כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 51

הפוסט טראומה של ליאם מגיעה לומר לי "פורים שמח"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109

פרק 51: להתפוצץ

אני מהדקת את המעיל שלי אל הגוף ומסתכלת כל רגע לעבר האופק. "רק שלא נפספס את האוטובוס."
"בדקת ב-MOVE IT מתי בדיוק הוא מגיע?" ליאם מגביר את קצב ההליכה שלו, שלמרבה ההפתעה איטי יותר משלי.
"כתוב שעוד שתי דקות, רק שלפעמים הוא מקדים קצת." אני מתנשפת כשאני רואה כבר את התחנה במרחק כמה צעדים. "אתה יודע לבד שהנסיעה תהיה ארוכה גם ככה כי חלק גדול מתל אביב חסום."
ליאם מהנהן. "למדתי משנה שעברה." בסוף גם הוא נכנע לקור וסוגר את רוכסן המעיל שלו כך שהטי שירט הכחולה עם הלוגו של מרתון תל אביב נבלעת. "ואם כבר חסום- הפעם אם נלווה את מאיה, אני אדאג שזה יהיה רק מדרך מסודרת."
אני צוחקת צחוק מאולץ. "אחלה בדיחה."
"מה? היא תהיה גם." הוא מתמם.
אני עושה פרצוף. "אני לא הולכת להצטרף לליווי."
למזלה של מאיה, היא הגיעה לזירת ההתכנסות עם חברה נוספת. אני מפגינה התעלמות מושלמת ממנה גם כשליאם עצמו כבר יוצא לריצה, ואני מרשה לעצמי לקנות את אותה הפיצה משנה שעברה בלי החשש שאקיא אותה הפעם. לא אכפת לי מנעיצות המבט של החברה שלה בכלל. אני לא רוצה לדעת מה מאיה אומרת לה או איך היא מציגה אותי ("משוגעת"/ "ילדה קטנה").
אני מוצאת רמפה שהיא בעצם עמוד תאורה עם קצת בטון פנוי ומשקיפה על הרצים עד שאני קולטת את ליאם מרחוק. אני נותנת לו להסדיר את הנשימה לפני שאני מתקרבת אליו.
"התפוצצות!" הוא מאושר, הידיים שלו על הברכיים שלו שהוא בסוג של התכופפות.
מאיה והחברה שלה שומרות מרחק ולא מתקרבות אלינו בכלל. אם כבר, ליאם הוא זה שמתקרב אליה, נותן לה חיבוק ולחברה שלה גם, והם מדברים ארוכות כשאני בודקת מי צפה לי בסטורי הבומרנג המגניב שעשיתי ביריקת הפתיחה.
כשהוא חוזר אלי, אנחנו לבד. הוא לא אומר שום דבר על ליווי, ואני מציצה מעבר לכתף וקולטת את מאיה והחברה שלה פונות לכיוון הנגדי. היא עושה את אותו הדבר כמוני, והמבט שלנו מצטלב לכמה שניות. הלב שלי דופק ממש מהר, אבל אני מצליחה להפגין קרירות כלפיִ חוץ ומסובבת את הראש באלגנטיות חזרה אל ליאם. הוא מדבר ללא הרף על הזמן החדש שלו וכמה הוא שמח שהוא הצליח בארבעת החודשים האלה גם לחזור לרוץ טוב ("בדרום אמריקה כמעט לא רצתי") וגם לשפר את הזמן.
"הפעם אתה תוכל להתקלח כשנגיע הביתה." אני מחייכת ומזכירה לו מה קרה שנה שעברה.
"תכלס." הוא מציץ בשעון שלו. "רוצה ללכת לקפה גרג בקניון TLV? אני צריך גם ככה לבדוק שם משהו באיזו חנות."
אני מעדיפה לטייל בין חנויות הבוטיק של דיור וקליניק, ואנחנו נפגשים במדרגות הנעות ליד H&M. "אתה רעב?" אני מנסה לקלוט מה יש בשקית שלו.
הוא מחזיר שאלה, "מה נראה לך?"
אנחנו מזמינים פסטה פיצה בשבילי וארוחת בוקר בשבילו. הוא מסיים את שלו במהירות ומרשה לעצמו לקחת משלי, על אף שהטבעתי את הפסטה והגבינה הצהובה המותכת בטבסקו. משהו בי שמח לראות שחזר לו התיאבון אחרי הימים שאחרי הלילה ההוא. כן, ניסה לאכול כרגיל, אני יודעת, אבל הבחנתי שזה לא ליאם שאני מכירה. אני, לעומתו, לא הצקתי לו שהוא לא אוכל. אותו משהו בי גם ידע שיגיעו עוד התקפים קטנים כאלה, רק שהוא לא ניחש שההתקף הבא, או יותר נכון ערב אימה, יגיע בימים הקרובים.

באחד הערבים אני צופה לי ב"כוכב הבא" בעוד ליאם מדבר לידי בפלאפון עם נופר. היא לומדת איתו לתואר ופגשתי אותה ואת בן הזוג שלה כבר ביום העצמאות כשבעצם התבשרתי על כך שאני עוברת לגור בדירה של ליאם כשיטוס לטיול שלו לכמה חודשים וזה זמני. עכשיו אני גרה כאן שוב וזה קבוע. אני מכוסה בשמיכה ולא הכי בא לי להוציא את היד ממנה, להוציא את השלט ולהגביר את עוצמת הטלוויזיה, אבל הוא פשוט לא מפסיק לפטפט שאני נאלצת להעיף אותו לחדר. גם למרפסת בקור הנסבל הזה בסדר.
כשליאם חוזר לסלון, הוא עומד בכוונה מולי ובעצם מסתיר לי את מסך הטלוויזיה. "יש לי משהו לספר לך." הקול שלו לא דרמטי בכלל.
"מה?" אני מגלגלת את העיניים. "זה לא יכול להידחות לפרסומות? אתה מפריע לי לראות את מרגי."
ליאם מפנה את הגב אלי וקולט את מרגי שר. "לא מעניין," הוא אומר ומסתובב חזרה. "יותר מעניין זה שנופר הצליחה לרשום אותך למסיבת פורים של האוניברסיטה."
"לא, לא." אני מתחילה להילחץ. "נו, ליאם. למה אתה עושה את זה? הבהרנו את זה שאני 'שונה' מהם. אני לא אדע איך להתנהג עם אנשים שלכולם יש הורים עשירים ולא עבדו ולו יום אחד בחייהם, ואני אגיד שאני מלצרית!"
