כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 55

דלתות נסגרות, דלתות נפתחות וחבר חדש לחיים

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 67

פרק 55: כבר לא עבד (בת ישראל יצאה ממצרים, כלומר מהמסעדה)

אני לא מצליחה לעצור את הדמעות כשאני מורידה את הסינר ומניחה אותו על הדלפק שליד הטאבון. זהו. סיימתי לעבוד כאן. זה אמיתי.
אלמוג קופץ עלי בחיבוק מוזר כזה מאחור. "יו, אני לא מאמין!" הוא כולו קורן מאושר בזמן שאני, שאמורה להיות אותו הדבר, פשוט בהלם.
בשביל אלמוג ושאר העובדים במסעדה, הפרידה ממני היא הפסקה של כמה דקות לפני שמנקים ומקפלים את המסעדה וסוגרים עוד יום עבודה. אני מוציאה את עוגת השוקולד שהכנתי מהמקרר, מחלקת, מקבלת מתנות וכמה מילים חמות ממי שהספיק להכיר אותי וזהו. אני מחפשת בעיניים ואת קובי ומלכי ומבינה שהם לא פה לברך אותי גם. בעל הבית החדש לא כאן בכלל ולא אמר כלום. איחל לי "בהצלחה" וזהו. קובי, לעומתו, כששמע? "אני לא מאמין!" הוא שאג אל תוך הקו. "עופרי הקטנה עוזבת את המסעדה? נגיד על מלכי לא התפלאתי, אבל את עם הכפולות?"
"עשיתי פסיכומטרי."
"אני כל כך שמח בשבילך, עופרי. לא לשכוח להזמין אותי לחתונה, בסדר? לא משנה מי יהיה החתן: יובל או החתיך הזה מהברית מילה."
אני מסמיקה, מתעניינת בשלומו ואיך בעבודה החדשה ומתקשרת למלכי.
"אני כל כך מאושרת!" היא די סוג צועקת. "למה לא חשבת לעדכן אותי קודם?"
"זאת הייתה החלטה די מהירה. סיימתי עם הפסיכומטרי והתחלתי לחשוב מה הלאה ו..."
ואנחנו מדברות שעה בטלפון וקובעות להיפגש לקפה קר.
***
לעבודה החדשה אני מסתגלת אחרי יומיים לחוצים בלבד. הלחץ דווקא פחת כשהייתי במשרד עם שירי וחברותיה ולמדתי את העבודה. כשהייתי מגיעה לדירה של ליאם, רציתי לחזור לשם ולדעת את התפקיד פרפקט.
בארוחות הצהריים, אני צמודה אליה וקולטת שבעצם הלבוש שלי טיפה מוקפד לעומת "האלגנטי זרוק" של רב הבנות כאן. הספקתי להכיר את שיר, בחורה מאוד לא רגועה, בלשון המעטה. היא בתזוזה כמעט כל הזמן, והחיוך לא יורד לה מהפנים. איריס, שיושבת כיסא לידי במשרד, שקועה במוזיקה שלה מהרדיו במשך רב יום העבודה, אבל בארוחת הצהריים היא מספרת על הלימודים שלה. גם דניאל, שהחלפתי איתה כמה מילים, נראית ונשמעת לי חמודה. הן לא ממש שואלות או מדברות איתי אישית בחדר האוכל, אבל אני לא מרגישה אאוטסיידרית.
הערבים הפתוחים נראים לי משהו מוזר פתאום. השעה הכי מאוחרת שאני אמורה לסיים לעבוד במשרד היא שש, כי מחלקת הרכבים עובדת עד חמש. בינתיים אני בחוץ כבר בארבע כל פעם. חוזרת בשתיים מחדר האוכל, כמעט שעה שם זה מטורף, מדפיסה, מתייקת, עושה טלפונים, מעדכנת את האקסל... עבודה די נחמדה. הרגליים שלי שמחות לשבת. אני בטח אשמין בקרוב אם לא אצא לעשות פעילות גופנית.
הערבים בבית עם ליאם נראים לי פתאום משהו חדש לגמרי. אני לא רוצה לשאול אותו למה הוא עצבני כל הזמן ואם זה יהיה ככה תמיד. באיזשהו מקום מרגיש לי שאני מגלה ליאם חדש לגמרי מהבחור שחיזר אחרי, אבל גם יודעת שהוא עכשיו בלי שום טיפול (לא מחשיבה את הריצה) וכנראה זה הסימפטום הראשון. אנחנו רואים טלוויזיה ביחד, מבשלים לפעמים, הוא מלמד אותי לבשל, הולכים למסעדות, לסרטים, רואים סרטים בבית. באחד מהם, כשאנחנו עוצרים את הסרט "דרור אדום" עם ג'ניפר לורנס כי הוא צריך לשירותים, ליאם שואל איפה אני עורכת את ליל הסדר. מנקודת המבט שלנו, אנחנו עדיין לא בשלב של לעשות חגים ביחד, עם כל הכבוד להצטרפות שלו לסעודת שבועות בבית שלי.
"את לא רוצה לבוא להיות איתנו אצל סבתא שלי בירושלים? המשפחה שלי מאוד תשמח."
"אני רוצה להיות עם המשפחה שלי." אני מקווה שאני לא פוגעת בו.
הוא מהנהן. "אני לא יודע אם אחזור הביתה או לא. תשני בבית של ההורים שלך ולמחרת בבוקר אאסוף אותך, בסדר? נופר גם שלחה לי שהיא רוצה שנבוא לאיזה הפנינג של מקלט בעלי חיים שהיא מתנדבת בו והחברים שלי מהלימודים יבואו."
"אוקי." אני משעינה את הראש על החזה שלו כשהוא כורך את הזרוע שלו סביבי. "כואבת לך הבטן כי אתה עצבני כל הזמן."
הוא צוחק, והגוף שלו רועד. "זאת אבחנה מעניינת, דוקטור."
והוא לא מספר כלום.

"איך היה היום הראשון בעבודה? סוף סוף אפשר לדבר על זה." אמא מכוונת את פתח המזגן אליה אחרי שסוגרת את דלת האוטו. אבא עדיין מנסה להכניס את סט המגבות שהוא קנה לאמא שלו כמתנה לחג בתא המטען. בקצב הזה אנחנו נאחר. יש גם פקקים...
"עכשיו את יכולה ללכת עם שיער פזור." נועה חוגרת את חגורת הבטיחות שלה.
"לא חשבתי על זה." אני מחייכת אליה ומרגישה איך הליפגלוס של קולורפופ נדבק לי לשיניים. אולי לא הייתי צריכה לשים שפתון בכלל להתחשב שבליל הסדר אוכלים.
אמא מתלהבת מהאודם העמיד האדום שלה כמו ילדה בחנות ממתקים ומסתכלת במראה הקטנה איך היא נראית. "תספרי קצת חוויות."
"אלי, המנהל של מחלקת הרכבים, היה ממש אחלה איתי. אמר לי על השעה הראשונה שכדאי לי להצטיין ובעצם הבנות רבות כאן על השירות. בהתחלה לא הבנתי מה הסיפור, אחר כך אמרו לי בצהריים שלפעמים הוא נותן רכבים מתנה עם דלקן לסופי שבוע למצטיינים."
העיניים של נועה נוצצות. "יו, איזה כיף."
"יש לך זמן עד שיהיה לך רישיון." אמא פורצת בצחוק. "אבא לדעתכן יסתדר או שלעזור לו?"
ואבא מגיע, ואנחנו יוצאים לדרך.
"למדתי את העבודה די מהר. סך הכל היא מאוד מחזורית. כל לקוח חדש שבא, צריך לקחת ממנו פרטים בדף שאני מדפיסה. יש אחר כך טופס כזה שצריך לצלם את הת. ז שלו ומשם לבדוק על סוג האוטו שהוא צריך. באמת שזה משעמם. כל הקטע הזה שאני רב היום יושבת ויש לי זמן לדבר עם אנשים ולא לרוץ משולחן לשולחן."
"זה שינוי בריא." אבא נכנס לשיחה. "אחות של ליאם עוזרת לך בהסתגלות?"
"כן, היא איתי גם בארוחות צהריים. לא עוזבת אותי. המשרד שלה נמצא באותה השורה עם שלי. אחת החברות שלה איתי בחדר, ולכן היא באה לבקר אותנו לא מעט. יורדות לה על זה הפסקות, אבל לא
אכפת לה. יש חצי שעה הפסקה צהריים שכלולה בתוך שעות העבודה אם את נשארת אחרי שלוש, כלומר לא עובדת רק מתשע עד שלוש. הבנות בדרך כלל מאריכות את הצהריים לכמעט ארבעים וחמש דקות. אני לאט לאט אשתלב שם, אני מאמינה." אני גם מתחילה להתלבש "רגיל" יותר מיום ליום וגם מתאפרת פחות כבד, שזה קצת מבאס כי אני אוהבת להתאפר. "פגשתי עד עכשיו רק שישה לקוחות ובינתיים אף אחד לא התלונן. אני אוהבת לבקר בחניון. זה כמו מגרש משחקים ענקי בתכלס בשביל הגברים שבאים. יש שם כל כך הרבה רכבים יפים."
"זה נהדר." אבא מתייחס אלי כאילו אני בכיתה א' וצריכה מחמאות חיזוק.
אני מרגישה שאני מדברת יותר מדי, אבל יש משהו שאני חייבת לפרוק. "בבית פחות טוב עם ליאם, לא משנה כמה הוא מנסה ומצליח להפחית ממני את הלחץ. הוא בעצמו נמצא בסוג של פקעת עצבים שלא חולפת. הוא כאילו מרגיע אותי, ובאמת שמצליח לו, אבל הוא בעצמו? אני אפילו לא יודעת איך להסביר מה הוא."
אמא מחליפה מבט חד צדדי עם אבא שעסוק בכביש וטוב שכך. אני מעדיפה להתעלם ממנו ולחכות לתגובה, שלמרבה ההפתעה מגיעה דווקא מנועה.
"למה ליאם לא בא אלינו יותר?" היא שואלת בקול תמים ומתוק.
"הוא מאוד עסוק בלימודים שלו ובעבודה עם אבא שלו." אני לא משקרת לה.
אמא מחזקת אותי. "הוא נמצא בתקופה מאוד לא שגרתית בלימודים, נועה. תחשבי שיש לך הרבה מבחנים בבית הספר, יש לך זמן לראות טלוויזיה?"
"כמעט ולא," אחותי עונה, ואם לא החגורה הייתי מוחצת אותה בחיבוק.
"לא סיפרת לי איך היה יום ההולדת העשר שלך, אני לא מאמינה שאת בת עשר! שיו. היית עם החברות?" אני שואלת. נועה ואני הלכנו לבית קפה בקניון עזריאלי ביום ההולדת שלה ועשינו קצת שופינג קליל. קניתי לה בלונים ועוגה עם זיקוק, והיא הייתה מרוצה.
"בסך הכל הלכנו לסרט, לא משהו מרגש." היא משלבת ידיים. "רציתי שליאל תבוא והיא לא יכולה הייתה."
"ליאל?" ואז אני נזכרת שזו החברה הכי טובה שלה. "למה היא לא באה?"
"בת דודה שלה ילדה, והיא רצתה ללכת לבקר אותה."
"את לא מספרת את הסיפור המלא," אמא נוזפת בנועה. "למחרת אחרי הלימודים, אמא של ליאל לקחה את שתיכן לבאולינג ומשם הלכתן לאכול המבורגר ביחד."
"זה לא אותו דבר. זה כמו שעופרי ועדי לא יחגגו ביחד ימי הולדת." אחותי נראית מצוברחת. "רציתי שהיא תהיה בחגיגה גם."
"למען האמת, לא הייתי ביום ההולדת של עדי השנה." אני נזכרת בחודש פברואר. "היא אפילו לא ממש הזמינה אותי. זאת אומרת, אמרה באגביות שהיא חוגגת, אבל לא אמרה במפורש שרוצה שאני אבוא."
אמא מסובבת את הראש אל המושב האחורי. "זאת הפעם הראשונה שאני שומעת על זה."
"יש לה את החברות שלה ולפעמים יש לי תחושה שהיא מתביישת בי. אני לא יודעת, אני פשוט רואה שהיא רואה שאני לא בוגרת בעיניה. היא זרקה לי על זה כמה מילים כשהיינו ביוון." אני לא רוצה להיות מצוברחת גם. "הכל בסדר, נועה. יש תמיד חברות אחרות. במקרה שלך, ליאל באמת עשתה מעל ומעבר למחרת."
"לא חגגתן בכלל?" אמא לא מרפה.
"לא." אני בוהה בנעלי העקב החדשות שלי. "היא בדיוק נכנסה לתקופת מבחנים, אני הייתי בפסיכומטרי שלי וזהו. היא לא באה לעבוד כמעט במכון שם גם. הפעם האחרונה שביליתי איתה הייתה למחרת הלילה שליאם היה אצלנו ש-" ואני שותקת.
אמא נועצת בי מבט. "נדבר על זה אצל סבתא. רציתי לשאול משהו על זה גם. לא שכחתי ושלא תחשבי ששכחתי."
"עדי יודעת שיש לך עבודה אחרת?" אבא מנסה לקרר את האווירה.
"כן, היא גם איחלה לי בהצלחה." אני מתחילה לזהות את שכונת המגורים של סבתא. "היום בבוקר דיברנו. היא קמה מוקדם כדי ללכת למספרה. הזמינה אותי ואת ליאם למימונה אצל דודה שלה בחדרה או פרדס חנה. ליאם אומר שזה קצת רחוק. הם עדיין לא באמת נפגשו, שזה גם מוזר."
"מה? איך? אתם ביחד מעל שנה," נועה אומרת בקול את מה שאני חושבת כבר הרבה זמן.
"בעולם האמיתי כנראה העיסוקים מעל הכל," אני ממלמלת.
"אני חושב שאם היית לומדת, היית רואה את העיסוקים של ליאם ועדי בעיניים אחרות, אם כבר לראות דברים," אבא אומר את דעתו ומוסיף, "זה באמת לא קל להיות סטודנט."
"אתה בחופש עכשיו שלושה שבועות כמעט." נועה קופצת.
"אוי ואבוי, יש לי ביקורת על חופשות המורה מבפנים! מהבית!" אבא מדבר בקול דרמטי בכוונה וגורם לנועה לפרוץ בצחוק. "לידיעתך, הייתי בתגבורים עם תלמידים חלשים עד אתמול בבוקר."
אמא נכנסת בו. "ככה זה שלא עוזרים לי לנקות לפסח, יש זמן להכל."
אני מחייכת לעצמי ומשאירה את החיוך כשאנחנו מגיעים לבית של סבתא. אחרי סבב הנשיקות המסורתי עם כל מי שכאן, אמא מושכת אותי לאחד מהחדרים. אני מתיישבת על קצה המיטה, ואמא עומדת. "אני לא רוצה שנועה תשמע מה קרה לליאם בלילה הזה. היא עוד צעירה מדי." היא סוגרת את הדלת אחרינו.
"כן, את צודקת."
"הוא באמת לא בא מאז הלילה הוא." אמא מביטה בי. "עופרי, לא נעים לו ממני ומאבא?"
"תשאלו אותו." אני עושה פרצוף 'לא יודעת'.
"אני עכשיו קולטת שבעצם בכל הביקורים שלנו בדירה שלו הוא תמיד התחמק. כשקפצנו פעם אחרונה נגיד, הוא היה בחדר השני על המחשב." בסוף לאמא כואב לעמוד על העקבים, והיא נשענת על הארון.
"אתם מגיעים מדי פעם, מה זה בדיוק מתחמק? הוא באמת עסוק. פתאום שאני בבית בארבע אני קולטת שדי משעמם לי לחכות לו עד שמונה- תשע ככה. כשהייתי באה מהמסעדה, זה לו היה מאוחר מדי-"
"הוא חווה עוד התקפים מאז מה שקרה בפורים?"
"הוא נמצא עכשיו בסוג של תקופה רגועה, אם נוציא לרגע את העצבים." אני מרימה גבה. "הוא גם היה עצבני באיטליה. הוא היה הרי אחרי הסיפור עם הלילה ההוא בתל אביב בטיפול פסיכולוגי. הוא סיים אותו אחרי ארבע פגישות ומבחינתו זה הספיק. כשקרה מה שקרה עם הנפצים, זה משהו אחר לגמרי." אני לא מזהה את עצמי מבחינת שמיעה. זה לא הטון שלי. זה טון בוגר ודואג. מה קרה לי?
"הוא לא רוצה עוד פגישות עם פסיכולוג?" אמא עמוק בסיפור.
"לא. אני לא רוצה ללחוץ עליו גם. הוא באמת נמצא בתקופה רגועה מבחינת התנהלות, חיים. עד יום הזיכרון גם אין משהו מלחיץ בחיים שלו. התחלנו לדבר על לנסוע לבית מלון בחיפה במקום לישון בבית של ההורים של יונתן. אני לא רוצה להעביר שם לילה שוב."
אמא מהנהנת. "זו מחשבה נכונה."
"אפילו שהוא לא בטיפול, הוא כן בסוג של השגחה." אני כמעט מספרת על הפסיכיאטר וכדורי ה-SOS החדשים, אבל עוצרת. זו כבר הפרטיות של ליאם.
"השגחה זה חשוב." אמא מתקדמת לכיוון הדלת כשקוראים לנו להתאסף סביב השולחן. הלילה הזה כולנו מסובים.
שירי העלתה לאינסטגרם תמונה עם ליאם משולחן הסדר בירושלים. הוא לבש מכופתרת לבנה, חבש כיפה לבנה, וחייך חיוך כובש מלא שיניים לבנות. הלוואי שאפשר היה לצבוע בלבן את כמות הכעס, שהוא אדום, ואז בעצם לקבל וורוד. צבע חסר דאגות, צבע חסר פחדים ובעיקר צבע שחסר בחיים שלו.

"איזה מבאס שאי אפשר לקנות קפה. הכל סגור." ליאם חולף בסמוך לעוד חנות נוחות של YELLOW שלא עובדת ביום שלמחרת ליל הסדר.
"למה לא שתית בבית משהו?" אני מפהקת. חזרנו מליל הסדר באחת וחצי בלילה, וליאם התקשר כבר בשמונה להגיד לי שהוא מגיע לאסוף אותי בקרוב כי בעשר מתחיל ההפנינג.
"לא התחשק לי. את לא מכירה את זה כשאת קמה אין לך תיאבון לקפה, אבל הוא נפתח בהמשך?" הוא ממשיך לחפש משהו באזור בו אנחנו נמצאים. מוזר שתל אביב סגורה באמת.
"אני לא שותה קפה," אני ממלמלת.
הוא מחייך. "מתחכמת."
בסוף אנחנו מוצאים בית קפה שבדיוק מתחיל להיפתח, וליאם פשוט טס מהאוטו אחרי שעוצר בצד. מזל שתל אביב עוד ישנה. כנראה אכלה הרבה בשולחן הסדר. הוא חוזר לאוטו, אפילו לא שאל אותי אם אני רוצה משהו לשתות בעצמי וחוזר לנהוג.
"אתה מאלה שמתוחים בלי קפה?" אני לא מכירה את ליאם ככה.
"לא, ממש לא. פשוט אתמול נרדמתי בסביבות ארבע. זה לא בדיוק אתמול. אני מעדיף עכשיו קפה כדי לישון טוב בלילה ולא ליפול לשנת צהריים-"
אני קוטעת אותו. "למה לא נרדמת?"
"נרדמתי."
"אמרת שנרדמת בארבע, זו לא שעה טיפוסית ללכת לישון."
הוא לוגם ממכסה הכוס שלו ארוכות, כאילו צריך כמה דקות לחשוב. "חזרתי לדירה בסביבות שתיים, התארגנתי..." הוא עוצר. "היה לי קשה להירדם מהמחשבות, כן. שכבתי במיטה, די רגוע, אבל הן עלו לבד."
"מה למשל?"
"על פסח 2014 בצבא. כבר עברו ארבע שנים, זה מתחיל להתרחק ממני." אני לא יכולה לראות את העיניים שלו כי הוא עם משקפי שמש. "הזיכרון הזה נעשה המום. אני זוכר איך היינו כל החבר'ה ביחד בשולחן ארוך כזה ועשינו צחוקים ובלאגן. אחר כך הלכתי עם יונתן לעזור בשטיפת סירים. כל המטבח היה מסריח ואי סדר אחד גדול. נהיו לי ידיים של סבתא מרב הסבון כלים. צחקנו על זה כל הדרך לחדר. למחרת היינו בסוג של יום חופש כזה. שיחקנו שש בש בחדר עד שהצטרפו עוד חיילים. זה היה מיוחד. חג שונה."
"אתה בעצם נזכר בדברים בכל תאריך?" אני דרוכה.
"זה לא בדיוק ככה. כל דבר בחיים, דבר קטן אפילו, יכולים להחזיר אותי למלחמה. זה עניין של השלכה כזו... לא יודע איך להסביר. אני פשוט חי עם הזיכרונות. חי, עופרי. הם חלק ממני, ואני חי." את סוף המשפט הוא אומר בטון ששולט בו בתקופה האחרונה- הכעס.
אני אובדת עצות בסופו של דבר. כשאנחנו מגיעים לפארק בו נערך ההפנינג, אני אומרת שלום לשקד וזוהר, החברים של ליאם מהלימודים ומתקדמת לכיוון נופר. נצבט לי הלב כשהיא בדיוק מראה לאנשים עוד ועוד כלבים וחתולים שבתוך כלובים. זה עצוב.
באחד הכלובים אני רואה כלב עם עיניים מבריקות. הוא מכונס בתוך עצמו ומסתכל עלי במבט שפשוט מרסק אותי. אני חושבת שהוא בוכה, ואני מתחילה לדמוע גם. רעיון גרוע לקחת אותי לכאן, אני כולי רגישה. אני מחפשת את ליאם, מגלה אותו עוזר לנופר לחלק פליירים על התרומה שבאימוץ וחוזרת להביט בכלב. הוא שחור בגדול בינוני כזה ונראה מעורב. אני מתיישבת על הדשא, מושיטה יד אל הכלוב ומחכה לתגובה. כלום.
"היי." אני מכניסה את היד במעט חשש אל בין הסורגים. הכלב לא מסרב או תוקף. אני מתחילה ללטף אותו. הוא מסתכל עלי, ממש מרים את העיניים לבחון מי המוזרה שנוגעת בו. אולי הוא שכח מה זה שאוהבים אותו. הוא עוצם עיניים, ואני מניחה שהוא נרדם אחרי כמה דקות של ליטופים. כשאני מפסיקה, הוא פותח עיניים ומסתכל עלי שוב במבט המרסק הזה. אני נשארת לשבת ומרגישה שלא בא לי להיות כאן. ליאם אלוף בהעמדות פנים, וצוחק עם משפחה ששואלת אותו אם הוא בכלל חשב על גידול חבר על ארבע. הכלב מעיר אותי מבהייה בו כשהוא מלקק לי את היד פתאום. היי, הוא יושב עכשיו.
"מה? אתה רוצה תשומת לב?" אני חוזרת ללטף אותו ומבחינה בנופר מגיעה אלי.
"רוצה לטייל איתו?" היא שולפת צרור מפתחות מכיס הג'ינס האחורי שלה. "הוא בן שנתיים. ממש חברותי וחמוד. אני חושבת שאנשים נרתעים מכלבים שחורים." היא די מעמידה לי עובדה ומביאה חוט שהוא סוג של רצועה ירוקה ומגעילה. לכי תדעי כמה אנשים נגעו בה.
הכלב הזה מושך אותי בהתחלה בכל רחבי הפארק. אני לא מצליחה לשלוט בו, וליאם רץ לעזור לי. "אולי זה לא רעיון כל כך טוב לתת לך להחזיק כלב." הוא אוחז ברצועה. "את לא חזקה מספיק לגודל כזה."
"הוא מתוק." אני לוקחת ממנו את הרצועה ושוב מוצאת את עצמי נמשכת על ידי הכלב ולא הפוך.
"הוא עבר התעללות," נופר מספרת. "הגיע אלינו עם סימני אלימות על הגוף. מישהי מצאה אותו לפני מעל שנה ליד פחי האשפה בבניין שלה באחד הבקרים."
"ומאז לא מצאו לו בית?!" ליאם המום.
"זה ככה עם הרבה כלבים פה." נופר לא נרגשת.
העיניים שלי דומעות מחדש. ליאם מרים לי את הסנטר כך שהעיניים שלנו נפגשות. יותר נכון לומר שאני רואה את עצמי דרך משקפי השמש שלו. "עופרי, זאת חתיכת התחייבות. את יודעת את זה בעצמך."
"כן." אני מושכת את האף שלי ואז מושכת את הכלב חזרה אל הכלובים. אני לא מפסיקה לבכות גם כשאנחנו בדרך לדירה של ליאם. "איזה מסכן הוא. כולם שם. הוא במיוחד. כזה מהמם."

בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, אנחנו עובדים רגיל, אבל העבודה לא מרגישה לי רגילה. מסתבר שצדקתי, והיה יותר עומס לקראת הצהריים מהמחשבה שנסגור קודם. אלי מודה לי על הנכונות לעזור ואמר ששמח ששירי הביאה אותי למשפחה. אני יוצאת אל הרחוב של שש בערב ויש עדיין אור יום. אני מתחילה ללכת לכיוון תחנת האוטובוס כי שירי הלכה מוקדם היום ולפתע שומעת צופר מוכר. אני מבחינה בקאיה של ליאם בכביש לידי. החלון של המושב שלו נפתח.
"הפתעה," הוא אומר ו... הלסת נשמטת לי כשאני רואה במושב הקדמי לידו את הכלב משבוע שעבר.
"מה?" אני המומה, לא נכנסת לאוטו.
הוא מעביר יד בשיער שלו. "נופר עשתה לי שטיפת מוח כל השבוע. גם אני חשבתי הרבה על הכלבים שראינו שם. היא ממזרה, עשתה את זה בכוונה כדי שניקח אחד." הוא מצביע על הדלת. "יאללה, בואי."
אני נכנסת לאוטו רועדת כולי. "זה... זה אמיתי?"
ליאם מצביע לעבר המושב האחורי. "תראי כמה דברים היא הביאה לי." באמת כל המושבים מפוצצים בציוד של הכלבים.
"אבל מה? איך? מתי?"
"היום. מקודם. חשבתי על זה עוד כשהיינו בדרך, אבל היא ידעה להשתמש בהיסוס שלי ולשכנע אותי שזה הדבר הנכון. אני אנסה לרוץ איתו. אם הוא בן שנתיים הוא בטח יכול לרוץ." ליאם מלטף אותו כשהוא עובר לשבת לו על הברכיים. "היי, חבוב, אני נוהג. לך לעופרי."
"קראת לו חבוב?"
"לא, לא." ליאם צוחק. "צריך לחשוב על שם באמת."
אני לא מפסיקה לבכות כל הערב כשאנחנו מסדרים את הציוד של החבר החדש בבית. ליאם שם את המיטה שלו ליד הצד שלו במיטה ונראה משועשע מכך שאני מתרגשת.
"צריך לתת לו שם איטלקי," אני אומרת תוך כדי ליטופים. הכלב קפץ או יותר נכון זינק אל הספה ועכשיו הוא יושב לידי.
"מה? למה?" ליאם מתיישב מהצד השני ושם את הטלוויזיה על הטקס שביד ושם.
"כי אם לא הטיסה לאיטליה לא הייתי מתעוררת על עצמי," אני עונה ופתאום השם עולה לי לראש. שמעתי אותו במטרו בדרך למשחק. "פאביו."
"פאביו?" ליאם מרים גבה. "נו, שיהיה פאביו."
ופאביו באמת מצליח לרוץ עם ליאם בבקרים. הוא בעצם התחיל לרוץ איתו מהבוקר שלמחרת. ליאם עצמו לא כל כך אוהב את זה שהוא עולה על רהיטים וכבר לקח אותו לפגישה ראשונה אצל מאלף. על הצואה המרובה בבית אנחנו מתגברים. גם על "חלוקת הטיולים". אני מטיילת איתו אחרי הצהריים, ובערב ליאם ואני עושים הליכה משותפת שדווקא נעימה לי בשכונה. אני חושבת שהיא משרה שלווה על הזוגיות שלנו. לא צריך לדבר, מספיק להתחבק. ליאם מנסה ללמד את פאביו לא למשוך אותי יותר מדי.
"הראית שיש לך הרבה מחויבות לדברים מאז שהכרתי אותך בעצם," הוא אומר באחד הערבים בגינה שליד הבית.
"שלא תעז להגיד פוטנציאל שוב." האגרוף שלי בהיכון. "אני אעיף לך מכות."
"כשאת מרביצה לי בדרך כלל בכתף, זה לא כואב בכלל." הוא מוציא לי לשון.
אני עומדת על קצות האצבעות, מצמידה את השפתיים שלי לשלו ומנשקת אותו כמה שאני יכולה או בעצם עד שפאביו מצליח להזיז את ליאם. "הלו, אני מתנשק פה עם עופרי." הוא מצליח לגרום לו לשבת. "אני צריך להיות קשה איתו עד שילמד." באיזשהו מקום, זה היה נראה לי טוב שיש לו משהו להתעסק בו ולחשוב עליו.
במשפחות של ליאם ושלי התלהבו מאוד מפאביו. נועה התחילה לשגע את אמא ואבא שהיא רוצה לאמץ כלב, ולכן אמרתי לה שנתחיל בכך שביום הזיכרון, כשליאם ואני נהיה בצפון, פאביו יהיה אצלה בחדר. נהייתי טרודה ככל שהתקרבנו לתאריך, וכשהגענו לבוקר של ערב יום הזיכרון, התחושות התגברו.
ליאם ואני סיכמנו שהוא יבוא לאסוף אותי מהעבודה. אני בדיוק הכנתי תיק לנסיעה. הוא ישים את פאביו, שלומד לישון על המיטה שלו ברצפה ולא בין הרגליים שלי ושל ליאם, ומשם ייקח אותי. התקשרתי שלוש פעמים בשבוע האחרון למלון בחיפה כדי לבדוק שאכן יש חדר רשום על השם של ליאם שם. אני לא יודעת למה, אבל אני לא מוכנה לשידור חוזר של שנה שעברה. עברה כבר שנה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי המשךךך???
אגבבב באמת קוראים לך שלכת?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אולי מחר
קוראים לי סתיו
הגב
דווח
שי סלט
שי סלט
יש טעות בפרק, כתוב "עם כל הכבוד להצטרפות שלו לסעודת שבועות".. בעוד שהוא הצטרף לסעודת "ראש השנה" ולא שבועות.. פרק יפה (כרגיל:-)‏ ..)
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
סיפורים אחרונים
עשיתי זאת בעצמי
עשיתי זאת בעצמי
מאת: The Inspiration Th
מכונת הזמן(הגרסה החרדית)-1
מכונת הזמן(הגרסה החרדית)-1
מאת: אביטל סיאני
הצד השני של שנינו פרק 9
הצד השני של שנינו פרק 9
מאת: Maya B
אחד הולך השני בא
אחד הולך השני בא
מאת: RON ZEHAVI
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי