כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 61

"ליאם ניסה להתאבד?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

אף פעם לא באמת פגשתי את המוות או הייתי קרובה אליו. התחמקתי ממנו לא רע, לא משנה כמה דרך סיפורים הוא בא. כשהוא דפק בדלת והגיע עד למפתן, הבנתי שכבר לא אוכל לברוח. מלמלתי בכאב שיהיה טוב לשתי הנשמות שאולי יצטרפו לכוכבים ולא יזכו לחזור לעולם, ונתתי לו להיכנס פנימה.

פרק 61: מי אתה?

הנביחות של פאביו מעירות אותי מבהייה ברצפה. אני לא יודעת כמה שניות הייתי במצב הזה, אבל כשאני חוזרת למציאות בה ליאם מעולף על הרצפה, אני לא ממש רואה מרב דמעות. אני אוחזת בארון ובדלת המקלחון וקמה לכיוון הדלת, אפילו לא טורחת לנגב אותן. הן השתלטו לי על הפנים ממש שאני מרגישה את הטעם המלוח כבר בתוך הרוק.
אני פותחת את הדלת, ופאביו מזנק קדימה על מירי ויוסף. הם לא שועטים פנימה כפי שחשבתי שיעשו. מירי ישר מחבקת אותי, ואני טומנת את הראש בחיקה ומתפרקת מחדש. "ששש..." היא לא סוגרת אחריה את הדלת ומלטפת לי את השיער. אני רואה בזווית העין את יוסף הולך לכיוון חדר השינה. אני שומעת צעדים ומזווית הראייה המוגבלת שלי רואה זוג כפכפים ורודים ועוד זוג סניקרס לבנות. שירי וענבר פה. ענבר גם מאשרת שזאת אכן היא לא רק לפי האדידס שלה, אלא לפי הקול כשאומר: "צפוי מארץ הצפויים."
אני מרגישה מחנק ומשתחררת מהאחיזה של מירי. אני הולכת למטבח, פותחת את ברז המים בכיור ועומדת שם כמו נציב מלח בלי לעשות כלום. אני פשוט לא מסוגלת לעכל או לקבל את מה שקרה וקורה כאן. אני אפילו לא יודעת מה קורה.
"תשבי." שירי מופיעה לידי עם כוס מים ודי תומכת בי עד שאני מתיישבת על אחד מהכיסאות. היי, אני לא זו שצריכה תמיכה. ליאם... הוא שם... אני קולטת שמירי נעלמה ומשום שיש סוג של שקט עכשיו בדירה, אני שומעת את הקול שלה מחדר השינה. "אתה רוצה שניקח אותו לבית החולים?" שוב שקט. אני רוצה לקפוץ מכיסא הבר וללכת לראות מה קורה שם, אולי יוסף הצליח להעיר אותו. אני לא יכולה לקום. הבכי סחט ממני את טיפת האנרגיה האחרונה שעוד הייתה קיימת מהאדרנלין.
אני מתחילה לשמוע צעדים שוב ומרימה את הראש ישר אל המסדרון. מירי מופיעה קודם עם שמיכה ביד. כמה שניות לאחר מכן יוסף מגיע עם ליאם. הוא אמנם ער, אבל נראה כמו שיכור. העיניים שלו אדומות ממש. הוא לא נתמך ביוסף, אלא פשוט נופל לו על הגוף, נתלה עליו, עד שהם מגיעים אל הספה. אני חוטפת תוך שניות מבט אדום במיוחד ממנו כשהוא מוצא אותי במטבח. אני מצליחה לקפוץ מהכיסא, כמעט מועדת ורצה אליו.
"הייתי חייבת." אני קורסת על הרצפה ובוכה מחדש. "אל תכעס עלי. אני יודעת שאתה רוצה פרטיות... בבקשה, ליאם. אל תכעס."
"ליאם." יוסף בכלל לא מתייחס לדברים שלי, אלא מנסה לדבר עם הבן שלו. המבט של ליאם מאוד מפוזר. הוא נותן לו מכה על הברך וכלום לא קורה. הוא עובר לתת לו מכה על הלחי שלא עושה דבר מלבד לחזק את הרעידות שחזרו ובענק.
"יוסף, בוא נפנה אותו למיון." העיניים של מירי עוד שנייה יוצאות מחוריהן. היא החווירה תוך רגע.
"רגע." במילה הזו הוא נשמע מאוד קשוח, אך בו זמנית עם רגש מודחק. "ליאם, תדבר."
ליאם בוכה שוב ו... מדבר. "לא לבית חולים. לא שוב." הוא מסתכל עלי במבט מתחנן. "לא בית חולים."
"אתה חייב." מירי דומעת בעצמה.
"לא. לא." הוא מרכין את הראש. הנשימות שלו נעשות כבדות מדי.
"בסדר, לא. אמא ואני נשארים כאן. אני עכשיו אקח אותך להתקלח, ננקה אותך מהקיא שלך ואתה תנסה לישון שוב." יוסף קם כשליאם משיב בהנהון. אני בהלם. אני לא מכירה את ליאם ככה. אני עוקבת אחריהם קמים לכיוון החדר או יותר נכון מנסים לקום. ליאם צונח על הרצפה בקול חבטה נוסף.
"יוסף!" מירי מתחילה לרעוד ומנסה לשלוט בבכי. היא בפאניקה.
"אל תלחיצי יותר, מירי." יוסף נשאר רגוע, או שהוא חייב להיות כזה, ומתכופף אל הרצפה. "ליאם?" הוא לוחץ על שורש כף היד שלו. ליאם לא פותח עיניים. השיניים שלי מתחילות לנקוש זו בזו מהלחץ.
"ניקח אותו למיון." יוסף מסתכל על שירי המבולבלת.
"מיון? במצב כזה הוא אמור-"
הוא קוטע אותה. "מתחילים בבית חולים רגיל כי עכשיו הגוף שלו נחלש. אחר כך נמשיך איתו לבית החולים ה... שני." יש שתיקה של כמה שניות במהלכן יוסף ממשיך לנגוע לליאם בפנים. הוא קורא בשמו בסופו של דבר שוב, וכשאין תגובה מירי כבר עם הנייד מוכן.
"אני מזמינה אמבולנס." והיא אכן עושה כך.
"אני... אני יכולה לבוא?" אני שואלת.
מירי מנידה את הראש. "לא, עופרי מתוקה. זה לא רעיון טוב."
"למה?"
מירי לא עונה. היא הולכת למטבח, מוזגת לעצמה מים ונשברת שם. אני רואה איך שירי וענבר רצות אליה. אני מכריחה את עצמי לשבת על הספה, מסתכלת על ליאם המעולף ועל יוסף חסר האונים ומרגישה חסרת אונים בעצמי. שוב המתנה שמוציאה מהכלים. פאביו מתיישב לידי. הוא בטח לא מבין מה קורה. את האמת? גם אני לא. זה סיוט, חלום, מציאות? מה זה? האם השחר באמת יגרום לכל זה להיראות אחרת כשהוא יעלה? בינתיים מה שעולה לדירה הוא, או יותר נכון, הם פרמדקים. הם לא ממש מתקשרים איתנו, בקושי מחליפים מילה עם יוסף או מירי שיוצאים אחריהם. הלב שלי פשוט נשבר מלראות איך מעלים את ליאם למיטה ופשוט גוררים אותו החוצה.
אני מתעוררת לרגע למציאות כשהדלת נטרקת ופורצת בבכי מחדש. שירי רצה אלי כשהיא מבינה שאני רועדת בעצמי. "אין לך מה ללכת. לא ייתנו לך לראות אותו."
"למה?"
"זה יהיה לילה ארוך." היא מסמנת לי לשכב ומכסה אותי בשמיכה כשאני עושה זאת. "תישני." היא מלטפת את הפנים שלי תוך כדי שאני לא מפסיקה לבכות ולהשתנק. בסוף נרדמתי מהתשישות.

אני מתעוררת מטריקת דלת חזקה במיוחד ולרגע לא מבינה מה אני עושה בסלון. הכל עולה ישר. גם האור עולה, אם אני מזהה נכון את צבע השמיים. מה השעה?
אני מנסה להסתכל על הממיר, לחפש את הספרות, וכאב ראש אימתני תוקף אותי. אני עוצמת את העיניים לשבריר שנייה ופותחת מיד כשהלשון של פאביו נכנסת לי לנחיריים. הוא צועד לכיוון הספה השנייה וקופץ עליה כשאני לא מתייחסת אליו. אני מזיזה את הראש לכיוון המטבח ורואה את ענבר מניחה את החגורה של פאביו בדיוק על השולחן. אני קולטת שהיא מדברת עם מישהו בפלאפון.
"מה זאת אומרת היה לו את הכדורים בכיס של המכנסיים? עופרי הייתה איתו כל הזמן. אמר לה מה? לא, אני לא מבינה. איפה אתם בכלל, למען השם? תדברי ברור, אמא." היא עצבנית. "תעדכני את או לא יודעת מי את מאיה. זה ממש לא התפקיד שלי. לא יודעת. ברור שהיא תתקשר, זה מה שקרה לפני גם, לא? אתם חוזרים הביתה?"
אני מכריחה את עצמי לקום מהספה והולכת לכיוון המטבח, שם אני רואה שאכן הבוקר עלה. עוד מעט שבע.
"ליאם היה לבד אתמול?" ענבר מחברת את הנייד שלה למטען שעל השיש.
"רק כשטיילתי עם פאביו."
ואז היא מטילה פצצה: "הוא בלע כמה כדורים במכה."
הלב שלי מחסיר פעימה. "מה?!"
"כן." היא נאנחת. "שום דבר לא ברור."
"אבל הוא לא רצה כשהצעתי ו... את יודעת, הנחתי לו." אני מרגישה איך הבטן מתהפכת לי למרות שלא אכלתי שום דבר מעבר לחטיפים אתמול. וואו. אתמול. איזה יום. ואיך ייראו הימים עכשיו?
"ההתמוטטות, מה שקרה לו במקלחת, הגיעה בשלב שהם היו כבר בדם שלו, השפיעו. הוא כנראה ניסה להקיא אותם כשקלט, לא יודעת."
"איפה הוא? מה קורה? הוא ער?" השאלות פשוט יוצאות לבד.
"הוא עדיין פה בתל השומר. עשו לו שטיפת קיבה, הוא מורדם."
"נשאר מה לשאוב?" אני תוהה אם מישהו בכלל ניקה את המקלחת שלנו אחרי אתמול.
"כנראה."
"בואי ניסע. תעירי את שירי." אני מתחילה ללכת לחדר השינה. המיטה מסודרת והשירותים אכן נקיים בלי שום זכר לפחות משתיים עשרה שעות. "שירי כבר שם?" אני חוזרת לסלון.
"כן. הוצאתי את פאביו. תעדכני את ההורים שלך ונלך. את רוצה שנשים אותו אצלם?"
"רעיון טוב." אני עומדת להתקשר להורים כשפתאום היא עוצרת אותי.
"עופרי, יש מצב שלא ייתנו לך להיכנס להיות איתו. קחי בחשבון."
"למה?"
"את לא מבינה, אה?" היא מצביעה על הנייד שלי. "תתקשרי להורים שלך וניסע משם. מה צריך לקחת חוץ מהחגורה של הכלב? יש לו שם אוכל ומים?"

אנחנו מגיעים למחלקה שהשעה כמעט תשע, והחנויות כאן בכניסה מתחילות להיפתח. מקרקרת לי הבטן, אבל אני מעדיפה קודם כל להרגיע את העיניים שמשוטטות בכל מקום בחיפושים אחר פנים מוכרות. הפנים של ענבר במסך הנייד, ואני הולכת אחריה בתקווה שלא נלך לאיבוד. המקום הזה ממש גדול. אנחנו נכנסות למעלית צפופה למדי, ואני פשוט עוצרת את הנשימה שלי. כשהדלתות נפתחות, ענבר תופסת לי את היד ומושכת אותי החוצה. אנחנו הולכות במסדרון צר ולבן משהו כמו שלוש דקות עד שאני רואה את מירי מחוץ לאחד החדרים ומרגישה תחושה הקלה עצומה.
"הוא בסדר?" ענבר שואלת ישר.
"כן, אבל לא ייתנו לכן להיכנס."
אני עומדת לומר משהו כאשר מירי משלבת את כף ידה בכף ידי. "בואי, עופרי. אני רוצה שנדבר, אבל לא כאן."
"לאן אנחנו הולכות?" אני שמה לב שהיא מובילה אותי חזרה לכיוון המעליות.
"אכלת משהו?" היא נוגעת בקצוות השיער שלי עם ידה השנייה.
"לא ממש." בעצם לא אכלתי כלום וכשאני מתחילה לחשוב על זה הבטן שלי מקרקרת מחדש.
"אז תאכלי משהו."
אנחנו מגיעות חזרה לקומת הכניסה, ומירי תופסת לשתינו שולחן צדדי באזור המסעדות. היא מוציאה את הנייד שלה מהתיק ומסמנת לי ללכת אל הקפטריה. אני מרגישה בסוג של חלום בלהות שלא נגמר. אני עומדת ובוהה בתפריט התלוי בלי באמת להבין מה אני קוראת. ליאם בבית חולים. אני פה. לא נותנים לי לראות אותו. יש הרבה סימני שאלה שתלויים גבוה יותר מהתפריט. מה קרה בעצם כשלקחתי את פאביו לטייל? הוא בלע יותר מדי כדורים כי... ? כי הוא לא רוצה לחיות? כי שכח שאמר שאני החיים שלו? כי הוא רוצה חיים אחרים בשמיים ולא איתי? אם החיים האלה גדולים אליו, למה הוא דאג להכניס אותי לחיים שלו ולמלא את החיים שלי מחדש אחרי הפרידה הכואבת מיובל? מי אתה, ליאם? אני מכירה אותך בכלל?
אני קונה בורקס גבינה וכשאני חוזרת לשולחן, אני נזכרת שלא קניתי לשתות. מירי שמה לב לכך. "את רוצה מים?" היא מוציאה מהתיק שלה בקבוק די מלא.
אני רוצה להגיד לה תודה, אבל כל מה שיוצא לי הוא: "ליאם ניסה להתאבד?"
היא לרגע לא קולטת מה אני אומרת או יותר נכון שואלת. היא מסתכלת עלי במבט שמתקשה להאמין או לקבל את הגורל שנגזר עליהם. גם אני לא. "עשית מעל ומעבר בתקופה האחרונה."
היא מורחת אותי? מה הולך פה? למה כל כך קשה לקבל תשובה ברורה. "למה הוא בלע כל כך הרבה כדורים?" אני לא מוותרת. אני נוגסת בבורקס שלי ובמקום להסתכל על הפירורים שנצברים לי על המכנסיים, אני מחפשת תשובה במבט שלה. משהו בעיניים שלה מסרב לספר לי את כל האמת, אני יודעת את זה.
אני חוזרת על השאלה שלי, "הוא ניסה להתאבד?" עכשיו לא רק המכנסיים שלי מוצפים, אלא גם העיניים. הכל עולה מחדש.
"לא בדיוק."
"אז למה לא נותנים לי לראות אותו?"
אני לא מבינה למה אף אחד לא משתף איתי פעולה. זה הדבר הכי בסיסי שיש לספר לי משהו, לתת פיסת מידע שתחבר הכל. כרגע אני נמצאת בסוג של אי סדר שלא תורם לעובדה שאני לא בדיוק רגועה.
"זה לא אפשרי." מירי מחזיקה לי את היד. "עופרי, זה לא מצב טיפוסי."
אני רוצה תשובה ומבינה שלא אקבל אותה, לכן אני עוברת למשהו שאני יודעת בטוח: "מה זאת אומרת לא מצב טיפוסי? אני איתו כבר שנה וחצי."
היא עוברת לדבר בטון קצת קשה וקשוח תוך כמה שניות. "לא. אי אפשר."
"למה?" אני משתמשת במילת השאלה הזו כל כך הרבה בשעות האחרונות ולא מקבלת אף כי... אף משום ש... אף תשובה.
"אל תכבידי עם השאלות." היא קמה בפתאומיות. "את יכולה להישאר כאן עם שירי וענבר או לחזור להיות עם הכלב. אעדכן אותך כשיעירו אותו מה הלאה. את יודעת מה זה שטיפת קיבה, לא?"
"אני חושבת."
"הכל יוצא לו מהאף. מה שהוא בלע. תאמיני לי, את לא רוצה לראות אותו ככה." היא מרצינה ועומדת להתרחק כשאני עוצרת אותה.
"מה הלאה?"
"אנחנו לא יודעים, עופרי." היא מתחילה להתעצבן. "זה יותר קיצוני מפעם קודמת." והיא מתחילה ללכת וממש מגבירה את קצב ההליכה שלה חזרה אל המעליות.
אני נשארת לשבת, מנסה לעכל את מה שהיה כאן. בסוף הדבר היחיד שמתעכל הוא הבורקס שלי, וגם הוא לא ממש. הוא לא כזה טעים. אני משליכה חצי ממנו לפח האשפה הקרוב ויוצאת לכיוון תחנת האוטובוסים.

שירי וענבר מתקשרות אלי כשאני באוטובוס בדרך לבית שלי. כלומר, של ההורים. "למה לא חיכית?" שירי שואלת.
"תגידי לה שתרד מהאוטובוס וניקח אותה," ענבר מוסיפה.
"אני בסדר. תעדכנו אם יהיה חדש ומתי אוכל להיות איתו," אני ממלמלת ומנתקת. אני מתחברת לאוזניות, מאזינה למוזיקה שלי ומנסה לא לבכות עוד. יכול להיות שהמצב של ליאם לא כזה גרוע כמו שאני מניחה. אני לא מבינה בפציעות שהן לא פיזיות. הרי אם לא עושים ניתוח... איזה טיפול יהיה? הוא לא רוצה שיסייעו לו ולא רוצה לטפל בעצמו, וכידוע, אי אפשר לעזור למי שלא רוצה שיעזרו לו.
אני מגיעה לבית ומגלה את נועה עם אבא במטבח. הוא בדיוק מכין פסטה לצהריים, והיא צובעת מנדלות. עכשיו חופש גדול ואבא לא מלמד. הוא פוסע לרגע לכיוון הדלת, מבחין בי וחוזר לבחוש את הפסטה והרוטב.
פאביו מרים לרגע את הראש מהספה וכשמבין שזו אני שנכנסתי, הוא מוריד אותו חזרה. הוא מכונס בעצמו, כנראה מבין שמשהו לא קשורה קורה. אני מתיישבת לידו ומתחילה ללטף אותו. הוא לא ממש מתייחס.
"מה, אתה כועס כי ליאם ניסה לעזוב אותנו?" אני לוחשת.
נועה בגיל שהיא שומעת חזק עדיין וישר קופצת, "ליאם מת?"
"חס וחלילה," אבא משיב מיד.
"אז למה אמרת מקודם לאמא שהוא נגמר לעופרי מול העיניים?"
אבא מעביר את הגז מאש גבוהה לאש נמוכה, מתיישב לידה ומסביר ברוך, "נגמר מול העיניים זה דימוי למישהו שלא בדיוק מרגיש טוב ומנסה עם הזמן לפגוע בעצמו עד שבסוף הוא מצליח. ליאם לא הצליח, אבל היה קרוב מאוד."
"מה קרה לו? למה הוא רוצה לפגוע בעצמו?" נועה הסקרנית מופיעה. זה טבעי, אני חושבת.
"את זוכרת שלפני ארבע שנים היו אזעקות ואמא אמרה שנישאר בבית אם אנחנו לא במקום שיש בו מרחב מוגן? אז ליאם-"
"לא נותנים לי לראות אותו." אני לא מתכוונת לקטוע את אבא, זה פשוט נפלט ממני החוצה.
"זה מאוד הגיוני." אבא מרים את העיניים שלו אלי.
"ואין חדש. בטוח יש חדש בעצם, פשוט אף אחד לא רוצה לספר לי."
"אל תיקחי את זה אישית. אולי הוא לא התעורר מההרדמה. שטיפת קיבה זה לא משהו שמתאוששים ממנו מהר כל כך."
אמא בדיוק נכנסת עם שקיות סופר. המשפט הראשון שהיא אומרת לי תוך כדי שהיא מתחילה לפרק את הדברים הוא: "מה היא אמרה לך חוץ מזה שהוא מורדם?"
"לא הסכימה לאשר שהוא ניסה להתאבד."
"אני חושבת שזה מובן למה, לא?"
"לא." אני קמה למטבח ושוטפת ידיים.
"ליאם צריך לאשר את זה בעצמו."
"למה שבן אדם יבלע כמה כדורים במכה בשוגג? בתמימות?" אני עומדת ללכת לכיוון החדר כשהנייד שלי מצלצל. זאת מירי.
היא מדברת מהר מאוד, אני בקושי קולטת משהו. אני מצליחה להבין שהוא בשיחה נוספת עם הפסיכיאטר, זאת אומרת שהייתה עוד שיחה בזמן הזה. היא אומרת משהו לא מובן על בירור ושמחר יעבירו אותו למחלקה אחרת.
"מה? כמה זמן הוא ער?" יכול להיות שבעצם הוא היה ער כשהייתי שם?
"שעתיים." מירי כבר רוצה לסגור. הטון שלה מסגיר את זה.
"אני באה." אני כבר בהיכון לכיוון הדלת כשהיא מסרבת.
"לא. תבואי שוב לקראת הלילה, בסדר?" וכשאני שואלת מתי היא מנתקת אחרי שתי מילים: "נהיה בקשר."

בסוף הערב וגם הלילה מגיעים. כשמסתכלים על השעון, הזמן זז לאט מאוד, אבל זז. אף אחד לא מתקשר. אני תוהה אם להקדים אותם ולהתקשר בעצמי, רק שאף אחד לא עונה. לקראת עשר אני מחליטה לנסוע לשם בעצמי. המחשבות מסוגלות להרוג אותי מהר יותר ממה שהכדורים ניסו להרוג את ליאם.
אני מגיעה אל הכניסה ומנסה להיזכר לאן הלכתי בעקבות ענבר מוקדם יותר היום. כואב לי הראש. הבכי הרג אותי גם. אני מתקשרת ושוב אף אחד לא עונה לי. ענבר בסוף מתקשרת כשאני שולחת לה הודעה שאני כאן. היא מובילה אותי מהמעלית אל הכניסה לחדר וכשאני פוסעת פנימה, מירי מופיעה ועוצרת אותי, ממש חוסמת.
"אנחנו מעדיפים שלא תראי אותו ככה. הוא ישן עכשיו. אם לא התקשרנו יש סיבה, עופרי. תחזרי שוב בבוקר." והיא נכנסת חזרה ומשאירה אותי עם ענבר.
"אני לא יכולה לעשות כלום. גם אני לא ממש ראיתי אותו. אני מחכה פה בעיקר, מסתובבת." היא מצביעה על הספסלים שליד החדר, שם אני מזהה על אחד מהם את הסווצ'ר שלה. "קר פה מאוד," היא ממהרת להסביר.
אני מתיישבת שם כשהיא הולכת לאן שהוא ובשלב מסוים עוברת לשכב על הספסלים. המסדרון הצר והחיוור הזה גורם לי להסתחרר. לא משנה כמה ברחתי מבתי חולים בילדות שלי, בסוף הגעתי לאחד כזה וממש לא מסיבה שמחה. הפחד הכי גדול התפרץ לחיים תוך כמה שעות ספורות. שכחתי מהבחור שהכרתי שם במסעדה לפני משהו כמו שנה וחצי. מה נכנס בו? ואיך מוציאים את השד הזה החוצה?
אני לא שומעת שום רעש מהחדר. אני לא יודעת מי נמצא בפנים. אני מרגישה איך הפחד מכרסם בי מחדש ומרשה לעצמי לבכות שוב. כאב הראש מתחזק. אני מחליטה לקום והולכת לטייל בחצר. אני מרגישה לרגע כמוהו, הולכת הלוך ושוב על חלק מסוים בדשא עד שאני לא מסוגלת יותר. אני כבר לא רואה בעיניים, לא עומדת על הרגליים. אני חוזרת אל הקומה, קורסת על הספסל ומרגישה איך הבורקס המעופש שאכלתי לפני מיליון שעות עולה לי בגרון. אני לא יודעת אם הבחילה ממנו או מריח החיטוי הדוחה במסדרונות פה. אני כן יודעת שהבוקר מגיע, אני רואה דרך עיניים כמעט עצומות את החושך הופך להיות סגלגל-ורוד דרך החלון. לעומת פעמים רבות, אף אחד לא מבטיח שהשחר יציל אותו מהתופת שבפנים, אותה הוא לא שרד, הפעם.
בסוף, אחרי התהפכויות לא רצוניות והאבקות בתחושה הזו בגוף, הבחילה מנצחת. אני רצה לשירותים ומקיאה. אני קולטת שהשעה שמונה וכל החנויות סגורות עדיין או רק בשלב שהן מתחילות להיפתח. רק בית המרקחת פתוח. אני נכנסת פנימה, לוקחת לעצמי בקבוק שתייה מהמקרר ומתקדמת לכיוון הקופה. מדף מסוים צד את תשומת ליבי: בדיקות ההיריון. אני לא יודעת אם אני משועממת או סקרנית כשאני לוקחת אחת, אני כן יודעת שהנושא הזה לא באמת סגור. אף פעם לא עשיתי בדיקה ששללה את שקרה בליל יום ההולדת שלי. כמובן שהיה לי מחזור, מה שאומר שהבדיקה בטח תצא שלילית וילכו לי לפח 30 ומשהו שקלים, אבל פחות יהיה לי שקט נפשי לתמיד. אני לוקחת אחת והולכת לשירותים שליד המסעדות. הפיפי שלי די חלש, אבל מספיק למקל המצ'וקמק הזה. אני מתחילה לראות קווים ונושמת לרווחה ש... רגע. לא. מה? איפה המקרא של הדבר הזה, לעזאזל? אני הופכת את הקופסה לברר מה אומרים באמת הציורים האלה, ויש לי בחילה שוב. חיובי.

כשהמוות נכנס, הוא אמר לי בפירוש מה הוא רוצה: שני איברים בגוף שלי:
את ליאם, שהפך להיות הנשימה שלי.
וגם את... את הדבר הזה שגדל לי בבטן.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 21 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
סיפור מרתק
הגב
דווח
guest
הלוואי תעשיי פרקקק היום
הגב
דווח
guest
אני ככ מחכה להמשך שליאם יידע שהיא בהיריוןןןןןן
ושלא תעשה הפלההה!!!
הגב
דווח
טען עוד 32 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
מתח
ג'וזפין - פרק 1
ג'וזפין - פרק 1
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אין מנוחה לרשעים
אין מנוחה לרשעים
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
מאת: Roi Jan
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
תקועה- פרק 39
תקועה- פרק 39
מאת: Lee B
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay