כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 57

כשליאם גורר אותי ליום ההולדת של מאיה

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

פרק 57: מאי מאיהליאם ואני ישנים עד כמעט עשר בבוקר ביום העצמאות. אם לא הצעדים של פאביו בין שני הצדדים שלנו, הייתי ישנה יותר בטח, אבל החבר על ארבע שלנו בטח צריך לרדת למטה. אני יוצאת מהמיטה ובכללי מהבית בפיג'מה והולכת איתו עד קצה הרחוב ובחזרה. אני משחזרת בראש כל הדרך את אתמול. חתיכת יום זה היה. אני אפילו לא יודעת מתי ליאם הלך לישון ואם בכלל הוא ישן או שנרדם. יש הבדל ענקי במקרה שלו.
כשאני חוזרת לדירה, הוא עדיין ישן. המנגל המשפחתי שלו מתחיל רק בצהריים המאוחרים לעומת של המשפחה שלי. אני מוציאה מהארון שמלה פרחונית ואיזה ג'קט בצבע טורקיז ועומדת להיכנס למקלחת שלי, שבאמת ליאם ניקה ואף קרצף אתמול, כשהקול שלו מעיר אותי.
"מתי אוספים אותך?"
אני מסתובבת ורואה איך העיניים שלו נפתחות לאט.
"מתי הלכת לישון?"
"בארבע. היה הרבה בלאגן." הוא לא נראה כמי שעתיד לצאת מהמיטה.
"אמא שלי אמרה לי להתחיל להתארגן. אין עוד שעה." ואני הולכת למקלחת. כשאני חוזרת לחדר ומתחילה להתאפר, אני רואה את ליאם מסתכל עלי דרך המראה. אני תוהה למה הוא לא חוזר לישון ומנצל את יום החופש הזה.
"עופרי, זוכרת מה אמרתי לך אתמול לפני שהלכת לישון?" הוא עובר ממצב שכיבה לישיבה.
"כן." אני מפשפשת באוסף עפרונות העיניים שלי ומחפשת את אחד הצבעים.
"אז את לא צריכה לפתוח שוב ושוב את כל הקטע של הנשיקות, נגיד. היא פועלת ממנגנון הגנה כלפי אחרי שבאמת חשבתי על להתאבד."
אני חוטפת צמרמורות ישר. זה אמיתי, הוא לא שיקר לי.
"אין שום תחרות בינך לבינה וגם לא תהיה. אני לא מבין למה את מרגישה מאוימת כל הזמן." הוא נאנח, והמבט שלו עייף כמו הטון שלו.
"השם שלה בנייד שלך עם לב," אני ממלמלת.
"גם שלך." עכשיו טון תמים.
"אז אנחנו כן על אותה משבצת?" זווית העין שלי מכוונת אליו במבט טיפה זועף.
"ממש לא! גם היא התקשרה אז כמה פעמים בדייט שלנו וכן, הרסה, אז מה? מאז את לא מרפה."
במקום להגיד לו שהוא כנראה מעופף ולא עקב אחרי רצף האירועים בשנה הזו (נגיד שהוא חזר מהטיול שלו וכבר רץ להיפגש איתה), אני מגנה על עצמי.
"אתה נוזף בי ולא בה."
"מאיפה את יודעת?"
"אה?" שלוש המילים האלו שלו תפסו אותי לא מוכנה.
"מאיפה את יודעת שלא נזפתי בה?" הוא חוזר על השאלה שלו ועונה עליה בעצמו, "למחרת הלילה ההוא בינואר היא חטפה ממני. אם הייתה מרימה עלייך יד? לא הייתי מדבר איתה. מבטיח לך."
משהו בי לא מאמין כי כולנו חכמים בדיעבד. "היא הייתה קרובה." הדם רותח לי רק מלהיזכר במה שקרה בחדר המדרגות המיושן שם.
"אני יודע. שוב, היא פעלה ופועלת ממנגנון הגנה. היא ראתה אותי דועך מול העיניים שלה."
אני מניחה בבום את המסקרה שלי. "אני מרגישה שאנחנו חוזרים שוב ושוב על אותו פזמון."
התגובה שלו קצת לא שגרתית. "אז מה אני אגיד?"
בא לי לקחת את כל הכריות שבמיטה ולדפוק לו אותן בראש אחת אחת. במקום זה, אני חוזרת למציאות ושואלת בטבעיות, "אולי תעשה משהו בנידון?"
"מה שאת מצפה, ואני יודע בדיוק מה זה, לא יקרה. תשכחי מזה." הוא חד משמעי.
"אם שניכם כל כך שקועים במה שיש לכם ביחד ורק שלכם, למה שלא תהיו ביחד וזהו?" זה מתחיל להיראות לי נורמלי לחלוטין.
"עופרי!" הוא מרים עלי את הקול.
אני מחזירה לו. "מה? מה אתה מצפה ממני להילחם בה בכל יום הולדת של יונתן? או לסבול את המבטים שלה בכל יום זיכרון?"
הטון שלו הופך להיות כאילו הוא נכנע, הרים ידיים, מוותר. "תגידי, הקשבת למה שהיא אמרה בהספד אתמול בכלל?"
"כן."
"אנחנו מנסים עכשיו להמשיך הלאה. שנינו! תומכים זה בזו כשקשה. זאת חברות."
"בגלל זה אני אומרת." אני מרגישה עקשנית מדי כי הכל צף לי מול העיניים. הכל. כל אותן פעמים שהוא בחר בה ולא בי. לבחור בי זה הדבר הטבעי, לא?
"אל תגרמי לי להתייאש ממך. את מדברת שטויות עכשיו." הוא חוזר לשכב ומכסה את עצמו בשמיכות.
אני מתחילה להחזיר את כל האיפור שלי למקום כשאני בעצם סוג של מסיימת. לא צריך להשקיע בשפתיים, אני גם ככה אוכל הרבה. אמא בדיוק שולחת לי הודעה כשהם יוצאים עכשיו ואם אני מוכנה. אני משיבה שכן. אני מרימה את העיניים מהמסך לליאם ורואה שהוא לא חזר לישון.
"אל תגרום לי לחשוב שמה שאני חושבת נכון. עם כמה שההתנהגות שלי לא בסדר בעיניך, גם לך לא חסר."
אני עומדת לצאת מהחדר כשהוא מבקש ממני לחכות. "אני רוצה שאת והיא תדברו."
"לא יקרה," אני אומרת ומיד ומסתלקת החוצה.

כמובן שבאותו ערב, כשחזרתי לדירה, כבר השלמנו. הופתעתי לראות שהוא חזר מהר מהמנגל המשפחתי שלו. הוא אמר שהוא התעייף ושעמם לו. "יש מלא בשר במקרר. תאכלי מחר."
"טוב." אז כעסתי.
הוא קם אלי מהספה, עטף אותי בחיבוק והתחיל לנשק לי כל מקום בפרצוף. "אני שונא שאנחנו רבים בגלל זה. אנחנו לא אמורים לריב בגלל זה. די."
להתחשב בכך שסיפור מחשבת ההתאבדות עוד היה תקוע לי עמוק בראש, הרפיתי כלפי חוץ. בפנים, ככל שהימים עברו, משהו בי התקשה לשחרר את זה שלליאם יש נטיות אבדניות. רציתי כל כך לשתף מישהו, אבל לא רציתי בו זמנית לעבור ואולי אף להפר הפרטיות שלו. פחדתי, נלחצתי, זה חדר לי לחלומות. גם אני פתאום התקשיתי להירדם כשהוא נרדם לידי. אולי הדוב בכלל לא יאכל אותו. אולי הוא פשוט יחכה לו יום אחד ליד העצים והגבעות הירוקים וייתן לו חבל או אקדח. למה לדוב להתעסק באיך להרוג את האוכל שלו, כשהאוכל שלו יכול למות לבד ולהפוך ישר לארוחה עסיסית?

באחד הימים הראשונים של חודש מאי, דניאל מכריזה בארוחת הצהריים שהיום הולכים לראות את חצי גמר ליגת האלופות בין רומא לליברפול בבר. התגובה של שירי ואיריס הייתה בעיקר קפיצה וגם קצת צווחות התרגשות. שירי אף הודיעה שהיא לא מוותרת לי והיא תאסוף אותי. איריס הזמינה גם את אור ויגאל שנמצאות איתנו במחלקה, והם הודיעו ישר שהם באים. את האמת? אני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שיצאתי לבר באמצע השבוע. אולי ביום ההולדת שלי עם החברים לשעבר מהמסעדה?
ליאם מחליט שאם אני ספונטנית, גם הוא. הוא הזמין את כפיר לבוא אליו והלך לסופר לקנות בירות ופיצוחים. בזמן האחרון הוא עמוק בלימודים שלו בחדר העבודה, כמעט לא זז מהכיסא מלבד הריצות והטיולים עם פאביו כשהוא בבית. אני מניחה שזה טוב שהוא מרוכז במשהו אחר שסוחט ממנו את כל תשומת הלב.
רגע לפני שאני יוצאת למעלית, אני מקבלת התראה בנייד במייל שציון הפסיכומטרי שלי הגיע. תוך כמה שניות קבוצת הווטסאפ של הפסיכומטרי מתמלאת הודעות. אני עומדת ליד הדלת, רואה את התוצאות ו... הלך הבילוי.
שירי ודניאל לא מקבלות את העצבות שלי וקונות לי לשתות. זה מעין קוקטייל בצבע תכלת עם גומי בתוכו. הוא גורם לי ללכת לעשות פיפי די מהר, ובשירותים המשותפים אני שומעת שיחה עלי בין אור, שגיליתי בערב הזה שהוא הומו, לשירי.
"עופרי פנויה? מה הקטע שלה ממש? היא לא מדברת הרבה." אני מזהה את הקול שלו.
"אתה שואל בשבילך? אתה לא בקטע של בנות." שירי צוחקת.
"בשביל יגאל."
"חברה של אח שלי כבר מעל שנה."
"יגאל נדלק עליה. היא באמת בחורה יפה."
"אז שירד מזה."
"זה רציני בניהם?"
"הם גרים ביחד."
"אבל רציני או שגרה נוחה?" אור קצת הרבה לוחץ.
"מה?" נראה לי ששירי מבולבלת.
"היא לא נראית שמחה."
"היא קיבלה את הציון של הפסיכומטרי שלה היום."
"וואלה."
"יותר נכון מקודם. כמה דקות לפני שאספתי אותה."
מתחילה לכאוב לי הבטן מחדש כשהמילים שלה מזכירות מציאות שקיוויתי שתהיה שונה. אני מתיישבת מחדש על האסלה ותוהה אם לחזור במונית.
שירי ממשיכה לדבר, "אני אקח אותה לבית של אחי. הוא זה שהתעקש שהיא תיגש, שיטפל במצב הרוח שלה." היא מצחקקת. אני קצת פגועה.
שירי ואני משלמות את החלק שלנו בחשבון כמה דקות בתוך המחצית, ואני מעמידה פנים כל הנסיעה שלא שמעתי את השיחה שלהם בכלל. עכשיו אני אצטרך להתעלם מיגאל במשרד? איזה מצב לא נעים. למרבה ההפתעה, שירי עולה איתי לדירה. אני פותחת את הדלת ולא מופתעת לגלות את כפיר וליאם בסלון. פאביו קופץ עלי וגורם לליאם להפנות את הראש לדלת. יש מצב שמרב ווליום של הטלוויזיה הוא לא שמע שנכנסנו.
"חשבתי שתהיו בבר עד סוף המשחק." הוא עוקב אחרי במבט שלו.
אני מתיישבת לידו על הספה ומתחילה לבכות לו על הכתף/חולצה. אני מניחה שהמסקרה שלי תרד בכביסה אחר כך גם ככה.
"מה? מישהו עשה לה משהו?" אני לא רואה את הבעת הפנים שלו, אני רק מרגישה את הזרוע שלו סוגרת עלי ואת האצבעות מטיילות לי בשיער. יש שקט. כלומר, אף אחד לא מדבר חוץ מהשדר והפרשן בטלוויזיה. כדורגל משחקים 90 דקות, מה שאומר שכפיר יישאר פה לפחות עוד חצי שעה. "עופרי, מה קרה?"
שירי עונה בשמי, "היא קיבלה 523."
אני מרגישה שאני נחנקת כי אין היד של ליאם חוסמת את נתיב האוויר שלי. "זה גרוע." אני מתייפחת.
"אפשר תמיד לגשת שוב," הוא אומר ונותן לי נשיקה במצח. "לא צריך לבכות."
"זה לא בשבילי." אני משתנקת.
"את נסערת עכשיו." ליאם משחרר את הזרוע ומושיט לי כוס מים שכפיר הביא בשניות האלו. "חוץ מזה, אפשר ללמוד מלא דברים עם הציון הזה כל עוד הבגרות שלך גבוהה."
"היא גבוהה," שירי מאשרת ומזכירה לי שבאחת השבתות עשינו השוואת ממוצעי בגרויות ובאמת עקפתי אותה.
יש גול לליברפול. ליאם נותן כיף לכפיר.
"לא התכוונתי להפריע לך." פתאום אני מרגישה שהתפרצתי לערב גברים טיפוסי.
"זאת סיבה בסדר להפריע." ליאם מניח את בקבוק הבירה שלו שוב על השולחן וחוזר ללטף לי את השיער.
"עמית קיבל 700 ומשהו." אני דווקא שמחה בשבילו.
"מה? אין מצב!" כפיר קופץ ישר.
"זה הילד שלימד אותך?" שירי מרימה גבה.
"הוא מחונן, לא?" ליאם יודע על מי אני מדברת. "זה נדיר."
איכשהו אני מתמכרת לתחושה הבטוחה על הכתף של ליאם וכמו ילדה קטנה, אני נרדמת עליו. אני מתעוררת כשהוא מלווה את כפיר למעלית, הולכת למקלחת "שלי" להסיר את האיפור ופוגשת את ליאם בחדר כשהוא בדיוק מחליף בגדים לטי שירט השינה שלו ומכנסיים עד הברך.
"אני גאה בך." הוא ניגש אלי ועוטף אותי בחיבוק.
"באמת?" בא לי לבכות שוב.
"את כולך במצב רגיש." כף היד שלו נכנסת מתחת לחולצה שלי ועוברת על עמוד השדרה שלי הלוך ושוב. "ברור שכן. מחר בבוקר את תקומי ותראי שהכל יהיה בסדר. הכל תמיד בסדר בבוקר." יש לו הרבה ניסיון בהמתנה לבקרים...
"בעבודה יהיה פחות. כאילו... שמעתי שיחה שלא הייתי צריכה בשירותים." אני נכנעת ומספרת לו הכל כולל הכל וכל פרט תוך כדי שאנחנו נכנסים למיטה.
"אוי, ההומור המטומטם של שירי נורא," ליאם מגיב דווקא לסוף. "ובנוגע לבחור הזה, יגאל? יעבור לו. את שלי." הוא מחבק אותי חזק ומצמיד אותי אליו שאני פשוט מורה לעיניים שלי להיסגר ולהירדם.
אני מתעוררת בבוקר כשאני שומעת את הנייד של ליאם מצלצל. אני לא עובדת היום, והוא גם בבית לומד, לכן למה הוא ער בשעה יחסית מוקדמת כשאפשר לישון עוד קצת? אני עוקבת אחריו במבט ומקשיבה לתוכן השיחה כשהוא מתיישב על קצה המיטה.
"כן, השארתי אתמול פרטים. כולנו סטודנטים וקראתי אצלכם גם שיש הנחה מאורגנת. חדר בינוני זה נקרא אם נהיה מעל עשרה אבל פחות מעשרים? אני ממתין, אין בעיה."
הרגל שלי בטעות נוגעת לליאם בגב התחתון כשאני מותחת אותה. הוא מסתובב ישר. "עם מי אתה מדבר?" אני לא רוצה לדחוף את האף יותר מדי.
הוא בדיוק חוזר לדבר עם הנציג שם. "קוראים לי ליאם. אין בעיה, אתה יכול לחזור למספר הזה כשתדע את המחיר הסופי. אני חושב שכן, עם כיבוד. תודה לך." והוא מנתק ומתפנה לענות על השאלה שלי, "אני מארגן למאיה יום הולדת בקריוקי."
"אה."
"את באה גם." הוא קם ומותח את הזרועות שלו לכיוון התקרה. "רוצה שאני אכין לך משהו לשתות או שאת רוצה לישון עוד קצת?"
אני נוחרת בבוז ומתעלמת משתי ההצעות שלו. "תשכח מזה."
הוא לא מוותר. "אני לא באמת מכיר את החברות שלה. אל תשאירי אותי לבד."
"אז שהן יארגנו לה יום הולדת," אני ממלמלת בקור.
"היא אמרה שבניו יורק היא הבינה שלימי ההולדת אין טעם בלעדיו." הוא כאילו מנסה לשחק לי ברגשות? הוא גם לא מזכיר את השם של מי שהיא לא חוגגת בלעדיו. "אני לא מוותר לה על זה השנה."
"אתה לא מוותר גם לי ומכריח אותי." אני ממשיכה לדבר באותו הטון רק עם מעט כעס בתוכו. דבר אחד בטוח: הוא חבר טוב.

"את לא צריכה ללכת אם את לא מרגישה בנוח," אמא אומרת רגע לפני שאני נכנסת לאוטו של ליאם וחוזרת לדירה שלו, כלומר שלנו כבר מהבית שלי, כלומר של ההורים כבר. אמא הכינה לליאם ולי בקופסאות קציצות בקר, אורז, תפוחי אדמה ואפונה לארוחת הערב, ועכשיו שישי אחרי הצהריים.
"הוא לא ממש מרפה בנושא." אני מחפשת את משקפי השמש שלי בתיק. "אני קצת חוששת מכל מה שיהיה שם."
"אל תקריני למאיה שאת מרגישה לא בטוחה." אמא עדיין לא נותנת לי לסגור את דלת המושב שלי.
אני נאנחת. "אני לא רוצה ללכת. יש מצב שאמרתי את זה מיליון פעם."
"יש מצב." אמא מהנהנת. "במידה ואכן תלכי, תנסי ליהנות כמה שאפשר. מבחינת ליאם, אם לא תהיי- הוא יהיה לבד. תאמצי את הגישה שלו. הוא לא לבד כשאת איתו, אז את לא לבד כשהוא איתך."
אז זהו ש... ליאם לא ממש היה לבד ובטח שלא היה איתי.
אנחנו מגיעים לאזור הרובע בראשון לציון בסביבות תשע וחצי. חדר הקריוקי שלנו יהיה מוכן רק בעשר וחלק מהחברות של מאיה עדיין לא הגיעו. מאיה עצמה כן. ליאם היה זה שניגש אליה לאחל לה מזל טוב וחיבק אותה. אני לא יודעת מה הוא קנה לה ואם קנה. הוא לא הביא איתו שום שקית. יכול להיות שהם ייפגשו או נפגשו? במקום לשקוע במחשבות, אני סורקת את הלוק שלה. היא לבושה בשמלה אפורה קצרה, השיער שלה מסודר בפן או מחליק מוקפד והאיפור מושלם. היא מושלמת. אוף. מה, אני מקנאה? לבשתי גופייה בצבע אפרסק, מכנסיים שחורים מבריקים ארוכים ונעלי עקב די רגילות בצבע שחור. הבאתי איתי עליונית אם יהיה לי קר ודחפתי אותה בתיק שלי יחד עם הארנק ומפתחות הרכב של ליאם. הוא ביקש ממני להביא את הרישיון למצב ביטחון כי יהיה אלכוהול ומהר מאוד כשאנחנו, או יותר נכון החברות הזייפניות של מאיה, בתוך השירה הוא שותה בקצב.
אני עצמי דבוקה אליו יותר מדי ולא משחררת. אני מרגישה את זה. לא כיף לי כאן בכלל. אני יושבת כמו דג ושותקת. אף אחד לא מדבר איתי, אף אחד לא שואל מי אני, אף אחד לא מציע לי לשיר או לשתות משהו. כלום. כשליאם רוצה לקחת את המיקרופון ולשיר איזה שיר של אייל גולן בתור דואט עם אחד משלושת הבנים שכאן ואין לי מושג מי הם, הוא מנסה להוריד את היד שלי ממנו. אני לא בדיוק נותנת לו. אני מהר מאוד קולטת את המבט הכעס שלו עובר לכל הבעת הפנים.
אני קמה וחוטפת יש צמרמורות בכל הגוף מהמחשבה שכל העיניים עכשיו נעוצות בי פה. החדר לא בדיוק חשוך, יש כאן הרבה תאורה צבעונית. "אני הולכת לשירותים," אני לוחשת לו באוזן. הוא לא מגיב, ואני מקווה שאף אחד או יותר נכון אף אחת לא קלטה את זה. אני יוצאת מהחדר הרועש אל מסדרון יחסית שומם. יש כאן רק מישהי אחת בקבלה ששואלת אותי כשאני עוברת על ידה אם צריך להביא את כיבוד שכלול במסלול שהוזמן. אני משיבה שאני לא הכתובת לשאלות האלו ונכנסת לשירותים. אני קודם כל פותחת את ברז המים, הרבה לפני שאני נכנסת לתא כי אני לא ממש צריכה פיפי, ושוטפת את הפנים. לא הרגשתי צורך להתאפר היום מהר למסקרה וגלוס וכנראה זאת הסיבה שאני מרגישה פשוט עלובה לעומת מי שכאן. אני לא רציתי לדפוק הופעה כדי לא למשוך תשומת לב, זה לא ממש הולך. אני נושמת עמוק, תוהה אם מישהו חוץ מבעלת השמחה וליאם יבחינו אם אשאר בחוץ על ספות ההמתנה שבמסדרון. יש לי 80 ומשהו אחוזים בבטרייה, זה מספיק כדי להעביר את הזמן עם איזה סרט בנטפליקס. אני עוד לא מסיימת לסיים את המחשבה וכבר שומעת את הקול של ליאם מחוץ לדלת השירותים.
"עופרי?"
אני דוחפת לתיק את הגלוס אחרי חידוש למרות שלא אכלתי או שתיתי כלום ומחפשת מהר נייר סופג או משהו לידית. שטפתי ידיים ולא בא לי לגעת בה.
"עופרי?"
אני נכנסת מהר לאחד התאים, חותכת כמה ריבועים ויוצאת החוצה בלי לומר כלום. אני עומדת ממש מול ליאם ועם העקבים מגיעה לו בערך לצוואר. הריח של הבושם שלו נכנס לנחירים שלי בקלות.
"מה הסיפור?" הוא מוריד את הראש אלי מעט. בגלל התאורה כאן, העיניים שלו מאבדות את הצבע שלהן.
"איזה סיפור?" אני מכריחה את עצמי להמשיך לנשום ולא להתפרק. לא כיף לי פה, בלשון המעטה.
"אל תשחקי אותה, נו." הוא עצבני. "מה זה הקטע הזה שאת נמרחת עלי ככה ולא עוזבת? אני רוצה לשיר, ליהנות, לשתות. את חגורת הבטיחות שלי? לא. אז מה הקטע?"
אני לוקחת צעד אחורה ומרגישה בו זמנית איך הדמעות שלי דווקא לוקחות כמה צעדים קדימה. "אני לא רציתי לבוא לפה בכלל." אני נשמעת תוקפנית. "גררת אותי ליום ההולדת של מישהי שכמעט הרביצה לי ולא נתנה לי להתקרב אליך. צעקה עלי כמו מטורפת כאילו מה עשיתי. מה עשיתי? דאגתי לבן הזוג שלי שלא חזר הביתה ולא ענה לטלפונים.
"אחר כך בבית העלמין? המבטים שלה... שיו. איזה פחד. מה היא מנסה להשיג בהם? לאיים עלי ככה? להראות לי מי הבוס או מי שולט או מי לא יודעת מה? לא הבנתי. זה לא המקום הטבעי שלי פה, ואתה יודע את זה מהרגע הראשון שהודעת לי על המסיבה המזורגגת הזו. תחגוג איתה לבד, בטח חגגתם, לא? מה אתה צריך אותי? ויותר מזה! אתה מצפה ממני עוד פה לשכוח מהכל, להשתחרר, לרקוד, לשיר, להיות קלילה. לא, ליאם. אין לך זכות, שום זכות, לכעוס עלי. זה חצוף מצידך."
הוא בהלם לשנייה או שתיים. אחר כך הוא הוא מניח את היד שלו על המותן שלי ומהנהן. "צודקת. לא חשבתי על זה ככה."
אני מנגבת עם האצבעות את המסקרה שלא ממש מכתימה את כריות האצבעות שלי. זה טוב. "אני אחכה לך פה עד שתסיימו. המסלול זה שלוש שעות, לא? תיכף כבר שתיים עשרה. אני אסתדר."
"מה פתאום?" הוא מעביר את היד שלו מהמותן אל כף היד שלי ואוחז בה. "בואי. תהיי איתי. את רוצה שנשיר ביחד?"
"לא." אני קרה.
"אוקי." הוא עוזב את המגע איתו ומחכה עד שאתחיל ללכת כשהוא אחרי.
אנחנו חוזרים לחדר וחוץ ממאיה באמת אף אחד לא מתייחס אלינו מבחינת להסתכל נגיד. כולם עסוקים באכילה של שניצלונים וצ'יפס או סושי. אני אכלתי את האוכל של אמא שלי בשבע בערך, ואני לא רעבה לאוכל. יותר לקינוח. ראיתי שיש בחוץ גלידרייה. "אפשר יהיה אחר כך לאכול בחוץ? בא לי משהו מתוק," אני לוחשת לליאם באוזן. בדיוק באותו הרגע הדלת נפתחת ואותה בחורה מהקבלה אוחזת בה למישהו שנכנס עם עוגה לבנה עמוסה בקצפת, זיקוקים ושני נרות עם הספרות 5 ו-2.
כשכולם שרים למאיה "היום יום הולדת", ליאם מצביע על העוגה. "הנה, בא לך בזמן."
"אני לא רוצה מהעוגה." אני לא רוצה גם להישמע ילדותית. אוף, בחייאת שעון, אתה לא יכול לזוז מהר יותר? מה אעשה כאן עוד שעה שלמה?
ליאם כן לוקח חתיכה כשמחלקים ואחר כך כן שר. אני בעיקר לומדת מילים לשירים באנגלית שתמיד שיקרתי לעצמי שאני מבינה מה שאני שומעת כשבפועל זה ממש לא נכון. כשמאיה וחברה שלה שרות את I KISSED A GIRL או ROAR של קייטי פרי, אני ממש מופתעת מתוכן המילים. אני יכולה להפוך לנמרה בעצמה ולנהום לליאם חזק באוזן שאפשר ללכת ולא להישאר עד הדקה התשעים, אבל הוא כבר שתה הרבה ונכנס לאווירת הריקודים שהתחילה כשהבנים החזירו לז'אנר המוזיקה הים תיכונית על חשבון קטגוריית "מוזיקה מהעולם- נשים".
באותו רגע מתחיל גם "שלב הסלפי". כולם מצטלמים עם כולם ומצלמים את כולם. מאיה, עם זר פרחים ענקי ומטופש על הראש, נראית מאושרת וקורנת. היא עושה דאק פייס ברב התמונות, ואני מחזיקה את עצמי לא לגלגל את העיניים. כשהדלת שוב נפתחת, בשעה טובה, הבחורה מהדלפק אומרת שנתחיל לסיים. מישהו אומר לליאם שהוא היה צריך לקחת את המסלול הארוך בשעה, ואני מתחרפנת מהמחשבה שאתקע כאן עוד שישים דקות. נותנים למאיה את הכבוד לנעול את הערב והיא מזייפת לה עם המיקרופון את השיר love of my life של להקת Queen. אני לא יודעת אם היא מסטולה או לא, אבל אני רואה שהיא טיפה דומעת. המוזמנים כאן מבינים שאין מצב שהלילה מסתיימים ככה, מצפצפים על השעון שמורה שעוד שתי דקות המסך ייכבה אוטומטית, ושרים את "מהפכה של שמחה" של ליאור נרקיס ועומר אדם. כמובן שהשיר נקטע לקראת הסוף, והם שורקים בוז. גם ליאם שורק. הוא שר לא רע, אגב. מעניין אם אי פעם אזכה לשמוע אותו שר ומנגן בגיטרה בו זמנית. אני זוכרת שיונתן לימד אותו לנגן בגיטרה.
"את רוצה עדיין גלידה או משהו, לא?" ליאם מתנדנד מעט ואני תומכת בו כשאנחנו יוצאים אל המסדרון. אני רואה שהוא ומאיה מחליפים מבטים.
"כן." אני מרגישה בפה וברוק את הטעם של גלידת הרשיז או לאוקר או משהו.
"סבבה." הוא משלב את הידיים שלו ולא מנופף למאיה או לאחת החברות/ידידים שלה שהולכים לכיוון המכוניות. קשה לא להבחין במאיה עם הזר על הראש ושלל בלונים ההליום שמשתרכים אחריה. הוא נכנס אחרי לסניף של ווניליה, אבל כן מסתכל מדי פעם לעבר דלת הזכוכית שנפתחת כשאנחנו כבר בתור. "מאיה תיכף תבוא, טוב? היא רוצה לדבר איתך."
"מה? מה?" הלב שלי עובר לפעום במהירות. "עכשיו? פה?"
"כן." הוא תופס לי את היד כשקולט שאני מתחילה לרעוד. "אל תפחדי."
"אני לא יודעת כמה תהיה במצב להגן עלי כשהיא תרביץ לי כי שתית." אני לא מרוכזת ממש בטעמים שיש כאן במקרר בגללו.
"היא לא תרביץ לך, נו." הוא מניח את היד השנייה שלו על הישבן שלי. "פשוט תני לה לדבר, טוב? דגש על לתת לה. תאכלי את הגלידה שלך."
כשהדלת שוב נפתחת, מאיה אכן נכנסת פנימה. זר הפרחים עדיין נשאר על הראש שלה, אבל הבלונים לא וליאם מבחין בכך ושואל מה קרה להם.
"שמתי אותם באותו של יסמין, מי שלקחה אותי גם. היא הלכה עם עוז, הבחור שרצית לשיר איתו ביחד, לאכול ב-BBB אני חושבת. אולי נאפיס. לא יודעת."
"אה, הם גם לא אכלו שם?" ליאם מסמן לי עם העיניים להזמין כבר את הגלידה שלי. פתאום בכלל לא בא לי.
"לא היה משהו האוכל את האמת. די מתועש. גם העוגה לא הייתה בשמיים. טוב נו, בהתאם למחיר. אני לא מצפה לשום דבר בשבעים שקלים." היא עומדת ממש קרוב אלי ועדיין לא אמרה לי כלום. "נראה לי אקח יוגורט גם."
היא נראית לי פתאום רגילה יותר בלי ההילה הזו שעוטפת אותה בבית העלמין והטון המרגש שמספר סיפור על תקופה שנראית רחוקה מדי מהחיים בהווה. אני יותר מדי עסוקה בה, שאני שוכחת מעצמי ומהמוכר שקורא בשמי כמה פעמים. "אה, כן." אני מתעוררת למציאות ומזמינה כדור אחד עלוב של גלידת מרשמלו. אני מרגישה גם עלובה ואולי גם שמנה כשמאיה מגיעה לשולחן שליאם תפס לנו כמה דקות אחרי עם היוגורט שלה. אני נוטשת את הכפית, וליאם לוקח אותה ישר ומסיים את הגלידה שלי.
"אמרתי לעופרי להיות נחמדה וקשובה." הוא מחייך יותר מדי, מה שמסגיר שהוא באמת מסטול (מה שאומר שאני צריכה לנהוג באמת).
מאיה מורידה את הזר מהראש ומסדרת את השיער שלה. "אני חייבת לך התנצלות," היא אומרת בטון הכי פשוט ביקום. אני שותקת. כמו שליאם ביקש. היא מניחה את הזר שלה על כיסא אחר פנוי. "באותו לילה פעלתי מתוך דחף לגונן על ליאם. זה מנגנון שקיים בי מאז... אני חושבת שהוא סיפר לך על כוונות מסוימות שלו, נכון?" היא מעבירה את המבט אליו.
ליאם מרצין ומסתפק בהנהון.
"בכל מקרה, באותו לילה הלכתי לאיבוד ברגשות ושכחתי שאת איתו עכשיו יותר ממה שאני. אני לא מצדיקה את ההתנהגות שלי אז בחדר המדרגות. סליחה, עופרי." היא עוצרת לרגע ומחפשת את המבט שלי. כשהיא מוצאת, היא ממשיכה, "אני באמת לא רוצה שתכעסי או שיצטברו בך עצבים עלי. אני לא משוגעת."
ליאם עצמו נראה קשוב מאוד. הוא כבר לא אוכל את הגלידה כי לא נשאר מה לאכול ממנה (מישהו רוצה מרק מרשמלו? ) וגם לא בהיכון לקפוץ להפריד את המכות שלא יקרו הלילה.
"מספיק לי שאמא שלי חושבת שאני כזו," היא ממלמלת בסוף, והנה הוא קופץ.
"את לא, נו." הוא מניח את כף היד שלו על שלה. "היא נגיד מאוד שמחה שיצאת היום."
"היא לוחצת עלי להכיר מישהו חדש. הפרידה הזו ממנו... היא לא טבעית. היא כנראה לא מבינה את זה." שוב נמנעים מלהגיד את השם במפורש. פספסתי משהו? אני מדמיינת? ליאם אומר משהו שלא נותן לי לשקוע במחשבות.
"את חושבת שמישהו במשפחה שלי מבין? מבחינתם אני רואה שדים ורוחות."
"הם לפחות תומכים בך." היא נאנחת. "תמיד בתאריכים האלה זה הכי כואב. הוא חסר לי כל כך." והיא מוחה עם כריות האצבעות שלה דמעות שמאיימות לשטוף את האיפור המושלם ולהרוס אותו.
אני שותקת ונותנת לליאם לעשות כבר את עבודת התמיכה הטכנית. הוא למשל מביא לה מפיות כטישו מאולתר ומלווה אותה לסניף של נאפיס שבהמשך המתחם כשאני נשארת לחכות על הכיסאות שבחוץ. על אף שמבחינת מזג האוויר הרוח אמורה להיות חמימה, קר לי. אני מוציאה את העליונית מהתיק ומנסה לא להתכנס בתוך עצמי. מחשבות לפעמים מביאות הרס. מאיה ביקשה סליחה, סלחתי בערך, זהו. לא רוצה קשר איתה אולי חוץ משלום שלום באירועים בהן נהיה נוכחות בגלל המצב.
ליאם חוזר ועומד מעלי. בסוף כן נשאבתי קצת למקום שלא רציתי. "את בסדר? עייפה?" הוא שואל.
אני קמה ומתחילה לחפש את הדרך לאוטו. הוא מצביע על הצד השמאלי שלו, לכיוון הסופר. "בסוף תמיד נהיה עצוב, אה?" נפלט לי.
"אי אפשר בלי, כנראה." הוא מסמן לעבר התיק שלי. "את נוהגת, כן?"
"כן, כן." אני מפשפשת בתיק ומוצאת המפתחות במהירות. "מחר אפשר לישון עד מאוחר או שצריך ללכת למשפחה שלך לארוחת בוקר?"
"וואו כבר כמעט שלוש." הוא המום כשהוא קולט את השעה. "נראה לי שנישאר לישון, בשביל מה יש שבת?"
אני פותחת את האוטו, מכוונת את המושב כך שאגיע עם הרגליים לגז ולבלם ובודקת שליאם לא שכח לחגור את עצמו. הוא בדיוק עושה את זה.
"את יודעת במה נזכרתי?" הוא מוריד מעט את הכיסא שלו ויש לי תחושה שהוא עוד שנייה יירדם פה. "שבעצם יום ההולדת הבא הוא שלך. אנחנו נחגוג לך יום הולדת פעם ראשונה ביחד."
אני שמחה שהוא חנה ברוורס, יוצאת במהירות מהחניון ומשתלבת בכביש. הוויז מראה שהנסיעה לא תיקח יותר מרבע שעה כי בטח כולם במיטה. יאי. גם אני תיכף אהיה במיטה.
"אני מצפה להפקה כמו היום." אני מחייכת לעצמי.
"ברצינות?" בזווית העין אני קולטת שהוא מסתכל עלי.
"סתם. רק שנינו." אני מחפשת את התגובה שלו ומסתפקת בחצי הנהון. מעניין באמת איך זה יהיה לחגוג איתו לבד לבד את היום האהוב עלי בשנה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Tzadef Asayag
Tzadef Asayag
מעצבןןן שהיא סולחת לו כל כך מהררר והוא מרשה לעצמווו
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
היא אוהבת אותו זה כנראה יותר חזק מכל רגש לא טוב או חיובי כלפי מישהי אחרת או ההתנהגות שלו
הגב
דווח
guest
למה היא כל הזמן בורחת מהעצוב? זה חלק ממנו
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
לילה מטורף
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המתנה שלי
המתנה שלי
מאת: Luba Viskun
סיפורים אחרונים
מכתב לאהובתי
מכתב לאהובתי
מאת: Tsahi Barshevsky
זכרונות
זכרונות
מאת: בר לוי
מאז שהדבר הזה קרה
מאז שהדבר הזה קרה
מאת: אורי אוחיון
עולם ללא הפסקה
עולם ללא הפסקה
מאת: Lior K
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay