כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 53

מה יותר מאיים: הפסיכומטרי שלי VS ביקור של ליאם אצל פסיכיאטר

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 97

פרק 53: פסיכו

אני מתעוררת לשיעור האחרון לפני בחינת הפסיכומטרי, או במילים אחרות פגישת הסיום בקורס, בתחושות מעורבות. כאבה לילה כל הלילה הבטן מהלחץ לקראת המבחן ההולך ובא עד כדי כך שהערתי את ליאם מרב הפעמים שקמתי לשירותים וכלום לא יצא. "תירגעי," הוא אמר לי בקול מנומנם. "זה פסיכולוגי. את לא ממש אכלת מהלחץ, אז מה כבר תחרבני ועוד בכמויות?" והוא כמובן צדק. ירדתי שני קילוגרמים בשבוע וקצת האחרונים מהסיבה הפשוטה שבאמת לא הכנסתי כלום לפה.
"אני לא מאמין שעד שאפית עוגה, ועוד בחודש יום ההולדת שלי, היא אפילו לא בשבילי!" ליאם סוגר את דלת המקרר אחרי ששלף את החלב. הוא בדיוק חזר מריצת הבוקר שלו, ואני רק קמתי.
"אני מקווה שיאהבו אותה, למרות שזו בסך הכל עוגת שוקולד פשוטה עם סוכריות." אני מתיישבת לידו וצופה בו מכין לעצמו את הקפה.
"את רוצה להצטרף אלי מחר ומחרתיים לריצה? זה יפחית את הלחץ." הוא מציע ושולח לעברי לשבריר שנייה מבט כחול כובש.
"מה, לקום לפני הזריחה?" רק מהמחשבה של לעזוב את המיטה החמה נהיה לי קר. בא לי לקבור את עצמי במצעים הנעימים שוב.
"אני אוכל לדחות אותה בחצי שעה- שעה בשבילך מחר, אבל ביום של המבחן עדיף שנרוץ אפילו מוקדם יותר שתספיקי להתקלח. את תרגישי ממש טוב, באמת." הוא יודע לשכנע, ללא ספק.
בפגישת הסיום, המדריכה שלנו משחקת איתנו משחק בו עלינו לתאר בכמה שיותר תיאורים, אבל בקצרה בו זמנית, מישהו שמעורר בנו השראה. עמית עדיין נשאר לידי אף על פי שזנחנו את הטורים לישיבה במעגל. הייתה לי תחושה שהוא דלוק עלי. העדפתי להישאר כרגיל ומסתורית. אני תמיד מתחמקת כשהוא שואל משהו על החיים האישיים שלי ולא נעים לי. גם הפעם, כשהשיעור נגמר וכולנו מסיימים עם התמונות ומסדרים שוב את הכיתה, הוא תופס אותי ליד המדרגות. "את רוצה טרמפ הביתה?" הוא מצביע על התבנית הרב פעמית שביד שלי. "יהיה לך סתם מטרד להיסחב איתה בתחבורה ציבורית עכשיו." אני לא רוצה לנטוע בו תקוות שוב, ולכן משקרת שלוקחים אותי כבר. הוא מהנהן, פונה לחנייה, ואני ממשיכה ללכת לכיוון תחנות האוטובוס ובסוף גם מגיעה לדירה עם התבנית ביד. זה לא היה כל כך נורא.
***
ליאם ואני רצים כבר חצי שעה. הוא ממש רץ לאט בשבילי, ואני עוצרת מדי פעם כדי לנשום ולהתאושש. יש באוויר ריחות של בוקר טרי וגשם שירד כל הלילה. המדרכות רטובות. אחסוך את הקטע הקשה של לקום בבוקר, כי זה באמת לא היה קל.
"אז מה את הולכת לעשות היום? המדריכה שלך אמרה שיום לפני לא נוגעים בספרים בכלל כדי להוסיף יותר ללחץ שקיים." ליאם גם מפגין יכולת זיכרון מדהימה וגם (כרגיל) יכול לדבר שוטף תוך כדי הריצה ולהישמע רגיל.
"חשבתי לנסוע להורים שלי. לא הייתי בבית כבר כמעט שבוע, זה מלא." יוצאים לי אדים מהפה כאילו אני מעשנת.
ליאם מצביע על השמש שהתחילה לזרוח כשיצאנו ועכשיו נמצאת מעלינו במלואה. "יש לי תחושה שהיא תיעלם מהר מאוד. קלטי כמה עננים יש בהמשך."
"אני לא חושבת שאני מסוגלת לרוץ, לדבר איתך ולהסתכל למקום שהוא לא הצד הישר." האוויר נגמר לי מהר.
"מה תעשי אצל ההורים שלך? אני צריך לשמור אותך רחוק מהספרים וחושב מה אוכל לעשות." הוא מסמן לי לעצור. "את צריכה עוד כמה שניות לסדר את הנשימה."
"מאמן כושר פרטי." אני מנסה לא לפגוש את המבט של אישה בסביבות גיל 30 שעוברת לידנו בדרכה לתחנת האוטובוס. בטח ליאם ואני נראים כמו הזוגות האלה שרצים בבוקר וגורמים לאנשים לקנא בהם. אם הייתי עוברת, הייתי מקנאה בליאם שהוא פוטוגני ונראה מושלם גם כשהוא מזיע. אוי, אפרופו זיעה, אני לא רוצה לדעת איך אני נראית. אני רק יודעת שאני חייבת מקלחת והחולצה כבר נדבקה לי לגב. כמה קילומטרים רצנו? אנחנו די קרובים לבית.
"את רוצה אולי שנלך לסרט בערב?" הוא לא מרפה.
"לא." אני מרצינה. "יש לי סיוט מסרטים."
"מה? למה?" הוא מרים גבה. "אה, בגלל מה שקרה אז ב"ליגת הצדק"? וואי הלכנו מאז ל"קוקו" ונראה לי... זהו?"
אני מהנהנת. "זהו."
"לשחק באולינג?" הוא עושה פיסוק, מניח את הידיים על המותניים לרגע ואז פוצח בסשן מתיחות. "נראה לי שנסיים כאן. נעשה הליכה מהירה עד הבית. החזקת יפה. כל הכבוד, עופרי."
"יאללה, שיהיה באולינג."
ובסוף יורד מבול רציני, וליאם ואני עושים פעילות ספורטיבית אחרת מתחת לסדינים עד שאני נרדמת דבוקה אליו וחוששת.

"עופרי." מספיקה מילה אחת שיוצאת מהגרון של ליאם כדי שאתעורר. "הגיע היום הגדול."
"אני מפחדת." אני פותחת עיניים ומסתובבת לשכיבה חצי על הגב חצי על הבטן.
ליאם מעביר אצבע אחת שלו על הפנים שלי, כולל על השפתיים שלא צחצחו שיניים עוד. "זהו, עוד כמה שעות זה מאחורייך."
"אני מפחדת," אני חוזרת על עצמי.
"יאללה, בואי נצא לריצה. זה ישחרר אותך." הוא מוציא את היד השנייה שלו מתחת לפוך. "אני רוצה לקחת אותך לבר אילן גם. זה באוניברסיטה שם, לא?"
אני מהנהנת, קמה אחריו ומציצה מהחלון. "יו, איזה גשם."
"את לא עשויה מסוכר. נעשה ריצה קצרה." הוא מדליק את הדוד. "אני אתקלח אחרי שאחזיר אותך מקסימום."
רבע שעה אחר כך, אנחנו יוצאים מהבניין אל גשם שוטף. ליאם מושיט לי את היד שלו, ואני פשוט רצה אחריו בלי שאני רואה משהו ממש. מהר מאוד אני מסוגלת לרוץ לגמרי לבד (ממש תינוקת אני) ומגלה שהריצה אכן משחררת ומפיגה לגמרי את הלחץ. אני מצליחה לרוץ כמעט עד הסוף ואפילו לא כואב לי בצד. באמת הייתי צריכה את זה.
אני נכנסת להתקלח ישר כשאנחנו שוב בדירה. יש מים חמים, אבל לא רותחים ממש, כאלה שנגמרים לקראת הסוף, ולכן אני יוצאת. אני יודעת שיש לי קצת זמן לאכול משהו, רק שאני לא רעבה בכלל.
ליאם מפתיע אותי כשאני מגיעה למטבח ורואה על השולחן הרבה שוקולדים עם הכיתוב "בהצלחה" על כל עטיפה. הוא בדיוק מכין טוסט מפוצץ חמאה במחבת, וזה משהו שאני כל כך אוהבת כשאני לא לחוצה. הלחץ סותם לי את התיאבון וגם מעיף את חוש הריח החוצה מהחלון.
"את בטוח תהיי רעבה בהמשך." הוא הופך את הלחמים. "אני מעדיף שנצא עוד מעט. זהו, ארזת הכל?"
"לא אורזים מהיום בערב?" אני מחבקת אותו מאחור ונדחפת מתחת לבית השחי שלו לאזור החזה. לא אכפת לי שהוא מסריח.
"הזרועות שלי לא יכולות לחבק אותך כי הן תיכף יארזו לך את הטוסטים." הוא מזיז אותי טיפה ושולף נייר סופג מהמשך המטבח.
"אני אוהבת אותך." אני עומדת על קצות האצבעות ונותנת לו נשיקה על הצוואר.
"גם הגרוגרת שלי אוהבת לקבל ממך נשיקות." הוא צוחק.
אנחנו יורדים לאוטו שלו, והוא מפשפש בדיסקים של שאקירה שהעברתי לשם בתקופה שהאוטו היה ברשותי. הוא מפעיל את דיסק האוסף ומתחיל בנסיעה בלי לדבר. אני חושבת שהוא לא רוצה להלחיץ אותי יותר, ואני מודה לו על כך. הרבה מחשבות עוברות בראש. העיניים משוטטות בדרך שאני מכירה טוב מאוד. דרך פקוקה במיוחד לבוקר שאני מעדיפה להיות בו בתנועה ולא במקום. אני נושמת עמוק ומנסה לתרגם בלב את המילים של השיר "Did it again". כשאנחנו מגיעים, אני מוחצת את ליאם בחיבוק.
"היי." הוא נותן לי נשיקה שעושה קול על הלחי ולאחר מכן מניח את שתי כפות הידיים שלו על הפנים שלי. "הכל בסדר, לא מוציאים אותך להורג."
"זה גדול עלי."
ליאם מחייך אלי חיוך שקצת מרגיע אותי. "בפעם האחרונה שאמרת את זה, הצלחת לא רע להישאר. זוכרת?"
אני מהנהנת ושוב נדבקת אליו לחיבוק כזה שהזרועות שלי ממש מוחצות לו את הגב. "אני לא רוצה לאכזב אותך אם לא ילך לי."
"זה הדבר היחיד שצריך להדאיג אותך עכשיו. עופרי, תשחררי. את צריכה להתחיל ללכת לכיתה." הוא נוקש על השעון שברכב. "אני גם צריך להראות לך משהו."
"מה?" אני לא רוצה לעזוב.
"לא, אני צריך שתסתכלי לכיוון שאצביע עליו."
אני רוצה להישאר ככה לנצח, אבל בלית ברירה משחררת. "מה?"
"תראי." הוא מסמן לתחנות האוטובוס שמעבר לגשר. "יש כאן קו שמגיע לתחנת האוטובוס שמול הבית. מכירה את התחנה? זו שנושקת לגינה."
"אני רוצה לנשק אותך." אני מרגישה איך אני נעשית נידית וזה קורה שאני בדרך כלל לא תחת שליטה.
ליאם מדביק לי נשיקה מהירה על השפתיים. "הנה, בסדר? עכשיו תראי. יש שאטלים בתוך האוניברסיטה אז תעזרי בהם כדי להגיע לגשר ולתחנות, טוב?"
"רגע, אתה לא לומד היום." אני מכינה את המטרייה. "אתה לא יכול להחזיר אותי?"
"יש לי משהו."
"משהו?" אני מעבירה את הלחץ ל-לחוץ עליו. "אתה לא משתף אותי. שוב."
"אני מעדיף שתתרכזי בפסיכומטרי." הוא מעביר יד בשיער הרטוב שלי.
"זה לא עוזר." אני מתרגזת. "מה הקטע של המסתוריות הזאת שלך?"
"טוב." הוא נאנח. "בערב כשנלך לחגוג איפשהו את זה שסיימת את הפסיכומטרי, אספר לך."
"מבטיח?"
הנייד שלו בדיוק מצלצל. אני רואה על הצג מספר שאני לא מכירה. ליאם עובר להילוך P, מרים את בלם היד ומסתכל במראות שאין אף אוטובוס נכנס באזור שהוא נמצא. "הלו?" כמה דקות אחר כך אני מבינה על מה השיחה: הטיסה למילאנו. או יותר נכון, מה נעשה בה. "רוצה לבוא איתי למשחק גם? אני אחזיר לסוכן תשובה כמה כרטיסים בסוף."
"מי מול מי? זה ליגה איטלקית?" כאילו זה משנה לי, אני לא באמת מבינה.
"אינטר מול נאפולי בסן סירו. משחק מעניין. ענבר ויעל גם יהיו."
אני מסכימה. "יאללה."
"יש." ליאם כבר מכין את השיחה החוזרת. "יאללה, בהצלחה שוב. אני גאה בך."
"לא ענית אם אתה מבטיח." אני כבר עם היד על הדלת כאני רואה מה השעה.
"אני אספר לך הכל בערב. מבטיח." הוא עוד נותן לי צביטה קלה בגב תוך כדי שאני יוצאת ונעלם במהירות.
אני מרגישה סוג של פאניקה כשאני הולכת בין המבנים וחצרות, לא מבינה איפה אני בכלל. בסוף לא הלכתי לאיבוד. מסתבר שלעקוב אחרי שלטים זה מספיק. אני עומדת מול הכיתה בה השם שלי מופיע ונכנסת פנימה תוך כדי שאני ממשיכה לנשום עמוק. האוויר הטרי אחרי הגשם והריצה כן משפרים את ההרגשה.
אני רועדת כשאני מוציאה מהתיק את הקלמר שלי והאוכל וממתינה. בשלב מסוים נכנסת אישה מסוימת, כותבת משהו על הלוח, נכנסים שני אנשים מבוגרים, שמים טפסים על השולחן והאישה זזה ואני רואה שהיא כתבה את השלב הראשון. אני בוהה בה כשהיא מחלקת באיטיות את המבחנים ו... מתחיל.

אני יוצאת מהכיתה והדבר הראשון שאני עושה הוא להתקשר לליאם. השעה אחת וכמה דקות. הנייד שלו סגור. תא קולי. אני כולי באדרנלין של סוף מסלול שאני אפילו לא חושבת למה ועוברת להתקשר להורים. אתמול, כשהייתי אצלם, חיפשנו את המזוודה הגדולה שלי במחסן ולא מצאנו. אבא אומר שיש מצב שהיא בחדר הכביסה באזור המנוע של המזגן ושאבדוק שוב כשאסיים עם המבחן.
אני עושה שיחת ועידה עם אמא ואבא ומספרת להם שלא הספקתי חלק מהתרגילים והיה לי קל יותר בחלקים של האנגלית והעברית. אני שומעת מישהו קורא בשם שלי תוך כדי השיחה, ורק כשאני מסיימת אני מסובבת את הראש ורואה את עמית רץ לעברי.
"אה, היית בטלפון." הוא סוג של מתנצל.
"צריך לעדכן את המשפחה איך היה." אני מניחה את התיק שלי על המדרכה ולובשת את המעיל. "נראה לי שהגשם יחזור בקרוב."
"כן." הוא מנופף במטרייה שלו. "בואי ניקח שאטל לבית קפה שפה. גם האוטו שלי שם באזור ליד."
אנחנו נוסעים בסוג של רכבת מצחיקה כזו עם מושבי עץ יחד עם עוד סטודנטים לעתיד נרגשים. כולם מדברים על הפסיכומטרי. עמית, אחד הבחורים הכי מבריקים וחכמים שפגשתי, מספר שהוא התקשה רק בחלק אחד והשאר הלך לו חלק. אנחנו יורדים ליד הקפה כשבדיוק מתחיל גשם חזק.
"אני חושבת שאמשיך מכאן לתחנה. אני רואה שיש פה גם כמה." יש מצב שאסתבך כי זה לא הצד שליאם הראה לי.
"חכי, עופרי. אני אקנה לי קפה ואקח אותך הביתה. אין מצב שאת חוזרת באוטובוס בגשם כזה." הוא כבר נכנס פנימה ואני בעקבותיו. באמת אין מצב.
כמה דקות אחר כך אנחנו רצים עם המטריות לאוטו שלו. פיג'ו בצבע אדום. וואלה. זה מצחיק לראות את עמית עם מטרייה ביד אחת, שקית תלויה לו על הזרוע עם הציוד וכוס הקפה החד פעמית שבטח רותחת ביד השנייה.
הוא זורק למושב האחורי את השקית שלו, מניח את הכוס איפשהו ליד ההילוכים ומתניע את האוטו. "לא ניפגש יותר, אה?"
"נכון." אני חוגרת את חגורת הבטיחות.
"הייתה תקופה יפה. גם אני קצת פחדתי, פשוט לא כמוך." הוא מחייך במבוכה. "שמחתי להכיר אותך."
"אני שמחה שעזרת לי במתמטיקה. השתמשתי בטריק שלך היום."
הקול שלו משתנה פתאום. "לא רציתי להביך אותך כל עוד אנחנו לומדים ביחד... רציתי להגיד לך ש... לשאול יותר נכון." הוא מסתבך במילים שלו. "את הבחורה הכי יפה שראיתי בחיים שלי, והיה הכי טבעי להביא לך את השוקולד במפגש הראשון כדי לפתוח כמו שצריך. בהמשך גיליתי שאת יותר ו... אני אפילו לא יודע אם יש לך חבר או שאני יכול להתחיל איתך או לפחות להתחיל בזה שנלך לסרט ביחד או משהו."
אוי. זה מביך. "יש לי חבר. אני גרה איתו. אתה לוקח אותי למעשה עכשיו לדירה שלו," אני ממלמלת.
"בחיים לא דיברת על זה." הוא מנסה להתגבר על המבוכה על ידי אמירה של משהו הגיוני.
"יש מצב." אני לא מרחיבה ביותר מדי מילים.
"כנראה אם לא הייתי ברוגז עם הפייסבוק, הייתי יודע." הוא נשאר עם הגישה שלו וממשיך לדבר, "אז מה את חושבת ללמוד? גם את זה לא ממש סיפרת. את מסתורית."
מדהים שכלפי חוץ, או לפחות בעיניי עמית, אני מצטיירת כמו שליאם הצטייר (מצטייר, אם נדבר על הבוקר) בעיניי. אני יכולה להיות כנה ולהגיד שהוא אף פעם לא שאל, אבל מעדיפה לענות שלא חשבתי על זה ממש וזהו. אנחנו מתחת לבניין.
"בניין ממש גבוה." הוא זוקף את הצוואר. "איזה קמים אתם גרים?"
"17. בסוף מתרגלים." אני מסירה את החגורה ונותנת לעמית חיבוק מהיר. אני שמחה שהוא מבין שזה לא במקום, גם אם היו לו כוונות, ומוריד את הידיים שלו ממני תוך שנייה.
"תודה על הטרמפ." אני אוחזת במטרייה במצב היכון.
"על לא דבר." הוא קורץ אלי.
אני סוגרת את דלת הרכב, עוברת את הכביש בריצה ונכנסת אל הבניין תוך כדי שאני רואה את האוטו של עמית נעלם. גם עוד פרק בחיים, שבטח יהיה משמעותי, נעלם. ועכשיו להתארגן למילאנו. בעצם, קודם לנסות לתפוס את ליאם. אני מחייגת ו... שוב תא קולי.

ליאם מגלגל את העיניים כשאני מעלה תמונה של הקוקטייל המגניב שלי לסטורי באינסטגרם. "אמורים לשתות אותו, לא לצלם אותו." הוא מנגב את סימני הקצף שכוס הבירה שלו השאירה על השפתיים. "בואי נרים את הקוקטייל והבירה שלי, ואת תלגמי משלך, לחיי הפסיכומטרי שנגמר."
אנחנו משיקים את הכוסות וכמה בחורים שיושבים שולחן לידנו וכבר די שתויים צועקים, "לחיים!"
ליאם הגיע לדירה רק בשלוש וחצי. הוא הדליק שוב את הדוד, בטענה שעשה מקלחת חפיפניקית בבוקר, והסתלק שוב כמו הסערה הקלה שבחוץ לא לפני שאמר, "אנחנו נדבר על הכל בערב. ניסע לטיילת בתל אביב לאחד הברים שבטיילת." אני הלכתי לבית של ההורים שלי כדי לקחת את המזוודה שאבא מצא (בסוף כן השתמשתי באוטובוס) ונשארתי שם עד שליאם התקשר שוב ואמר שהוא בבית עכשיו. אמרתי לו ברגל אחת על הפסיכומטרי כשנפגשנו, אבל ראו עליו שהוא טרוד במשהו אחר. הוא בחר שנלך לmike's place שממש על הטיילת, ואני כבר רציתי לדעת מה קורה.
"אז עכשיו תספרי לי יותר איך היה. מה זאת אומרת 'לא הספקתי כלום?' אין דבר כזה כלום." הוא נזכר בשיחת הרגל וחצי.
"נגיד היה חלק במתמטיקה כשהגעתי קצת אחרי החצי שלו וכבר נגמר הזמן." גם כשאנחנו בתור הבר עצמו ויש לי תנור קרוב אלי, קר לי. הגשם פסק לבינתיים.
"אז למה לא דילגת הלאה אם נתקעת? כל הקטע הזה לצבור כמה שיותר נקודות. את מקבלת על מה שאת יודעת, לא מה שאת לא יודעת." הוא חושב שהוא מחדש לי.
"בעברית ובאנגלית היה יותר פשוט להתמודד. היו חלקים שסיימתי והיו חלקים שהייתי קרובה לסיום, עניין של שאלה או שתיים." אני מרימה יד למלצר ומבקשת צ'יפס כי הקוקטייל עם הבוטנים שהגישו לא טעימים לי בכלל. ליאם מפתיע אותי ומזמין כריך רוסטביף.
"היה לי יום מבולגן גם. לא אכלתי, אם חושבים על זה," הוא מסביר כשהמלצר הולך.
"השארת את המחבת על הגז אז הנחתי שתבשל לך כשתחזור... כאילו, אחרי שהחזרת אותי." אני מגלה שהוא מחזיק את עצמו ואומרת, "לא שכחתי את מה שאתה צריך לספר לי."
"אני יודע שלא שכחת." הוא מסתכל עלי עכשיו במבט חודר שקצת מאיים עלי. אני לוגמת מהקוקטייל שלי וכמעט רושמת לעצמי בראש לבקש מים כשהמלצר יחלוף כאן שוב כשליאם אומר, או יותר נכין מטיל פצצה, "הייתי אצל פסיכיאטר היום."
אני נחנקת מהמשקה ויש מצב שגם פולטת אותו.
"מה?"
וואו. מאיזה זה נפל עלי? כל התקופה הזו הוא נצר בתוכו דברים שבסוף הוא היה חייב ללכת כמו סופת טורנדו לאיזו קליניקה? רגע, פסיכיאטר יכול לתת כדורים, לא? אני מעדיפה להקשיב לו במקום לשקוע בעצמי.
"הייתה לי פגישה מזמן. זוכרת את הפגישה הראשונה עם הפסיכולוגית לפני חודשיים בערך? אז באותו מועד קבעתי כבר את הפגישה להיום, פשוט זה לוקח זמן." הוא משלים לי חלקים ורואים שהוא לא רוצה להיתקע על כך וממהר או רץ, במקרה שלו, בחלקים. "חוץ מהשיחות הרגשתי שצריך לבדוק עוד משהו. אחרי באמת ארבע פגישות איתה הגענו להבנה שכדאי שלא אבטל את התור. כן הייתה מחשבה לבטל ו... המשהו הזה הכרחי."
"משהו?" אני מנסה לא להישמע דרמתית. זה לא הולך לי. "ליאם, חשבתי שאתה לא רוצה כדורים יותר. לא כדורים כאלה." יש לי עוד מיליון שאלות, אבל אני עוצרת את עצמי ונותנת לו להמשיך.
"חיפשנו אלטרנטיבה נוספת חוץ מהריצה."
"מותר לי לשאול שאלות?" אני יודעת שיש הסכם מטופש שנחתם בדיוק כאן, בטיילת של תל אביב, לפני שנה וקצת.
הוא מהנהן. "דברי."
"מי זה אנחנו?"
"המטפלת שלי ואני. אני לא מכיר את הפסיכיאטר והוא לא מכיר אותי. יש הפנייה אליו ו... את יודעת, כמו רופא מומחה. הוא קורא את התיק ומחליט על תרופות." הוא עוצר את המלצר לרגע ומבקש מים. "רוצה גם?"
"כן." אני מחכה שהמלצר יעוף. איזה רגע "נהדר" לעצור אותו. ליאם אלוף בטיימינגים. גם המקום הזה, שיו, עם כל המוזיקה.
"בהתחלה חשבתי שזה סתם לקבוע תור, לשריין כזה, למצב ביטחון. בסוף המפגש האחרון הבנו שעדיף שאתייעץ איתו," ליאם ממשיך לבד.
"ממתי אתה מרגיש את הצורך הזה?" עכשיו אני רוצה שהמלצר יבוא כי יש לי מחנק בגרון.
"אני לא יודע אם שמת לב בכלל. לאחרונה אני מתקשה להירדם." הוא שם לב שאני מתחילה לרעוד וישר עוטף את שתי כפות הידיים שלי בשלו. הן חמות. "אל תפחדי. זה לא עכשיו שרוצים לאשפז אותי. חשבתי, הנחתי, שהתרופה הטבעית להירדמות הוא להעמיס על עצמי הרבה והגוף באמת נרדם לבד כי הוא מתעייף."
"אתה לא עסוק מלכתחילה?" אני לא מבינה. יכול להיות שפספסתי את זה שלוח הזמנים שלו לא כזה מלא?
"אני תמיד מעדיף כמה שפחות זמן מת. כמה שפחות לחשוב. נגיד... נגיד כשאת בבית, אני בעיקר סביבך וזה טוב לי." הוא קופץ ישר, לפני שאני מצליחה להגיב לי. "זה טוב לי, באמת. כל הקטע עם הפסיכומטרי שלך בא לי בזמן. כשאני איתך, אני פחות חושב על דברים אחרים. גם כשאני בלימודים, לאחרונה עם אבא שלי במשרד... אמרתי את זה כבר, ואני לא רוצה שתחשבי מנוצלת, לא סתם המעבר שלך לדירה שלי היה חשוב לי."
"אתה חושב עכשיו למשל?" השאלות לא נגמרות לי.
המלצר בדיוק מגיע עם שתי כוסות מים וקערת הצ'יפס שלי. "עוד מטבל חוץ מקטשופ?"
"מיונז," ליאם משיב מיד ולוקח חתיכה. "שלי מגיע עם צ'יפס גם, נכון?"
"כן. עוד משהו? מנה בשבילך?" המלצר מסתכל עלי.
"בקבוק סודה." ליאם בכוונה אומר את זה? כדי לגרום לי לצחוק? אני באמת צוחקת. בסוף תמיד הכל חוזר לפגישה הראשונה שלנו.
אני מושיטה יד ומסדרת את הקפוצ'ון של הסווצ'ר הכחול משהוא לובש. "אתה עוד שנייה תיחנק מרב שהחוטים הדוקים."
"את יודעת על מה אני חושב?" הוא יושב בכיוון הים, אני לכיוון השירותים ומצביע על הטיילת. "הייתי פה עם יונתן. סיפרתי לך פעם על ההלם שהוא חווה כשהבאתי אותו לתל אביב, לא?"
"כן."
אני אוכלת לאט בכוונה. הרבה מחשבות רצות לי בראש, אם כבר מחשבות. המלצר מגיע עם המנה של ליאם, שאומר לי לקחת מהצ'יפס שלו גם אם ארצה. הניידים שלו ושלי בתוך תיק הצד שלי, ויש משהו ממש מרגש בזה שהוא כולו מחויב לספר לי דברים בלי הסחות דעת חיצוניות.
"למה את לא מדברת?" הוא שואל בפה מלא.
"אני בהלם." אני לוקחת את צלוחית המיונז שלו.
"לספר לך מה אמר הפסיכיאטר?" הוא מלקק את האצבעות שלו.
זאת הפעם הראשונה שאני לא מתחרמנת מכך, וזה מוזר לי. מחשבות הסקס ולמצוץ לו שוב כן התגנבו לי לראש, ולכן אני ממלמלת בטמטום מוחלט, "לרוץ מרתון שלם?"
"מה?" ליאם לא מבין מאיפה הבאתי את זה. גם אני לא.
"לא משנה." אני מסמיקה ומזל שחושך והוא לא יכול לראות.
"נכון היום כשחזרתי, יצאתי שוב בריצה?" הוא מניח לרגע את הכריך שלו, שולף מפיות ומנגב את אזור השפתיים שהתמלא רוטב.
"הייתה לי תחושה שזה קשור לזה." אני פותחת את בקבוק הסודה ומוזגת לכוס המרוקנת של ליאם את רב הבקבוק.
"כן, טוב. היה לי מרשם שהייתי צריך להמיר אצל הרופא משפחה שלי לכדורים כדי שאוכל לקנות אותם בבית מרקחת של קופת החולים," הוא מדבר בשקט, ואיכשהו אני מצליחה לשמוע למרות המוזיקה. "קניתי את החבילה הראשונה בינתיים. יש באפליקציה עוד מרשמים, אבל אני לא מאמין שאצטרך."
"זה ניסיון? כדורים לניסיון?"
"לא בדיוק. מדובר בכדורי SOS חדשים." הוא שוב מרים את הכריך שלו ומתחיל לאכול מחדש.
"אתה מתכוון שבעצם הביאו לך אותם כי הקודמים היו פגי תוקף?" ואני כמעט משלימה 'ושזרקתי אותם לפח כשהיית בהתקף, אבל לפני דאגתי לתת לך אחד'.
הוא משיב בפה מלא, "אסור לי להיות בלי."
"אתה יכול לענות תשובות קצת יותר ארוכות כשתסתיים לאכול?" אני לוקחת את הצ'יפס שבצלחת שלו. שמו תיבול אחר בשלו והוא איכשהו יותר פיקנטי.
הוא מסיים את הכריך ופותח את שתי אריזות המגבונים שקיבלנו. "אני יכול את שניהם?" אני מהנהנת לאישור והוא ממשיך, "את רוצה לדעת מה היה בפגישה? מה אמר לי הפסיכיאטר?"
"כן." אני מוזגת לכוס שלי את רבע בקבוק הסודה שנשאר ושואבת הכל עם הקש.
"סיפרתי לו מה קרה אחרי שבעצם הטיפול הסתיים. את יודעת, הנפצים." הוא אומר דברים רציניים, אבל משהו באווירה כאן או אולי באמת שסיימתי את הפסיכומטרי בהצלחה, כלומר ניגשתי למבחן בסוף ולא ברחתי, מעודדים אותו. "סיפרתי כל מה שקרה בלילה ואת התופעות שהיו בימים שאחרי. עכשיו כדור SOS יהיה איתי לכמה ימים בהתקף הבא. אני לא לוקח פעם אחת וזהו, אני לוקח כמה ימים שצריך עד שאני מרגיש שזה עובר."
"התקף זה לא בהכרח ההגעה של הדוב, נכון?" אני זהירה.
"התקף יכול להיות ריח של עשן בל"ג בעומר, למרות שהשנה הייתי עם זה בסדר. יכול להיות טעם של שימורים מסוימים שיזכירו לי את הלילה שם. יכול להיות הרבה דברים." עכשיו, כשהידיים שלו נקיות, ושלי פחות, הוא משלב אותן בשלו מחדש. "הכדורים כבר בבית. בדיוק באותו מקום כשהיו ההם שזרקת. בזמן הפנוי שלך, תעברי על ההנחיות שבקופסה, בסדר?"
"ברור." אני יודעת שאני חייבת לעשות את זה.
הוא מחייך חצי חיוך. "זה פחות או יותר מה שהיה. כמובן שהומלץ להמשיך לרוץ ולחשוב על תרופה יומיומית, אבל אני באמת לא רוצה."
"אז מה אתה הולך לעשות עם זה שאתה לא נרדם?" אני מסתכלת על כפות הידיים שלנו שמשולבות במושלמות.
"אני לא יודע." הוא נאנח. "קיבלתי מרשם גם לכדורי שינה, אבל לא המרתי אותו. עדיין. אני לא רוצה להתמכר לזה שוב."
"אתה לא נאבק בשינה שלך כשאתה במצב רגוע," אני ממלמלת.
"מצב רגוע," הוא מחקה אותי. "זאת הגדרה מעניינת."
"זה עדיף מליאם שבמצב שקט." אני לא אתן לו יותר בחיים שום כדור לדעתי. זאת צריכה להיות החלטה שלו נטו לבד, לא משנה אם הוא במצב לכך או לא.
"אני לא יודע מה קורה בחוץ כשאני ישן עם כדור." הוא מסמן למלצר להביא חשבון ופותח את הקיסם היחיד שקיבלנו. "נגיד הלילה, אני אירדם איתך ואחשוב על איטליה מחר ואני אאמין שיהיה בסדר. אני חושב שהפחד הזה להירדם או ההתקשות מגיע לפני תאריכים מסוימים בחיים שלי שיש להם משמעות."
"בבית של יונתן ביום הזיכרון, נרדמת לפני." אני מזכירה לו איך הייתי כולי מלאת צמרמורות וחיבקתי אותו חזק והוא בכלל ישן.
"לפעמים אני פשוט מכריח את עצמי לעצום עיניים וצולל לשינה. לא יודע איך זה קורה." הוא מוציא את הארנק שלו מכיס הג'ינס שהוא לובש ומפהק. "היום אני בטוח אירדם טוב. באמת עשיתי מלא דברים ובא לי פשוט לצחצח שיניים ולהיקבר במצעים עד הטיסה."
"אבל צריך לארוז." אני מוחצת לו את האף.
"נכון." הוא שוב מבקש מהמלצר שלא מגיע את החשבון. "בקצב הזה אנחנו נישן כאן."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי תעלי עוד פרק
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
עובדת עליו
אולי הלילה
הגב
דווח
Liron Shapira
Liron Shapira
ואווו תקשיבי קראתי עכשיו כמה פרקים ברצף אחרי הרבה וזמן, ופשוט מושלם באמת, עופרי וליאם מתבגרים ביחד כל אחד בדרך שלו, וזה פשוט יפה בעיני, המשך דחוף!
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 27 תגובות
כותבי החודש בספרייה
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
סיפורים אחרונים
הבא בתור
הבא בתור
מאת: Life is a game you win some you lose some
כעסים
כעסים
מאת: SH .
שייכות
שייכות
מאת: Yael Shayn
פסל חול – פרק 15 +18
פסל חול – פרק 15 +18
מאת: Phil By
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl