כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

ג'וזפין - פרק 1

-


פרק 1

היה זה ליל סתיו קריר, אמצע אוקטובר 1988.שלוש שנים בלבד לאחר האסון הנורא שפקד את בית משפחת פיטרסון.
אלייזה בדיוק נכנסה לחדרה הגדול, שחלקה בעבר עם אחותה. כעת הוא היה רק שלה.
החלל הריק שמילא את החדר העיק עליה מאוד, וככל שבילתה יותר זמן לבדה בתוכו, לבה התרוקן משמחה.
היא הייתה בחורה צעירה ויפהפייה. בפברואר של אותה השנה מלאו לה עשרים ושש שנים. שיערה השחור היה ארוך וחלק, עיניה היו כחולות-ירוקות ומבט בוגר נראה על פניה. היא הייתה עדינה ושברירית ולעיתים נדמה היה כי העדיפה להסתגר בתוך עצמה.
דיאנה, אחותה, הייתה בת עשרים ואחת. נערה שובבה ומלאת חיים. עיניה החומות נצצו כשדיברה והייתה נוהגת להתרגש מכל הרפתקה שנקרתה בדרכה.

דיאנה נכנסה לחדר ומצאה את אלייזה יושבת בחלק האחר שלו.
הם נמנעו מלהגיד את שמה המפורש של הנערה שהתגוררה בו פעם, דבר שהיה גורם להן צער רב, לכן כינו מקום זה בשם "הצד האחר של החדר".
אלייזה הגניבה מבט מהורהר לעבר דיאנה.
"הגיע הזמן," היא אמרה.
בהיסוס רב, פתחה אלייזה את המגירה הראשונה בשידת העץ החומה.
הן העבירו את תכולת המגירה לקופסה גדולה, שיועדה לאחסון בחדרון הקטן שבעליית הגג.
כשפתחה אלייזה את המגירה השנייה, הושיטה את ידה ולקחה בתנועה חפוזה דבר מה מתוך המגירה. דיאנה, שהייתה עסוקה עם הקופסה הגדולה, לא הבחינה בכך.
הן סיימו את מלאכתן עד האור הראשון של הבוקר, ובשעה זו היה "הצד האחר של החדר" מסודר ונקי מכל ציוד.
המדפים היו ריקים, השידה עברה לחדר אחר, הספרייה עמדה בודדה ויתומה, שטופת זיכרונות.
רק המיטה נשארה כפי שהייתה. אלייזה סירבה להזיז אותה ממקומה.

בלילה שלמחרת, ישבה אלייזה על המיטה הריקה שהייתה שייכת לאחותה ומבט נוגה על פניה.
כעבור דקות אחדות, היא הוציאה ספר קטן מכיס מעילה ואחזה בו בחוזקה.
היא הביטה במילים שהיו כתובות על הספר ודמעות אחדות זלגו על לחייה.
"יומנה הסודי של ג'וזפין פיטרסון," היא לחשה.
היא מחתה את דמעותיה ובזהירות רבה, כמי שמחזיקה אוצר יקר ערך בידה, פתחה את היומן והחלה לקרוא.

יומן יקר,

לכבוד העמוד הראשון אספר לך על עצמי. שמי הוא ג'וזפין פיטרסון, אני בת שבע-עשרה וגרה בלונדון. אני אוהבת לכתוב, וכל מה שכתבתי עד עכשיו נשמר בדפים יקרים ששמרתי בחדרי. לאחרונה אמי זרקה אותם, לא בכוונה, ולאחר כאב עצום של זיכרונות וכתבי יד אבודים, החלטתי לרכז את רוב כתיבתי ביומן זה.
אני אוהבת צילום וכתיבה. אחותי אלייזה בדרך כלל לא מבינה אותי כשאני מתלהבת לצלם כל דבר שאני רואה. אני חושבת שתמונות זו מתנה יקרת ערך וחשובה. התמונה מנציחה את הרגע, רגע שלא יחזור, ובעזרת התמונות אפשר לשוב ולהתבונן באותם זיכרונות שלעולם לא יחזרו.

אלייזה לקחה נשימה עמוקה, ובהיסוס רב עברה לעמוד הבא.

כעת, אשמח לספר לך קצת על זיכרונות הילדות שלי ועל הרגעים שהשפיעו עליי יותר מכל. מקווה שתשמור על סודותיי, יומן יקר, ושאיש לא ימצא אותך לעולם.
אחד הזיכרונות החשובים הראשונים שלי הוא מסיבת יום ההולדת של אחותי הקטנה.
"ג'וזפין, תקשיבי לאחותך הגדולה," אמרה אמי.
עשיתי לה פרצוף חמוץ והלכתי אחרי אלייזה, אחותי הבכורה. הייתי אז בת שבע. אלייזה הייתה בת תשע, שנתיים מעליי. דיאנה, אחותנו הקטנה, הייתה בת ארבע. היא נולדה שלוש שנים אחריי. ועשר שנים אחריה נולד ווילאם, אחינו הצעיר, הבן היחיד של ההורים.
אני זוכרת את יום הולדתה הרביעי של דיאנה בבהירות רבה. הכנו את מסיבת ההפתעה באותו הבוקר, ודיאנה התארחה אצל חברתה הטובה ברחוב שממול עד שהמסיבה תתחיל. ניפחנו בלונים וקישטנו את העוגה. הכנו כרזות צבעוניות ותלינו ברחבי הבית. עזרתי לאלייזה לכתוב על דפי נייר גדולים: "יום הולדת שמח, דיאנה!" ואחר כך צבענו את האותיות בצבעים הכי יפים.
ההורים קנו לדיאנה את הבובה הגדולה הזאת, שהיא כל כך רצתה, בשם כל המשפחה. הבובה הייתה כמעט בגובה של דיאנה והיה לה שיער חום ארוך וחלק ועיניים ירוקות נוצצות.
הרגע שבו דיאנה פתחה את המתנה וראתה את הבובה הגדולה היה אחד מהרגעים שאני הכי זוכרת מתקופת הילדות שלי. החיוך שהיה מרוח על פניה, ההבעה המופתעת, השמחה, האושר, הצחוק המתוק. צחוק של ילדה קטנה שהגשימה את חלום חייה וקיבלה את הדבר שרצתה יותר מכל.
אהבתי את דיאנה, למרות שאף פעם לא הודיתי בזה. נהגנו לריב ולהתווכח על כל דבר אפשרי. ותמיד, כמובן, היא הייתה זאת ש"זכתה" מכיוון שהיא הייתה הילדה הקטנה יותר מבין שתינו ונאלצתי לוותר לה.
בעשר השנים הראשונות של חיי, גם הקשר שלי עם אלייזה לא היה טוב במיוחד.
אך מאז אותו יום בגן השעשועים, כשהייתי בת עשר, הכל השתנה.
זה היה יום נעים במיוחד. הלכנו לגן השעשועים, רק אלייזה ואני. מאוחר יותר הצטרפה אלינו מרילין, חברתה של אלייזה. שנאתי את מרילין. היא הייתה ילדה שחצנית ויהירה. תמיד רצתה לנצח בכל המשחקים והתנהגה בחוצפה ובגסות רוח.
"מי יכולה לטפס על העץ הזה?" היא שאלה אותנו באמצע המשחק.
"לא אני," אמרתי ישר. לא התכוונתי לבצע את המשימות שלה, בטח לא כשהן מסוכנות.
"אלייזה?" היא שאלה במבט שמרמז על צרות.
"ל... לא," גמגמה אלייזה.
"כן! את לא אמיצה?" מרילין התפרצה.
"אני כן אמיצה! אבל אני לא יכולה."
"בטח שאת יכולה! ואז תוכלי להצטרף מועדון הסודי שלנו."
"איזה מועדון סודי?" אלייזה התעיינה, אך יכולתי לחוש בפחד בדבריה.
"מועדון הילדים האמיצים העולמי," סיפרה מרילין בהתלהבות, תוך כדי שהיא דוחפת את אלייזה לעבר העץ.
"אילו ילדים?" אלייזה ניסתה לעכב את העניין כמה שיותר.
"ילדים מכל היבשות בעולם. לא רק מאירופה. באמת!" מריאלין נראתה די כועסת, אך נחושה בדעתה לשכנע את אלייזה לטפס.
"לא רק מאירופה? אני מתערבת איתך שמדובר, אולי, בכמה ילדים מלונדון," אמרתי בלעג.
"ששש," מרילין גערה בי.
"את יודעת מה?" המשכתי, "אני מתערבת איתך שאת החברה היחידה במועדון שלך!"
מרילין סטרה לי על הלחי, והלחי שלי בערה מכאב. שמתי את היד על הפנים ויכולתי לחוש בחום הצורב שהתפשט על העור שלי. שנאתי אותה יותר מכל באותו הרגע, ועצרתי את הרצון העז שהיה לי לזרוק עליה משהו, לדחוף אותה, להכאיב לה.
היא הצליחה לשכנע את אלייזה לעלות על העץ, וצפיתי באחותי הגדולה מטפסת באיטיות, נזהרת שלא ליפול כשהיא דורכת על כל ענף.
כשהגיעה גבוה מספיק היא צעקה מלמעלה, "עשיתי את זה! עכשיו תעזרי לי לרדת!"
מרילין העמידה פנים שהיא לא שומעת, "מה היא אמרה? אני לא שומעת אותה."
"היא רוצה שתעזרי לה לרדת," אמרתי.
"מה?"
"ל-ר-ד-ת," הדגשתי את המילה.
"אוי, שכחתי מארוחת הצהריים! אני חייבת ללכת לעזור בבית. נתראה!" היא התחילה לרוץ במהירות לכיוון השני.
"היי!" קראתי לעברה, "למה לא טיפסת לשם בעצמך?! את מפחדת, אה?!"
מרילין התעלמה ממני והמשיכה לרוץ.
הבטתי למעלה. אלייזה נראתה מפוחדת.
"תעזרי לי!" היא קראה לעברי.
לא ידעתי איך לעזור לה. היא הייתה במקום די גבוה על העץ ולא הייתה לי שום דרך להגיע לשם אלא אם כן הייתי מטפסת בעצמי.
כן, זה מה שאני צריכה לעשות. לטפס. אבל איך אני ארד משם?
נותרתי אבודה עם מחשבותיי כמה שניות ולאחר מכן החלטתי.
"אני עולה!" קראתי לעברה.
התחלתי לטפס. העובדה שהעץ היה מחוספס עזרה לי להיאחז בכל מיני בליטות משונות עליו.
כשהגעתי למעלה, הייתי יחסית רחוקה מאלייזה.
"תתני לי את היד שלך!" אמרתי לה.
היא ניסתה לתת לי את ידה, אך המרחק בינינו לא אפשר זאת.
"אני נופלת!" היא החלה לייבב.
"לא, את לא!" ניסיתי לעודד אותה. "תחזיקי חזק!"
אלייזה התחילה להחליק מעט ונשימתי נעצרה.
"את יכולה לעשות את זה, תתני לי את היד שלך!"
"אני נופלת! אני נופלת! תעזרי לי!"
לפתע היא החליקה בבת אחת. הכל קרה מהר מדי. היא תפסה את אחד הענפים בשתי ידיה והתחילה לבכות.
הענף עמד להישבר. הסתכלתי למטה חסרת אונים. לא היה אף אחד בסביבה.
באומץ רב, עברתי לחלק אחר של העץ וממש לפני שהענף נשבר, תפסתי אותה.
"אני מחזיקה אותך!" צעקתי.
אלייזה עדיין בכתה.
עזרתי לה לטפס. היא ישבה על הענף הגדול של העץ ושפשפה את עיניה.
"אוי, לא, מה אנחנו הולכות לעשות, ג'ו?" היא שאלה מבולבלת.
הופתעתי מהדרך שבה אמרה את שמי. היא בדרך כלל נהגה לקרוא לי ג'וזפין, בצורה רשמית. עכשיו פתאום היא קראה לי 'ג'ו'. משהו השתנה בינינו.
אמרתי לה שתרד ראשונה למטה. אני אהיה למעלה ואתפוס את הידיים שלה אם היא תחליק. לאט לאט היא ירדה, ואני למעלה, בכל פעם יורדת שלב נוסף כדי להיות בדיוק מעליה.
כשהגענו למטה, היינו חבולות ופצועות. חזרנו הבייתה עייפות. אמא חבשה את הפצעים והכינה לנו אוכל.
לא סיפרנו לה על מרילין.
אבל בתוך תוכי, ידעתי שאלייזה לא תשוב לשחק איתה יותר.
וידעתי גם שאחרי מה שהיה היום, אולי אלייזה ואני סוף סוף נהיה חברות.

אלייזה סיימה לקרוא את העמודים הראשונים ביומן ואימצה אותם אל לבה.
"ג'ו," היא העזה לבטא את השם בקול.
היא חשה געגועים עזים לאחותה, שהייתה ידידת נפשה, ואיננה עוד.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

אפריל גל גילרוביץ' עקוב אחר אפריל גל
שמור סיפור
ספרים מאת אפריל גל גילרוביץ' אפריל גל גילרוביץ'
מסדרונות רוני בת השבע לא ידעה שחייה עומדים להשתנות. ביום שבו אמה הביולוגית מתה, היא פוגשת בבית החולים את מישל, אישה בת עשרים ושתיים שעומדת ללדת בקרוב. קשר חם ומדהים נרקם בין השתיים והן מבלות שלושה שבועות נפלאים ומלאי אהבה בבית החולים. ואז, מגיע הרגע שבו מישל צריכה לעזוב ולהתחיל את חייה החדשים עם משפחתה החדשה. בבוקר חורפי של חודש ינואר, רוני הקטנה ננטשת מאחור עם לב שבור. החיים בחוץ לא קלים עבורה והיא נאלצת לחוות רגעים קשים של מחסור ובדידות. עם הזמן, היא לומדת להתמודד עם אותן חוויות בדרכים שונות ומעניינות, בעזרת אנשים יקרים שהיא פוגשת בדרכה. אך בכל מקום שאליו היא מגיעה בחייה, רוני תמיד ממשיכה לחפש את מישל, אותה דמות אימהית שאיבדה בגיל שבע, וחולמת לפגוש אותה שוב יום אחד. מחיר: החל מ₪20 לרכישת הספר
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אני אוהבת את אלייזה =)
הגב
דווח
1 אהבתי
אפריל גל גילרוביץ'
אפריל גל גילרוביץ'
גם אני :)
הגב
דווח
guest
קראתי את כל הפרקים והסיפור ממש מקורי
לא כמו רוב הסיפורים שיש היום
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 11 תגובות
אפריל גל גילרוביץ' היא מחברת הספר
מסדרונות לרכישת הספר
כותבי החודש בספרייה
אפריל גל גילרוביץ'
מחנה ההשמדה מיידנק
מחנה ההשמדה מיידנק
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכירה אתכן
אני מכירה אתכן
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
החורף שלי
החורף שלי
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
מתח
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
כועסת
כועסת
מאת: Shirel Ben-Or
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
ההספד שלא היה
ההספד שלא היה
מאת: Nizan Zarotski
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
מומלצים מהמגירה
השדים שבארון
השדים שבארון
מאת: moshe shachar
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף