כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 62

"אני לא רוצה את החיים האלה. אני רוצה לברוח"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 62: ה זה הרס או הלם, תלוי מי שואל (ומי מסתכל)

אני מקיאה שוב, כצפוי. הפעם זה נטו מהלחץ, מההלם. אחרי שאני מסיימת את הרכינה האינסופית מעל האסלה, אני מתיישבת על הרצפה ומחבקת את הרגליים שלי. אני מנסה לחשוב בהיגיון רגע. איך זה יכול להיות? הרי היה לי מחזור. ונגיד ונכנסתי להיריון, היה לי דימום, אז אולי הפלתי ולא ידעתי והגוף מפרש את זה עדיין כהיריון? למי אני מספרת קודם: לאמא, לליאם, לאף אחד? מה אני עושה בכלל עם התגלית ומה אני עושה בגלל הטיימינג? אני לא מספיקה להריץ את כל המחשבות בראש וכבר הנייד שלי מצלצל. זאת מירי.
"הלו?" אני כולי חנוקה מהקיא שלי.
"עופרי? איפה נרדמת?" היא שומעת בטח שאני נשמעת נורא.
"אני פה למטה בסופרפארם." אני באמת אחזור לשם כדי לקנות מברשת שיניים, משחת שיניים ומי פה.
"את יכולה להגיע לראות את ליאם. הוא במצב יותר טוב עכשיו ורוצה שתיפגשו." יש שקט מסביב. אני לא שומעת שום דבר.
"הוא ער? כבר לא יוצא לו שום דבר מהאף?" אני מקווה שבדקות האלו שאתעכב שום דבר לא צפוי יקרה.
"כן. תבואי." והשיחה מתנתקת.
אני מכריחה את עצמי לקום, גוערת בגוף להפסיק לרעוד ודוחפת את בדיקת ההיריון עמוק לתיק רגע לפני שאני יוצאת מהתא כדי לשטוף, יותר נכון לקרצף, את הפנים שלי. אני חוזרת לשירותים מהר מהצפוי, הסופרפארם עדיין ריק, ומצחצחת את השיניים חזק כל כך שאני כמעט קורעת לעצמי את החניכיים. אני דוחפת לשקית חזרה את "ציוד הבוקר" וחוזרת לכיוון המעליות. אם זה מיום ההולדת שלי, אני אמורה להיות כבר בחודש שני. עבר חודש וחצי בערך. אבל איך? אני לא מקיאה, אין לי סחרחורות... אני כן לא סובלת ריחות לאחרונה, זה נכון.
אני מגיעה למסדרון כשהרגליים שלי רוצות לרוץ לחדר, אבל הגוף פשוט לא יכול. אני מגיעה עד לספסל שליד ומחייגת למירי. היא לא עונה לי. אני מתיישבת ומרגישה איך הלחץ מטפס לי במעלי הגרון. אז לבשר לאמא בטלפון שהיא יכולה להפוך לסבתא? בעצם, לא. אין שום מצב בעולם שאני מביאה ילד לתוך סיטואציה כזו. לא מגיע לשום תינוק להגיע לעולם ככה. אני לא מסיימת את המחשבה וכבר מירי מופיעה לי מול הפרצוף.
"לכי." היא נותנת לי לעמוד ממש בכניסה. "רק בבקשה, תהיי עדינה. הוא רוצה לראות אותך."
"ישנתי פה על הספסל כל הלילה. לריב או לכעוס בטוח לא יהיו לי כוחות," אני ממלמלת.
מירי בוהה לי בפרצוף. "את באמת חיוורת. אכלת משהו?"
"אני לא רעבה." אני עושה צעד קדימה לעבר החדר. "אני נכנסת, בסדר?"
היא מהנהנת, ואני פוסעת פנימה כשכל הגוף שלי מתחיל להעביר את הצמרמורת שנמצאת תחילה רק בידיים לכל איבר אפשרי.

במשך דקה שלמה אני בוהה בבחור החיוור ששוכב על המיטה מולי ומתאפסת על עצמי שזה ליאם. העיניים הכחולות, היפות, השקופות והצלולות שאני כל כך אוהבת נעלמו בכחול מטושטש, שקוע. החיוך שהייתי מחפשת כל הזמן הפך לפנים חתומות ומפחידות. הזרועות שהייתי מרשה לעצמי להירגע כשהן מקיפות אותי מכל דבר שם, שהגנו עלי, מחוברות לצינורות שלא משאירות ספק מה הוא ניסה לעשות.
אני מתקרבת אליו ורואה קווים אדומים באישונים שלו. הוא עצמו לבוש במדי בית חולים לבנים, שבטח הסיבה לכך שהוא נראה חיוור יותר. הוא נראה חולה. הוא בחדר לבד וצמוד למיטה שלו יש כורסה שאני מרשה לעצמי לצלול לתוכה מיד. הוא מזיז את העיניים שלו לכיווני, אבל הגוף שלו עצמו לא זז. גם לא הפה.
אני לוקחת נשימה עמוקה וחוטפת בחילה מחדש. הריח הזה של החיטוי בכל מקום. אני מתגברת עליה ושואלת, "אתה מתכוון להסביר לי מה עשית כשלקחתי את פאביו לטייל או שסתם עשו לך שטיפת קיבה ובעצם לא... לא התמוטטת מהלחץ, כמו שחשבתי?"
הוא שותק.
"ליאם, אני חושבת שמגיע לי הסבר אחרי כל הזמן הזה, לא? אם אף אחד לא מוכן לתת לי אחד, אני מקווה שאתה תהיה זה-"
"רציתי להירגע ישר," הוא ממלמל.
עוברות לי מיליון ואחת מחשבות בראש. הן רצות מהר יותר ממה שאני יכולה ואפילו ממה שליאם יכול, זה בטוח. הוא רצה בעצם שהלילה יעבור חלק בלי כל התהליך שלפני? בלי ההליכות? בלי הנשימות הכבדות? בלי הרעידות? פשוט לשכב במיטה, להירגע וכשהשחר יגיע הוא ייקח איתו הכל?
"אמרת לי שכדורים פסיכיאטרים הם לא משחק, זוכר? ממש התפרצת עלי." אני קולטת בזווית העין מגש עם ארוחת בוקר שלא נגעו בה. "יחברו אותך לזונדה בסוף. תאכל." זה עצוב לדעת שהחלפנו תפקידים ואני זו שעכשיו אומרת לו לאכול.
"כן, יש כבר איום כזה." הוא מנער את אחד מהחוטים שמחוברים לו לווריד ומרים לרגע את העיניים אל עמוד האינפוזיה. "בינתיים הכל מפה."
אני כל כך חוששת לשאול, להגיד, לבטא בסך הכל ארבע מילים. הרצון לדעת חזק כשהן פשוט יוצאות: "לא רצית למות? בטוח?"
תוך שבריר שנייה ליאם פורץ בבכי. "אני לא יודע." הוא מנגב את העיניים שלו עם השרוול של הפיג'מה. "אני כבר לא יודע למה לצפות. עכשיו בטוח יאשפזו אותי בבית משוגעים ו... אני לא רוצה את החיים האלה ולא יכול לברוח מהם." הנשימות שלו כבדות מחדש מה שאומר שהוא נחנק.
אני מתחילה לבכות גם. שוב. "הרס זאת הדרך לברוח?"
"הרס זאת דרך לברוח מחיים שתמיד יהיו שלי ואני לא רוצה, אוקי?" הוא חוזר להיות לרגע ליאם העצבני. "מכריחים אותי לחזור לכדורים קבוע. את לא יודעת מה זה אומר, עופרי. אני הולך להיות שוב רובוט. כולם ישמחו כי אני אהיה כביכול רגוע, אחזור לתלם, אחייך חיוך מזויף. אסור להישבר."
"זה לא נכון."
הוא כולו נסער, מרים עלי את הקול. "אני לא רוצה לחיות ככה! מי רוצה לחיות ככה?"
המוח מאותת לגוף להושיט יד ותוך רגע אני אוחזת בכף ידו. "ליאם, למות ככה לא מגיע לך."
הוא אומר דברים כל כך קשים שמרב דמעות אני לא מסוגלת לראות אותו. "אז איך מגיע? כדור בראש? אני לא יכול להתקרב לנשק יותר בעצם." הוא רועד. אני מרגישה את זה. הוא שוב נחנק. "ההורים שלי שוב יכנסו לסטרס, המשפחה... למה הם צריכים את זה? למה הם צריכים להשגיח עכשיו שאני לוקח את המינון הנכון של הכדורים ולפקח עלי כאילו אני ילד קטן? למה הם צריכים את זה? למה אני צריך את זה? תני לי סיבה אחת להמשיך לחיות. למה כבר נשאר לי לצפות?"
המילה האחרונה במשפט שלו מזכירה לי את התגלית שלי הבוקר. אני יודעת שאני ממש ממש גרועה כשזה מגיע לטיימינגים, וגם הפעם חטאתי בכך כששוב שלא חיכיתי לרגע הנכון.
"אנחנו מצפים." אני מנגבת את העיניים ומצליחה לראות אותו. הוא מבולבל.
"מה?"
אני מחטטת בתיק ומנסה למצוא את המקל הזה כבר. לאן הוא נעלם?
"עופרי, מה את עושה? על מה את מדברת?" הוא חסר סבלנות ועצבני בו זמנית.
אני מוצאת אותו ושמה אותו על השמיכה שליאם מכוסה בה. "יצא שכן. אני מנסה לחשוב ממתי וההיגיון אומר ש... שמיום ההולדת שלי. חשבתי שקיבלתי מחזור חודש שעבר, אבל לא... אני לא יודעת. אולי המחזור כי הייתה לי הפלה? אני לא יודעת כלום."
הוא מתחיל להשתעל ואוסף את המקל עם היד הפנויה שלו. "זה אמיתי? את בהיריון?"
"אני עכשיו בעיקר בהלם. גיליתי לפני שעה בערך. יש מצב שאני גם בהיריון. בכל מקרה, ליאם. בוא נחשוב רגע בהיגיון. זאת לא סביבה נורמלית לגדל בה תינוק. שנינו יודעים את זה. אני כן אצטרך שתעזור לי לממן הפלה במקום שלא יהרוס לי את הסיכויים להיכנס להיריון שוב ואחר כך אני אתחיל איתך, אתמוך בך, אל תדאג, אני לא הולכת לשום מקום, בתהליך השיקום שלך." אני יודעת שזה הולך להיות ארוך.
"מה? מה הפלה? לא!" הוא סוג של קופץ ומרים את הקול. "אין מצב שאני נותן לך לעשות את זה."
"תחשוב עליו." אני מכריחה את עצמי להישאר רגועה ונאמנה לדעה שלי.
"יש קצת זמן עד מרץ ככה, לא? דברים יסתדרו." המבט שלו מתחנן. "עופרי, אל תעשי את זה."
הוא מערער אותי, כצפוי. "אני לא יודעת..."
"בבקשה." העיניים שלו מתמלאות דמעות.
אני מתחילה לנגב לו אותן ושוב בוכה בעצמי. כואב לי הראש חזק יותר ממקודם. אני לוקחת את כוס המים שהוא גם ככה לא ישתה מהמגש. "ליאם-"
"מתי גילית?" רואים שהוא לא מקשיב לי.
"מקודם, אמרתי לך." אני מסיימת את הכוס בשלוק אחד ומרגישה איך הכל עולה חזרה. אולי זאת הייתה טעות לשתות ככה.
הוא משלב חזרה את כף היד שלי בשלו. אין במגע שלו את החום שאני אוהבת. "נו, אז תחשבי קצת. אנחנו שנינו עכשיו נסערים בגלל... בגלל... את יודעת. תיקחי לך עוד כמה ימים לחשוב. זה עניין רציני. זה חיים של מישהו."
כשהוא אומר את סוף המשפט, אני מרגישה רע עם עצמי פתאום. הרי ידעתי שהיריון בסופו של דבר מביא גם תינוק, אבל הפשטות בה מישהו שניסה ליטול את חייו מדבר על חיים אחרים...
"אני די בטוחה בהחלטה שלי." אני יודעת שאני יכולה לשקר לו ולהרגיע אותו בכך שאחשוב על זה. אני לא רואה בכך צורך. הכנות עדיפה במקרה הזה.
"בבקשה."
"לא." אני מרגישה איך העיניים שלי נסגרות פתאום לבד. אני חושבת שאני לא אצליח להילחם בתחושה הזו, בכבדות הזו.
"קחי." הוא שם לב ומוריד את השמיכה שלו ממנו. "בטח לא ישנת כל הלילה."
אני מהנהנת, מתכסה בשמיכה ונכנעת לעייפות תוך כדי שאני שומעת את ליאם אומר מיליון פעם את המילים "תחשבי על זה, בבקשה", כאילו הוא שוב בהתקף קטן. ליאם משלב את כף היד שלו בשלי מחדש ואני רואה בעיניים את שנינו מטיילים ככה, יד ביד, בין התעלות בעיר ונציה שטופת השמש, כהשכל עוד היה בסדר. הרמז היחיד שהיה אז הייתה העצבנות שלו. בסוף אני נרדמת. צעדים שנשמעים ממש קרובים אלי, מחזירים אותי למציאות. סוג של. אני לא באמת ערה. זאת אומרת, אני יכולה לשמוע, ואני כבר בתל השומר ולא באיטליה, רק שהעיניים שלי עדיין עצומות. יותר נכון לומר: נעולות. זה בדיוק מה שאני מרגישה.
"אל תעירי אותה, אמא." ליאם חושף שמירי היא זו שנכנסה לחדר.
"היא הייתה פה כל הלילה." מירי חושפת את מה שליאם לא יודע. הוא לא יודע כל כך הרבה בעצם.
"בחוץ?" הוא המום, כצפוי.
"כן."
אני שומעת אותו נושם עמוק מבדרך כלל כשאומר, "אני צריך שתעזרי לי במשהו, אמא."
היא נאנחת. "אני לא יכולה, ליאם. אתה תצטרך להתאשפז. אולי אבא ואני נצליח להוציא איזה משהו שזה יהיה קצר -"
"לא. לא בזה."
"הכדורים? גם לא-"
"לא, לא." הוא קוטע אותה ופשוט מספר לה: "אמא, עופרי בהיריון."
צליל של משהו נופל ואז נשפך על הרצפה נשמע. אני חושבת שזה משקה. אני גם מצליחה לשמוע את הקול של מירי מוציא מילה אחת סופר המומה.
"מה?!"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 12 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אני קוראת אדוקה של הסיפורים שלך וזו פעם ראשונה שאני מגיבה. את מדהימה, כל פרק מחדש את מרתקת אותי למסך ומפתיעה אותי. את כותבת מדהים ובאמת מתעסקת בנושאים כל כך חשובים וקשים
פרק עוצמתי מאוד, אני לא יודעת מה הייתי בוחרת במקום עופרי אבל מה שבטוח הייתי נותנת לעצמי עוד זמן בשביל באמת להחליט מה הבחירה הנכונה ביותר. וכואב לי על ליאם כל כך, אני מאוד מקווה שזה שהוא יודע שעופרי בהיריון אולי יצליח אפילו רק טיפה לסדר את עצמו..
ובנוסף אני חייבת לשאול, הסיפור יש בו קטעים אמיתיים או שהוא הכל פרי הדימיון?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
קודם כל, תודה לך.
עופרי כל כך נמהרת להחליט מהמחשבה והידיעה שמצפה לליאם שיקום ארוך. היא רוצה להיות מרוכזת נטו בו ולא בהחלמה שלה ובתחושות שלה (אני חושבת שהיא לא יודעת שהפלה תשאיר בה צלקות בעצמה).
ליאם כרגע במצב שהוא מתעקש על מה שלדעתו יכול באמת לגרום לעתיד להיראות אחרת, אבל הבעיה שדעתו לא ממש שפויה, ולכן אנחנו חוזרים להתחלה שעופרי תהיה נמהרת (אולי) בהחלטתה.
כל הסיפור הזה הוא פרי דימיון. אחד מחללי צוק איתן למד איתי בתיכון ובחטיבה, אבל את חברה שלו לא הכרתי אישית מעבר להספדים שכן מזכירים את מאיה ונתנו לי השראה להספדים שלה. יש שם עוד קטע בודד שאמיתי, שאותו אשאיר לעצמי, ברשותך
הגב
דווח
guest
לא הבנתי מה יש במרץ..?
הגב
דווח
טען עוד 25 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מרתק
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
חמישים גוונים!
חמישים גוונים!
מאת: ניק נוריץ'
כמו משוגע
כמו משוגע
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 16
דרגון בול T- פרק 16
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 15
דרגון בול T- פרק 15
מאת: תומר דגן