הוא לא מתרגש. "הם לא כאלה בכלל. את תהיי עסוקה בריקודים ואת תהיי איתי."
"אני לא באה."
"אין לא." הוא לא מניד עפעף. "את באה איתי."
"אני לא רוצה ללכת למסיבה של האוניברסיטה." אני עוד שנייה פורצת בבכי. "למה אתה לא עושה לי את זה? גורם לי להתבייש במה שאני?"
"חכי רגע. המסיבה של האוניברסיטה עדיין לא בטוחה. אמרתי שהצלחתי לרשום, לא אמרתי שזה בטוח. מה שבטוח זה שאת באה איתי למסיבה. אם את לא תקבלי אישור, אנחנו נמצא משהו אחר."
"אנחנו זה... ?" אני כבר לא מרוכזת בתוכנית.
"החברים שלי ואני. יש כל כך הרבה מסיבות בתל אביב." מתחילות לכאוב לו הרגליים אחרת אין לי הסבר למה הוא פשוט קורס לו על הספה השנייה וממש מרים רגליים.
"למה דווקא תל אביב? הייתי אמורה להיות במסיבה ברוטשילד לפני שנתיים וההמתנה במדרגות פשוט גרמה לי ולעדי ללכת לשבת בנאפיס בראשון לציון." אני נזכרת בערב הזה. עוד סיבה למה אני שונאת את פורים. הרגשתי ממש עלובה לשבת שם עם האנשים המבוגרים ולאכול המבורגר טלה, אבל זה היה הדבר היחיד שעלה לי בראש כדי שלא נרגיש בבאסה עם תחפושת.
"אז בהרצליה. וואט אבר." הוא עובר לשכב על הצד ומסתכל עלי. "השנה את לא מבריזה, גברת מאפרת צמודה שלי."
יובל הרגיל אותי שתחפושת בזוג זה פתטי, לכן אפילו לא העליתי את הרעיון בפנים ליאם. הוא ביקש שאצייר לו את דדפול על הפרצוף וניסה לחשוב איתי למה אני אתחפש. או יותר נכון, מה אצייר על הפנים שלי. משום שבסוף לא קיבלתי אישור להצטרף למסיבה של האוניברסיטה, נופר מצאה משהו אחר ב... תל אביב. הקונספט של המסיבה היה באמת גיבורי על בגלל גל גדות וחבריה, אבל כמובן אפשר גם להתחפש למה שרוצים. בהתחלה חשבתי על פרפר או משהו אחר מנצנץ, בסוף הלכתי על חד קרן לחג עצמו במסעדה ("סעודת פורים, ים לקוחות"= ים כסף) כולל צביעת השיער בספריי בצבעי וורוד וכחול.
אני מגיעה לדירה בארבע וקצת, ממש ממש עייפה. איכשהו הספקתי את האוטובוס האחרון, וזאת חתיכת הקלה בשבילי. אני אומרת לליאם להעיר אותי כשירצה שנתחיל להתארגן, והוא נותן לי לישון עד כמעט תשע. אני קופצת מהמיטה, ומכאן ואילך הכל מהיר כל כך. מזל שהתקלחתי קודם (ובטח גם אתקלח אחר כך). אני מוציאה את צבעי הפנים מהקופסה וגוערת בליאם שלא עשה זאת בעצמו קודם וחסך זמן יקר שהלך על התעסקות בקרטונים. הציור שלו גוזל את כל הזמן כי נופר מתקשרת בדיוק שאני אמורה להתחיל לאפר את עצמי ושואלת מתי ליאם יאסוף אותה ואת איתן. השערים של המועדון נפתחים בעשר, והיא לא רוצה שנהיה דחוקים שם.
"עוד מעט." ליאם מסתכל עלי ומסמן עם השפתיים, "כמה זמן ייקח לך?"
אני מרגישה רעבה, יוצאת מהחדר אל המטבח ומוציאה מהקופסה שמירי הביאה אוזני המן ביתיות. "אני אאלתר משהו."
"מה פתאום? אז נתעכב קצת." דד פול הולך אחרי אל המטבח ואז בחזרה אל החדר. "יש לך את המחושים האלה של האיילים של סנטה קלאוס שקנית בלונדון, אולי תשמשי בהם?"
"רעיון טוב." אני באמת נדלקת עליו ושולפת את המחושים מהמגירה האחרונה בשידה שלי. ליאם צופה בי מציירת על הפנים את הקרניים, האף האדום, איך אני מאפרת את העיניים בחום מנצנץ ואת השפתיים חותמת בתחימה בגוונים של אדום ושחור.
"אל תנשק אותי, הכל יימרח," אני גוערת בו כשאנחנו עושים סלפי רגע לפני היציאה. אני לוקחת איתי בתיק קטן את תעודת הזהות שלי ושטר של 100 חוץ מהנייד. ליאם זורק את הרישיון שלו וכרטיס האשראי בתיק אצלי גם, ואנחנו יוצאים. וחוזרים. כי שכחנו מעילים.
***
נופר נכנסת למושב האחורי בסוג של קפיצה. "פוררררים שמח!" היא מדברת בכוונה עם מבטא אמריקאי? היא התחפשה לוונדר וומן או סופר וומן, לא יודעת. אני גרועה בגיבורי על.
איתן נכנס אחריה ורגע לפני שהוא סוגר את הדלת ובעצם מכבה את האור האוטומטי, אני רואה שהוא התחפש ל... פיטר פן.
"ענק!" אני צוחקת בקול ובאמת זולגות לי דמעות.
"ענק זה גיבור על, לא? אני אגדה מסרט של דיסני." הוא מסתבך בתיאורים של עצמו, ונופר מחטיפה לו מכה על הכתף.
"חלאס לדבר שטויות." היא נדחפת ברווח שביני לבין ליאם. "יאללה, תיסע. כפיר מחכה לנו כבר שם. אגב, אחלה ציורי פנים עשית לשניכם, עופרי."
אני מחייכת, אבל היא כבר מתעסקת בחגורת הבטיחות שלה ולא רואה.
כשאנחנו מגיעים לחנייה שכפיר, אחד החברים של ליאם, אמר לו להגיע אליה, כולם כבר שם. "זה רק כמה דקות הליכה, מקסימום אני ארים אותך אם יכאבו לך הרגליים מהעקבים." ליאם קולט את הפרצוף שאני עושה. אני קולטת את כפיר, הבן היחיד שנמצא כאן ועוד שלוש בנות. נטלי, שקד וזוהר. לזכור, עופרי. נטלי, שקד וזוהר. ונופר. ואיתן. וכפיר. הם כולם השקיעו בתחפושות, לא רק ליאם, ואני באמת נראית סופר פשוטה לידם בסוודר האדום-בורדו שלי והג'ינס השחור. כל הבנות כאן לפחות עם עקבים, אז התלונות על דקות ההליכה יהיו גם מהן. יאי.
"יש כאן מלא מסעדות טובות שאפשר ללכת אחר כך." שקד מצביעה על אזור שלם שנמצא מעבר לכביש. אני בקושי רואה את שמות החנויות, אם להיות כנה.
"כן, נמאס לי כבר לאכול אוזני המן," נטלי מגיבה.
כפיר מצחקק ונותן לליאם כיף, "גם אתה מנשנש אוזני המן?"
"אכלתי בצהריים אצל אמא שלי, אני מסודר." ליאם חוזר לחבק אותי תוך כדי ההליכה.
כפיר לוחץ לי את היד ומצטרף להליכה בשורה איתנו. "שמעתי עלייך הרבה, עופרי. אני כפיר, אגב."
"כן, הבנתי." אני נבוכה. "גם לך יש אבא עורך דין?"
ליאם מגחך. "לא כולם ברי מזל כמוני."
"כן, אצלו זה פשוט קרבה מדרגה ראשונה." כפיר נראה משועשע. "הייתי בצבא בבית המשפט סתם פקיד וכל הנושא הזה עניין אותי. התחברתי עם השופטים שם והם המליצו על הלימודים ואמרו שידאגו לי אם אעשה תואר. הייתי מצטיין בבסיס. נקווה שבאמת יהיה ככה."
"עופרי חושבת שאתה לא עובד." ליאם עושה לי בושות.
כפיר צוחק לרגע. "הלוואי, מה? אני עובד בשתי עבודות. בשישי-שבת אני עובד במוקד תמיכה כזה בפתח תקווה. בשאר השבוע, נותן משמרת או שתיים בתור מארח במסעדה ברמת החייל. סוגרים אותה בסביבות אחת עשרה, ככה שהשעות נוחות."
"וואלה." אני קצת המומה.
"כן. פעם הייתי גם עובד בתור שומר במגדלי ב. ס. ר והכסף היה ממש ממש טוב. השעות פחות, אני מעדיף שהשעה הכי מאוחרת לצאת מעבודה תהיה באמת אחת עשרה. בתור מארח אני הולך ישר כשסוגרים את המטבח." הוא מסובב לרגע את הצוואר לאחור ושואל את הבנות, "על מה אתן מקשקשות שם?"
"על זה שקר לנו וכואב לנו ללכת."
אני לא יודעת מי ענתה, כי אני עדיין הולכת עם הפנים קדימה וצמודה לליאם שאומר, "הגענו."
"אוי ואבוי," אני ממלמלת כשאני מבחינה בתור הארוך המשתרך אחרי הברזלים האלה ששומרים על סדר. "בקצב הזה באמת תהיו רעבים ונפרוש למסעדה."
"קניתי כרטיסים מראש, זה בטח הבידוק." נופר מצביעה על האשנב שהתריס בו סגור. "אין קופות, רואים? הכל נמכר מראש."
אני כבר מדמיינת את עצמי מוסיפה לסטורי שלי ושל ליאם מחופשים עוד אחד שלי רוקדת, אחרי שכולם הוציאו לי את העיניים בכל מיני מסיבות פורים כשהשיא היה היום בצהריים במסיבת פורים הגדולה בכיכר המדינה. המסעדה נסגרה היום בשתיים, ועדי הכריחה אותי לבוא איתה ואמרה שתאסוף אותי. הסכמתי, אבל הלכתי בעצם רק לשעה מהפחד שלא יהיו לי אוטובוסים הביתה כי בכל זאת יום שישי. היא פגשה שם כמה חברים שלה ואמרה שהיא לא יודעת מתי נחזור, ואני מצאתי את עצמי רצה אל התחנה בארלוזרוב. הריצה הזאת בטח תרשים את ליאם, שלוקח מהתיק שלי את הכסף ונותן את כל השטר לנופר.
"אני פשוט אשלם עם האשראי, סבבה?" הכחול שלו מהפנט אותי כשהוא באור מושלם כזה. הוא כולו מבריק.
"איף, גם כן כולם במסיבה הזו בכיכר המדינה כאילו מה מציאה בדוחק שכזה?!" זוהר עמוק בנייד שלה וגורמת לשקד לדחוף את הראש למסך.
"עופרי הייתה במסיבה," ליאם אומר.
"זה באמת היה סתם. עד שחברה שלי מצאה חנייה, נהיה יותר בלאגן ו... היה גם בידוק מאוד קשה. זה סתם להסתובב ברחובות ולרקוד בקטנה על הדשא שם. ראיתי רק את סאבלימינל." יש מצב שדיברתי יותר מדי ואני ישר סותמת כשכולם בעצם כאן ממוקדים בי.
"כמה תמונות וסטורים יש, שיו," שקד מגיבה. "את לא מבינה, כאילו כל העולם היה שם."
"זה באמת הרגיש כאילו כל העולם היה שם," אני ממלמלת.
"אם הלכת מהר, בטח לא ראית הכל. היו חוויות מההופעות, ככה הבנתי," כפיר אומר. "שמעתי מחברים שמוקי נתן הופעה טובה."
"אני לא אוהבת את התחושה הזו שאני בצפיפות ודוחק במקום פתוח וציבורי." אני נשמעת פלצנית אש. אני נצמדת לליאם שוב. עם העקבים אני מגיעה לו לצוואר.
"מי אוהב?" כפיר זורק לאוויר.
התור לאט לאט מצטמצם. נופר מחלקת את הכרטיסים לבנות ולכפיר. איתן אוחז בשלו ועושה פרצוף לליאם וכפיר, שמחזירים לו אחד. יש להם מזל שהיא לא רואה. אנחנו כמעט על סף הכניסה למועדון כשפתאום נשמע בום חזק ואחריו עוד כמה בומים קטנים.
"אוי, הנפצים האלה." נופר מסובבת את הראש לכיוון ממנו נשמע הרעש.
"ועוד במציאות כמו בישראל, אפשר לחשוב שזה פיגוע." זוהר מניחה את היד שלה על החזה. "איזה פחד."
בהתחלה אני לא שמה לב לשום דבר או מבחינה במשהו. אני פשוט בוהה בעשן שמגיע מאחת הפינות ומניחה שהנפצים פוצצו שם. מהר מאוד אני מרגישה שהמגע של ליאם נהיה קר. אני מרימה את הראש אליו ורואה שהוא בהבעה קצת קפואה. מה זה קפואה? הוא רציני, אבל לא רציני שאני מכירה. הוא נראה מסוחרר כשהוא לופת לי את היד, זאת לא אחיזה חזקה, זו לפיתה. העיניים שלו מבולבלות. הן מתגלגלות באישונים, והעפעפיים... הם נלחמים בעילפון עתידי?
התור שלנו להיכנס מגיע. "אנחנו תיכף נבוא." אני מנצלת את העובדה שהיד של ליאם גם ככה בשלי ומושכת אותו החוצה מהתור אל הרחוב. אני רואה מבעד לכתף שנופר לא מוותרת, והיא הולכת אחרי שנינו. אני מסמנת לליאם להתיישב על המדרכה. המבט שלו ריק, זה מפחיד, אבל הוא כן מקשיב ויושב. "ליאם?" אני נוגעת לו בפנים. שרירי הלסת שלו ממש קשים.
"הכל בסדר?" נופר גורמת לי להרים את הראש.
"אנחנו תיכף נבוא." אני לא בראש לספר לה עכשיו דברים. אני לוחצת לליאם על כף היד. "ליאם?"
"עופרי, אני יודעת שהוא היה במלחמה ואיבד שם חבר ו... זה כאילו הפיצוץ החזיר אותו לשם." היא משתופפת. "ליאם, אתה רוצה מים?"
"ליאם, הפיצוץ הזה העלה בך דברים?" אני שואלת לשווא, כי הוא לא מגיב. אני עכשיו לא לוחצת לו על כף היד, אלא צובטת אותה. "תדבר איתי."
נופר קמה ומודיעה, "אני הולכת להביא מים." אני לא ממש במוד להתייחס אליה, יש מצב שאני ממלמלת תודה או משהו.
דרך התאורה של פנס הרחוב אני רואה שהברק שיש לליאם בעיניים לא זהה למה שאני אוהבת ודיברתי עליו לפני כמה דקות. משהו שקוף ומבריק זולג לו על הפרצוף... הוא בוכה. זאת לא רצינות טובה הפעם. "אתה רוצה שנלך הביתה?" אני מלטפת לו את השיער.
הוא מייבב. "את חיכית לזה כל כך."
"מה אכפת לי ממסיבה מזורגגת?! הבריאות שלך יותר חשובה." אני לוקחת ממנו את מפתחות הרכב כאשר בדיוק נופר חוזרת.
"קח." היא עוברת לשבת בצד השני. "תשתה."
ליאם לא לוקח ממנה את הבקבוק, ולכן היא ממש פותחת אותו ומצמידה לו אותו לפה. אני לוקחת אותו ממנה אחרי שליאם מרחיק אותו, בקושי שתה, ואומרת, "אנחנו הולכים. את ואיתן תסתדרו עם הדרך חזרה הביתה?"
"ברור, ברור." היא נראית לי בעצמה בסוג של הלם. "תדברי איתי אחר כך, טוב? תעדכני אותי."
אני מהנהנת למרות שאני בספק אם יהיה לי מוד לזה. אני תופסת לליאם את הזרוע ולמרות כל המשקל שלו מצליחה לגרום לו לקום. "בוא, הולכים לאוטו."
"לא הבאת רישיון." הוא מצביע על התיק שלי.
"ואתה חושב שאני אתן לך לנהוג ככה?" אני מחבקת אותו חיבוק ממש עוטף וחם כשהוא כולו רועד.
הדרך הזאת נהיית ארוכה כל כך כשליאם האתלט הולך לאט, בקושי סוחב, ומרגיש באמת כאילו יתעלף עלי בכל רגע. אני נשברת כשאנחנו מגיעים לאוטו והוא נכנס לסוג של מצב פריז ואפילו לא חוגר את חגורת הבטיחות. הוא עדיין בוכה. "אתה רוצה שניסע לבית חולים?"
"לא."
"לבית של ההורים שלך?" אני אובדת עצות, אבל להם יש בשפע.
"לא."
"אז מה כן?" אני מתניעה את הרכב. זה יהיה מאתגר להסתכל עליו ועל התנועה. בבקשה שלא יהיה שוטר.
"לישון איתך וזהו. זה יעבור." הוא מוריד את היד הימנית שלי מההגה ומשלב אותה בשלו. הוא כולו קר כמו קרח.
"ליאם, אני חייבת שתי ידיים על ההגה." אני מנסה למשוך את היד ממנו חזרה. "כמה דקות ואנחנו נהיה בבית, בסדר?"
הוא מהנהן ומשתעל. אני שומעת אותו בוכה, משתנק ונחנק כל הדרך. למה דווקא היום יש הרבה רמזורים אדומים? מתי בכלל אני נהגתי באוטו שלו כשהוא לידי? אף פעם. איזו פעם ראשונה חרא. איזה חג חרא. איזה ילדים חסרי חינוך חרא שקנו נפצים ופוצצו אותם ברחוב דווקא לידנו.
במעלית, אני מרימה את הראש אליו. כל האיפור שלו, כלומר ציור הפנים, מרוח. "אני אוריד לך את הציור, בסדר? תתקלח ותלך לישון." משהו בי מקווה שזה אכן מה שיקרה.
אנחנו נכנסים ישר למקלחת "שלי", ואני משתמשת בחצי חבילת צמר גפן וכמעט מסיר איפור שלם עד שהכל יורד. הוא נכנס להתקלח, ואני יושבת על האסלה ומחכה עד שיצא. יש בי פחד כזה שמרב הרעידות הוא ייפול. הוא יוצא, עטוף במגבת שלו ונראה לבן כמו סיד. "אולי אני אצא לעשות סיבוב. אני לא אצליח להירדם." הוא הולך לחדר ופותח את החלון שלו.
אני כמעט פולטת את המילה 'השתגעת?!' ועוצרת את עצמי. "תן לי כמה דקות להוריד את האיפור ונלך לישון, בסדר?"
"אני לא אצליח אני אומר לך!" הוא מרים עלי את הקול.
אני לא נבהלת משום מה. "איך אתה יודע? אתה אפילו לא מנסה."
"עופרי, די." הוא לובש גופיה ארוכה לבנה, טרנינג אפור ומסרק את עצמו במהירות שמעידה על לחץ. "אני צריך אוויר."
אני מוצאת את עצמי לוחשת, "אולי תיקח את כדור הsos שלך?"
הוא עונה בקור רוח שקצת סותר את העובדה שהוא עדיין עם עיניים דומעות. "אני חושב שהוא פג תוקף."
"איפה החפיסה נמצאת?" אני קמה על הרגליים מהמיטה.
"אני לא רוצה לקחת אותו." הוא עולה לצד שלו במיטה וזה לא רעידות זה... שקשוקים. השיניים שלו ממש נוקשות זו בזו. הוא מניח את הראש על הכרית, עוצם את העיניים, נושם עמוק ו... כעבור שתי שניות הוא על הרגליים.
הוא מתחיל ללכת בדירה הלוך ושוב, עוד פעם כל האורות כאן דלוקים. אני עומדת במסדרון ולא רוצה לחשוב מה המחשבות שעוברות לו בראש עכשיו. המבט שלי ושלו מצטלב יותר מדי פעמים. "לא אמרת שאתה רוצה חיבוק ולישון?" אני שואלת בסוג של תמימות ופותחת את הזרועות שלי. "בוא, נלך למיטה עכשיו." טכנית, עדיין לא הורדתי את האיפור אז זה לא באמת יהיה עכשיו.
הוא מתעלם, יוצא למרפסת, מסתכל על הנוף ושוב מתחיל ללכת על אותו מסלול, אותן מרצפות, שוב ושוב. השעה רק שתיים עשרה וחצי בלילה, מה הוא יהיה ככה עד הבוקר?
"איפה הכדורים שלך נמצאים?" אני חוזרת על השאלה ממוקדם.
"אמרתי לך משהו!" הוא שואג עלי. "חלאס, תכבדי את זה שאני לא רוצה להיות שוב תחת ההשפעה שלהם ותעזבי אותי. זה יעבור."
"זה לא עובר כבר שעתיים." אני מצליחה לשמור על קור רוח. "איפה הם? תן לי רק לבדוק שהם באמת פגי תוקף."
למרבה ההפתעה, הוא משתף פעולה. "בחדר עבודה, במגירה השלישית בשולחן המחשב בקופסה סגולה." והוא ממשיך במסלול שלו.
אני נכנסת לחדר העבודה, פותחת את המגירה השלישית וקוברת את הראש שלי בין הידיים. בקופסה הסגולה יש בעצם ארון תרופות. מה מפה זה כדורי הSOS? אני מתיישבת על הרצפה ועוברת אחד אחד. אופטלגין? לא. כדורים למפרקים? לא. אקמול? לא. משהו נגד צינון? לא. סוכריות מציצה? לא. אני רואה בתחתית חבילה עם כדורים קטנים מאוד בצבע סגול בתוך החפיסה בלי קופסה. אני מושיטה יד, חופרת בפנים ומוציאה אותה. ליאם בדיוק נכנס וחוטף לי אותה מהיד. "אמרתי לך שזה פג תוקף, רואה?" הוא מצביע על התאריך.
"מרץ 2018. נו, אנחנו עדיין במרץ." אני מרגישה הקלה שהכדור בעצם תקף בול לחודש שנשאר.
"אני לא יודע." הוא יוצא מהחדר, ואני שומעת את כפות הרגליים שלו בכל הדירה.
"ליאם." אני הולכת לסלון אחרי שאני מסדרת את התרופות מחדש בקופסה ורק את הכדורים הסגולים אני משאירה ביד. "בבקשה. אתה צריך את זה."
"לא."
"הנה." אני שולפת כדור אחד מהחפיסה, מניחה אותו על השיש וזורקת את השישה הנוספים ששם ישירות בפח. "פג תוקף אמרנו, נכון? אז השתמשת באחד בעבר אני רואה, ועכשיו תשמש בשני ו... זהו. בבקשה."
"אני יכול בלי." הוא מתעקש ומתיישב על הספה. אני מניחה שכואבות לו על הרגליים, בטח שהוא בסטרס.
אני נושמת עמוק, מוזגת לו כוס מים ולוקחת את הכדור איתי לסלון. "תבלע אותו." אני מדברת בטון מעמיד עובדה. "אם אתה לא עושה את זה, ואתה לא הולך להירגע, אני לוקחת אותך למיון."
"זה לא מיון רגיל, עופרי." הוא נועץ בי מבט.
אני מבחינה שהידיים שלו עדיין רועדות. אני סוגרת במכה את החלון בסלון ומקפיצה אותו מחדש. אויש, מה עשיתי? המצב גם ככה רגיש. מסתבר שעשיתי יותר מדי כי כשאני חוזרת לשבת אני קולטת שהכדור איננו.
"בלעת אותו?" אני המומה.
"כן," הוא לוחש.
ליאם מניח את הראש שלו על הספה, עוצם את העיניים ופותח אותן אחרי כמה שניות. "למה את לא מורידה את האיפור?"
"זה לא מה שחשוב עכשיו," אני ממלמלת.
"את מפחדת?"
"למה שאפחד?"
"כי את רואה אותי ככה."
"תגובה טבעית בסך הכל." אני מפהקת ומניחה את היד שלי על הברך שלו. "הכל בסדר, אני רק רוצה שאתה תהיה בסדר."
"את בטוח לא כועסת על המסיבה?"
"בטוח בטוח."
העיניים שלו שוב נעצמות מחדש. "את תירדמי עם האיפור. תורידי אותו."
"אני אלך עכשיו. תחכה לי במיטה?" אני שואלת.
הוא מהנהן וקם. אני לא יודעת אם זה פסיכולוגי או לא, אבל הוא נראה רגוע יותר. הוא יודע מה יקרה עכשיו, אני לא. אני קצת חוששת מאי הידע הזה, אבל נכנסת למקלחת "שלי" אחרי שאני בודקת שהוא במיטה.
אני בוהה בבבואה שלי עם האיפור המרוח ומלמלת תוך כדי שאני משתמשת בחצי החבילה הנוספת של הצמר גפן עלי הפעם, "פורים החג הכי לא שמח בעולם. אף פעם. חרא חג." אני מחליטה לשטוף את הפנים עם מסכת ניקוי כדי לא לקחת סיכון לחצ'קונים אחרי כל האיפור הזה ותוך כדי שלוש דקות הייבוש, הולכת לחדר השינה. ליאם בצד שלו, העיניים שלו עצומות. "אתה ישן כבר?" אני שואלת אותו, והוא לא עונה. אני נוגעת לו טיפה בכתף, והעיניים שלו נפתחות לשנייה ונסגרות. הכדור הזה באמת חזק אם הוא מסטל אותו תוך רבע שעה בערך. אני שוטפת פנים, מורחת קרם לחות וחוזרת לחדר. אני מכבה את האור במקלחת, עולה למיטה ומשלבת את כף היד שלו בשלי, במקרה ויתעורר.
אני מניחה את הראש על הכרית ובוהה בו ישן עד שאני קולטת שיש משהו מוזר. הנשימות שלו כבדות קצת. אני מרימה את הראש ומניחה אותו על החזה שלו. שיו. הלב שלו באמת דופק חזק שם בפנים. וככה אני נשארת, עם הראש על החזה שלו, עד שנהיה לי לא נוח ואני חוזרת לכרית. יש מצב שעשיתי טעות שהכרחתי אותו לקחת את הכדור?

אני מתעוררת כששמש של בוקר מוקדם שולחת קרניים מסנוורות וישר קולטת שליאם השאיר את החלון פתוח לגמרי, פשוט סגרתי את השמשה, לא את התריסים... אני קמה לסגור אותם מחדש ובעיניים די עייפות רואה שהשעה שש וחצי. ליאם עוד ישן, וכמו שזה נראה הוא ישן חזק. אני אמנם די מעופפת, אבל נזכרת באיך נרדמתי. אני מזיזה את השיער שלי אל מאחורי האוזן ומצמידה אותה שוב אל החזה שלו. הלב שם לא נרגע. אותו בום בום שהולם בקצב שלא אמור לקרות כמישהו נח...
"ליאם?" אני מנערת לו את הכתף. אולי הוא יקום וירצה לרוץ? "ליאם?" הוא לא מתעורר, וגם אני מסרבת להיות ערה בשעה הזו בשבת וחוזרת לישון.
כשאני מתעוררת שוב, השעה כבר מעל אחת עשרה. ליאם עדיין ישן. הפעם אני ערנית לחלוטין. "ליאם." אני מעבירה את האצבעות שלי על הפנים שלו. "ליאם, קום."
כלום.
הוא כן נושם, ונשימות פחות כבדות מאלו שהיו בלילה, אבל הדופק עדיין אותו דבר. הוא לא אמור להיות ככה, לא צריך ללמוד רפואה כדי להבין את זה.
אחרי כמה ניסיונות כושלים להעיר אותו, שכוללים גם צביטות, אני נכנסת ללחץ ומתקשרת לענבר. היא עונה לי אחרי שני צלצולים.
"איך היה במסיבה? בטח התעוררתם רק עכשיו."
לרגע אני שוכחת על מה אני מדברת ואז נזכרת בעצם איפה הכל קרה ואיפה היינו אמורים להיות. "אה, ראית את הסטורי?"
"כן. לא שמת לב שאני עוקבת אחרייך?"
אני רוצה להגיד שזה לא משנה כרגע ולא מוצאת את המילים איך לספר לה שאח שלה לא מתעורר עכשיו בגללי... "אה... יכול להיות."
"הכל בסדר?" יש רעש של צעדים ואחריהם הקול של מירי. אני שומעת את ענבר לוחשת, "זאת עופרי."
"לא ממש," אני ממלמלת ומתיישבת על הספה. הרגליים מתחילות לכאוב לי. החלפתי תפקיד עם ליאם של אתמול. אני מספרת לה, יותר נכון לומר מפרטת, כל מה שקרה מהפיצוץ ועד הרגע, הדי מהיר יש לומר, שהוא בלע את הכדור.
"קודם כל, אל תלחצי." היא בעצמה כן נשמעת לחוצה. "ליאם ישן, הגוף שלו לא ובגלל הסיבה הזו הדופק שלו גבוה."
אני שומעת את מירי מדברת. "מתי היא נתנה לו את הכדור?"
אם מישהו זר היה שומע את השיחה, הוא בטח היה חושב שמדובר בלתת כדור לכלב או מקסימום כדור לילד מתבגר שהפסיק לשתות תרופות נוזליות. אני אפילו לא צריכה שענבר תחזור על השאלה באוזניי ומשיבה ישר, בסביבות שתיים עשרה וחצי."
"שלא תבהיל אותו!" מירי מרימה את הקול.
"שמעת את זה?" ענבר כבר מבינה שלא תצטרך לחזור. למה היא פשוט לא שמה אותי על ספיקר?
"תגידי לעופרי שעכשיו תלך להיות איתו ותנסה בעדינות להעיר אותו שוב. אם היא לא תצליח, הכל בסדר. רק לא חזק מדי ושייבהל."
אני רוצה להגיד שכבר הבנתי, אבל גם הבנתי שהוספתי אותם לסיר הלחץ הפרטי שלי. אני סוגרת את השיחה, חוזרת למיטה ושוב בודקת את הדופק של ליאם. פעימות הלב שלו נשמעות חלשות יותר עכשיו. כלומר, בקצב נורמלי לבן אדם שישן.
"ליאם," אני לוחשת לו באוזן ומלטפת לו את הפנים. "קום, כבר צהריים."
כלום.
אני מעדיפה לא להילחם בזה. הוא יתעורר לבד. אני בוהה בתקרה ותוך כדי משחקת לו בכף היד. האצבעות שלי לשות את שלו, מחממות אותן. כף היד שלו עדיין לא בדיוק בחום שאני מכירה. כלום לא קורה. אם הוא לא היה נושם, הייתי בטוחה ש... לא לחשוב על זה. אוח, מה עשיתי? לא ידעתי שלכדור הזה יש השפעה כזאת חזקה. בטח שאמרו לו לקחת אותו רק למקרי SOS.
דפיקה בדלת מעירה אותי למציאות. אני מתעוררת יותר מהר ממנו, מי היה מאמין (אגב גם הדפיקה לא עושה שום שינוי. הוא ישן עמוק). אני מנסה לחשוב מי זה יכול להיות, כאשר תחושת הבטן שלי מצביעה על כך שזה השכן ממול. פלשתי קצת לחנייה שלו אתמול כשחזרנו והראש שלי לא היה בלתקן את החנייה אחר כך כשקלטתי את זה.
אני לרגע בהלם כשבלי שום התראה שירי, ענבר, מירי, יוסף ואחריהם גם יאיר, יעל והעגלה ששליו בתוכה נכנסים לדירה זה אחרי זה.
"הוא עוד ישן?" מירי מתחילה ללכת לכיוון חדר השינה, ככל הנראה שכן כי הדלת פתוחה וחוזרת לסלון. אני מרגישה ממש מבוכה כי אני לבושה עדיין בפיג'מה, אבל כולם כאן מרגישים בבית. שירי וענבר כבר במטבח, מכינות לעצמן משהו לשתות. יעל מוציאה את שליו מהעגלה ומבקשת מאחת מהן שתרתיח מים לבקבוק הבא. מה הולך פה?
אני עדיין לא אומרת כלום. אני שעונה על הקיר שבין המסדרון לסלון וצופה בהם מתפרשים על שתי הספות. יוסף גוער במירי ומרים טיפה את הקול. בתוך כל זה, מישהו הולך פתאום צמוד אלי ומקפיץ לי את הלב לאללה.
"ליאם!" אני עפה עליו בחיבוק.
הוא עדיין המום, סוג של הודף את החיבוק שלי ומשפשף את העיניים כשקולט את המשפחה שלו בסלון. "מה אתם עושים פה?" תוך רגע אני מוצאת את עצמי נגררת לחדר על ידו. הוא ממש מושך אותי פנימה וטורק את הדלת.
"למה התקשרת להורים שלי?" הוא מרים את הקול פי אלף מאבא שלו. אני מעדיפה את ליאם שישן עכשיו.
אני מבוהלת. "ניסיתי להעיר אותך כמה פעמים ו... נלחצתי ו... לא ידעתי מה לעשות."
"מה את מערבת אותם בכל דבר, מה?!" הוא מניח את כף היד שלו על מצחו ומוציא הרבה אוויר. "זה מה שחסר לי על הראש עכשיו. מה, מה? עופרי, מה את עושה? אני מנסה לערב את המשפחה כמה שפחות, ואת..."
"ואני?"
והוא פשוט צועק, "עושה הפוך! לא מתמודדת לבד!"
"להתמודד עם מה? עם זה שהלכת פה אתמול כמו לא יודעת מה ודאגתי? שרעדת?" אני מתעשתת על עצמי די מהר.
"לכבד את זה שביקשתי להתמודד לבד כשהדבר היחיד שאני מבקש ממך זה לישון איתי." הוא כולו כועס. "אמרתי לך כבר שהכדורים האלה לא טובים, נכון? אז דחפת לי אחד וניצלת את החולשה שלי?"
"זרקתי את השאר לפח-"
"מה זה משנה מה עשית עם השאר? יש לי עכשיו שרידים של אחד בתוך הדם!" זה דווקא מרגיש שלא כי הוא הדם שלו רותח ולא ישן חזק כמו שהיה לפני פחות מחצי שעה. "אם אני לא במצב של לומר לך מה זה הכדורים האלה, את צריכה לחקור לבד. לקרוא, את יודעת?" הוא מתנהג אלי כאילו אני ילדה קטנה.
"אבל לא הייתה שום קופסה או הוראות. החפיסה שם הייתה בלי כלום." אני מבינה שפעלתי בלחץ מעצמי ועשיתי טעות, לא משנה כמה משפטים אומר.
"כדורים פסיכיאטרים הם לא משחק," הוא אומר בקור רוח מושלם ופותח את הדלת.
אני נשארת לעמוד שם, די בהלם מכל מה שקורה כאן. השיחה, הביקור של המשפחה שלו, המסיבה שלא קרתה... הכל מתפוצץ לי בפרצוף.
"אתה לא צריך לצעוק עליה." אני שומעת את הקול של מירי. "לך תצחצח שיניים ותשטוף פנים. אנחנו לא הולכים לשום מקום."
"אתם לא הייתם צריכים לבוא בכלל," ליאם משיב. "היא פשוט לא מבינה שיש עוד הרבה אופציות וזה לא רק הכדור או ללכת למיון."
"עופרי לא התכוונה לשום דבר רע-"
"מה נסגר איתך, ליאם?" ענבר מתפרצת לדברים של אמא שלה. "אתה מצפה שעופרי תבין הכל?"
"היא לא מבינה את המשמעות של כדור sos. תקרא לה שתבוא לפה, אני רוצה לדבר איתה."
ליאם חוזר לחדר בצעד וחצי. "שמעת, לא?" הוא לא מסתכל לי בעיניים ומסתלק למקלחת "שלו".
אני לא רוצה להישמע דרמטית, אבל אני ממש רוצה לצאת מכאן לא לסלון, אלא ממש ללכת הביתה, לבית שלי. הנה זה שוב קורה לי.
"עופרי." מירי תופסת אותי לחיבוק שמרגיש לי מאולץ. "לא עשית שום דבר רע. אל תרגישי רע עם עצמך."
אני מחזיקה את עצמי לא לבכות ומצליחה. "מעופר הפכתי לכבשה השחורה שלו."
"זה ממש לא ככה." מירי מלטפת לי את השיער. "יש עוד דרכים להתמודד עם מה שראית אתמול... הדרך עדיין ארוכה לשניכם, להתמודד ביחד... זה לא רק מיון או כדור. הדחף הזה לתת לו את הכדור מהתחושה שמדובר במקרה חירום. הוא כבר מכיר את עצמו כל כך טוב ויודע מה מקרה חירום ומה לא."
"בעיניי זה היה." אני מסתכלת על ששירי, שרצינית מאוד.
"את לא כבשה שחורה, הוא לא מפיל את זה עלייך," יאיר מגן על אחיו. "הוא פשוט יעשה הכל כדי להימנע מהכדורים האלה."
ליאם מגיע לסלון, הולך ישר למטבח ומוציא כוס מהארון. מרגיש לי כאילו אני רוח רפאים בשבילו. אני עוזבת את מירי, הולכת לחדר ומתחילה להתלבש לקראת החזרה שלי הביתה. כשאני מגיעה לנעליים, ליאם נכנס לחדר.
"את שוב בוחרת להסתלק, לברוח, לחסום במקום להתמודד?" הוא חוסם אותי מלעבור. "את לא הולכת, עופרי. את צריכה להתמודד עם מה שעשית."
"מי ישמע מה עשיתי," אני ממלמלת.
"עשית מעל ומעבר, בסדר? אולי גם אני הייתי צריך להירגע."
אני נוחרת בבוז. "אתה של אתמול ולהירגע? בטח."
הוא מניח את כוס הקפה שלו במדף הפתוח שבארון ותופס אותי. "היי, את לא הולכת."
"אני לא רוצה להיות איתך כשאתה ככה."
"מה, כי הרמתי עלייך את הקול קצת? זה מגיע לך. את לא היית צריכה לתת לי את הכדור וממש לדחוף לי אותו. את אפילו לא שמת לב, עוד שנייה נכנסת לי לגוף כדי לשים את הכדור בקיבה. זה לא הולך ככה." הוא רגוע עכשיו. "ואז מתקשרת לאמא שלי או לאחותי כי בטח ישנתי חזק, נכון?"
"מת נושם," אני ממלמלת.
"כן, כן. זה מרגיש ככה. תמיד שאני ישן עם הכדור הזה אני גם חולם שאני לכוד בכל מיני מקומות." הוא עוצם את העיניים ופותח במכה. "זה לא בריא."
אנחנו יוצאים ביחד לסלון, ושירי מפנה לי מקום לידה עלה על הספה.
"תראו, באנו לפה גם כי ידענו שאתם לא תבואו אלינו. ההנחה הייתה שאתם עייפים אחרי המסיבה ו..." יוסף לוקח פיקוד ומסמן לליאם לשבת לידו. "אני חושב שזאת הפעם הראשונה שיוצא לנו להיות כאן, אצלך בבית, כל המשפחה עם עופרי."
"כן," ליאם מאשר. "עדיף היה שזה באמת היה קורה בגלל משהו משמח ושכן היינו נשארים במסיבה. הרסתי לעופרי את פורים."
"זה לא נכון," אני קופצת ישר.
"בואו נלך לשבת איפשהו ביחד. יש שבת יפה, חבל שנתקע פה," ענבר מציעה.
"יאללה, בואו לנמל יפו," יעל אומרת ונותנת את שליו ליאיר. "לך קצת לאבא."
"שיבוא לדוד שלו." ליאם מושיט ידיים ולוקח אותו. אני נושכת את השפה התחתונה. זה כזה כובש.
אנחנו אכן נוסעים ליפו, מטיילים בכיכר השעון, יושבים במסעדה (אני רציתי מאליבי או סופגניה מאבועלפיה, וליאם סוג של הביך אותי כשאמר: "מתישהו הטעם שלך באוכל יתבגר?") והולכים ברחבי השדרות והרחובות עד שהשמש מתחילה להיעלם.
"נכון היה כדור חסר בחבילה?" ליאם שואל כשאנחנו יד ביד, קצת רחוקים מהמשפחה שלו שהתקדמה. אני מהנהנת. הוא ממשיך, "לקחתי אותו בלילה שלפני הדייט הראשון שלנו. הייתי בטוח שאני לא אצליח לישון מהמחשבות על יום ההולדת של יונתן, אז העדפתי 'ללכת על בטוח'. זה לא בדיוק מקרה SOS קלאסי, אבל אם הייתי בא לדייט למחרת שאני באותה תחושה כמו עכשיו, היית בורחת ישר. כל הגוף שלי כואב, עופרי. מתי הולכים לעיסוי הזה?"
אני מתעלמת מהשאלה שלו ושואלת משהו שמסקרן אותי. "תגיד, באותו דייט, אם נקרא לזה ככה. למה הזמנת ג'חנון? זה לא משהו טיפוסי שמזמינים."
"לא חשבתי שתנתחי את זה." הוא מחייך. "התעוררתי באותו בוקר ממש מאוחר והחלטתי שאם אני לא רוצה להירדם בדייט איתך, אני חייב לצאת לרוץ. האוכל שלי באותו יום לא היה הכי מאוזן, זה גם תופעה של הכדור, שהוא מונע הקאות גם, ולכן אין תיאבון. עיינתי שם במסעדה הכי מהר בתפריט במטרה למצוא משהו עם הרבה קלוריות שייתן לי אנרגיה. לא חייב שיהיה בריא, פשוט כוח שאני צריך."
"אוקי." אני עוצרת על קו הרקע המרשים של תל אביב בשקיעה. "רוצה תמונה? תראה איזה נוף."
אני מעלה לאינסטגרם תמונה שלנו מתנשקים כשהשמש כמו כדור מוזהב דועכת מאחורינו, והאורות של תל אביב מתחילים לזרוח. הכל נראה כל כך יפה כלפי חוץ, אף אחד לא יודע על מה שמתחולל בפנים. במקרה שלנו, בבית. אני עצמי לא יודעת מתי הדוב יגיע, אבל בסיפור שלנו יש כבר עופר ועכשיו גם כבשה. היממה האחרונה בכללי מרגישה כמו רמז עבה לכך. תחושות הבטן שלי אומרות שבקרוב מאוד הוא יגיע, ויהיה רעב.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
unknown user
unknown user
היי כהלום קרב שלא מזמן התחיל רק לכתוב על זה אני רק רוצה להגיד שאני שמח שכתבת על זה...להעלות את המודעות זה חשוב...
אז תודה רבה
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
בשביל תגובה כזו זה שווה
הגב
דווח
1 אהבתי
נטלי בנעים
נטלי בנעים
עכשיו ראיתי כתבה בחדשות של ערוץ 12 על נפגעי פוסט טראומה שיש להם כלב צמוד שמזהה שנכנסים להתקפים ומוכשר להוציא מההתקף. כמובן שישר חשבתי על ליאם ועל הפרק הקשוח הזה! אולי לאחר שאמר לה שהיא יכולה לחקור באינטרנט ושתתבגר וכל מיני דברים כאלה( שהכאיבו לי מאוד בגלל שהוא לא משתף.... ) אולי שתחקור ותעלה בפניו את הרעיון הזה? הכלב יצא איתו לריצה,יאזן וידע לעזור לו בשעת הצורך
הגב
דווח
טען עוד 31 תגובות
כותבי החודש בספרייה
אימה
הסיפור שלי.
הסיפור שלי.
מאת: •Our scratches | השריטות שלנו•
״טיסה מסוכנת״
״טיסה מסוכנת״
מאת: דוד חגולי
״משפט גורלי״
״משפט גורלי״
מאת: דוד חגולי
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
מאת: Nizan Zarotski
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אני טובה בלהדחיק
אני טובה בלהדחיק
מאת: C.h .C
ארז התימני שלי- פרק 11
ארז התימני שלי- פרק 11
מאת: Just Me
נפל לי הלב בין הכיסאות
נפל לי הלב בין הכיסאות
מאת: Tal Suissa
Casta de lobos-פרק 3
Casta de lobos-פרק 3
מאת: אביטל סיאני
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה