילת הקשר. אני אגור עם ההורים עד שדברים יסתדרו." אני מרגישה שברירית וכמעט בוכה. לא בכיתי כבר כמעט יממה.
"עופרי, את מבינה מה זה אומר אם לא תישארי לגור איתי, נכון? עזבי את הקטע של הכדורים וההשגחה." למרות החושך, אני רואה את העיניים שלו ממש מבריקות. דמעות מופיעות בהן במהירות.
"אמא שלך סיפרה לאבא שלך?" כן, אני מבינה.
"כן. את סיפרת לשלך?" הוא נושם נשימות חנוקות.
"כן." אני רוצה לחבק אותו חזק, אבל לא מסוגלת לזוז. "יאיר, שירי, ענבר... מישהו מהם יודע? מישהו אחר יודע?"
"לא," הוא לוחש.
אני מהנהנת. האגודל שלו קר כמו כל המגע שלו, והלוואי והייתי אמיצה מספיק כדי להגיד לו שהתחושה שלו על העור שלי לא נעימה לי. אנחנו יושבים ככה ושותקים עד שהוא אומר ארבע מילים שבסוף שוברות אותי.
"הגורל שלי תלוי בך."
"אל תגיד דבר כזה." אני כולי מפוחדת ומפחדת לקחת אחריות על עולם ומלואו. פשוט ככה. ליאם הוא עולם ומלואו.
"אני לא רוצה לאבד שוב את העצמאות שלי ולגור עם ההורים שלי. לא שוב. אני מעדיף להישאר כאן עוד קצת, כי לפחות פה אני עדיין ישן לבד ובחלל לבד כי ההורים שלי צריכים ללכת בשלב מסוים. עופרי, הגורל שלי תלוי בך," הוא חוזר על המילים שלו. אני לא יודעת איך להגיב למשפט הזה ובטח שלא יודעת להגיב לדבר הלא צפוי הבא: ליאם מושיט יד אל החולצה שלי, מעלה אותה מעט, את הראש שלו מרכין לכיוון הבטן שלי ו... נותן שם נשיקה. "וגם הגורל שלו."
"פוסטינור היה פותר את הגורל שלו, אם לא ההתעקשות שלך." אני מכריחה את עצמי להישאר מציאותית וחזקה ומצליחה להרחיק אותו על ידי דחיפה ממני. הוא לא מספיק לתת נשיקות על עור הבטן שלי. "ליאם, די כבר. תפסיק. אין שם כלום. שום דבר."
"את כרגע הסכמת איתי על הגורל שלו, לא? אז איך את אומרת שאין שום דבר?" הוא מחזיק לי את היד. "איבדתי את החיים שלי, באמת. אני לא יכול שנאבד גם את החיים שלו. אני לא אעמוד בזה."
"אתה... אתה תעמוד... אני... אני לא חושבת ש... אני אחזור לגור איתך, כלומר אשאר, אם תיתן לי לעשות הפלה ולא תציק בנושא." אני מתחילה לרעוד. שיט. אני לא כזאת חזקה.
"זה לא הוגן, עופרי." הבכי שלו מתחזק.
"גם להגיע לעולם שבו שום דבר לא מסתדר כרגע זה לא הוגן." עם כמה שאני לא רוצה להתייחס לקיום שלו, אני חייבת להגן עליו מהחיים האלה כרגע. לא מגיע לו להגיע אל מקום שלא יוכל להכיל אותו ולתת לו מאה אחוזים של תשומת לב, כמו שכל תינוק חדש ראוי לקבל. "אני אתן לך להחליט עד מחר כשאחזור שוב בבוקר. הבנתי כבר שמהשעה שש אני לא יכולה ממש להיות איתך עוד כי יש כאן דגש על מנוחה. אני הולכת בערב לבדיקה."
"את תראי אותו שם במסך. איך את תצליחי?" הוא לא טורח לנגב את הפנים שלו, ולכן אני מושיטה יד אל השיטה וקורעת מהגליל שיש כאן כמה חתיכות של נייר טואלט. אני משערת שליאם בכה גם אתמול בלילה. הוא כבר לא מפוצץ סדקים. הוא נשבר לגמרי.
"מהמחשבה שמגיעים לו חיים טובים יותר," אני אומרת את זה בקול לבסוף.
"יהיה בסדר עד אז," הוא אומר משהו שכבר אמר בעבר.
"אני לא חושבת." אני משלבת את כף היד הפנויה שלי בכף היד הפנויה שלו. עכשיו שתי כפות הידיים שלו אוחזות בשלי. "ליאם, אתה לא בדיוק רואה את המציאות עכשיו כמו שאני רואה אותה. אתה נמצא בתוך משהו שנראה לך כמו חלום. גם לי זה נראה ככה ברב הזמן, אבל כרגע אני במציאות. אתה הולך עכשיו לעבור תהליך מאוד ארוך ו... הוא יהיה גם מתיש, בסדר? מתיש רגשית בעיקר בשבילך כשהרבה דברים שהדחקת ואתה מדחיק בטח יצופו. הדבר האחרון שצריך שיקרה לנו בחיים, לשנינו, זה תינוק."
הנייד של ליאם מצלצל. הוא מוציא אותו מכיס הטרנינג, אבל משאיר את היד השנייה משולבת בשלי. "כן, אמא? לא שמתי לב לשעה. בסדר, אני הולך." הוא מנסה לא להעביר את זה שהוא בוכה, אני לא יודעת אם הוא מצליח. "אמרתי שאני הולך. הבנתי את זה בפעם הראשונה." והוא מנתק.
"ה... העצבים האלה שלך הם עוד סיבה למה..." ואני נעצרת.
"אני לא יכול, פשוט לא יכול שהיא עומדת לי על הראש ואומרת לי מה לעשות. לא סתם עזבתי, ברחתי, מהבית." הוא מנגב את הפנים שלו עכשיו בשרוול החולצה. "אני צריך ללכת עכשיו אל חדר האוכל."
"עכשיו? בקושי שתיים עשרה." יש מצב שאיבדתי את תחושת הזמן.
"אני לא יודע אם את יכולה לבוא אותי. זה פחות מקובל כאן." הוא מראה לי את המסך של הנייד שלו. "כבר שתיים עשרה ועשרה. מגישים פה צהריים משתיים עשרה."
"אז למה אתה חייב ללכת עכשיו?" לתומי הנחתי שאהיה איתו כאן עד אחרי הצהריים, אסע הביתה לאסוף את אמא וניסע לבדיקה ישר.
"יש לי פגישה עוד חמישים דקות עם איזה מטפל." הוא יורד מהמיטה ומשאיר את היד שלו בשלי. "בואי, אני אלווה אותך ללובי ואלך משם לאכול."
"אני לא רוצה לגזול ממך דקות יקרות, חשוב שתאכל." זה מצחיק ועצוב איך התהפכו היוצרות. עכשיו אני זו שדואגת לו שיאכל.
"אני רוצה להיות איתך עוד קצת." הוא מצמצם את הרווח בנינו ונותן לי חיבוק מוחץ. אני כמעט לא נושמת.
"אתה רוצה שאחכה אולי עד שתסיים?" אני מבינה שהוא צריך אותי.
"אמא שלי אמורה להיות איתי אחרי ה... ה... הטיפול. אני חושב שאצא ללובי הזה שוב כי גם שירי, ענבר ויאיר רוצים לבוא." הוא אוחז בי כשאני יורדת מהמיטה כאילו מה כבר יקרה. אנחנו מתחילים ללכת שוב את המסדרונות הצרים, ואני מחפשת את השלט "יציאה" בכל כמה מטרים. "תספרי לי מה היה, טוב? אם תקבלי גם תמונות, זאת אומרת את בטוח תקבלי, תשלחי לי אותן. בבקשה."
"אני אחזור שוב מחר על הבוקר." אני חולפת על פני אנשים שנראים לי רגילים לחלוטין. כל אחד סוחב איתו משהו אחר, זה בטוח. גם אני סוחבת עכשיו משהו. ומישהו.
כשאנחנו מגיעים אל הדלתות הנפתחות והנסגרות אוטומטית, אני רואה מיד את מירי מעבר להן. היא עומדת עם ידיים שלובות ומתקדמת מעט לעברינו כשאנחנו בעצם גם מתקדמים לעברה.
"תתקלח כשתסיים את הטיפול, בסדר?" היא באמת סוג של מחלקת לו פקודות. "אבא שם לך בשקית מכנסיים נקיים. אני אקח את מה שאתה לובש לכביסה וכשאחזור אחרי הצהריים אביא לך עוד כמה למצב ביטחון." מבחינתה, אם הצלחתי לקלוט נכון, הוא נשאר כאן מעבר למחר.
ליאם מהנהן. גם מבחינתו? הוא באמת מעדיף להישאר כאן מאשר לחזור לגור עם מירי ויוסף? הוא נותן לי חיבוק נוסף, הפעם פחות חזק, ומסיים בנשיקה קטנה על שפתיים. אני רואה אותו נבלע בתוך הדלתות ונעלם.
"את צריכה טרמפ?" מירי הולכת אחרי אל כיוון היציאה.
"האוטו שלי ממש כאן, בחנייה. זאת אומרת, האוטו של ליאם." אני לא עוצרת וממתינה לה שתצליח לעמוד בקצב שלי.
"תעדכני אותי מה אמר לך רופא הנשים שלך, בסדר?" היא מדביקה את הפער. מירי בכושר.
"אמא עדכנה אותך?" זה הדבר ההגיוני היחיד שעולה לי בראש. אני יוצאת ראשונה אל אוגוסט שטוף השמש ומהססת לרגע לאיזה כיוון לפנות.
"כן. עדיף שתאכלי בעצמך משהו גם. את רוצה שניסע לחנויות מזון ביחד?" היא תופסת את היד שלי. "עופרי, את בעצמך נמצאת בסוג של התקף בימים האלה. תעצרי לרגע ותנוחי. הבריאות שלך חשובה כפליים עכשיו."
"ישנתי בלילה רצוף ואכלתי אתמול בלילה והיום בבוקר. אני אוכל בבית. אני בסדר." אני מדברת כמו רובוט ובמקום להסתכל עליה, הרי עצרנו, אני מנצלת את ההפסקה ומוציאה מהתיק שלי את משקפי השמש ומפתחות הרכב. "אני אדבר איתך בערב. אעדכן אותך ואת תעדכני אותי אם ליאם משתחרר מחר או לא." ממש עסקה למופת.
"בסדר."
אני שומעת את הדלתות האוטומטיות פה נפתחות ובשנייה שאני מסיטה את המבט, אני מבחינה שבעצם מירי היא זו שנכנסה בתוכן הפעם ולא שמעתי אותה מתרחקת או את הצעדים שלה. אני עצמי צועדת אל האוטו ולא מבינה למה אני לא מפסיקה לרעוד אם... וואו. האוטו חושף שכמעט 35 מעלות. ללא ספק, הבעיה בי.

אני לא מחכה עד שאמא תסיים אפילו לסגור את הדלת של הרופא ואני כבר רצה אל השירותים שבמיון הנשים. אני קולטת בזווית עין מישהי דתייה, אולי צעירה ממני, מקיאה בשירותים וממהרת לסגור את דלת התא כשהיא מבחינה בי. אני פותחת את הזרם בברז לכיוון הכי חזק ושוטפת את הפנים שלי במים הכי קרים שאפשר. זה לא אמיתי. זה כן אמיתי. שמעתי את הלב שלו שם בפנים.
אני חוזרת אל הכיסאות שבמסדרון ומגלה את אמא יושבת על אחד מהם. המרפאה הזאת מפחידה אותי. אני לא רוצה להיות פה. אני רוצה הביתה. אני לא יכולה ללכת הביתה. הרופא אמר לאמא שצריכים לקחת ממני דם ולעשות לי בדיקת שתן. למה אי אפשר להיכנס עכשיו לחדר האחיות וללכת מהר? מה אני אעשה חוץ מלהרוג את עצמי עם המחשבות?
אני מתיישבת ליד אמא שמורידה את התיק שלה לרצפה. "קחי." היא מושיטה לי כוס מים. "שלא תתעלפי לי פה."
אני מנסה להירגע, אבל הקול הזה... הדופק שלו... לא יוצא לי מהראש. מהאוזניים. הוא אמיתי. ליאם הכניס אותי להיריון. אני בהיריון. יהיה לי ילד? לא. לא. אני צריכה להישאר חזקה ולחשוב עליו. הלב הקטן שלו יישבר אם הוא יגיע לעולם הזה... אני לא מסוגלת. נגמר לי האוויר פה. אני לא מרגישה טוב. הכל מסתובב. אני לחוצה בעצמי.
"עופרי, תשתי." אמא מקרבת את הכוס אל השפתיים שלי ומתנהגת אלי כמו ילדה קטנה. עם ילד בבטן. "אני מבינה שאת בהלם ממה שראית. מה חשבת? זה מה שקורה שמקיימים יחסי מין לא מוגנים."
אמא חוזרת להקליד במהירות שיא בנייד שלה הודעה למישהו. עם מי היא מתכתבת? ממתי היא למדה להקליד מהר ככה? אני מתעצבנת מהרעש שצליל המקשים יוצר ואומרת בכעס, "אולי תשימי את הנייד שלך על שקט? כולם צריכים לשמוע שאת מתכתבת? נו באמת."
אמא מתעלמת וחוזרת להתכתב. מתחיל לכאוב לי הראש. אני רוצה להקיא את המים. יש לי בחילה. אני מכריחה את הגוף להירגע, אבל הוא לא מקשיב לי. הוא עכשיו עושה מה שבא לו. גם המוח לא בדיוק איתי. למה אני ככה? בסך הכל אמא ואני הגענו, שכבתי על המיטה, הכניסו לי לנרתיק משהו ופתאום כל החדר בום בום בום. וזה לא נפצים וזה לא ירי או כל דבר שבגללו ליאם לא נמצא איתי פה עכשיו. זה הלב שלו. יש לו כבר לב. ועוד מעט יהיו לו פנים שלמות, יש כבר אף, יש עיניים... הוא רואה שאני לא רוצה אותו? העיניים שלי מתחילות לדמוע. אני נחנקת ומשתעלת.
"עופרי, די," אמא מסננת בכעס. גם היא לא רוצה להיות פה.
אני מסתכלת עליה ומצפה למעט רחמים כשתראה שאני בוכה. אני זוכה למבט קר מאוד. אני רוצה לשאול אותה למה היא מתנהגת אלי ככה, כשהיא קמה פתאום והולכת לכיוון השירותים.
אני מרשה לעצמי להתפרק ולבכות. בכיסא מולי יש גם מישהי שבוכה. נראה לי שזה בסדר לבכות כאן. בין כל המחשבות קופצת אחת על הפודיום במקום הראשון ומנופפת במדליית הזהב. יותר נכון לומר, הדוב מנופף במדליית הזהב. הוא שר את המנון הלומי הקרב בגאווה ובידו השנייה מנופף בשק עצמות. הבשר היה לו טעים כל כך שהוא ליקק אותן עד הסוף. והדוב הולך לו אל היער, לשנת החורף, ומשאיר חורבן ואבל על הנפש אולי הנפשות שהוא אכל. זה הדוב. הוא כאן בהתגלמותו ובמלואו. הוא מסתכל עלי דרך עדשת המצלמה, מחייך אלי חיוך של מנצח מול לוזר ועובר אל המטרה הבאה או אולי לנוח.
כשהדלת של חדר האחיות נפתח, אמא מופיעה משום מקום, מזנקת קדימה ומושכת אותי איתה. אני רואה את הדוב השמן והמרוצה הולך אל היער עם טיל ביד. אז מה, דוב? אתה רוצה בעצם להצית לי את החיים? לא מספיק מה שעשית עד עכשיו? והוא כבר מדליק את האש ומתכונן אל השיגור...

"עכשיו את תיזהרי לא ליפול ותפסיקי לבכות כבר." אמא עדיין לא רחמנית כשאנחנו יוצאות אל הרחוב. בדיוק מתחיל להחשיך. "אני מקווה שבית המרקחת עוד פתוח ואקנה לך בתור התחלה את החומצה הפולית. גם אם את תעשי הפלה, את חייבת לבלוע את זה."
אנחנו מגלות שכן. אני נשארת מחוץ לדלתות עמוסות הפרסומות ומתיישבת על סוג של חומת בטון. אני מתקשרת למירי, הרי הבטחתי לה שאעדכן אותה. היא עונה מהר. אני מספרת לה מה נאמר לי וזורקת בסוף הכי באגביות, "יש לי שבוע להחליט. בעצם מחר בעוד שבוע אצטרך לחזור לפה ולהגיד לרופא אם אני מפילה או לא."
"אמא לידך?" מירי שואלת.
"את ליד ליאם?" אני מחזירה בשאלה.
"לא. את יודעת שמהשעה שש אסור להיכנס יותר, לא? היינו איתו עד שש בדיוק והוא הלך לאכול ארוחת ערב ולנוח."
"הוא ישן 12 שעות?" אני מתאכזבת לגלות כל פעם מחדש שאמא לא יוצאת על אף שהדלת כאן נפתחת. אני על קוצים. רוצה הביתה.
"אני לא יודעת בדיוק." מירי גם חסרת סבלנות. "עופרי, איפה אמא?"
"קונה לי חומצה פולית," אני ממלמלת.
"כן, זה חשוב." מירי נשמעת בטוחה. "אני אתקשר אליה כבר. ביי בינתיים." והיא מנתקת. אני מניחה שלא אראה אותה עד מחר רק שכעבור שעה אני חוטפת הלם לראות אותה בכניסה לבית שלי. של ההורים.
פאביו נובח ומתנפל עליה. היא לא מתרגשת, מתיישבת על הספה הפנויה ומסכימה להצעה של אמא לשתות משהו. "נס קפה זה נהדר." הבעת הפנים שלה לא רצינית, אבל היא גם לא נראית שמחה.
אמא אוספת מהשולחן מעטפה חומה ומושיטה אותה למירי. "יש פה הכל: מידע, תמונות, תרופות שאני אלך מחר לקנות... עופרי בשבוע שביעי."
מירי מדברת איתי תוך כדי שהעיניים שלה ממש נתקעות על התמונות בשחור לבן. אני אפילו לא מבינה מה זה הקשקוש הזה ואיפה הוא שם נמצא. "ליאם מסכים לתנאי שלך. הוא שלח לי הודעה מקודם שהוא כן יישאר גם בלילה של מחר במחלקה, אבל מבחינתו ממחרתיים בבוקר לחזור לדירה שלו, איתך כמובן."
"הוא יכול להישאר שם בלי הגבלה?" אני שואלת.
"יש איזה סידור עם ביטוח לאומי והביטוח המשפחתי, משרד הביטחון היה מעורב בפעם הקודמת... זה מסובך." היא מרפרפת על הדפים העמוסים. "אכלת בצהריים? דניאלה, היא לא מרעיבה את עצמה בגלל הריצות האלו, אני מקווה."
"לא, לא. אל תדאגי. היא אכלה בצהריים קציצות שבישלתי ותיכף היא תאכל ביצה קשה עם גבינות ולחמניות. אבא שלה ואחותה נסעו לסופר ולמאפייה." אמא מתיישבת לידה. "שמעתי אותך אומרת משהו על תנאי. איזה תנאי?"
"אתן נפגשתן לפני?" אני פתאום קולטת שכנראה זאת הפגישה הראשונה של אמא שלי ואמא של ליאם או ש...
"נפגשנו בפעם הראשונה אתמול בבוקר. קפצתי לדבר איתה ועם האבא, עם יוסף, אצלם בבית," אמא חושפת משהו שלא ידעתי.
"איזו סיבה להיפגש בגללה," אני ממלמלת ומוסיפה שאלה, "ואבא?"
"אבא עם נועה רב הזמן. אני לא רוצה שנועה תדע יותר מדי, היא בכל זאת קטנה עדיין לכל זה," אמא אומרת, ומירי מהנהנת להסכמה. "אני אשמח לשמוע על מה אתן שתיכן מדברות."
"אני אשאר לגור עם ליאם והתנאי למגורים איתו הוא ש... ש... שלא יציק לי על ההפלה." למה נתקעתי באמצע המשפט? האם זה קשור לבום בום בום הזה שעוד תקוע לי בראש חזק?
"תחשבי על זה קצת." מירי לוגמת מהספל. רק שלא יישבר לה שוב.
"היא קיבלה שבוע שלם לחשוב על זה. אמרתי לה גם לא למהר כשהיינו בדרך." אמא מהנהנת.
"עופרי, אולי תצאי עם פאביו לסיבוב ותשאירי אותי עם אמא לבד?" מירי מניחה לרגע את הספל ומיד אוספת אותו מחדש.
בא לי לצעוק עליה שאני לא ילדה קטנה וזכותי לשמוע הכל, במיוחד כשמדברים עלי. אני מחליטה להיות יצירתית, מפעילה את הרשמקול בנייד שלי, משאירה אותו דלוק מתחת לכרית ויוצאת עם פאביו לטיול. כשאני חוזרת אחרי משהו כמו רבע שעה, מירי כבר לא בבית.
"היה לכן כיף לרכל עלי?" אני משחררת את פאביו מהרצועה ובודקת אם הנייד שלי עדיין מקליט. כן. אקווה שהאיכות טובה ואצליח להבין משהו מהשיחה.
"אנחנו חושבות מנקודת מבט אחרת ואימהית על הברוך שהכנסת את עצמך אליו," אמא עונה בקור רוח שבעצם ממשיך את כל אחרי הצהריים שלי איתה. "התקלחת היום?"
"לא." אני מחפשת את האוזניות שלי בתיק.
"אז תיכנסי. אבא ונועה עכשיו במאפיה, ייקח עוד קצת זמן. התעוררת מוקדם היום, נכון? אל תלכי לישון מאוחר."
כבר שכחתי איך זה לגור כאן ולקבל פקודות ופתאום אני מבינה את ליאם. "בסדר." אני נכנסת לחדר שלי, מוציאה מהארון מכנסונים קצרים וחולצת טי שירט רגילה ונבלעת במהירות במקלחת. אני פיקחית מאוד, ולכן אני קודם כל פותחת את זרם המים ורק אז מפעילה את ההקלטה. יש. האיכות בסדר.
אני שומעת את הדלת נטרקת, כלומר אני יוצאת, ולאחר מכן את הקול של מירי. "ליאם לוקח מאוד קשה את הרצון של עופרי להפיל. הוא מצד שני לא רוצה שהיא תיפרד ממנו," היא אומרת.
"אני גם לא בעד ההפלה, אבל אני יודעת שעופרי לא מוכנה להיות אמא עדיין. היא ילדה, לא משנה כמה הקשר עם ליאם ביגר אותה, והוא מאוד ביגר. היא עדיין לא מסוגלת לדאוג לליאם, אז לעוד מישהו?" אמא קצת נסערת. אז הקרירות רק אלי, אם ככה.
"תשמעי, מבחינה כלכלית לילד הזה לא יחסר שום דבר. גם ליוסף וגם לי יש את האופציה הכלכלית לדאוג לו. הנה, יש להם כבר דירה ואם הם יצטרכו נעזור להם לעבור לאחת גדולה יותר. זאת לא הבעיה. צריך לחצות את הגשר לפני שקופצים אל הצד השני. עופרי מאוד עקשנית, לפי מה שליאם סיפר לי." אני שומעת את הכוס מונחת על השולחן. מירי נאנחת. "הוא לא הפסיק לבכות שהיא לא מוכנה לשמוע בכלל על האופציה לשמור את ההיריון."
"מפתיע אותי לגלות שהבת שלי לא חושבת רק על עצמה ועל ההיי שהיא חיה בו. היא חיה בחתיכת פנטזיה רב הזמן." אני קצת כועסת על אמא שמדברת עלי ככה. "אני מכירה את עופרי ויודעת שעכשיו היא מבולבלת. גם ראיתי את התגובה שלה היום. היא הייתה מאוד מאוד מתוחה מהרגע שהבינה מה מוטל על הכף. מבחינתה יש כן ויש לא, אבל היא בכלל הייתה מעדיפה שהמצב לא היה קורה." נכון. זה באמת ככה. "כמובן שמאוחר מדי והיא צריכה להחליט."
"אני רוצה שהיא תחליט עם ליאם. לשם אני חותרת. גם אם הוא לא במצב הנורמלי, הוא מבין."
"אני בעד להשאיר את זה בניהם בלי שנתערב יותר מדי. אנחנו גם ככה בתוך הסיפור הזה-"
אמא נקטעת על ידי טלפון שמצלצל. זה הנייד של מירי. היא עונה. "כן, ענבר? אין בעיה אני אקפוץ לסופר להביא. כמה דקות ואני בבית. אני לא חושבת שהוא יגיע מחר, אל תכיני כלום. את יכולה לבשל גם בדקה התשעים. כן, כמו שזה נראה עכשיו הוא יישאר גם בלילה של מחר. טוב. אני באה." וכשמירי מנתקת אני מבינה גם שהיא קמה. "את יודעת איך זה, החיים ממשיכים והבית צריך לתפקד. נגמרו בבית המצרכים הבסיסיים, ואני מעדיפה שענבר תישאר בבית כי שירי לא מרגישה טוב. התקררה מהמזגנים בטח."
"כל אחד והבלאגן שלו." אמא נאנחת. אני שומעת את הדלת נפתחת. "אנחנו נהיה בקשר, מירי."
"כן. זה יהיה שבוע לא קל. אם את רוצה סיוע כלכלי עם כל התרופות והבדיקות, אל תהססי לבקש. זה באמת כסף קטן בשבילנו והכי חשוב זה הבריאות של ליאם, של עופרי ושל... גם של העובר כרגע. הוא עוד פה." והדלת נסגרת כשאמא מברכת אותה בלילה טוב וזוכה לאותן המילים בחזרה.
אני חושבת הרבה תחת זרם המים החמים כשאני נכנסת למקלחת, הפעם באמת. אמא כל כך צודקת. הלוואי שכל זה לא היה קורה מההתחלה. הימנעות זה המצב הכי קל במצב שצריך להחליט. ואני חייבת להחליט.
הבום בום בום הזה מלווה אותי גם כשאני אוכלת, צופה בסרט בטלוויזיה בחדר שלי ולא ממש מרוכזת בו ומנסה להירדם. אני רואה על הפנים של נועה שהיא חוששת לדבר איתי וגם מבינה שכנראה ההורים אמרו לה לא לדבר איתי עכשיו כי המצב רגיש. אני קמה מהמיטה אל החדר שלה כשאני לא מצליחה לישון, כצפוי. היא רואה איזה סדרה בטלוויזיה.
"היי, קטנה." אני נשענת על הדלת.
"אבא אמר שעדיף לתת לך להיות עם עצמך," היא עונה את מה שהנחתי ועוצרת את הסדרה. "את חוזרת לגור איתנו עכשיו?"
"אני לא ממש יודעת. יותר לכיוון של לא." אני מפהקת. אני כן עייפה. "איך עובר החופש הגדול?"
"מתחיל לשעמם. ליאל הייתה אמורה לבוא לישון אצלנו היום ובסוף אמא אמרה שלא מתאים." היא נראית מצוברחת. "ואמא שלה לא מסכימה שאני אלך לישון אצלם כי סבא שלה בבית חולים וכל מיני דודים שלה ישנים אצלם בבית." באמת כל אחד והחבילה שלו.
"אז למה ששתיכן לא תשנו אצל חברה אחרת ביחד? את רוצה שמחר אציע לאמא?" אני מתקדמת אל פנים החדר ומסמנת שלא צריך שתעשה לי מקום על המיטה. אני מתיישבת על כיסא המחשב שלה צמוד לספרייה.
"ליאל כבר הלכה לישון אצל אור. שאלתי את אור אם אפשר לבוא אליה גם בלי לישון, אבא אמר שהוא ייקח אותי בלילה ואמא שלה לא הסכימה." היא משפילה את המבט. "זה לא בגללך או משהו, אבא אמר שלא אחשוב ככה."
הלב שלי מתכווץ. "אוי, נועה. אני כל כך מצטערת." אני כולי בריצות סביב ליאם והמצב ומסתבר שגם כל הבית. זאת תחושה לא נעימה במיוחד.
"הכל בסדר. הוא אמר שיש עכשיו סוג של מקרה חירום ולא מתאים שיבואו לפה אנשים כל עוד את חוזרת לכאן. הוא אמר שהמצב רגיש. אני לא מבינה ממש מה זה אומר." היא מתכסה בשמיכה שלה מחדש. "אנחנו מחר הולכים ביחד ללונה פארק, רק הוא ואני. זה כיף שיש אבא מורה." את סוף המשפט היא אומרת בחיוך.
"אני שמחה לשמוע." אני מחייכת חזרה. בשבילי היה מדובר בעונש כשהייתי בתיכון ואבא היה בבית כל הזמן בחופש. "תגידי לו שייקח אותך אחר כך לטייל בנמל תל אביב. ממש יפה לראות את השקיעה שם על הגשר."
"אולי בכלל נלך לסרט." היא מפהקת. "אבא אמר שתלוי בתורים וכמה חם יהיה."
"אה, הוא ממש תכנן כמה אופציות?" אני רואה שאבא אלוף באסקפיזם בשביל אחותי מהמצב.
"לא ממש. רציתי שניסע לירושלים לראות פינגווינים בגן החיות התנ"כי. אבא מעדיף שלא ניסע רחוק אם... אם תצטרכי אותו או משהו יקרה." היא מרצינה. "ליאם בסדר? הוא עדיין בבית חולים?"
"כן, אבל לא כי הוא פצוע פיזית. הוא לא שבר את הרגל או היד, חלילה. הפציעה שלו היא בנשמה." קשה לי למצוא את המילים ולהסביר. "אי אפשר לראות איך הוא מרגיש, אבל הוא פצוע בפנים."
"בגלל שיונתן מת במלחמה?" היא שואלת בתמימות אמיתית.
"זאת אחת הסיבות למה הוא ככה. זה מאוד מסובך. תאמיני לי, אני בעצמי לא מבינה הכל." אני כן מבינה שהיא רוצה לישון וקמה. "לילה טוב, נועוש."
"אני מתגעגעת לליאם." המילים האלו שלה גורמות לי לעצור. "הוא לא יבוא לפה יותר? הוא לא היה כאן הרבה זמן."
"אני לא יודעת לענות על זה כרגע." היא צודקת. הוא לא פה הרבה מאוד זמן. "את... את רוצה לבוא לראות אותו בדירה שלו כשהוא ישתחרר?" אני לא בטוחה שאמא תסכים לזה. בתכלס אם נהיה כולנו עם ליאם, שגם ככה רגוע ומסומם מהכדורים, כלום לא יקרה.
"אני מאוד אוהבת אותו." היא מהנהנת. "אפילו רק לכמה דקות לתת לו חיבוק."
"אני אדבר עם אמא ואבא על זה מחר." אני מתחילה ללכת חזרה אל החדר שלי. "לילה טוב."
כשאני שוב במיטה, אני מתפללת לשינה נטולת חלומות גם הלילה. זה לא קורה. אני חולמת שאני שוכבת בין הריסות, רועדת. ליאם, מדמם כולו, מנסה לגרש... דוב. כואב לי בבטן. אני מסתכלת עליה ורואה שהיא פתוחה ואני מדממת בעצמי. הדוב אכל את העובר? ליאם נאבק בו? כבר מאוחר מדי? מכירים את זה שאתם הוזים? אתם יודעים שאתם עמוק בתוך חלום, מתעוררים למציאות, אבל עדיין נאבקים בתת מודע? אני איכשהו מתעוררת כולי עם כאבים בבטן והרגליים שלי מקופלות לכיוונה. אני נושמת בכבדות, מזיעה כולי. "זה רק חלום," אני ממלמלת לעצמי כשאני בהכרה מלאה. השיחה של מירי ואמא קופצת לי ישר לראש והבום בום בום חוזר מחדש. אני בוכה על הכרית עד שאני נרדמת ומתעוררת מחדש לא בגלל השעון המעורר או כל דבר חיצוני אחר. אני מתעוררת בגלל משהו פנימי. בגלל הגוף שלי שמעיר אותי מבחילה.
אני רצה אל השירותים ומקיאה את כל מה שאכלתי אתמול בלילה. הכל. אני מכריחה את עצמי לקום מהרכינה מעל האסלה וגם מעמידה על הברכיים. לקום על הרגליים. אני אוחזת בכיור, מסדירה את הנשימות וכשאני מצליחה לעמוד יציב לבסוף, אני שוטפת פנים ומצחצחת שיניים. אני חוזרת לחדר ומגלה אור יום חלש בחוץ. אני מרגישה טיפה הקלה לדעת שכבר בוקר, גם אם מוקדם. נהייתי כמו ליאם. צריכה את השחר כדי להרגיש טוב יותר. אני עולה מחדש למיטה, אולי נכון יותר לומר קורסת עליה, ואפילו לא מכסה את עצמי בשמיכת הפיקה. אני עוצמת עיניים והחושך הזה מחזיר אותי 12 שעות אחורה אל החדר של הרופא. אני שוב שומעת את הבום בום בום הזה. הוא לא ייתן לי מנוחה, אה? הוא לא ייתן לי אפילו שנייה של שקט בחיים בשבוע הזה שנשאר? ואם כבר חיים... ליאם הטיפש. אני ככה בגללו. הוא הרס לעצמו את החיים ועכשיו הוא בדרך להרוס למישהו נוסף.

שלום לדוב...
שלום לדוב...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 15 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Batel Yosef
Batel Yosef
מה עם פרק??
הגב
דווח
guest
נווווו עוד פרק
הגב
דווח
guest
אלופהה!!
הגב
דווח
טען עוד 25 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 90
להילחם בשבילו- פרק 90
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
ילדים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
מאת: Nizan Zarotski
המלאכים שלי
המלאכים שלי
מאת: Shira Mualem
רווקה + 1
רווקה + 1
מאת: Adam gustavo Zyl
הפעם הראשונה
הפעם הראשונה
מאת: Linoy Zriker
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
לעשות בגרות עם הלב 2
לעשות בגרות עם הלב 2
מאת: שיר פיליבה
שיר אהבה
שיר אהבה
מאת: לירון שאלתיאל
אחד ללב ואחד לריאות
אחד ללב ואחד לריאות
מאת: לירון שאלתיאל
אני מסתכלת עלייך
אני מסתכלת עלייך
מאת: Beautiful Disaster