כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 56

"אין להלם קרב תרופה. אולי התאבדות"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102

פרק 56: על הגבול

לרגע אני לא מבינה למה האוטו של ליאם ריק כשאני קולטת אותו חונה בסמוך לבניין. ליאם עצמו נראה ליד תחנת דלק שממול, לבוש בז'קט שחור מעל חולצה אפורה ומכנסיים שחורים. הוא מבחין בי, מסיר לרגע את משקפי השמש שלו ומנפנוף עובר לסימון 'בואי' עם כף היד שלו.
אני מגבירה את קצב ההליכה כשאני חוצה את הכביש, לא מבינה לאן אנחנו הולכים. הרחוב ריק. רב המשרדים התרוקנו עוד קודם. ערב יום הזיכרון כנראה יום חלש מבחינת עבודה.
"שנה שעברה יצאנו בשש, מה קרה ביקשת ספונטני לצאת ממני בארבע וחצי?" אני עוטפת אותו בחיבוק.
"הסופר פה עדיין פתוח." הוא הולך בדיוק לכיוון שלו. "אנחנו הפעם לא נהיה אצל ההורים של יונתן ועד שנגיע למלון יכול להיות ממש מאוחר. מאמין שתהיי רעבה. בטח גם אני אהיה. נקנה כמה דברים לנסיעה ו..." הוא עוצר כשהוא רואה שאני מתקשה להדביק את הקצב שלו. אני נועלת נעלי עקב יחסית נמוכות, אבל עדיין כאלו שמצריכות הליכה יותר רגועה. הסניקרס שלי נשארו ארוזות בשקית שנמצאת ליד התיק שהבאתי לנסיעה ובטח באוטו של ליאם.
הוא לוקח עגלה מהכניסה וישר זורק לתוכה כלים חד פעמיים כשנמצאים בכניסה לסופר. אני בעצם רואה בהפסקה הרגעית הזו לפני הנסיעה כהזדמנות לדבר איתו.
"איך אתה? איך התחושות?" אני שמה בעגלה עוגיות שוקולד. לא רעיון טוב לבוא לסופר רעבה.
"כרגע כמו מכונה. ארזתי גם, שמתי את פאביו אצל ההורים שלך, ישבתי איתם לקפה ובאתי לפה." הוא שם בעגלה כוסות חד פעמיים ממש יפים. רגע, מה? למה אנחנו צריכים את זה?
"וואלה? מה, על מה דיברתם איתם?"
"אמא שלך בעיקר הייתה במטבח ובישלה לאחותך ולחברה שלה צהריים לפני שיחזרו מהלימודים. כיתה ד' לומדים עד 3 וחצי? וואו."
"כן, כן."
"אבא שלך ישב איתי ושאל מה חדש, אם הצלחתי לאלף את פאביו, איך את בתור אמא לכלב." הוא מגחך לרגע. "שיחה רגילה כזו. איך בלימודים גם. סיפרת להם על היום שיצאתי בלבוש רשמי מאוד?"
אני מסמיקה. "כן."
"כן, אז גם על זה שאל. זה היה כמו ראיון חביב כזה, לא לוחץ." הוא מתחיל ללכת לכיוון מחלקת החטיפים. חטיפים זה לא אוכל, מה קרה לליאם ששומר על תזונה?
"אתה מרגיש לחוץ בגלל היום ומחר?"
הוא עוצר לרגע ומסתכל לי בעיניים. "את האמת? אני לא יודע איך ארגיש. כל השנה התחושות אחרות." ותוך שניות הוא זורק מיליון חטיפים לעגלה ומסביר, "הזמנתי את החברים ללימודים מחר אלינו לבית לערב עצמאות. הם שאלו אם תהיי, אמרתי שכן. את תהיי, נכון? נופר רוצה מאוד לראות אותך וגם לא היית ביום ההולדת שלי."
"כי לא רצית שאבוא," אני ממלמלת. "חשבתי ללכת עם אמא שלי להופעות. אני חושבת שמשה פרץ יהיה כאן השנה בעיר. אם צריך, אני אשאר איתך."
"את יכולה להזמין חברות גם, אם בא לך." הוא מסיים עם החטיפים והולך לכיוון החלק של המסיבות. "תעזרי לי לבחור מפיות שיתאימו."
"לקחת לבן, הכל יתאים." אני מציצה בשעון ומסובבת את הראש לכיוון הקופות. כל העיכוב הזה בא בזמן.

אני עוזרת לליאם להעמיס את הקניות בתא המטען והמושב האחורי. אין שום דבר שיכול להתקלקל. הכל יבש ויכול להחזיק מעמד עד מחר. "הנה, לא שכחתי." הוא מתופף קלות על התיק שלי שנמצא באמצע המושב האחורי. שלו על הרצפה. התיק שלו הוא בעצם תיק גב רגיל לכל דבר, אבל נו, בנים...
הנסיעה עצמה עוברת בשקט עם המוזיקה השקטה והמאפיינת לימים מהסוג הזה. יש לי פלאשבקים משנה שעברה, אבל בטח של ליאם חזקים יותר. עדי ומלכי מאשרות הגעה תוך כדי שליאם עסוק בנסיעה ובשלב מסוים מוותר על משקפי השמש. כעת השמיים בשלב הדמדומים, שאריות השמש לא חזקות בכלל.
"עדי תגיע לקצת זמן," אני מפרה את הדממה. "מלכי כתבה שהיא תבוא עם חברה ו'המסיבה' באה לה בזמן כי אין לה תוכניות."
ליאם מרים את שתי גבותיו. "זה רק אירוח עם חטיפים, שתייה קלה, מוזיקה. שלא תצפה למשהו."
אנחנו מגיעים לחניון המתנ"ס בשבע ורבע. כן היו פקקים קלים בדרך, למרבה ההפתעה. ואם כבר הפתעות, יש שפע של חנייה כאן ובאזור ההתכנסות בכניסה אני כמעט לא רואה אנשים. אני מנסה לחשוב אם הקדמנו. יש עוד ארבעים וחמש דקות לצפירה, איפה כולם?
ליאם יוצא ראשון מהאוטו וממתין בחוסר סבלנות עד שאצא גם. כשהוא נועל את האוטו, הוא סוג של דוהר לכיוון אישה שאני מזהה: נורית, אמא של יונתן. היא עוטפת את ליאם בחיבוק מוחץ. "כל הכבוד שאתה לא מפספס אף פעם." היא רואה אותי ונותנת לי אחד פשוט יותר. "ותמיד טוב לראות שאתם עוד ביחד."
אורן, אבא של יונתן, מגיע בדיוק מתוך המבנה עצמו. אני נזכרת שבשנה שעברה הוא עזר עם ההגברה והתאורה כאן לתלמידי התיכון. הוא מחבק את ליאם, לוחץ לי את היד ברשמיות משום מה ושואל, "אתם ישנים אצלנו?"
"לא, במלון בחיפה," ליאם משיב. יש שתיקה מוזרה עד שמישהו קורא לליאם. הוא מוכר לי משנה שעברה בפנים, השם פחות מוכר. זה... זה... שימי. כן. חבר של יונתן מהקיבוץ.
אני מבינה שתחושת הבטן שלי הייתה נכונה כשהטקס מתחיל כמה דקות לפני הצפירה, והפעם האולם לא ממש מלא. החצי הראשון שלו כן, החלק העליון מאוד דליל עם דגש לכמעט לא. ליאם ואני יושבים בצד אחת מהשורות באמצע. בצפירה עצמה, העיניים שלו עצומות. אני סוקרת את הפנים של הרב כאן. נורית זקופה, אורן אוחז בידית הכיסא, שימי בוהה בתמונה של יונתן שמוקרנת על הצג הלבן ושרי, אחותו, שעולה לנאום בהמשך, זזה במקום. ליאם לא בוכה בדברים שהיא נושאת וגם לא במהלך הטקס עצמו. כשהוא מסתיים, אנחנו הולכים לכיוון המכונית.
"אני אקח איזה משהו לנשנש." אני תוהה מה הכי בא לי לאכול. אין לי תיאבון, אבל אני כן רעבה והבטן מקרקרת לי.
"את רוצה שניסע מכאן למלון?" הוא מסתכל בשעון שבצג הנייד שלו. תשע ורבע.
"אתה לא רוצה שנחכה קצת ונמשיך לערב שירי הלוחמים?" אני יודעת שזה חשוב לו.
"לא ממש. את בטח עייפה גם ואת האמת שאני עייף." הוא פותח את האוטו עם השלט. "זה לחכות עכשיו גם עוד כמעט שעה. כל מי שאני אמור לראות יהיו כבר מחר בבית העלמין."
אני פותחת את דלת המושב האחורי ושולפת שקית דובונים. "ומה עם שימי?"
"שימי לא בא. הוא נוסע לחבר שלו לראשון לציון עכשיו לאיזה משהו. הוא לא יהיה מחר גם. את יודעת, ככל שהשנים עוברות, אנשים פחות מתמידים." הוא נכנס לאוטו, ואני אחריו. "נראה לי שזה משהו מאוד נורמטיבי," הוא ממשיך ומקליד את כתובת המלון בוויז. פחות מחצי שעה נסיעה. וואו.
"שמתי לב שהאולם לא היה מלא הפעם." אני מנסה לא להיחנק מהחטיף השמנוני.
"כן, אנשים ממשיכים בעיסוקים שלהם. הרב כאן משפחות. רואים את הטקס מהכותל או משהו בטלוויזיה וזהו." הוא לא נסער ודווקא מאוד רגוע.
"אז אתה בטוח רוצה שניסע?" אני שואלת, והתשובה מגיעה כשהוא מוריד את ההילוך מ-P ל-D.

"עזבי." ליאם לוקח את התיק שלי ומעמיס גם אותו על הכתף שלו. אנחנו בחניון המלון. הוא מצביע רק על השקית עם הנעליים שלי שלידה יש שקית שארזתי בסופר עם דברים שניקח לחדר. יש שם עוגיות, כמה חטיפים, בקבוק נסטי ועוד שקית קטנה עם ירקות ופירות שליאם קנה בשבילו.
אני ממתינה על ספה מאוד מרווחת בלובי בזמן שהוא בקבלה. אנחנו לבד כאן, ולכן הוא מגיע תוך שלוש דקות. אנחנו טסים במעלית אל הקומה ה-22, יותר גבוה מהדירה שלו (שלנו), ומוצאים את החדר די מהר. זה לא חדר פשוט בעיניי. יש בו מיטה ענקית, כורסה בצבע כחול רויאל מהמם וארון הזזה שלצערי לא יהיה בשימוש הפעם. ליאם מניח את התיקים שלנו בין המיטה לכורסה וניגש אל החלונות שמגיעים מהתקרה עד לרצפה. אחרי שהוא מסית את הווילונות, אני מגלה בעצם מרפסת ורוח חזקה מאוד.
"קר לך?" הוא מסתובב אלי מיד.
"הכל בסדר." אני עומדת בכניסה. הנוף של המפרץ בלילה עוצר נשימה. מלא אורות ואוניות עוגנות. בדרך לכאן ראיתי את הבמות שמקימים וגם מתחתינו בדיוק בונים אחת כזו עכשיו. יש אנשים שבשבילם זה עוד יום בדרך לחג. אני בוהה בליאם, שנראה רגיל. מאופק. אני יודעת שבפנים הוא לא כזה. אני מתקדמת אליו ומשלבת את כף היד שלו בשלי. האצבעות שלו קרות.
"שב." אני מסמנת עם המבט על אחד מכיסאות העץ שיש כאן.
הוא מקשיב לי.
אני מרגישה הקלה עצומה להיות כאן ולא בבית של ההורים של יונתן. אני אפילו לא יודעת איך להסביר את זה. אני מסתכלת על החדר, על ליאם, על הנוף... ככה במשך זמן מה. ליאם ואני לא מדברים. אני חושבת שלא צריך מילים כדי להבין אותו. גם אם אני לא באמת מבינה, אני חושבת שהנושא הזה כבר לא מבהיל וחדש לי. הוא איפשהו באזור הברור.
כשאני מחליפה בגדים לשינה, ליאם עדיין נשאר במרפסת. אני שמה את הנייד שלי בטעינה ושואלת אותו אם הוא רוצה שאטעין את שלו גם. הוא בעצם לא אמר שום מילה מלבד השאלה אם קר לי מאז שהגענו. הוא כן נכנס איתי למיטה הנוחה, אבל הוא לא מצליח להירדם. אני מרגישה אותו מתהפך במשך כל הלילה, מה שאומר שגם השינה שלי לא הייתה רצופה וחלקה. רק בסביבות ארבע וחצי הוא נרדם, אם קראתי את הספרות נכון בשעון היד שלו.
בבוקר, הוא ישן כשאני מתעוררת. אני יוצאת מהמיטה בשקט, נכנסת למקלחת ומתחילה להסתרק. הבאתי איתי ג'ינס, חולצה לבנה וז'קט ג'ינס אם יהיה לי קר. כנראה שהמנהג של ללבוש כחול ולבן לא עזב אותי מימי הלימודים. אני מצחצחת שיניים ומבינה שהשיער שלי לא הולך להסתדר טבעי. לא הבאתי איתי שום ספריי או קרם, ואני לא רוצה להתקלח מהסיבה הפשוטה שמכאן אנחנו ממשיכים לבית העלמין. אני קולעת את השיער שלי לצמה, מסדרת את השוונצים על הסיכות הבודדות שמצאתי בתיק ו... אמא! ליאם בדיוק נכנס למקלחת ומבהיל אותי כי לא שמעתי אותו קם.
"יו." אני מעסה את הלב שלי. "חשבתי שאתה עוד ישן."
"הייתי שמח לישון עוד." הוא מוריד מעט מהמכנסיים שלו ומשתין. הוא כנראה לא יכול להתאפק אם הוא עושה את צרכיו לידי.
"אתה יכול. עוד לא תשע. סוגרים את חדר האוכל בעשר. ניסע משם." אני נותנת לו פרטיות וסוגרת את הדלת. אמשיך להתארגן אחר כך שם. אלך להחליף בגדים.
"לא נורא, אולי אצליח לישון צהריים בבית." אני שומעת אותו מפהק.
הוא בעצם לובש את אותו הג'ינס השחור מאתמול, רק שהפעם במקום החולצה האפורה יש אחת לבנה רגילה למדי וקצרה. הבאתי איתי מעט איפור. אני מוציאה את תיק הרחצה השני שלי כשליאם אומר, "תעשי את זה כשנחזור מארוחת הבוקר. "
המשפט הזה גורם לי להניח שהוא רעב, ואני מקשיבה לו. אנחנו יורדים לחדר האוכל ואני זו שאוכלת. הוא רק שותה קפה. אין כאן כמעט אנשים, אוכל דווקא כן יש כאן הרבה. אני מעמיסה על הצלחת חביתה, קרואסונים, בורקסים ולחמניות. ליאם לא קם כשאני מתיישבת חזרה.
"לך תיקח משהו. יש הרבה." אני שמה את הצלחת שלי במרכז השולחן. "או שתאכל איתי ומקסימום אביא עוד."
הוא עושה פרצוף שאני מפרשת כ"אני לא רעב".
אני לא מודאגת משום מה מהפגישה שהולכת ומתקרבת עם מאיה. אני כבר לא במקום של לדאוג וגם לא לחשוש. אני מעדיפה להתרכז בכמה שטעים לי ומתוק לי האוכל מאשר איך אגיב כשנסתכל זו על זו.
"בסוף נרדמתי, מי היה מאמין?" ליאם זורק לאוויר משהו, ואני קוטעת את המחשבות שלי ועוברת להקשיב לו. "גם אם זה היה לקצת זמן. הייתי בטוח שאראה את הזריחה או משהו. הרגשת כשקמתי בשלב מסוים בלילה שוב?"
אני עונה בפה מלא, "כן."
"מצטער." הוא מחייך חיוך מאולץ.
אני מקרבת את הצלחת אליו. "תאכל."
"אני לא רעב." הוא מחזיר את הצלחת אלי.
"נו." אני מתעקשת ודוחפת את הצלחת אליו. הקרב הזה מרגיש לי מטופש.
הוא לוקח קרואסון חמאה (או כמו שאני קוראת לו: בלי כלום ונשקר שיש כאן משהו) ומתחיל לחתוך אותו עם היד. לאכול? זו לא ממש אכילה. אני מוותרת וכשאני מסיימת, אני אומרת לו שאפשר לחזור לחדר.
הוא אורז את הדברים שלו במהירות, מי ישמע מה כבר הבאנו איתנו, ומכין לעצמו קפה נוסף עם הערכה שיש כאן. הוא נכנס למרפסת עם הכוס ביד לאחר מכן. אני רואה אותו משקיף על הנוף דרך המראה שבחדר תוך כדי שאני מתאפרת הכי זריז ופשוט שיש. טיפה BB קרם, ברונזר, סומק, מסקרה ושפתון לחות עם תת גוון ורוד-שקוף. אני מכניסה את הכל חזרה לתיק שלי, מתיזה על עצמי דוגמית בושם שהבאתי גם, משליכה אותה לפח כאן ואומרת שאפשר לעזוב.

הנסיעה לבית העלמין מלווה במוזיקה הקבועה של יום הזיכרון. אני מכירה כבר את כל השירים. שוב "ים הרחמים" ואחריו "מיליון כוכבים" ו"למה לא מלאו עשרים לנער". ליאם השקט כלפי חוץ נשאר כזה לאורך כל הדרך. משהו בי מעדיף לא להכביד עליו.
אנחנו מגיעים לחניון שלפני החלקה הצבאית, שבעצם יש בה רק קבר אחד, כמעט בעשר וחצי. הכיסאות כאן לאט לאט מתחילים להתמלא ולהיתפס על ידי אנשים. אנחנו יושבים די בהתחלה. אני שוב רואה את הקבר של יונתן עמוס פרחים ונקי מאוד. בין כל הפרצופים אני מזהה את של מאיה מהר מאוד. השיער השטני והארוך שלה עף לו עם הרוח. היא לובשת חולצה לבנה דקה שנראית לי כסריג ככל שהיא מתקרבת אלינו. יותר נכון, מתקרבת לליאם. השרשרת שלה, עם התליון Y, זוהרת בשמש. הפעם היא בלי משקפי השמש הענקיים. היא כמעט מגיעה אלינו כשמישהו עוצר אותה. אני מרגישה חתיכת הקלה כי מיד לאחר מכן נורית קוראת לה לשבת לידם ולהיות בהיכון לנאום ראשונה אחרי הצפירה. אני מעדיפה להתחפף כששניהם ידברו ולא לראות שום דבר. שנה שעברה הספיקה לי בהחלט.
אני חושבת שהצפירה פחות מצמררת ממטח היריות שאחרי. העור שלי כולו נקודות. אני מתיישבת ומגלה שליאם עדיין מכונס בתוך עצמו ולא שחרר שום רגש. בתוך כל זה, מאיה ניגשת אל המיקרופון עם דף מדפדפת פוליו ומרימה את המבט שלה אל הקהל לשבריר שנייה. משם ואילך, היא מסתכלת רק על הקבר.
"לא הצלחתי לכתוב שום דבר עד אתמול בלילה. רק אחרי שסיימתי בפעם השנייה את אירוח האנשים אצלי בדירה במסגרת 'אלמנות ללא טבעת' ושוב סיפרתי עליך ומי היית, לקחתי את האוטו ונסעתי לפארק הירקון עם הדף הזה ועט. מה כבר אפשר לכתוב שלא אמרתי לפני? הכל נראה אותו דבר כשמגיעים ליום הספציפי הזה. היום שאיכשהו הפך ליום הזיכרון הפרטי שלך, יונתן. היום בו אני יכולה לספר עליך בלי ששום דבר שגרתי יפריע. היום הזה רק בשבילך.
"אז שם על הדשא בפארק, שאני די לבד, הקשבתי לרוח הנושבת שלקחה אותי על גבה כמעט שנה אחורה, לטיול שלי לניו יורק. בסוף עליתי על המטוס בלעדיך. עשיתי את זה. הגשמתי את המשימה שלך. עמדתי על גג האימפייר סטייט, הסתכלתי על השמיים הפתוחים ואמרתי לך בלב, "אני פה, כמו שהבטחתי". חיכיתי שיגיע לי איזה סימן שאתה רואה, משהו. אני לא יודעת אם זה צירוף מקרים או לא, אבל למחרת בבוקר כשהתעוררתי השרשרת שלי, עם תליון האות הראשונה של השם שלך, נקרעה. הלכתי בעצם כל החופשה בניו יורק בלעדיה. בלעדיך. זה היה לי מוזר.
"כשחזרתי, נכנסנו במלוא המרץ לסיום השביל לזכרך. רציתי שהוא יהיה מוכן עד הקיץ, ליום בו עצמת את העיניים ולא פקחת עוד. זה הצליח. הגיעו לכאן כל כך הרבה אנשים וכיבדו את מה שהיית, הצדיעו לך פשוט. השנה, ביום ההולדת שלך, נעשה צעדה רשמית בשביל. אני חושבת שזו תהיה דרך נהדרת לציין את אוהב הארץ שהיית והשביל הזה בעצם גורם לכך שתישאר..."
אני מרגישה הקלה עצומה לדעת שאדע בדיוק איפה ליאם יהיה השנה ביום ההולדת שלו. הם גם לא יהיו לבד, שניהם רק. אני מסתכלת עליו שוב. העיניים שלו מבריקות. עניין של כמה דקות והוא בטח יבכה.
"... אני עושה כל מה שאפשר כדי לשמר את הזיכרון שלך, שאולי אני קצת תוקעת את כולנו כאן ולא מאפשרת לנו לפתח זיכרונות אחרים. הזיכרון בו אנחנו ידידים אולי סוג של נצח שבהמשך הופכים לזוג אוהבים עוד איתי. היינו ביחד שלוש שנים, בקיץ כבר יחלפו כבר ארבע מאז שאתה לא כאן.
"כשאני בעצם אומרת שהגשמתי את כל המשימות שהשארת לי, אני בעצם נשארת סוג של חצויה. מצד אחד, מה עכשיו? מצד שני, האם זה בסדר להמשיך הלאה? אני רוצה שתיתן לי עוד סימן, במידה ואכן עשית את זה שם בניו יורק. אני רוצה שתראה לי שזה בסדר ואתה לא כועס אם אמשיך הלאה ובו זמנית אמשיך גם להנציח אותך. אני חיה בהווה וחיה את הזיכרון. שוב, אל תכעס, אבל כתבת לי על הדף בסך כל שלושה דברים שאי אפשר להיאחז בהם לנצח. אני כן במקום שאני רוצה עכשיו להתחיל דברים חדשים והם... הם יקרו בלעדיך. כל בוקר נפתח בלעדיך, כל יום מסתיים בלעדיך, כל מכתב שאני כותבת לך כבר לא מגיע אליך באמת.
אולי לך לא כואב יותר שם בעולם הבא, אבל לי כואב כל יום. לפעמים אנשים לא מאמנים לי שאני אומרת כשכל מקום, כל שעה, כל דבר מזכירים לי אותך. יש מצב שהדירה שלי בתל אביב היא בעצם המקום היחיד שכף הרגל שלך לא דרכה בו ולא תזכה לדרוך. כשחזרתי אתמול לשם, הבנתי שהמעבר לשם היה הצעד הראשון בלעדיך שאפילו לא הייתי מודעת עליו. עכשיו הגיע הזמן לעשות עוד כמה. אני אוהב אותך תמיד, שלא תחשוש שתישכח."
והוא מניחה את המיקרופון, מסלקת דמעות שהתחילו לזלוג עם שרוול חולצתה ונקברת בזרועותיה של נורית. ליאם בוכה עכשיו. תוך רגע אני שומעת את הנשימות החנוקות שלו. אני תומכת בו בכך שאני נותנת לו להישען עלי ומלטפת לו את השיער עד שהטקס כאן מסתיים.
מאיה עושה את דרכה אל ליאם כשהוא כבר מספיק להירגע. הוא מנגב את האף שלו עם כף ידו וקם אליה מכיסא הפלסטיק. אני נשארת לשבת. מאיה בוהה בי עד שהיא מגיעה אל ליאם ומתחבקת איתו. אני מסתכלת על הסניקרס שלי ועל הרצפה. רק לא לראות אותה ואת ליאם ככה. אני שומעת את הצליל של השפתיים שלו כשהן נותנות לה נשיקה. אני מכריחה את עצמי לנשום עמוק ונזכרת שמפתחות האוטו אצלי. אני פשוט קמה והולכת לכיוון, בלי להסתכל עליהם. אני נזכרת בדרך שאמא של מאיה חשבה בשנה שעברה שהיא יותר מדי בתפקיד האלמנה ואם היא עדיין חושבת בצורה הזו.
ליאם מגיע לאוטו כמה דקות אחריי. "יופי, אנחנו נספיק לחנות אלכוהול עוד." הוא מצביע על השעון שברכב אחרי שהוא מתניע אותו. רק רבע לאחת.
"אהבת את מה שמאיה כתבה? להמשיך הלאה וזה?" אני שואלת ישר.
הוא מהנהן תוך כדי שהוא מעדכן את כתובת הוויז. "אני חושב שהיא כתבה את זה הכי מהלב. אם עד אתמול בלילה לא היה מה לה לכתוב זה די אומר משהו."
"אומר מה?"
"שהבקשה שלה לסימן לגיטימית."
"אתה לא רוצה או מחפש אחד גם?" אני מנמיכה את הרדיו כשהשיר "החול יזכור" מתנגן בדיוק.
"אני חושב שאת סוג של סימן." הוא מסתכל עלי דרך המראה. "אני די מאמין בזה גם. עם כמה שזה נראה שלא, אני חושב שעזרת לי להמשיך קצת הלאה. היום הזה נגיד? הוא הרבה יותר פשוט כשאת איתי. יש בך משהו, בנוכחות שלך, שמרגיע אותי."
"פשוט זה לא וגם רגוע לא. ראיתי נגיד שבצפירה היה לך סוג של כמעט מעידה. אתה חי את הזיכרונות וחי בו זמנית זה... מאיה אולי לא יודעת את זה, ואולי גם אתה לא, אבל בתור מישהי שרואה מהצד? אי אפשר להיות ככה לנצח."
"זאת הגדרה מעניינת."
"צריך לפענח הגדרות ולפשט אותן בשלב מסוים, לא? להפוך את ההגדרה לשפה מובנת בהתחלה. אחר כך היא פחות קשה ואפשר להתמודד איתה. אולי בסוף בסוף גם לאמץ אותה."
הוא אומר משהו כל כך מסעיר בטון כל כך שגרתי: "אין להלם קרב תרופה. אולי התאבדות."
"ליאם!" אני קופצת ישר ומבהילה אותו. אני מתחילה לבכות ישר. זה מדהים איך משפט אחד שחרר אצלי במכה כל כך הרבה. "אל תגיד את זה יותר אף פעם."
"אני מספר לך, אל תגידי שלא." הוא נשאר עם אותו הטון, כאילו הדברים האלה הם משהו שבסדר לומר.
"רגע, מה? חשבת על זה?"
"כשהייתי על הגבול. זה היה מעבר קיצוני, כמו יום הזיכרון וחג העצמאות." הוא לוגם מבקבוק המים שלו, שבעצם באוטו מאתמול כשהיינו בסופר. המים לא חמים?
אני כולי צמרמורות. "ממש ראית את זה בעיניים?"
"כן."
"כולל איך?" אני מפוחדת.
"מה הבעיה לבלוע כדור או שניים יותר?"
אני בולעת הרבה רוק. "ו... ו... איך בסוף, תודה לאל, ירדת מזה?"
אני מחכה לתשובה שלא מגיעה במשך כל הנסיעה. אני סקרנית לשמוע מה עזר לו לבחור בחיים על פני החושך והמוות שמרחף מעליו באמת תיכף ארבע שנים. הוא לא מחזיר את הרדיו לווליום גבוה, אבל משום שהיא הרעש היחיד שיש כרגע באוטו חוץ מהנשימות שלנו, אני שומעת כל צליל. הוא לא פותח את החלון, משאיר את שנינו עם המיזוג והאווירה הכבדה.
אנחנו מגיעים לחנות המשקאות שבאזור הבית של ההורים שלי. אנחנו צריכים לאסוף את פאביו חזרה הביתה. "את רוצה ללכת להביא אותו ואני בינתיים אכנס לקנות את הדברים?" הוא שואל. תשכחי מתשובה למה ששאלת.
"אני עדיין לא ממש יודעת להשתלט עליו בטיולים שהם לא בגינה ויש כאן הרבה כבישים-"
הוא קוטע אותי. "בסדר. תכתבי להורים שלך שנגיע אז עוד שעה ככה. יש כאן תורים ארוכים."
החנות באמת מלאה, ואני לא מבינה איך ליאם הצליח למצוא עגלה באי הסדר הזה. אני רואה אותו מתכתב עם מאיה אחרי שהוא מניח בעגלה ארגז של פחיות כחולות מבריקות של משקה אנרגיה. אני מרשה לעצמי להכניס לעגלה בקבוק של פידג'. ליאם מגחך כשהוא רואה אותו.
אנחנו מתקדמים לכיוון אזור הוודקות למיניהן. אני פחות נמשכת לסוג הזה של המשקאות. "יש גם שמפניה בחדר כביסה בבית. אבא שלי קיבל באיזו הרמת כוסית והביא לי," ליאם אומר כשהוא שם לב שאני פשוט משלבת ידיים וממתינה שיסיים לבחור את מה שהוא רוצה.
"נהדר." אני לא נשמעת נהדר.
"מה, לקחת קשה את מה שאמרתי באוטו?" הוא מעביר יד על הגב שלי. "איך ירדתי מזה? מאיה תמכה בי. אני יודע שזו תשובה שאת תעדיפי לא לשמוע או אולי לא תאהבי, אבל יש לה קרדיט ענק שאני כאן היום."
אני משיבה בזלזול, "מה היא כבר עשתה?"
ליאם מוריד מהמדף בקבוק של ואן גוך. בעע. "ישנה איתי אפילו כשהיה צריך, והייתי צריך את זה." הוא נשמע כל כך אדיש שזה לא הגיוני. אין מצב שבשבילו מדובר בתקופה רחוקה וישנה, הרי הוא כולו בתוך זה. "ישנה איתי כשצריך" נשמע לי מוכר מאוד. שמעתי את זה בעבר. תוך שניות הכל מתבהר כשאני נזכרת בנמל התעופה רגע לפני שליאם עלה על המטוס לדרום אמריקה.
אני מהנהנת. "אז כשאחזור לדבר איתה, אם זה יקרה, אגיד לה תודה." ואני מסתלקת לקופה, או יותר נכון מתחמקת, בתירוץ שצריך לתפוס תור אם לא בא לנו לחגוג את עצמאות כאן.

אני חושבת שאכתיר את ערב עצמאות הזה ביום בו בעצם גם עדי וגם מלכי פגשו את ליאם. מלכי ממש התלהבה ממנו ("יש לך נסיך!" "את סתם מגזימה" "הוא באמת כזה!") ומהדירה. עדי? בואו נגיד את זה ככה, היא הייתה מאוד... מאופקת. ליאם והיא היו במרפסת כשהתחלתי לפתוח את השקיות החטיפים ולפזר על השולחן. לא ידעתי על מה הם מדברים, וכששאלתי אותה אחר כך כשהגיעו עוד מוזמנים היא לא זרמה.
"איך הוא לדעתך?"
"בסדר כזה."
"נשמע שהרושם הראשוני שלך לא משהו."
"לא ממש."
"אולי תרחיבי?" אני מבולבלת.
"אני נשארת בדעה שאמרתי לך אז ביוון. הוא לא בשבילך, עופרי. לא בשבילך הכוונה כנצח, לא סתם ככיף ושמחה ואושר לעכשיו." היא לוקחת כמה חתיכות מרשמלו. "הוא סיפר לי כמה הוא אוהב אותך למרות כל הקשיים והאתגרים. אני לא יודעת כמה את, ואני מכירה אותך כל כך טוב, תחזיקי מעמד בתוך זה."
"אני לא מבינה למה את אומרת את זה." אני מרגישה רע קצת. עדי ואני בקושי מדברות, ואם כן היא באה ומטיחה ביקורת?
"אתם סוג של רצים קדימה בלי שתשימי לב. הוא משקר לך כשהוא אומר לקחת הכל לאט, כן? לגור ביחד, לאמץ כלב? מה כל כך בוער לו?"
"הוא אמר שהנוכחות שלי עושה לו טוב." אני כנה.
עדי מרצינה. "יש הבדל בין נוכחות לאהבה. איך את יודעת שהוא אוהב אותך כמו שהוא צריך אותך? זאת לא האהבה שיובל הרעיף עלייך, ועזבי את הסוף של מערכת היחסים שלכם. אני מדברת על השלם, על הכללי."
"אני מבינה לאן את חותרת. באמת זאת מערכת יחסים מאוד שונה." אני חייבת מים. "את לא מרגישה אבל שהשתניתי?"
"התבגרת, ללא ספק. זאת לא ההתבגרות שציפיתי שתקרה, שתדעי." ובסוף היא נשברת. "אני מפחדת שבסוף הוא יעשה לעצמו משהו ואת... את תישארי כבויה כל החיים."
"מה?!" אני המומה. עד שההלם מתוכנית ההתאבדות שלו עזב אותי... איזה יום משוגע.
"הוא חי על הגבול של שני עולמות, את יודעת את זה בעצמך. כמה זמן הוא ימשוך ככה?" היא נשמעת ממש רעה.
"את... את שופטת אותו." אני לא מדייקת בהגדרה כנראה.
"לא. ממש לא. אני מדברת איתו ומרגישה איך הוא כולו בתוך זה-"
"זה לא חדש לי."
"אז למה לעזאזל את לא קמה והולכת? את היית בן אדם ילדותי, כן, אבל יותר שמח. את נשאבת לעולם שלא שלך ואת לא ראויה להיות בו. את לא ראויה לחטוף מכות מהמאיה הזאת או להיכנס לסרטים כל פעם שיגיע יום הולדת, יום זיכרון, אזכרה, פוסט בפייסבוק, השם יודע מה."
"אמרת שהוא לא יתחתן איתי כי אני לא מסוג הבנות שהוא יתחתן איתן," אני חוזרת על הדברים שלה מיוון.
"אני עדיין חושבת ככה, פשוט ככל שהזמן עובר אני מבינה שאם קיים סיכוי כזה זה רק כי הוא רואה בך כמשהו שמושך אותו אל תוך עולם החיים ואז הוא בחיים לא ייפרד ממך."
"אני החברה הרצינית הראשונה שלו."
"זה בדיוק מה שאני אומרת. בעולם בו יש רק חיים ולא צד אפל, אין שום סיכוי שהייתם מתחתנים. טוב, אתם עדיין לא קרובים לשם כרגע, אבל כל עוד עכשיו נגיד, אחרי יום כזה, הוא נראה בסדר יחסית ואת פה... הוא יעדיף את זה תמיד. את מוכנה לחיות ככה תמיד? ללכת על ביצים?"
למרות המוזיקה הרועשת, למרות הדיבורים, אני שומעת כל מילה שלה. היא חודרת כל כך עמוק לתוכי. אני קולטת את ליאם מסתכל עלינו בזווית עין ונראה מודאג.
"כאילו התהפכת על ליאם, לא? את היית בעדו אז במסעדה כשהגעת לצהריים והכל התחיל, זוכרת?" אני לוקחת אותה לשם.
"זה היה לפני ששוטטת באמצע הלילה ברחובות תל אביב בגשם שוטף כי הוא הולך לשתות לזכר החבר שלו שמת במלחמה ונותן לך למות מדאגה." היא רצינית. היא לא יודעת על מה שקרה עם הנפצים עוד...
אני עומדת להגיב כשהנייד שלה מצלצל. היא הולכת למסיבה בנמל עם חברות שלה מהלימודים. אנחנו נפרדות בחיבוק. "אני אוהבת אותך ורוצה רק לטובתך." והיא יוצאת מדלת הדירה בלי להיפרד מליאם. הוא עצמו כרגע עסוק בחברים שלו וטוב שכך. יש סיכוי גדול שישכח מכל זה כי יש לו ביד אחת כוס וודקה ובשנייה פחית אקסל.
אני הולכת לחדר השינה שלו, פותחת את הדלת הסגורה ובודקת מה שלום פאביו שנשאר לבד. כדי שהוא לא יתקוף אף אחד מבהלה לכמות האנשים שבסלון, החלטנו שנשאיר אותו שם. הוא מכונס בתוך עצמו וזוקף את האוזניים כשאני נכנסת.
"אתה בסדר?" אני מתיישבת לידו על הרצפה ומלטפת אותו. ליאם המצחיק השאיר לו בטלוויזיה את ערוץ הכלבים פתוח. אני שומעת דפיקה בדלת. "כן?"
נופר נכנסת פנימה וסוגרת אחריה מהר את הדלת, כך שהמוזיקה הרועשת נבלעת תוך רגע. "אני גאה בשינוי שאת עושה בליאם," היא אומרת ישר. איזה שינוי מהשיחה עם עדי. עכשיו מה לבחור? במה לקחת איתי?
"את מתכוונת לכלב?" אני מבולבלת.
"לא רק. שלום לך." היא מצטרפת לליטופים. פאביו נראה מרוצה. "לא חזרת אלי באותו לילה שם במועדון."
"את כבר יודעת," אני ממלמלת.
היא מהנהנת. "שמתי לב לזה בכל מיני דברים בהתנהגות שלו. הוא למשל נורא נבהל ביום ההולדת שלי כשכפיר האידיוט התחיל לפוצץ את הבלונים שהביאו לי. בהתחלה חשבתי שהוא פשוט לא סובל את הרעש, לגיטימי. לאט לאט חיברתי את הדברים."
"ניסית לדבר איתו על זה?"
"לא. אם הוא לא פתח את זה, למה שאני אפתח?" היא קמה. "יאללה, בואי חזרה לסלון. פאביו רוצה קצת פרטיות."
***
ליאם והמטאטא רוקדים סלואו צמוד מהרגע שכולם עזבו את הדירה. הוא בדיוק עכשיו מסיים את המטבח ועובר לסלון. כמה פיצוחים וחטיפים הגיעו לרצפה, שלא הייתה רעבה מסתבר.
"איך אתה?" אני זורקת כל דבר חד פעמי אפשרי לשקית האשפה הענקית.
הוא מחפש את היעה ומוצא אותו שעון על שולחן הטלוויזיה. "הסחות דעת טובות."
"לא עייף?"
הוא מרים גבה. "אשכרה היינו בחיפה בבוקר, אה?"
גם לי כל הבוקר הזה נראה רחוק כל כך. "ונהגת."
הוא משליך את מה שהצליח לאסוף לשקית שאני אוחזת ומניח לרגע את המטאטא. "ברור שאני עייף, אבל כבר יודע שהמחשבות מעוררות את הגוף. אני אשטוף את הבית, כלומר את הסלון, מסדרון, מטבח, מרפסת והשירותים "שלך" כשהרצפה תהיה פחות או יותר נקייה מאוכל. אני אתיש את עצמי. אולי גם אוציא את פאביו לעוד טיול. טיילתי איתו לפני תשע, אני חושב. תלכי לישון."
"מאיה בסוף לא באה למסיבה." היה מאוד מאוד קל לראות שהיא לא פה. הייתי הרבה יותר רגועה וחופשיה.
"לא. היא הלכה להופעה עם חברה שלה." הוא מתחיל ללכת לכיוון המטבח, שם יש הרבה חתיכות במבה מצלחת שמישהו שמט ולא ניקה אחריו.
"הזמנת אותה בכלל?"
"מה נראה לך?"
"אני מתכוונת מעבר למשהו ספונטני בבית העלמין." הרי ראיתי וקראתי טיפה מההתכתבות שלהם שם בחנות האלכוהול.
"היא כבר קבעה תוכניות לפני. אני אישרתי רק אתמול בבוקר לחברים מהלימודים שנעשה את המסיבה הקטנה או וואטבר זה היה פה."
אני לוחצת. "אבל זה מוזר שהיא לא באה." בלב אני חושבת שזה מאוד מוזר להתחשב בכך שהיא תמיד מחפש ומנצלת הזדמנויות להתעלק על ליאם.
ליאם נאנח. "עופרי, תניחי לזה." והוא מניח את המטאטא ונשען על השיש. "תפסיקי כבר."
"להפסיק מה?" אני מיתממת.
"עזבי." הוא לוגם מאיזו כוס שם.
"לא, תגיד את זה." אני מתחילה להתעצבן. "לעבור הלאה מבחינתה זה להפסיק לתת לך נשיקות כל פעם שתעלו לקבר?"
הוא מתעלם מהמשפט שלי ואומר, "אני אשמח, ממש אשמח, אם תתני לה להתנצל על ההתנהגות התוקפנית שלה, בסדר? היא לא התכוונה. היא מפחדת ממך."
"היא מפחדת ממני?!" אני מרימה את הקול. "היא זו שנהגה כלפי באלימות."
הוא לוקח שוב את המטאטא וחוזר לנקות במירוץ. "לכי להתקלח שוב ולישון. נדבר מחר." וכדי שבאמת לא נדבר עכשיו, הוא מחבר את עצמו לאוזניות.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 11 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
סיפור מושלם, שפשוט נכנס לי ללב ואפילו סתם באמצע היום אני חושבת עליו ומחכה כבר להמשך! תודה רבה!!! אני ממש מקווה שהפעם הבאה שהדוב יגיע עופרי תדע להתמודד ותנסי בבקשה לא לשבור לי כ"כ את הלב עם ההתקפים של ליאם...
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה!
יהיה לו התקף קשה בקרוב, אי אפשר לברוח מזה. על ההתמודדות של עופרי תגלו כשהוא יגיע
הגב
דווח
נטלי בנעים
נטלי בנעים
מהמם!! תודה ענקית על הקצב של הפרקים!!! מאוהבת בכתיבה שלך
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 25 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 101
להילחם בשבילו- פרק 101
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
מתח
ג'וזפין - פרק 1
ג'וזפין - פרק 1
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אין מנוחה לרשעים
אין מנוחה לרשעים
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
מאת: Roi Jan
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay