כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 60

האזכרה של יונתן

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 97

פרק 60: החול יזכור גם יזכור

יאיר מגיע לאסוף את ליאם ואותי בשעה שתיים וחצי. הכינוס בבית העלמין לתחילת האזכרה רק בחמש, אבל מובן לי שמבחינת ליאם עדיף להקדים מלאחר. הוא דוחף לכיס הג'ינס שלו כיפה לבנה ומחכה לי, קצת עצבני, כשאני מסיימת לעשות את הקוקו שלי, כי בכל זאת חם. הכנתי את התיק הרגיל שלי בתקווה שיהיה זמן לעצור באיזו תחנת דלק בדרך לקנות מים. יאיר מאשר שכן.
הנסיעה עצמה די שקטה. ליאם לא מדבר, אבל אף אחד אחר לא מדבר גם. שירי יושבת ליד יאיר אחרי שליאם לא מעוניין שהם יתחלפו במקומות. הוא נשאר לידי מאחור. יש הרבה רעשים אחרים באוטו: המזגן שפועל על העצמה הכי גבוהה, הרדיו שמנגן שירים, לעיסת המסטיק של שירי ואיך אפשר בלי הוויז המנווט מהנייד של יאיר.
"אכלת משהו?" ליאם שואל כשאנחנו עוצרים בתחנת דלק שלא שמתי לב אליה בפעמים הקודמות כשעברנו בדרך הזו.
"בבוקר. קורנפלקס עם חלב." אני מוציאה מהמקרר שבחנות הנוחות שני בקבוקי מים.
"ואחר כך? כלום?" הוא לוקח מהמדף תפוצ'יפס בטעם שמנת בצל.
"קמתי מאוחר, אל תשכח." באמת קמתי כמעט באחת עשרה.
"את לא רעבה?" הוא מוסיף גם שקית במבה. "מה את עוד אוהבת מפה? אני שם באוטו שיהיה לך לנשנש עד שנגיע לבית של ההורים של יונתן."
"תביא שוקולד." אני מנסה לא להפיל שום דבר כשאני מצביעה על טבלאות הקליל.
שירי ויאיר עומדים מחוץ לחנות. הם מפסיקים לדבר כשאנחנו יוצאים החוצה. "שלא תחטפי בחילה מכל זה בהמשך. הדרך לשם באוטו מלאת שבילי עפר."
"היא יודעת את זה." ליאם מושיט לי את השקית אחרי שמוציא ממנה את בקבוק המים. הוא נכנס למכונית אחרון, ומרגיש לי שהוא מרגיש חנוק.
"אני לא זוכרת שבילי עפר," אני אומרת כשיאיר מפעיל מחדש את הווייז.
"יש מצב שנסעתם מהצד של המושב ולא מהצד השני לבית העלמין?" שירי קולטת שליאם לא איתנו כי הוא לא מתייחס, מסובבת את הצוואר ולאחר מכן את כל הגוף. "ליאם?" היא מנופפת בידה ממש מול העיניים שלו.
"מה? אה, אני חושב שביום הזיכרון נסענו מהצד של שביל העפר. לא זוכר." את סוף המשפט הוא מסיים בחוסר סבלנות שגורם לשירי לשלוח לי הודעה בווטסאפ.
"אל תתרגשי. לא צריך לעזוב אותו עם המחשבות דווקא היום".
דווקא היום או בכלל? לא לעזוב אותו? הוא הרי הבין לא יניחו לו אם גם יאיר וגם שירי כאן ולא רק אני. אני מנסה לא להיכנס מוד של מחשבות בעצמי גם ושואלת את שירי על מקומות שכדאי לטייל בהם בפריז. מסתבר שהיא טסה לשם עם מירי לסופ"ש לפני הצבא ומה כבר יכול להשתנות בחמש שנים.
אנחנו מגיעים לבית העלמין בארבע. הקדמנו בשעה שלמה. ליאם כבר בהיכון, עם הכיפה על הראש (שמחמיאה לו ממש וקצת מחרמנת אותי) וקולט מרחוק את נורית, אמא של יונתן, עם מישהו ש... אמאל'ה! הוא דומה שתי טיפות מים ליונתן. מי זה? שיו, כמה צמרמורות יש בגוף.
"זה תומר, האח למחצה של יונתן. שמעת עליו?" אני לרגע לא מבינה עם מי יאיר מדבר ואז קולטת שבעצם איתי כי שירי עדיין בתוך המכונית.
"ידעתי שיש עוד אח, לא ידעתי שהוא כזה דומה לו." אני בהלם.
"לא כזה דומה במבנה גוף. כן בתווי פנים. הם שני יצאו מאוד דומים לנורית." יאיר סוגר את דלת הרכב. "שירי רוצה להישאר עוד במזגן. הרוח פה דווקא בסדר, לא?"
אני מתחילה להיאבק בשיער שנותר מחוץ לקוקו שלי ומתעופף לו. "יותר מבסדר."
ליאם לא חוזר לרכב כי בדיוק רכב אחר מגיע. אני מזהה את הנהגת: מאיה. במושב שלידה יש פנים מוכרות גם. אני חושבת שראיתי את האישה הנוספת ביום ההולדת שלה. מאיה יוצאת מהאוטו, בטח כבר הבחינה בליאם כשעוד החנתה אותו ומחבקת אותו חיבוק חזק. היא מסתכלת לרגע לכיוון שלנו, עושה לי שלום די צנוע או אולי ליאיר (? ) והולכת לכיוון נורית. היא לבושה בג'ינס שחור וחולצה רחבה בצבע תכלת. השיער שלה קלוע בצמה ונראה פשוט מושלם.
עוד ועוד אנשים מגיעים אל רחבת ההתכנסות ככל שהדקות חולפות. שירי יוצאת מהאוטו ועוברת להצטרף אל יאיר ואלי. אני לא מוצאת לנכון ללכת לכיוון של ליאם. כשמתחילה הצעידה לכיוון החלקה הצבאית והקבר היחיד שבה בעצם, אני נשארת צמודה אליהם. הפעם אין כאן כיסאות כמו ביום הזיכרון. למעשה יש רק אחד. יש פשוט סלע לבן, המצבה, מפוצץ פרחים ואבנים.
כשאורן קורא את הקדיש, לא נשארת עין אחת יבשה ממה שאני רואה. אולי בעצם היחידה שיבשה היא שלי. יאיר נושם נשימות מעט חנוקות שמסגירות בכי. שירי מנגבת ביד הפנויה שלה כמה דמעות. היד השנייה אוחזת בשל ליאם. גם היד שלי אוחזת ביד של ליאם. זו לא אחיזה, זו ממש לחיצה. אני לא יודעת אם שירי חשה בהבדל. זה לא המגע של ליאם שאני אוהבת.
ליאם מצטרף אחר כך לגברים שמקריאים מסידור. יאיר ושירי עוברים לעמוד מתחת לאחד העצים בזמן שאני נשארת במקום וצופה בליאם מתפלל. זוג נשים מבוגרות, שאין לי מושג מי הן, מדברות עם אדם מבוגר אחר.
"בושה, פשוט בושה שאין שום ייצוג ממשלתי באזכרות שלהם," אומרת אחת מהן.
"המדינה שכחה את הנערים שנקטפו כדי להגן עליה," מחזקת אותה האישה האחרת.
הגבר מרכין את הראש. "הייתי מעדיף שהנכד שלי לא היה מת מאשר שהם יבואו." אוקי. אני יודעת מי זה.
ליאם נראה לי רגוע יותר כשאנחנו חוזרים לאוטו. הוא למשל מכריח את כולנו ליטול ידיים לפני היציאה מבית העלמין. כשאנחנו עוצרים את האוטו צמוד לשפת המדרכה מול הבית של ההורים של יונתן, בדיוק איפה שבעצם ליאם עצר ביום הזיכרון של שנה שעברה, הוא קופץ מהאוטו ודי רץ קדימה.
"הוא יהיה עכשיו עם החברים שלו מהפלוגה כאן. תתני לו את המרחב להיות איתם," יאיר אומר ומתקדם בקצב איטי ממש אל הבית. הוא פותח לשירי ולי את השער, ואנחנו צועדים אל פנים הבית כי החצר יתומה.
"מה עכשיו?" אני שואלת כשאנחנו בתוך הבית משהו כמו רבע שעה והספקתי אף לומר שלום להורים של יונתן ולאחותו ("ליאם והבחורה היפה עוד ביחד, ראית מה זה, אמא?").
שירי שעונה על הקיר ומשחקת עם הכוס החד פעמית שיש לה ביד וריקה משתייה. "עכשיו מחכים קצת ומפה נוסעים הביתה." היא מסמנת עם המבט שאראה איך ליאם יושב על אחת הספות עם כמה מהחברים שלו ולא מפסיק לדבר. "אני שמחה שהם באים כל שנה גם כי איתם הוא לא עוצר את עצמו כמו שהוא איתנו."
אני מהנהנת.
"לכי תיקחי לך עוגיות שבעה מהשולחן." היא מצחקקת. "הדברים האלה עושים לי עצירות."
"אני בסדר. רוצה עוד שתייה?" אני כן מרגישה צמא.
"אני כן רוצה להגיד לך משהו. אני יודעת שזה ישמע מוזר... בואי נגיד את זה ככה: לא משנה מה השעה, אוקי? אם קורה משהו בלילה, תתקשרי ישר להורים שלי או אלי. אני הולכת מפה עם חברה ובטח אהיה ערה-"
"אל תלחיצי אותי." כבר מאוחר מדי.
יאיר מופיע עם עוגיות שומשום בכוס חד פעמית ומבין תוך רגע על מה אנחנו מדברות כששירי אומרת, "פשוט תתקשרי אלינו, בסדר? אני אומרת בכללי."
"מה כבר יקרה?" אולי אני אביא לעצמי מים לפני שנמשיך בשיחה?
"עופרי, היום מבחינת התאריך העברי זה גם היום שליאם יצא מעזה לחיים שהם... לא חיים." הפנים של יאיר חתומות. נראה שהם חוו משהו שאני לא יודעת עליו בתאריך הזה לפני שנתיים.
"אז לא לתת לו כדור אם ירצה לבד?" אני לא יודעת על מי להסתכל מבין שניהם.
"אם לבד, דגש על לבד ומרצונו, כן. תתני לו ותשגיחי שאכן רק אחד." יאיר לוקח נשימה עמוקה וחדה. "אם מתחיל כל דבר... לא יודע. דיבורים, רעידות חזקות, בכי שלא נפסק, משהו... תתקשרי להורים שלי. אם הם לא עונים, כמובן שלהתקשר אלי או לשירי. יש לך את הנייד שלי?"
ההיגיון מעיף לי את היד כשאני באה לבקש את המספר של יאיר. "בסוף זה עובר לו בבוקר. זה תמיד עבר לו כשהשמש עולה, לא משנה מה קרה ויצא לי לראות כמה דברים."
"נכון, אבל הפעם אף אחד "מנוסה" לא אתכם בדירה שלו. אנחנו נותנים לכם ספייס, לו ספייס, למרות שזה יום מאוד גבולי ובטח הלילה הכל יעלה לו. הכל. אני רק אומר. יכול להיות שלא יהיה כלום. יכול להיות שזה יסתכם בבכי קל במרפסת והוא ילך שוב לישון בבוקר המוקדם."
שירי לוחשת, אבל אני שומעת, "יהיה, יאיר."
ליאם מגיח פתאום, ולכן אני לא יכולה לשאול מה יהיה ולמה יהיה. "אתם בסדר פה? משתעממים?"
"אוכלים." יאיר מכניס לפה עוד עוגייה. "זה מזכיר לי נשכחות מהשירות הצבאי שלי גם."
"העוגיות האלו עושות וואחד כאבי בטן. אני שומר מהם מרחק." ליאם נראה לי בסדר והוא עוד מחייך אז בכלל. הוא פונה אלי, "עופרי, אל תיגעי בזה. כואבת לך עוד הבטן, לא?"
"בקטנה. זה בא והולך." לצערי, הוא שומע אותי קמה לפעמים בלילה לשירותים. לא יוצא כלום. מניחה שהכיווצים האלה בפנים הם כי אני אוכלת יותר מדי אוכל מתועש מאז שאני במשרד.
"לא שהבמבות והצ'יפס יותר טובים, כן?" הוא מצביע על התיק הפתוח שלי. השקית במבה עוד שם.
"אתה רוצה ללכת או להישאר עוד קצת?" יאיר מנער את הידיים שלו. הוא בהיכון להביא עוד שתייה כי כפות הרגליים שלו כבר נמצאות בכיוון השולחן.
"עוד קצת. אני הולך לשירותים וחוזר לשבת עם החברים." וליאם הולך לו, וגם יאיר ומסתבר שגם שירי. היא לא שאלה אותי אם אני רוצה מים, למרות שאני כן.
אני הולכת עד פנים המטבח כשאני קולטת שבעצם אין מים בשולחן. די צפוף בסלון. יש כאן בערך שלושים אנשים. כשאני מגיעה אל בר המים, אני כמעט מתנגשת במאיה. היא בדיוק מפסיקה לדבר עם מישהו מאוד שרירי ופונה אלי. "טוב שבאת איתו."
אני מהנהנת ולוקחת לעצמי עוד מים.
"תשמרי עליו, עופרי." היא מניחה את היד שלה על שלי לשנייה עומדת להתרחק כשאני עוצרת אותה.
"למה כולם אומרים את זה? אתם מלחיצים אותי."
"פשוט תהיי בהיכון אם וכאשר. זה לא יום פשוט בשבילו גם." היא צופה בליאם עם הלוחמים האחרים על הספות.
"למה לא קראת משהו היום? לא היו הספדים." אני מנסה להחליף נושא.
"מספיק ביום הזיכרון." היא כבר רוצה לסיים את השיחה.
"המשפחה ביקשה?"
"כן."
שירי מגיעה ונראית כאילו קיבלה את הבשורה שזכתה במיליון דולר כרגע. "עופרי, אמא שלי אמרה, יותר נכון מציעה, שתבואו לישון אצלנו היום."
"רעיון טוב." מאיה נראית מרוצה תוך רגע.
"לא יודעת אם ליאם ירצה." אני בטוחה שהוא לא ירצה. הוא באמת אוהב את הספייס שלו ואת הבית שלו.
"נשאל בדרך. אמא שלי אומרת שזה רק לשים מצעים במיטה וזהו." שירי הולכת לכיוון השולחן, ואני עומדת ללכת אחריה כשאני קולטת את שרי, אחות של יונתן, עומדת, מסתכלת עלי ועל מאיה ולא מפסיקה לצחוק.

כשאנחנו יוצאים מהבית, השמש עוד לא הלכה לישון. השמיים מתכהים, אבל יש עוד אור יום בחוץ. אני מסתכלת בשעון ורואה ששבע.
"שבעת מהעוגיות?" ליאם מגחך ונכנס בעקבותיי אל המושב האחורי.
"הן היו פריכות כאלו." יאיר מתניע את האוטו. "טעמת אותן?"
"אני לא רעב."
תוך רגע אני מסתכלת על הבעת הפנים שלו. רגילה. הדבר היחיד שאולי מרמז על משהו מהדברים של יאיר, שירי ומאיה מתחיל כמה דקות בתוך הנסיעה. ליאם מכניס את כף היד שלי לתוך שלו, ואני מרגישה שהוא רועד ישר. הוא מסמן לי להיות בשקט באמצעות מבט חד מאוד. כשיאיר או שירי שואלים הכל בסדר, הוא משיב שכן. אני לא יודעת אם הוא משקר או באמת מרגיש ככה.
כשהמכונית מגיעה אל הכניסה לבניין שלנו, אנחנו נפרדים מהם בלילה טוב ומתחילים ללכת לכיוון המעלית. "רוצה שנתקלח ונלך לטייל עם פאביו או קודם נטייל איתו?" אני מחפשת את המפתחות בתיק שלי. ליאם הפעם לא הביא איתו כלום חוץ מהכיפה, שעדיין על הראש שלו משום מה.
"יש מצב שתצאי איתו לבד? אני רוצה להתקלח ומצד שני, הוא חייב טיול. מסכן, לא יצא מאחת ככה." הוא נשמע על קוצים. אני מרימה את המבט אליו ורואה אותו מסתכל על הקומות עד שהמעלית נעצרת.
"אז הטיול ידחה קצת. בטח יש הרבה מים חמים." אני בעצמי רוצה להתקלח גם.
"לא, לא." הוא מחייך חיוך סופר מזויף. אני כל כך מכירה אותו. אחרי שפאביו מסיים את הקפיצות הקבועות וההתרגשות, ליאם שואל אותו, "אתה רוצה לטייל עם אמא?" וכמובן שהכלב שלנו קופץ. ליאם עצמו רואה בקפיצות שלו כסימן, קושר אותו לרצועה ומושיט לי. הוא סוג של מעיף אותי מהדירה. אני מרגישה לא רצויה, על סף גירוש כשהוא ממש טורק עלי את הדלת.
אני מחייגת לאמא שלי ישר כשאני יוצאת מהמעלית ומתחילה ללכת לכיוון גן השעשועים שבהמשך הרחוב. אני מספרת לה הכל, לא חוסכת שום פרט. "אני מפחדת, אמא."
"טוב שהתקשרת אלי ולא אליהם. אל תלחיצי אותם," אמא מגיבה ומוסיפה בטון מאוד מדויק, "תעשי מה שאמרו לך."
אני מנסה להשקיע כמה שאפשר בטיול של פאביו מהמחשבה שהוא לא יצא עד הבוקר, אבל משהו בי לא שקט. אני חוזרת לדירה אחרי עשרים דקות ומגלה את ליאם יושב על הספה עם שיער רטוב. הוא כולו רועד למרות שממש חם. האוויר עומד. "היה בסדר?" הוא שואל אותי ונותן לפאביו ללקק אותו כשזה קופץ על הספה.
"אתה בוכה?" אני מתיישבת לצידו על הספה ומוחצת לו את הצלעות בחיבוק. "אולי תדבר איתי?"
הוא מתרחק טיפה, אבל אני מצליחה עדיין להשאיר את הזרועות סביבו. "את כבר יודעת הכל."
"עדיין. בוא נדבר." אני חיה בסרט כי כזה ברור שזה לא הולך לקרות.
הוא קם, כמובן. אני כאילו צופה מראש את המהלכים שלו. ככה הוא מתמודד. "היה יכול להיות עוד יום קיץ היום. היית מכירה את יונתן ואולי היינו מטיילים או יוצאים ביחד. זה לא ככה." הוא מתחיל לנשום עמוק. עמוק מדי. אני ממש מפחדת שהוא יקרע לעצמו את הריאות בקצב הזה. "השיחה הזאת שהודיעו לי שהוא מת... היא לא יוצאת לי מהראש."
"בוא, שב." אני טופחת על הספה. "בוא תספר לי."
ליאם עושה ההיפך ומתחיל ללכת הלוך ושוב ברחבי הסלון והמטבח. ראיתי אותו פעם אחת ככה. כמו אז, אחרי הנפצים. "זאת לא דרך להודיע לבן אדם שהחבר הכי טוב שלו מת. לא שהוא בדרך אליו מהגיהינום הזה. לא שהוא באוטו סגור והוא מת לראות אותו כבר ובסוף יונתן הוא זה שמת." הוא מאופק, ואני בהיכון.
"הודיעו לך בטלפון, נכון?" אני חושבת ששמעתי את זה בלילה הראשון כשישנתי כאן.
"אין כבר מה לספר, עופרי. הכל היסטוריה. אף אחד לא זוכר חוץ ממני." הוא נעצר לרגע ומסתכל עלי. העיניים הכחולות שלו הן לא אותו דבר.
"זה לא נכון. היו הרבה אנשים היום." אני נשארת רגועה מבחוץ, אבל מבפנים הפחד תוקף.
"דיברתי עם האחרים מהפלוגה. הם לא באותו מקום כמוני. הם... אין להם את מה שיש לי. כאילו זה איזו יכולת או משהו." הוא נוחר בבוז. "הלוואי שלא היה לי אותה."
"אני לא מבינה." אני כן מבינה שהוא לא יישב.
"גם החיילים האחרים, חיילים לשעבר, שראית שם היום. מה הם כבר יודעים?" הוא חוזר ללופ ההליכות.
"אולי גם הם מתמודדים עם הפציעה השקופה? הרי לא רואים אותה." אני מחליטה שאני זו שצריכה לקום ומצווה על הרגליים הקפואות שלי לזוז. ליאם מרחיק אותי ממנו.
"הם לא ראו איך יורים וגומרים בלייב את החבר הכי טוב שלהם."
יש שקט. רק הצעדים של ליאם נשמעים עכשיו. מהר מאוד פאביו חושב שמדובר במשחק ומתחיל ללכת אחריו. הוא אפילו לא מתייחס.
"רוצה שנלך לישון?" אני מסתכלת על השעון שבממיר. כמעט עשר.
"אני לא אצליח ככה. תלכי את, אם את עייפה." השיניים שלו נוקשות זו בזו.
אני ממלמלת בהיסוס, "ש את הכדורים החדשים..."
הוא ישר משיב בטון חד משמעי, לא."
"אוקי." אני פשוט בוהה בו הולך וחוזר, הולך וחוזר, הולך וחוזר עד שפתאום הוא דופק ריצה, ממש ספרינט, לשירותים שבחדר שלנו ואני שומעת אותו מקיא. אני רצה אליו כמובן, ומגלה אותו עומד ואוחז בכיור שמפוצץ בקיא שלו. אני פותחת את ברז המים וקודם כל שוטפת לו את הפנים במים חמים שמסרבים להתקרר. "ליאם." אני ממש רוחצת לו אותן בכוח ומעיפה את מה שאני יכולה מהפנים שלו. אני לא נגעלת, כנראה בגלל שאני שרויה בתוך לחץ בעצמי ואין לי זמן לרגשות אחרים. "אתה רואה הכל עכשיו? שומע את שיחת הטלפון בראש?"
"כן. זה עובר, נכון?" הוא נשמע מסוחרר. הוא נתמך בי ועובר לשבת על רצפת השירותים. היא קרה. "זה עובר, נכון?" הוא כולו מסריח.
אני מחייכת אליו ומעבירה את היד בשיער שלו. "כן. בבוקר."
הוא מהנהן וחוזר לנשום עמוק. "השחר יעלה עוד כמה שעות וזה יסתדר." הוא כאילו מרגיע את עצמו. "תלכי לישון אם את-" הוא מתחיל לחזור על עצמו, רק שהוא לא מצליח לסיים את המשפט. הוא מקיא בשירותים עוד. מסתבר שמה שיש בכיור זה לא הכל.
"רוצה שנצא לרוץ ביחד?" אני מניחה את כפות הידיים שלי על הזרועות שלו ומשפשפשת אותן כדי לחמם אותו.
"לא, לא." הוא אוחז בארון, מנסה לקום וצונח. הוא מנסה שוב ו... נופל. "הכל מסתובב." הוא עוצם לרגע את העיניים שלו. "תביאי לי מים." האישונים שלו מתגלגלים. זה לא טוב...
"ליאם." אני צובטת לו את כף היד. הוא כאילו צונח לכיוון שלי ונהיה כבד.
"מים," הוא אומר שוב.
אני קמה ומתחילה ללכת לכיוון המטבח כשאני שומעת קול חבטה ורצה מהר חזרה אל המקלחת. הוא מרוח על הרצפה. "ליאם!" אני נוגעת לו בפנים. הוא קר וממש לבן. הוא פותח לרגע את העיניים, והאישונים שלו שוב מתגלגלים. אני מתחילה להילחץ ומיד לבכות. אני קמה, מחפשת את הנייד שלי ופשוט מתרוצצת, כמעט נופלת בעצמי, נזכרת שהוא בעצם היה כאן בחדר כל הזמן ומחייגת להורים שלו. שיענו כבר. צלצול אחד. צלצול שני. צלצול שלישי.
"מה קרה?" מירי שואלת ישר.
אני מספרת להם תוך כדי שאני ממשיכה לנסות להעיר אותו. "להזמין אמבולנס?"
"לא. אנחנו יוצאים עכשיו. תישארי איתו במקלחת." מירי נשמעת הרבה יותר בשליטה ממני.
התחושה בדקות שאחרי מפחידה אף היא. הדקות הופכות להיות כמו נצח. אני מחכה, מחכה ומחכה. אני רועדת בעצמי. אני לוחצת על הזרועות שלו וכלום. הוא לא מתעורר. פאביו מגיע ויושב לידי. הוא שמע את הבכי שלי? "ליאם." אני מנערת לו את הכתף. הוא נושם, אני רואה את זה, נשימות חלשות כאלו, אבל הוא חי. אני לוקחת את כף היד שלו ובודקת אם יש דופק. יש. אני לא מבינה למה במקרה כזה לא מזמינים אמבולנס. "ליאם!" אני כמעט צורחת מהבכי והבהלה ופשוט נותנת לו מכות על הידיים. זה לא עוזר, הוא לא מתעורר. כלום לא קורה.

המשך יבוא...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 17 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
הכתיבה שלך פשוט מטורפת!!! הרגשתי כאילו אני בתוך הסיטואציה!!! אני מרישה ממש גאה בכפרי על איך שהיא לומדת להתמודד איתו וגם לא בורחת כמו פעם... סקרנית בטירוף להמשך!!
הגב
דווח
1 אהבתי
Liron Shapira
Liron Shapira
אני חושבת שהוא ככה כי זה היום שהוא יצא מהמוות לחיים שלו, והוא הרגיש שהוא רוצה לחזור ליונתן, אבל הוא הבין את כל מה שהוא יפסיד בדרך אם הוא יתן לזה יד,אז הוא ניסה להקיא הכל
הגב
דווח
guest
הדוב בא לטרוף
הגב
דווח
טען עוד 30 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 97
להילחם בשבילו- פרק 97
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 96
להילחם בשבילו- פרק 96
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 94
להילחם בשבילו- פרק 94
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 95
להילחם בשבילו- פרק 95
מאת: שלכת כותבת מהלב
מלחמה
נועם
נועם
מאת: צ'יקו - chiko
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
הילד שלי חלל.
הילד שלי חלל.
מאת: קריסטין .
"דילמת החייל״
"דילמת החייל״
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
כעסים
כעסים
מאת: SH .
שייכות
שייכות
מאת: Yael Shayn
פסל חול – פרק 15 +18
פסל חול – פרק 15 +18
מאת: Phil By
תסביכים וחלומות
תסביכים וחלומות
מאת: Benel Jerassi
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף