כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 54

איטליה עם ליאם ומשפחתו

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 97
את כל התמונות בפרק זה, אני צילמתי...
את כל התמונות בפרק זה, אני צילמתי...

פרק 54: איטלקית למתחילים

שירי, ענבר, יעל, מירי ואני יושבים תחת שמיים שטופי שמש (שלפי תחזית מזג האוויר יהפכו בערב לגשם חזק) בנמל התעופה של מילאנו, מלפנסה או משהו כזה, ומחכות לגברים במשפחה לחזור. שירי כבר הוציאה שתי חבילות שוקולד קינדר מוזר מהמכונה שצמודה אלינו, ענבר הספיקה לחלק משקאות ו... הם עדיין לא כאן. כמה זמן להביא שני רכבים מושכרים?
ליאם ואני הגענו לנתב"ג באוטו של יעל ויאיר שאספו אותנו, ובדרך הוחלט לעצור באיזו מאפייה כי כולם היו רעבים, חוץ ממני. שוב היו לי פרפרים נחמדים כאלה בבטן של לפני טיסה, אבל ליאם קנה לי שני בורקסים בטעם תפוח אדמה ועוגת שוקולד עם סוכריות, דומה לזו שהכנתי בפסיכומטרי, נחטפה וקטפה מחמאות. הצ'ק אין עבר עם סלפי ששירי עשתה איתי ועם ענבר (אני חושבת שליאם נדחף באחת התמונות) ובדיוטי פרי טיילתי במחלקת האיפור עם שירי, שהתאכזבה מאוד מהאודמים של טום פורד. בסוף היא קנתה איזה אודם שהופך כל אודם מבריק למאט מחברת סמאשבוקס וטענה שזה חייב לעשות פלאים לשפתונים האהובים עליה. ליאם הלך לראות עם אבא שלו ניידים בחנות החשמל ואחר כך שנינו הסתובבנו יחד בחנות הנעליים עד שהגיעה השעה ללכת לשער המטוס. בטיסה, ליאם הזכיר לי את יובל של אמסטרדם, אבל לא ראיתי בזה משהו רע. הוא לא רצה לאכול כשחילקו את ארוחות הבוקר והעדיף לישון כל הדרך.
חזרה להווה. שליו בוכה בעגלה שלו, ויעל מאבדת את הסבלנות ומחייגת ליאיר. הוא מגיע אלינו מהחניון החשוך אחרי דקה בערך. "יש קצת בעיה עם הטפסים. סבלנות." הוא מוציא את שליו מהעגלה ומניח את הראש של התינוק על הכתף שלו. "ששש, מה קרה? אתה רוצה למלון?" כף היד שלו מלטפת לו את הראש.
"איזה טפסים?" יעל מכינה בזריזות את הבקבוק של שליו.
"ליאם מנסה לבדוק למה לא נותנים לנו את אחד הרכבים שביקשנו. שני הרכבים עם הילוכים, אבל לאחד מהם צריך תא מטען גדול בגלל העגלה." וליאם בדיוק מתקשר, ויאיר עונה לו.
רבע שעה אחר כך, אנחנו מתחילים להעמיס את המזוודות והעגלה המקופלת בשני הרכבים. שירי וענבר נוסעות עם מירי ויוסף ברכב שחור. "ניפגש במלון." יוסף מקליד את הכתובת שלו בוויז, והם יוצאים לדרך. אנחנו, לעומתם, עדיין מתעכבים כדי שתא המטען ייסגר כמו שצריך. יעל מכינה את הכיסא של שליו באמצע המושב האחורי, ואני יושבת בצד השמאלי צמוד לחלון כשתיק הגב שלי בין הרגליים ויש עלי עוד מזוודה בסופו של דבר, שלא נכנסה שם.
"נוח לך או שאשים את המזוודה עלי?" ליאם שואל, בשעה טובה, כשאנחנו מתחילים לנסוע.
"יהיה בסדר," אני ממלמלת.
"בחזור נצטרך להצטופף יותר בגלל מזוודת השופינג שיעל הביאה." אני רואה שיאיר מחייך.
"או שההורים שלך ייקחו אותה איתם באוטו. יש להם מקום פנוי גם שם." יעל נשמעת קצת עצבנית.
אנחנו מגיעים למלון, מגלים שחנייה עולה שלושה יורו לשעה, ומתחילים לחפש חנייה אפורה. אני מודה שזה מעייף בשלב מסוים, עד שליאם מוצא משהו מאחורי תחנת דלק שבקרבת המלון. אנחנו הולכים וקולטים את השמיים מתכסים בעננים.
החדרים שלנו עדיין לא מוכנים, ולכן שפותחים את מסע השופינג כבר עכשיו. אנחנו נוסעים במטרו לשדרת החנויות שליד קתדרלת הדומו המפורסמת, ואני בזבזתי כבר כמעט מאה יורו בקניות איפור בספורה. שירי נכנסה איתי לחנות לשנייה, אבל יצאה אחרי שזרקה בסל שלי מוצר אחד של בנפיט והלכה לה לקיקו מילאנו שהיה בהמשך. כשאני יוצאת מהחנות (לשמור את הקבלה להחזר מס בנמל התעופה! ), אני מגלה את ליאם בחנות דיסני עם יאיר ויעל.
"תראי איזה חמוד." הוא מלטף בובה של סטיץ'. "רוצה כזה?"
"לא." אני צוחקת. "בא לי גלידה."
"גלידה זה לא אוכל." ליאם מציץ בשעון שלו. "כבר שתיים. צריך אוכל מסודר."
"נו." אני מושכת לו את הזרוע. ממש צמוד לחנות יש גלידרייה שגירתה אותי. ליאם קונה גלידה בטעם וניל, אומר שהיא מתוקה לו מדי וזורק אותה לפח אחרי כמה ליקוקים. אני מסיימת את שלי, כולל את הוופל העגול המגניב מעל.
אנחנו מצטלמים ליד הקתדרלה, אני ישר משגרת לרשתות החברתיות וליאם משוחח עם אחד הסוחרים מאפריקה. כל כך מתאים לו להיות דיפלומט.
אנחנו חוזרים למלון ומתפצלים לחדרים. ליאם ואני מקבלים חדר קטן, אבל אני שמחה סוף סוף לצנוח על המיטה ולעצום עיניים.
"את לא רעבה?" הוא מתיישב על קצה המיטה ומכניס את היד שלו מתחת למעיל ולבגדים שלי. "אוף, את עם הכל צמוד, יהיה קשה לעשות סקס ככה."
"בוא נלך לחפש משהו לאכול ואז אני אחליף למשהו נוח." אני קורצת לו וקמה ראשונה מהמיטה.
ליד המלון, יש פיצה ביתית של זוג מבוגר שהיגר למילאנו מנאפולי וטוען שזאת הפיצה הכי טובה שיש. למען האמת, היא הייתה כל כך רטובה וטעימה, בלי יותר מדי גבינה צהובה, שבאמת היא כנראה בפסגה של הפיצות שאכלתי.
"גם את זה את מעלה לסטורי?" הוא מגלגל את העיניים שלו כשאנחנו יושבים בחצר המלון עם מגש הפיצה שלנו. כאן חותכים אותן למרובעים ולא למשולשים.
"מבחן פיצה ראשון- עבר בהצלחה," אני מקריאה את מה שאני כותבת.
אנחנו חוזרים לחדר, וליאם שוכח על הסקס שהוא רצה והולך לישון. אני מתקלחת ומצטרפת אליו, עד שדפיקה בדלת מעירה אותנו. ליאם קם לפתוח.
"בואו נעשה קידוש." אני שומעת את הקול של יוסף.
אנחנו עושים קידוש מאולתר בחדר של יוסף ומירי וממש מצטופפים. זה דווקא מצחיק לראות את ליאם עם מגבת על הראש. "מתי להיות מוכן?" הוא שואל את אבא שלו כשהכוס מסיימת לטייל בין הנוכחים בחדר.
"שבע?" יוסף מסתכל על יאיר לאישור.
"אפשר להגיע לשם עם הרכבים, קראתי שיש חנייה צמודה." יאיר על סף יציאה מהחדר. "ניפגש בלובי."
"לאן הולכים?" אני שואלת את ליאם כשאנחנו יוצאים אחריהם ובדרך חזרה לחדר שלנו.
"מסעדה," הוא משיב ופותח את הדלת עם הכרטיס המגנטי. "תתלבשי יפה."
"אוי לא." אני נכנסת לפאניקה. "הבאתי איתי רק שמלה אחת. למה לא אמרת שמסורת מסעדות פלצניות מלונדון ימשכו גם פה?"
ליאם עוטף אותי בחיבוק מאחור. "גם שמלה זה בסדר. היא פחות פלצנית ממה שהיינו בלונדון, לפי מה שראיתי באינטרנט. רק כוכב מישלן אחד."
"רק כוכב אחד!" אני חוזרת אחריו בדרמטיות.
"תתלבשי בעיקר חם, כי שירי וענבר רוצות שנחתוך משם למועדון." הוא נכנס למקלחת. "הולך להיות לילה טוב פה באמת."

שופינג (ודובי שהצטרף מטורינו שבפסקה הבאה)
שופינג (ודובי שהצטרף מטורינו שבפסקה הבאה)
פסטה בטורינו
פסטה בטורינו

אנחנו חוזרים לחדר בשתיים וחצי בלילה, ואני משקשקת מקור. בדיוק כשיצאנו מהמסעדה התחיל גשם חזק. זה לא מנע מאיתנו לחגוג ולשתות (חזרנו במונית, אל דאגה) עד שהעייפות מהלילה הלבן הקודם ניצחה. אני עולה למיטה סחוטה ונרדמת מהר. זאת אומרת, לא בדיוק נרדמת. במהלך הלילה, ליאם לא ישן. אני שומעת אותו בשירותים, מרגישה שהוא לא לידי וגם רואה שהאור שם נשאר דלוק.
אני מתעוררת בבוקר אחרי שליאם עונה לשיחה משירי ששואלת מתי נגיע לארוחת הבוקר. אנחנו מתארגנים מהר ויורדים לאכול, אבל ליאם לא בדיוק אוכל. אני מעדיפה לא ללחוץ עליו, וכשאנחנו ברכבת לטורינו (ליאם מאוד רוצה לנסוע לטייל שם, אז הסכמתי) אני שמה לב שהוא שקוע במחשבות. כל הבוקר הזה היינו סביב הכנת תיקי הגב עם ציוד שיספיק עד לערב המאוחר ולא דיברנו על איך הוא מרגיש.
"אתה בסדר?" אני שואלת בדריכות.
"מה? למה שלא אהיה?" החיוך שלו מאולץ. אני מכירה אותו כל כך טוב.
"אתה נראה קצת טרוד." אני מלטפת את הלחי שלו.
"את נראית קצת עייפה." הוא עוטף אותי בזרוע הארוכה שלו. "לכי לישון. יש נסיעה של שעתיים בערך."
אני מבינה שהוא לא רוצה לדבר, כאמור מעדיפה גם לא ללחוץ עליו ובאמת נרדמת. כשאני מתעוררת, המבט שלו כן מרתיע אותי, ולכן אני שואלת: "הבאת את הכדורים?"
"כן."
"לקחת אחד אתמול בלילה? שתינו אלכוהול, זה לא בריא."
הוא מסיר את הדאגה. "לא, לא. לא לקחתי אותו. רגע, שמעת שלא נרדמתי?"
"כן."
"לא לוקחים כדורי הרגעה בחופשה. זה טיפשי," הוא ממלמל.
"אתה מתבייש בזה?" כבר עברנו את השלב הזה, נדמה לי. הבריאות שלו מעל הכל.
"מה פתאום? הסיבה לא נראית לי מוצדקת להכניס את הרעל הזה לגוף שלי." והוא קם במכה כשהכרוז ברכבת אומר שהגענו.
אני רוצה לשאול אותו מה סיבה מספיק מוצדקת, רוצה לשאול אותו אם אלכוהול זה לא רעל בשבילו, רוצה לשאול כל כך הרבה דברים ו... שותקת. הפה של ליאם לפחות לא שותק, והוא אוכל ברגר קינג שיש כאן בתחנת הרכבת. אני הסתפקתי בצ'יפס ובקבוק מים.
"ארוחת הבוקר במלון במיוחד בשבילך," הוא אומר בפה מלא. "ממש ממלכה של פחמימות. ראיתי כמה פנקייקים לקחת."
אנחנו נוסעים לאצטדיון של יובנטוס, מטיילים שם ואני קונה את בובת הדוב המתוקה שלובשת את מדי הזברה של הקבוצה. "בסוף אני עוד אוהב כדורגל בגללך," אני אומרת לו ונשמעת קצת כועסת.
"מה רע? את מפונקת, רואה כדורגל בחו"ל. תבואי איתי קצת למשחקים של מכבי בארץ." הוא מוביל אותי לקניון שצמוד לאצטדיון, ואנחנו מטיילים קצת בחנויות.
"פחות הקטע שלי." אני נכנסת ל-H&M, קונה קצת בגדים כי לא נעים לייבש את ליאם והולכת איתו לחפש חנות טבק. מסתבר שככה רוכשים כרטיסי אוטובוס באיטליה. כשאנחנו לא מוצאים, אנחנו עוצרים מונית שלוקחת אותנו למרכז העיר. מוזיאון הקולנוע כבר נסגר, אבל איש שהתחפש לצ'רלי צ'אפלין ומצטלם עם תיירים עדיין הולך במדרכה הסמוכה.
אנחנו מטיילים בין כיכרות, פסלים ומזרקות. ליאם מצלם אותי כמה שאני רוצה, אבל התאורה כאן בחשכה שמתחילה לרדת לא משהו. אנחנו עוצרים לאכול פסטה רגע לפני העלייה לרכבת חזרה למילאנו. ליאם קונה פסטה ברוטב עגבניות, אני שמנת. היא לא טעימה לי ממש, אבל הוא אורז את שלי בכל זאת אם יהיה רעב בהמשך.
בנסיעה חזרה, ליאם מסתכל על הנוף החשוך דרך החלון. הוא נראה לי מהורהר. "תשמע מוזיקה, אל תחשוב." אני מוציאה את האוזניות שלו מתיק הגב.
"עופרי, אני בסדר." הוא נאנח. "די, טוב?"
אנחנו די שותקים עד שאנחנו מגיעים לחדר שוב. קניתי בתחנת הצ'נטרלה, סוג של התחנה מרכזית במילאנו, פצצת אמבטיה בלאש. כל האמבטיה כתומה, ואני מתלהבת בקול וגורמת לליאם להיכנס למקלחת גם. "תשאירי לי קצת מזה." הוא מוריד את החולצה שלו.
"אולי נתקלח ביחד?" אני מקפלת את הרגליים.
"לא היום." הוא מוריד מגבת מהמדף העליון. "יאללה, תסיימי."
אני יוצאת לחדר, לובשת את הפיג'מה הכי חורפית שלי שבאה איתי גם לכאן ולא רק ללונדון ומסתכלת החוצה מהחלון. החדר שלנו משקיף על הכניסה למלון ועל הגינה הירוקה, רק שכרגע הכל מוצף מים והגשם לא מפסיק לרדת.
ליאם יוצא מהמקלחת, מבושם כולו, ואני קופצת עליו כשהוא עולה על המיטה ומתחילה לנשק אותו וגם את החזה החשוף שלו. "עופרי." הוא מרים לי את הראש בעדינות. "תני לי רגע להוציא את הקונדום מהתיק רחצה."
"אבל בא לי עכשיו." אני נשמעת כמו תינוקת.
"בסדר, בסדר." עכשיו הוא מחייך חיוך אמיתי. "הפיג'מה שלך לא הכי נעימה על העור, שתדעי."
"זה פליז, נראה לי."
"תעיפי אותה."
אנחנו מתחילים להתנשק ותוך כדי היד של ליאם מטיילת לי על הגוף עד שהאצבעות נעצרות בכניסה לתוכי. כשהאצבע הראשונה פוגשת את הדגדגן ומתחילה לחפור שם, אני מנשקת אותו חזק יותר. אני מרגישה את הפיצוצים בבטן כשהוא דוחף לתוכי את האצבע ו... דפיקה בדלת.
"מי זה?" ליאם שואל.
"שירי." היא דופקת שוב בדלת. "אתם באמצע משהו? לחזור אחר כך?"
אני מצחקקת. ליאם פחות. "תתלבשי מהר." הוא מצביע על הבגדים שלי ואוסף את שלו. "רגע."
הוא פותח לשירי את הדלת, והיא ישר עוצמת עיניים כשהיא קולטת אותי שמה את הפיג'מה מתחת לפוך ואת העטיפה המנצנצת של הקונדום שמאוד בולטת על הפוך הלבן.
"זה מביך," היא ממלמלת ופונה חזרה לדלת. "למה לא אמרת לי לבוא אחר כך?"
חשבתי שליאם יענה לה שלא צועקים בחו"ל שאנחנו באמצע או בהתחלה של סקס או משהו, אבל הוא לא. "מה את רוצה? מה קרה?" הוא שואל בטון חסר סבלנות.
"לשאול איך היה בטורינו." היא מסמיקה. "טוב, נעשה את זה כבר מחר בדרך לאגם גרדה. אבא מקווה שהגשם יירגע."
"איפה הייתם היום?" אני מנסה להישמע קולית. אני רחוקה מזה. אני גם בלי שום דבר עלי עכשיו מעבר לחולצה.
"היינו באיזה מוזיאון של חברת מכוניות, משהו שיאיר ואבא רצו ללכת." היא מסתכלת על ליאם. "אלפא רומיאו?"
ליאם עושה פרצוף כועס.
"כן, טוב ומשם הלכנו לאיזה קניון גדול ונחמד." והיא כבר פונה ליציאה. "ניפגש מחר בחדר אוכל."
"זה היה..." אני לא מספיקה לענות, וליאם כבר מעלי שוב. "את מספיק רטובה?"
"המהירות בה אנחנו משנים נושאים-" ואני לא מסיימת להגיד את המשפט, והוא כבר משתיק אותי בנשיקות.

החנות של יובנטוס בטורינו
החנות של יובנטוס בטורינו
אגם גרדה ביום אביבי גשום
אגם גרדה ביום אביבי גשום

ליאם ואני מתעוררים לבוקר גשום במיוחד ושנינו עייפים במיוחד. הגוף שלי תפוס ולא בא לי לצאת מהפוך ולנסוע עכשיו כמעט שעתיים כל כיוון לאגם שלא יראה קסום בכלל באפור הזה. ליאם לא מרגיש כמוני, והוא יוצא ראשון מהמיטה.
"את הולכת לוותר על הפנקייקים והקרואסונים?" הוא מקניט אותי ונעלם במקלחת.
בחדר האוכל, המשפחה של ליאם מפתיעה אותי מאוד. גם הם מכניסים לתיקים קרואסונים ולחמניות כמו "הישראלי הממוצע", על אף שהייתי בטוחה שהם רחוקים מזה. "אני בטוח אהיה רעבה בדרך," אומרת שירי תוך כדי שהיא מגלגלת במפית קרואסון שוקולד. ענבר נתנה לי את תפקיד המשגיחה והלכה בכל הזדמנות לשולחן עוד ועוד דברים שהתחלקו בין האנשים.
"זאת נסיעה מאוד ארוכה," אומר יאיר לליאם כשאנחנו בדרך למכונית ליאם מנסה להכניס אותו מתחת למטרייה, רק שליאיר לא ממש אכפת להתרטב והוא רץ עם העגלה של שליו לכיוון.
"אנחנו נתחלק." ליאם בעצם מבשר ששוב לא נשב ביחד בנסיעה.
"צריכים לא להתעכב יותר מדי שם. לא לשכוח שיש משחק היום." יעל מזכירה לי את הערב. מודה שהספקתי לשכוח.
"לא ידעתי שאת אוהבת כדורגל," אני אומרת לה כשאנחנו יוצאים לדרך. שעתיים ועשר דקות. אני חושבת שאני מפתחת איתה שיחה פעם ראשונה.
"משחק כיף סך הכל, מותח." היא בודקת מה שלום שליו שיושב די בשקט באמצע. "בחו"ל גם יש אווירה טובה. היית עם ליאם במשחק של צ'לסי, לא? כשהייתם בלונדון."
"כן, היה שם ממש נחמד." אני מתגעגעת לפרטיות איתו. בטח היום זה יהיה שונה.
העיניים הכחולות של ליאם פוגשות את שלי דרך המראה. מעניין אם הוא חושב כמוני. "אני מתגעגע ללונדון."
"בטח תטוסו שוב בדצמבר של שנה הבאה, לא?" יאיר שואל באגביות.
"בעזרת השם." ליאם מניח את הראש שלו על השמשה הקרה. "איזו יפה הדרך. הרבה ירוק."
"וגם קניון." יעל מצביעה על בניין מרוחק בו אנחנו רואים כיתוב ענק של "פרימרק".
"אנחנו עכשיו בעיירה בשם ברשיה." יאיר מצביע על הוויז. "אם נספיק, באמת נוכל לעצור פה קצת לשופינג."
"לא עשיתם מספיק ביומיים האחרונים?" ליאם נשמע מתלונן.
"זה אף פעם לא רעיון רע כשבחוץ מבול." יעל משנה תנוחה. באמת מתחיל לכאוב לי הגוף, שגם ככה תפוס מההליכות בטורינו אתמול ומהסקס.
והמבול הזה מלווה אותנו עם כניסתנו לאגם. בעל המסעדה שכאן מופתע לראות תיירים ביום שכזה ומספר שבקיץ בלאגן, אבל בימים כאלה? שומם. כולנו חולקים פיצה מוזרה שהיא בעצם עם גבינה צהובה, ואת רוטב העגבניות שופכים/מוזגים/מוסיפים לפי רצונך.
ליאם ואני הולכים לטייל על חלוקי הנחל בשפת האגם, כאשר המטריות שלנו מגוננות עלינו מהגשם וגם הרוח. אי אפשר ממש לטייל, ולכן אנחנו עוצרים די בהתחלה, עושים סלפי מתנשקים אחרי שאני מכריחה אותו ואני, שאוהבת להראות שהכל מושלם בחיים שלי, מעלה אותו ישר.
גם שירי וענבר הבחינו בקניון בדרך, ולכן כשאנחנו מסיימים עם המסעדה, אנחנו נוסעים לשם. אני קונה לעצמי סווצ'ר של במבי ב-H&M ונכנסת עם ליאם ל-Zara home כשאני רואה כרית מגניבה. "את לא קונה את זה, נו. להיסחב עם זה במטוס זה סיוט. בטוח יש משהו דומה גם בקניון TLV." ליאם עצמו לא קונה כלום, וקצת הורס לי את חווית השופינג. הוא גם כועס ומזרז את כולם כדי שלא נאחר למשחק כשהשעה כבר כמעט שלוש. "צריך להיות שם שעה לפני הזמן ולהגיע עם דרכון, לא לשכוח." הוא כמובן גם כועס על שירי ועלי כשאנחנו מתעכבות בסניף נוסף של ספורה ובוחנות את ספוגית הביוטי בלנדר המפורסמת והוורודה. בסוף אנחנו קונות אותה רק כדי שלא יזעם יותר.
הוא מחליף את יאיר בנסיעה בחזור ונוסע ממש מהר עד כדי כך שיעל מעירה לו שיירגע. "יש זמן, ליאם. לא צריך להיות כזה דייקן."
"טוב," הוא מלמל ונשמע ממש רוטן. ווא ווא.
כשאנחנו מגיעים לחדר, השעה כמעט חמש. ליאם נכנס למקלחת ראשון, ואני מוציאה את הבגדים שכבר בחרתי מראש בארץ למשחק (למדתי כבר שצריך שיהיו חמים בגלל שיושבים). אני נכנסת למקלחת, מתיישבת בטבעיות על האסלה ומתחילה לדבר עם ליאם העירום.
"מחר נהיה לבד?"
הוא מסבן את הישבן היפה שלו ועולה במעלי הגוף שאני כל כך אוהבת. "אני מקווה. זה טיול משפחתי, נראה לי שדי הבנת את זה."
"אבל מחר היום המלא האחרון." אני מעלה את הרגליים שלי ומחבקת אותן.
הוא מגרש מים מהפנים שלו. הריסים שלו רטובים ונראים כל כך מלאכיים. "לא יודע מה נעשה עוד. קודם שנגיע למשחק בשלום."
"נוסעים באוטו?" אני סוג של מהופנטת ממנו. העור שלו נהיה אדום מרב שהוא מתקלח עם מים חמים, אבל זה לא מזיז לי.
"השתגעת?! לא. יש מטרו הרי פה בהמשך הרחוב והוא מגיע ממש עד לאצטדיון."
"אפשר להיכנס להתקלח איתך?" אני יודעת למה אני מבקשת ממנו רשות. אני כבר מדמיינת אותו מנשק לי את הגוף כשאנחנו תחת זרם המים, כמו אז לפני הטיסה שלו.
"אני לא כל כך במצב רוח." הוא מנקה את האף שלו. "אל תכעסי, טוב?"
"אתה זה שכועס מבין שנינו," אני ממלמלת ומשפילה את המבט.
הוא יוצא מהמקלחת, עוטף את פלג הגוף התחתון שלו במגבת לבנה, נותן לי נשיקה בראש ויוצא לכיוון החדר. "זה לא כעס. זה החיסרון הגדול של להיות עם המשפחה כל כך הרבה זמן, בסוף אני מאבד את זה."
"אתמול היינו לבד והיית נראה לי די אותו דבר. כאילו סוג של מצוברח." אני הולכת אחריו לחדר. "אתה לא רוצה לשתף?"
"אין בדיוק מה, עופרי. את לא רוצה להיות אני, בוא נסכם את זה ככה." הוא מביט לרגע לאחור, כלומר עלי. "המחשבות שלי יפחידו אותך. אני לא רוצה שתברחי שוב. אני נזהר עכשיו. פאק, זה לא המקום לפתוח את זה."
"העלית בטיפול את כל זה?" אני כל כך מפחדת ללחוץ.
הוא מהנהן. "בשביל זה הלכתי, לא? לנסות לבדוק מה עושים."
"אבל השינה שלך..."
"ישנתי אתמול בלילה כמו שצריך, ראית?" הוא מסמן עם כף היד שלו לעבר המקלחת. "יאללה, תעשי את זה זריז. את בטח תתארגני שעה, כמו שאני מכיר אותך."
***
קר לי מאוד במטרו. לא כמו בלונדון, כן, אבל קר. אני עם שיער רטוב גם בנוסף להכל כי לא הספקתי לייבש אותו.
אנחנו מגיעים לסאן סירו עם כל כך הרבה אנשים, שאני פשוט נצמדת לליאם כמו ילדה קטנה שלא רוצה לעזוב את אבא שלה. הוא קונה לנו צעיפים וכובעים, שם לי את הכובע על השיער ועליו את הצעיף. הוא מצלם גם אותי לבד לפני שריקת הפתיחה ומפציר שזהו עם התמונות, כי הוא רוצה ליהנות. ענבר שיושבת לידי, מנתחת עם יעל את מה שהן רואות. אני מתרשמת ממש מההבנה שלהן, במיוחד של ענבר. כל זה לא עוזר ובסוף המשחק נגמר 0:0, משמע לא ראינו אף גול.
"מעפן," אני מכנה את המשחק כשאנחנו נדחקים במטרו בחזור עם עוד מאות אוהדים.
"העיקר החוויה." ליאם מבואס גם.
כשאנחנו מגיעים ללובי הקומה שלנו במלון, שירי ומירי בדיוק יוצאות מהחדר של שירי וענבר. "אי אפשר שלא לשמוע אתכם," אומרת מירי.
"אז מה עושים מחר? בוא נסכם מעכשיו." יאיר מנשק את שליו, שנשאר ער בבייביסיטר של דודה וסבתא.
יוסף כורך את זרועו סביב מירי. "אנחנו נוסעים לוונציה."
"רחוק מדי עם תינוק הנסיעות האלה. נמשיך בטיולים בעיר," יעל אומרת ליאיר כאשר כולנו שומעים. "יש עוד מקומות וחנויות שעוד לא ביקרתי. אפשר להמשיך בשדרת החנויות היוקרתיות ליד הדומו."
"כן, אני רוצה לקנות משקפי שמש של ארמני. לא יאמינו לי שהייתי באיטליה אם לא קניתי כלום." יאיר מפהק. "ובעיקר לישון עוד שעה. עכשיו שליו כבר ישן טוב, לא צריך לקום לפניו."
"אני קראתי שיש אווטלטים מגניבים בקצה העיר. מי בא איתי? לדעתי הרכבים יהיו פנויים, שזה טוב." ענבר מוציאה את הכרטיס לחדר מתיק הצד המגניב שלה.
"אני!" שירי קופצת. "עופרי, רוצה לבוא גם?"
"יאללה." אני מסכימה, רק כשליאם ואני נכנסים לחדר ומתארגנים לשינה, אני משנה את דעתי. "בא לי גם לוונציה." אני מרגישה לא נעים להבריז לאחיות שלו.
"אז ניסע עם ההורים שלי." לליאם זה לא מזיז למרות שחשבתי שהוא רוצה ספייס מהמשפחה. הוא ניגש אל הנייד שלו כשאני עם צמר גפן מרוח במסקרה מוסרת ואומר, "תסיימי עם העיסוקים שלך. אני כבר אודיע לה שלא בסוף. אני מכוון שעון מעורר לשש וחצי ככה. אבא שלי רוצה להיות שם כל היום."

0:0 מעפן
0:0 מעפן
בוקר טוב, וונציה
בוקר טוב, וונציה

אנחנו באמת קמים מוקדם, אבל לתיאבון שלי זה לא מפריע. אחרי ארוחת הבוקר אנחנו יוצאים לכיוון המטרו. "מצחיק שלתחנה קוראים zara," יוסף אומר לי בחיוך רחב כשאנחנו מחליפים רכבת לצ'נטרלה. אני חוטפת הלם לגלות שכל כיוון ברכבת לוונציה עולה... 44 יורו. ואנחנו לא נוסעים ברכבת פשוטה כמו לטורינו, הפעם זו רכבת עם מושבים יקרים, מחלקות ואפילו קרון בית קפה.
"מה קרה?" ליאם לוחש לי באוזן כשאנחנו עומדים מאחורי ההורים שלו בקופת הכרטיסים.
"זה מעל 500 שקל רכבת." אני בולעת הרבה רוק.
"אני אשלם עלייך כיוון אחד, מה הבעיה?" כמובן שלו אין בעיה.
"לא נעים לי," ני ממשיכה למלמל.
"הכל טוב." הוא כבר עם האשראי בשלוף.
אנחנו עולים לרכבת, והיא כל כך יפה. והנוף יפה. לליאם לא אכפת, והוא הולך עם ההורים שלו לקרון בית הקפה לקנות אספרסו.
עדיף שאתן לתמונות לדבר מאשר לתאר איך ונציה נראתה. זה כמו ללכת בציור. ליאם ואני הלכנו יד ביד בין האתרים, אכלנו, קנינו מזכרות. אני רואה הרבה חולצות כדורגל כמו בטורינו. "הדבילה הזה בכל מקום."
ליאם צוחק. "זה דיבאלה. פאולו דיבאלה."
אנחנו שטים בגונדולה משותפת עם מירי ויוסף, והם פתאום נראים לי כמו זוג מאוהב בלי צרות על הראש. הכל רגיל, אפילו קסום. הם מתנשקים, וליאם מצלם אותם. אחר כך אנחנו עושים תמונות משותפות. אנחנו יורדים בכיכר סן מרקו, מטיילים עוד קצת בין היונים.
בסוף השעון מתקתק ומגיעה השעה הנקובה על הכרטיסים בחזור. השקיעה כל כך מרהיבה. ככה אני רוצה לזכור את איטליה.
כשאנחנו מגיעים חזרה למילאנו, יש בתחנת הרכבת סניף נוסף של ספורה. ליאם מסכים להלוות לי כסף כדי לקנות עוד קצת איפור של מארק ג'ייקובס, נארס ופודרה של מותג הבית של ספורה. אני נחושה להחזיר לו את כל הכסף. אני עובדת, פשוט לא נערכתי בהתאם לנסיעה מבחינת בזבוזים.
אנחנו נכנסים לחדר והעייפות מנצחת, כך שבעצם כל האריזה נדחית לבוקר הלחוץ שלמחרת, בו אנחנו בעצם עוזבים. ליאם מצליח מהר מאוד לארוז הכל חזרה, לי לוקח מעל חצי שעה יותר. אנחנו יורדים לחדר האוכל, פוגשים שם רק את ענבר, יעל ושליו ומגלים שכולם דחו את האריזה עד לרגע האחרון. כשאנחנו עושים צ'ק אאוט, הבלאגן עם המזוודות מתחיל. בסוף גם יעל יושבת עם מזוודה עליה. אני בוהה בנוף בדרך חזרה לנמל התעופה ומרגישה שבאמת כל זה היה טוב. לא בא לי לחזור לשגרה בכלל. אפילו לא קניתי לעבודה שוקולדים.
בטיסה, מפרידים אותנו. ליאם ואני יושבים ליד איזה איש עסקים שעסוק בלפטופ שלו וקיבל את המושב ליד החלון. אחרי ההמראה, שירי מגיעה למושבים שלנו בזמן שליאם הולך לכיוון של יאיר.
"נו, מתי את מצטרפת לעבודה שלי?" היא כאילו נכנסה לי למחשבות ממקודם. "יאללה, סיימת עם הפסיכומטרי."
"נראה לי שהגיע הזמן, אה?" אני לא כל כך בטוחה, אולי יותר חוששת.
"אז זה כן?" שירי מוחאת כפיים.
ליאם חוזר בדיוק ומקים את אחותו מהמושב. "על מה השמחה? מה קרה?" הוא מעביר את המבט הכחול שלו מאחותו אלי.
"אני רואה במה שעופרי אמרה סוג של אוקי." שירי מחייכת.
"יופי!" ליאם מחבק אותי או יותר נכון מוחץ.
"תתכונן לימים בהם אני אהיה בסטרס מהשינוי." מתהפכת לי הבטן רק מהמחשבה.
"זוכרת מה אמרתי לך בנובמבר?" הוא מעיף את שירי מהמושב שלו (היא מוציאה לו לשון בתגובה). "זה חלק מההתבגרות."
"ומה אם הפחד משתק?"
"אז אני אעיר אותו." הוא נותן לי נשיקה באף.

אני פוסעת צעד לאחור כדי לבדוק שהמסגרות שקניתי לא עקומות מדי. תליתי על הקיר לא מעט תמונות של ליאם ושלי מהחופשה באיטליה בסלון ובמסדרון.
הוא יוצא מחדר העבודה שלו וסורק הכל במהירות. "הפכנו להיות מהזוגות הדביקים, אה?"
"זה מפריע לך?" אני תופסת לו את בד החולצה לפני שהוא מסתלק.
"לא, תעשי מה שאת רוצה. זה הבית שלך גם." הוא מצביע על התמונה שלנו בגונדולה שמוסגרה בתוך לב. "דווקא העיצוב חמוד."
אני מקבלת ממנו נשיקה רגע לפני שהוא חוזר לדייט עם המחשב שלו. יש לו איזה פרויקט להגיש.
אני בוהה בתמונה שהוא אמר שמצאה חן בעיניו וחושבת אם להעביר אותה גם לחדר השינה או שכאן מספיק (עם יובל לא הגעתי לשלב התמונות, אבל בעצם גם לא הגעתי לשלב שאני גרה איתו ממש) כשלפתע המחשבה שלא הכנתי בגדים לראיון העבודה מחר פולשת לי למוח. אני מרגישה את הבטן כואבת, את הרעד שעובר בגוף ומכריחה את עצמי לנשום. לא סיפרתי לאף אחד במסעדה שהתחלתי לגשש כיוון אחר. אני נכנסת לחדר, מוציאה את המכופתרת הלבנה שלי שתלויה עם כל המכופתרות של ליאם ומקווה שיהיה בסדר.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
את כותבת מהמם
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה לך ♥
הגב
דווח
Gili Levy
Gili Levy
פרק יפה מראה את הרצון של עופרי לשינוי קליל אך מצד אבל ליאם קצת מבאס מבחינת התנהגות
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 97
להילחם בשבילו- פרק 97
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 96
להילחם בשבילו- פרק 96
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
סיפורים אחרונים
קרן שמש
קרן שמש
מאת: רינה זיגדון
מסיכות הלבה
מסיכות הלבה
מאת: ליבי ברגר
נימפומנית שאת
נימפומנית שאת
מאת: דוד .
תני אימון והדברים יקרו מעצמם
תני אימון והדברים יקרו מעצמם
מאת: דון סלבדור