כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 50

ליאם ואני חוגגים שנה ביחד, וכרגיל מטאטאים דברים מתחת לשטיח

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109

פרק 50: פברואר המאוהב

כצפוי, אני לא ממש מצליחה להתרכז בשיעור הפסיכומטרי. מדובר בחמש שעות שבהן, נגיד ככה, הרגליים והגוף שלי כן נכחו בכיתה, הראש? הוא היה במקום אחר לגמרי. יותר מכך, השיעור מסתיים באחת וחצי במקום בשלוש בגלל סימולציה שעושים לאחד החלקים. אני פשוט קמה כי אין שום סיכוי שאצליח לפתור ולו תרגיל אחד נכון אחרי הלילה האחרון.
עדי יושבת במקום הקבוע שלה בחדרון המצ'וקמק שבסוף המסדרון כשאני נכנסת פנימה. "תכיני לך משהו לשתות, אני פה עד שתיים במקרה הטוב." היא לא מרימה את הראש מהמחשב, אבל מזהה אותי.
"נלך לאכול ביחד?" אני תוהה אם יש טעם להישאר.
"כן, כן. יש לי עבודה להגיש ואני מחכה שתהל, הבחורה השנייה מהרישום, תגיע להחליף אותי. פשוט לי יש לסיים פה משהו ואז להתעסק עם קצת ניירת. מקווה שאשתלט על הכל בחצי השעה הקרובה." היא עוזבת לרגע את ההקלדה ושולפת ספל זכוכית של מיני מאוס מFOX HOME. "קחי. נראה לך אני אתן לך שתשתי בכוס קלקר?"
אני מכינה לעצמי תה, מניחה על רצפת הפרקט את תיק הגב שלי ומתיישבת על הכורסה האדומה והממש לא נוחה. אני לא רעבה במיוחד, אבל לא אכלתי שום דבר. הגוף שלי ואיתו התיאבון כאילו עדיין בתוך ההלם. ככל שיותר שעות חולפות, אני מתחילה לעכל את מה שקרה ולהבין שהוא קרה. כלומר, זאת מציאות. לא חלמתי. לפני 12 שעות הייתי בדרך לבית של ההורים לחפש את ליאם. ואם כבר ליאם, הוא עצמו לא שלח לי שום הודעה. שוב. הוא אמר שנהיה בקשר בבוקר הרי. בסוף אני לוקחת את היוזמה לידיים שלי ושולחת לו הודעה.
אני: "היי, איך הולך שם?"
ליאם מתחבר לווטסאפ ותוך רגע מופיע הוי הכחול, מה שאומר שהנייד שלו היה זמין וקרוב אליו. הוא מקליד כמה שניות ארוכות, שאני מודה שקצת מכניסות אותי ללחץ.
ליאם: "אני אחרי, נדבר כשאאסוף אותך. אני עם נופר בספרייה באוניברסיטה. את רוצה ללכת לאכול צהריים ביחד או שאלך לאכול איתה? את עוד בשיעור?"
אני: "יש סימולציה ואני לא בדיוק במצב ריכוז, אז יצאתי מהכיתה. אני עם עדי פה, היא הרי עובדת בקבלה של הקורס ותיכף תעבור לטפסי רישום או משהו... אני אוכל כבר איתה. אתה יכול לאכול עם נופר".
ליאם: "סבבה. אני מאמין שנסיים פה בקרוב ומשם נמשיך לאכול איפשהו. אני אגיע לאסוף אותך כשאסיים. נדבר בדרך הביתה. תאכלי טוב ♥"
אני מחזירה לב ועוברת להתכתב עם אמא, שבדיוק שלחה הודעה גם.
אמא: "עופרי? הכל בסדר איתך? רוצה לבוא בערב הביתה ולדבר?"
אני: "אני עייפה בעיקר. יצאתי מהכיתה מוקדם כי לא הצלחתי להתרכז. מחכה לעדי ונלך לאכול ביחד צהריים."
אמא: "בסדר גמור. מה עם ליאם?"
אני: "לא ישן טוב בלילה, אם לקרוא לשעה שנרדמנו לילה בכלל. קם, הלך לרוץ ומשם המשיך למקום שהמטפלת שלו נמצאת. הוא לא רוצה לדבר על זה כרגע."
אמא: "את חושבת לעדכן את המשפחה שלו?"
אני: "אני חושבת ששירי, אחותו שבגיל שלי, עדכנה אותם כבר. התקשרתי אליה אתמול".
אמא: "אולי כדי שתעדכני את ההורים שלו בכל זאת?"
אני: "אני לא יודעת עד כמה זה התפקיד שלי... אולי כבר פנו אליהם בגלל שהוא פנה לעזרה היום. אני לא יודעת עדיין כלום. הוא יגיע לאסוף אותי ואעדכן".
אמא: "אם תרצי עדיין לבוא- אנחנו בבית היום לפי התכנון"
אני: "תכנון?"
אמא: "נועה רוצה שאקח אותה לקניון לקנות סווצ'רים בהודיס וג'ינס שחור חדש. מתחילה להיות גברת קטנה".
אני מקלידה שלושה אימוג'ים בוכים מצחוק.
אני: "הכל חוזר אלייך בענק".
אמא: "כן.......... אני אכנע ואקח אותה, מה אעשה? מקווה שקניון איילון לא מלא עדיין בסביבות חמש- שש".
אני: "בהצלחה".
אמא: "עם הטעם של אחותך באמת אצטרך את זה (אימוג'י מזיע). מה כל כך מסובך בבחירת סווצ'ר חלק? ואני חשבתי שאת היית קשה".
אני מוסיפה עוד אימוג'ים בוכים מצחוק.
אמא: "אז אם תרצי לבוא הביתה- תרימי טלפון לפני לבדוק אם אנחנו בבית כבר. יש לי תחושה שהיום נסיים מהר כי יש לה איזה מבחן בתנ"ך מחר".
אני עושה אימוג'י של אגודל ונזכרת שהאגודל השני שלי אוחז בכוס התה ששכחתי מקיומה.
***
עדי לא מפסיקה לצחוק כשאני מביאה לשולחן בסניף ארומה שאנחנו יושבות בו את ההזמנה שלי. "זה כל כך עופרי!" היא שואגת ובהגזמה מוסיפה אגרוף לשולחן.
"תתעסקי בפסטה הלא אכילה שלך." אני משחקת אותה פגועה.
"סנדוויץ' חביתה רק עם גבינה ומילקשייק בראוניז. אין, אני חייבת לעלות את זה לאינסטגרם. תהיי בריאה." היא לא נרגעת.
אני מפהקת. "אני באמת חייבת להיות בקו הבריאות אחרי הלילה האחרון. אני פותחת את הקש ומתבאסת לדעת אחרי השלוק הראשון שהמילקשייק לא כזה טעים. "חבל שלא היו עוגיות לאייס עוגיות."
עדי מרצינה וממש בוהה בי. "אה? מה נסגר איתך? עכשיו כשאני רואה אותך ממש מקרוב ולא מתעסקת בשום דבר מסביב, אני קולטת שאת מתנהגת מוזר."
"אני פשוט עייפה." אני שוב מפהקת ומתחילה לדמיין אותי ואת המיטה מתאחדים. אני מודה שאני מפחדת לישון בבית של ליאם שוב ושוכחת שזה כבר הבית שלי אחרי אתמול. המיטה לראשונה הרגישה לי קשה מדי, לא בטוחה. ואז, בטון הכי אגבי שיש, אני מוסיפה, "וליאם הלך לחגוג עם מאיה יום הולדת ליונתן בלי יונתן."
"רגע, רגע, מה?" עכשיו עדי מחליפה הבעה להמומה. "עברה כבר שנה מאז?! מהדייט שלכם?!"
אני מהנהנת ונוגסת בחצי הראשון בכריך. גבינת השמנת מוסיפה לחביתה כל כך הרבה טעם והלוואי שהייתי יודעת בדיוק באיזה סוג ואיזו חברה הם משתמשים, למרות שבתכלס הלחם שלהם גם טרי ופריך.
אני מספרת לה את "עלילות עופרי" ברחובות רמת גן ותל אביב באמצע הלילה בקצרה וקולטת איך אני הופכת להיות יותר מעניינת מהפסטה שלה. ועדי מאוהבת בפסטה.
"דווקא היה מתאים לך להרביץ למאיה," היא מגיבה והופכת את כוס הפלסטיק שקיבלה.
"הייתי ממש קרובה לעשות את זה," אני ממלמלת ומקווה לא להיחנק כי הפה שלי מלא באוכל.
"יש בתוכך SHE WOLF, כמו ששאקירה שרה." היא פותחת את בקבוק הנסטי שלה.
אני מסתכלת על הציפורניים שלי. "חבל על הלק ג'ל."
"ומה עם ליאם?" עדי בעצם היום על תקן המראיינת.
אני נאנחת. "התכתבתי איתו כשחיכיתי שתסיימי. הוא חזר משם, ואני לא יודעת מה היה שם." קשה לי להגדיר בעצם מה זה שם. "הוא שלח לי הודעה שהלך לאכול עם מישהי מהלימודים שלו כי הוא היה צריך להשלים חומר ויאסוף אותי לקראת ארבע." אני מסתכלת בשעון שלי. רבע לשלוש.
עדי מהנהנת ומעבירה נושא. "ואיך בפסיכומטרי בינתיים?"
"קשה לי, אבל יש לי חברים. כאילו... עוזרים לי." אני עדיין יושבת ליד עמית, ואביה הצטרפה לשולחן שלנו ומאוד מאוד מסייעת לי. הזמנתי אותה אפילו לבוא אלינו לדירה לעזור לי בתרגול ועל הדרך שתתרגל בעצמה.
"נו, זה מעולה." היא מחייכת. "כלומר, זה כבר טוב שהצלחת שיהיה לך מעגל קרוב כי באמת הקורס עובר צ'יק צ'ק. אמנם המפגשים ארוכים, כן, רק שמבחינת פגישות עצמם, ימים בלוח השנה? בקושי 28."
אנחנו ממשיכות לדבר על הפסיכומטרי וגם על כך שאני צריכה להירשם לבחינה עצמה ולהיפרד מעוד 500 ומשהו שקלים. אני לא שמה לב שהזמן עף, וליאם כבר מתקשר לשאול איפה אני נמצאת. אני נותנת לו את הכתובת ונשארת לחכות בזמן שעדי נפרדת ממני והולכת לאוטו שלה. אני קצת במתח במשך כל ההמתנה והוא גובר כשאני קולטת את הקאיה של ליאם מרחוק ואותו בה.
אני קודם כל מכניסה את התיק שלי למושב האחורי ובכוונה לוקחת את הזמן. אני רוצה לראות את התגובה שלו. הוא לא נראה עצבני בכלל. תוך רגע מופיע פיהוק. הוא גם עייף. העיניים הכחולות שלו מסתכלות עלי דרך המראה כשאני סוגרת את הדלת ועוברת לשבת לידו.
"מצטער על הסימולציה." הוא נותן לי נשיקה מהירה על השפתיים וחוזר לנהוג לפני שאני חוגרת את חגורת הבטיחות שלי.
אני מתעלמת. "נו?"
"כשאת אומרת "נו" את מתכוונת לאיך היה או מה יהיה?" הוא נשמע מתחכם לרגע. מה משחק מילים קשור עכשיו? אני משננת את המשפט הזה בראש, ממש חוזרת עליו כמה פעמים עד שאני מבינה.
"מה יהיה." ברור שמה יהיה. מה היה זה שבטח הוא סיפר על הלילה או על דברים שקורים לו לאחרונה וייתכן מאוד שאני לא מודעת אליהם.
"אמרו שירד גשם גם היום?" הוא מחליף נושא בצורה חדה מאוד. וואו.
"למה אתה סוטה מהנושא?" אני מרימה גבה.
"אני פשוט שואל כי אני רואה מלא עננים עדיין, ואני צריך כביסה יבשה מהיום למחר. שיט."
"אני יכולה לקחת את הכביסה שלך להורים שלי. יש להם מייבש. אני מתכננת ללכת לשם בהמשך הערב."
"זה יעזור מאוד." הוא שוב מפהק. "אני אנסה למשוך עד תשע-עשר ככה ואלך לישון. באמת כדי שלא תרגישי לבד או שאני לא מתייחס אלייך, עדיף שתלכי להיות עם המשפחה שלך קצת."
"אני גם עייפה, אבל קודם רוצה לדעת על הבוקר שלך." והנה אני מחזירה ביצירתיות קטנה את הנושא הקודם לפרק.
"אני הולך מחרתיים לפגישה ראשונה מתוך סדרה של ארבע. בינתיים הוחלט שארבע מספיק וגם הטווח שלהן לא ידוע." הוא מרוכז בכביש, ואני שמחה על כך. "נגיד יכול להיות שמחרתיים נחליט שצריך עוד פגישה בהמשך השבוע ואז... לא יודע, במרץ שוב. התאריך תפוגה של הטופס שקיבלתי הוא באפריל."
זאת כבר התחלה. "אוקי."
"אל תלחצי עלי, בסדר?" הלסת שלו שוב ננעלת. "הנה, אני עושה."
אני מסתכלת על השמשה ובאמת רואה שיש עדיין הרבה עננים אפורים-שחורים בשמיים המתכהים. "טוב. אפשר את האוטו אז אם אסע?"
"כן, למה לא? אני לא מתכנן לצאת מהבית." הוא שוב מפהק. "הפקקים האלה. אוף."
"מה אכלת עם נופר?"
"סתם שניצל בבאגט. לא משהו. אכלת עם עדי בארומה? מה יש במתחם שם עוד?"
"כן. היה בסדר."
הוא לא מגיב, ואני לא אומרת כלום יותר. אני יודעת שאנחנו באזור של הדירה, אבל יש פקק והרמזורים קצרים. אני מדביקה את הראש לחלון ומרגישה איך העיניים שלי נעצמות עד שפתאום הגשם מתחדש, מרעיש ומעיר אותי. אני מסתכלת על ליאם שפשוט בוהה בשיירת הרכבים והאורות שלפניו ומפהק מדי פעם. אני תוהה אם הוא דיבר עם מאיה היום בבוקר או אולי אפילו לפני שאסף אותי. באיזשהו מקום, אני לא רוצה לדעת. אני לא רוצה שום קשר יותר אליה.

כשאנחנו עוברים רשמית לחודש פברואר, ליאם מעלה את מספר הקילומטרים שלו בריצה כחלק מההכנות שלו לחצי המרתון ההולך ומתקרב. אני שקועה עמוק בספרי הפסיכומטרי, עובדת בקושי שלוש משמרות בשבוע ולמען האמת- מופתעת לדעת שהמסעדה לא כזאת חסרה לי. גם עם "מעט" הכסף אני מסתדרת, כי אני בעיקר קבורה במקום הקבוע שלי: השולחן במטבח.
החודש האחרון היה יחסית מוזר. כשליאם חזר מהפגישה הראשונה שלו עם המטפלת, הוא רק אמר לי לא לדאוג וזהו. ביקש שאניח לו ואתן לו פרטיות. אני קיבלתי מהמחשבה שבאמת לכל אדם מגיעה הפרטיות שלו, ונסעתי ישר לההורים, בפעם המיליון. הם קיבלו אותי תמיד בזרועות פתוחות, כמו באמת בערב שלמחרת ההגעה שלי לבית בשתיים בלילה. אמא הפכה להיות עם יד על הדופק יותר ממני, ממש על המשמר. ליאם עצמו כן דואג שההבטחה שלה לא תתקיים, ולכן כן עדכן אותי למשל כאשר הוא הלך לפגישה השנייה כמה ימים אחרי ומשם הלך ליום הולדת של מישהו שהיה איתו בצבא בירושלים. הוא התקשר להגיד שהוא שתה ומעדיף לישון שם, ואני העדפתי לא לבלות את הלילה באלכסון והלכתי לישון בחדר שלי בבית של אמא ואבא. אין כמו ההרגשה המוגנת הזו, שמאוד מאוד חסרה לי.
בעבודה, החיסרון של קובי ומלכי הורגש בכל משמרת ומורגש עדיין. לבעלים החדש לא ממש אכפת ממני. הוא לא שואל שום דבר על כמות המשמרות שלי, אולי מניח שזה תמיד היה ככה. הוא אף פעם לא דיבר איתי, ואם כן דיבר זה היה רק לשנייה כדי להעיר על משהו, לא שאל לשלומי או התעניין במי שאני, מעבר למלצרית במסעדה. מיום ליום מובן לי שמספיק שאומר לשירי "כן" והיא תכניס לעבודה שלה בחברת השכרת הרכבים. מסתבר שפשוט המסעדה היא הדבר היחיד שנשאר יציב בחיים שלי, וזה למה אני מפחדת כל כך לעזוב אותה.
בתוך כל זה, הדבר המיוחד ביותר שהביא איתו חודש פברואר היה משהו שכבר חגגתי בעבר: שנה עם בן זוג. ליאם היה כל כך שמח שבקניונים התחילו עם המתנות לוולנטיינ'ס דיי והוא יכול להיות הכי ראש קטן שאפשר. "אני לא צריך לחשוב על שום דבר יצירתי," הוא אמר אחרי שנכנס ביום השנה עצמו לדירה עם כמה בלונים בצורת לב, זר פרחים חמוד והרבה שוקולדים. רציתי לשאול אותו אם הוא קנה את כל הקישוטים בקניון כשהוא בדיוק הוציא מהתיק שלו את הנייד והראה לי מייל בו בעצם בישר שאנחנו נוסעים לחגוג באיזה צימר בגליל בסוף השבוע הקרוב.
"אם לא יצא לנו לחגוג כמו שצריך את היום עצמו בגלל הלימודים שלי ושלך, נתחיל היום," הוא אומר, מחויך כולו, בנסיעה לצימר.
אני מתלהבת מהבקתה המתוקה עם הסלון המאולתר, הג'קוזי (מקווה שהפעם לא יכריז על שום טיול בהפתעה) והמיטה הענקית. אני פחות מתלהבת מהקור, ולכן לא ששה לצאת לטיול לילי אחרי ארוחת הערב. יש כאן בסך הכל ארבע בקתות, ובסוף השבוע הזה אחת לא הייתה בתפוסה, מה שאומר שהיינו רק שישה אנשים בארוחת הערב האינטימית. בעל הצימרים היה נחמד, הביא לנו אחר כך עוד בקבוק שמפניה ("עוד לא פתחנו את מה שיש בחדר") ועוגות שוקולד חמות.
אנחנו חוזרים, וליאם מכין את בגדי הריצה שלו למחר בבוקר. "אני אוהב לשנות אווירה ונופים."
"אני אוהבת לישון." אני מרגישה עייפה מרב אוכל טוב וגם כי אני מתחת לפוך ונעים לי. "ולא מבינה איך אתה קם בשבת בבוקר לרוץ."
"אני לא יכול להזניח את הריצה, אז הפכתי אותה לשגרה." הוא מוריד חולצה וגורם לי להביט לו בבטן ובזרועות. "להתלבש או ש... ?" הוא קולט.
וכמובן שאנחנו שוכבים.
אני מרגישה קצת בחילה אחרי סיבוב אחד ומציעה שנמשיך מחר, והוא מסכים איתי. "באמת אכלנו פה הרבה, לא טוב."
"גם כל השוקולדים האלה שהבאת השבוע לא היו טובים, עם כל הכבוד לכוונה." אני מניחה את היד שלי על הבטן. "עוד יחשבו שהכנסת אותי להיריון."
"אומרים שבאמת במערכת יחסים משמינים." הוא עושה פרצוף חושב.
אני מעיפה לו על הראש את אחת הכריות. "אתה רומז שהשמנתי?"
"אז מה? יש במה לתפוס." הוא משועשע כולו, קם מהמיטה ומוציא מהתיק שלו... נו באמת. טאקי.
"ברצינות?" אני ממצמצת יותר מדי פעמים בכוונה.
"שלא יעופו לך הריסים." הוא מתיישב על השטיח שבעצם הרצפה בחדר. "נו, בואי. אין משהו יותר טוב לעשות."
ליאם מנצח אותי בשלושה מתוך ארבעה משחקים, ואני נכנעת ופורשת. "לא בא לי להמשיך." אני מוציאה לו לשון. "אני יודעת להפסיד בכבוד."
"אז בואי נשחק את משחק השאלות, מכירה? שזורקים מילה וכל אחד מספר עליה משהו." הוא משלב את ידיו סביב ברכיו ונראה ממש מתוק ככה. "נגיד אמרת "להפסיד בכבוד"? מתי קרה לך שהתנהגת לא טוב אחרי הפסד?"
"שלא קיבלתי אותו הכוונה?"
הוא מהנהן. "שלא התנהגת בספורטיביות."
"אני חושבת שלא מזמן. עשינו במסעדה תחרות בחודש נובמבר על מי ישיג יותר מספרי טלפון: אלמוג או אני. אלמוג הוא מלצר שדי עף על עצמו מהמחשבה שהוא חתיך, אבל הרבה נשים ישראליות נמשכות למראה הערס ים תיכוני הזה עם הג'ל, הזיפים העבים והזקן." אני עושה פרצוף נגעל.
"לא שמעתי על זה אף פעם." הוא מסוקרן.
"כן, טוב, לא עשיתי איתם כלום. גם עם שלך לא עשיתי כלום אז." אני מחייכת וחוזרת לנושא, "בכל מקרה, בקושי השגתי שני מספרים. למה בקושי? אחד באמת נתן, השני נתן איזה מספר, אבל בדקנו אחר כך בווטסאפ ויש מצב שפברק אותי."
"וכמה אלמוג השיג?" ליאם קם וחוזר אחרי כמה שניות עם בקבוק השמפניה ושני גביעים.
אני מגלגלת את העיניים. "שבעה, אני חושבת. התעצבנתי ממש, זה לא כוחות. גם לא הייתי לבושה מי יודע מה."
"יש לי מזל," הוא ממלמל ואז נקטע כי השמפניה עושה את הרעש המוכר של הפתיחה ומתיזה על ליאם.
"אתה?" אני מפנה את השאלה אליו.
הוא מוזג לשנינו בקושי חצי כוס. "יש איזה מישהו בשם כפיר שלומד איתי לתואר. הוא חולה מירוצים, ויש בארץ מקומות שאפשר לנהוג עם האוטו שלך במהירות שיא. כאילו, זה חוקי. מעין חניונים כאלה, סבבה? אז הוא ניצח אותי כמה פעמים שפשוט בפעם האחרונה עזבתי את זה. יש מצב שאיבדתי את העשתונות מהתבוסה." הוא מחייך במבוכה.
"וואו, הפעם האחרונה שממש עזבתי מאיבוד עשתונות היה כשהייתי בכיתה ג' או ד'." אני נזכרת. "בת דודה שלי באה אלינו שבת, ואמא שלי ישבה איתי ואיתה והתייחסה רק אליה. אני זוכרת שהתחלנו לדבר על לשחרר קליקים בגב עם הכיסאות בכיתה, ואמא שלי כולה נסחפת אחרי האחיינית שלה ושוכחת ממני."
"גיל ההתבגרות של עופרי." הוא צוחק ולוגם מהכוס שלו. "מובן לי למה אמא שלך לא רצתה עוד ילדים."
אני בועטת לו ברגל. "היי, אל תהיה רע."
בסרטים, הזוגות משיקים את הכוסות ואומרים דברי אהבה. במציאות, אני נגעלת מהמשקה המבעבע וזונחת אותו אחרי שלוק. ליאם דווקא מבסוט שכל המשקה רק שלו. "תשאלי את משהו."
"מה היה הסקס הכי פרוע שלך?" אני יודעת שלא איתי, והוא אכן מאשר זאת.
"בלי לפגוע בך, כן?" הוא מסמיק קצת ומשפיל את המבט. "אחרי איזו מסיבה פעם, אני חושב שזו הייתה מסיבת פורים, לא בטוח, לקחתי הביתה מישהי. קראו לה דולב. אני זוכר ממנה בעיקר הרבה ציצי שלא יכולתי להוריד את הידיים ממנו כל הסקס, אבל גם זוכר כמעט כל פרט ממנו. זה היה לילה שהייתי נהג תורן ולא שתיתי."
"מה זה סקס פרוע בשבילך?" אני מסמיקה גם.
"כל מיני תנוחות. היא מצצה לי תוך כדי שירדתי לה, זה נגיד היה אדיר. היא לא פחדה מזה, היה לה מלא אומץ." הוא נעצר. "בכל מקרה, זה נגמר שם. רציתי שניפגש שוב אחרי כמה ימים ושלחתי לה הודעה. היא לא ממש זרמה, אמרה שלעומתי כן הייתי שיכורה."
"מה, כאילו היא ממש קמה אצלך בדירה והלכה ממך?"
הוא לוקח את הגביע שלו ולוגם עוד כמה שלוקים. "היא קמה אחריי. לרובן כואב הראש, ואני מביא להן כדור."
"לרובן," אני חוזרת אחריו.
"לא הסתרתי ממך כלום." הוא נותן לכף הרגל היחפה שלו לגעת בגרביים שלי. "גם לה כאב הראש, והיא הלכה וזהו. לא רצתה להישאר, רצתה הביתה. היא נראתה סבבה דווקא עם האיפור מרוח. אני זוכר שהיה לי סימנים של אודם שלה על הזין שלי."
"איכסססס."
"לך היה פרוע?" הוא מנצל את זה שאנחנו די סמוך לשולחן, מושיט יד ארוכה ומוריד את הצלחת עם העוגות החמות.
"לא, הכל די אותו דבר." אני מתחילה לאכול מהמבוכה. "הפעם הראשונה איתך כן הייתה מעל מה שהכרתי."
"רק הראשונה?"
"לא הכאבת לי בכלל, בסדר?" אני מניחה את הכפית אחרי ביס אחד. מתוק לי מדי.
"טוב. נחליף שאלה. יש לך סוד שלא סיפרת להורים שלך אף פעם, שאת עוד חושבת עליו לפעמים? לא יודע אם להגדיר סוד. אירוע מהעבר." הוא גם זונח את העוגה ומצליח להוריד מפית. אפילו לא זכרתי שיש מפיות.
"גם כשהייתי קטנה. המנהלת כבר זימנה אותם יותר מדי פעמים לבית הספר, שהפעם שתקתי ונצרתי את זה איתי עד היום."
"וואה וואה." הוא שוב משועשע.
"קיצר, הייתי גם בריונית בנוסף לכל הבלאגן. פעם מישהי, שבתיכון דווקא הייתה חברה שלי, הלשינה עלי למורה שהפכתי את כל הצבעים בשיעור אומנות, אז קראתי לה שמנה כי היה לה עודף משקל. הוזמנתי לבירור משמעת כזה מול כל הכיתה, והמורה ממש השפילה אותי שם עד שהייתי חייבת להתנצל."
ליאם צוחק צחוק מתגלגל ובקושי נרגע. "וואו, את אגדה." העיניים הכחולות שלו דומעות. "באמת מסכנים ההורים שלך."
"באותו יום כל כך רציתי לספר להם מה המורה עשתה, אבל... הם היו שואלים איך הגעתי למצב שאני בבירור." אני רואה בעיניים את עופרי בת ה-7 עומדת מול כל הכיתה. אני גורמת לו להרצין במכה כשאני אומרת, "לך יש הרבה סודות."
"סיפרתי לך את מה שהיית צריכה לדעת על המלחמה."
"מה שהיית צריכה לדעת," אני חוזרת אחריו.
"אז אולי תגלה לי מה קורה בטיפולים, אם זה לא סוד?" אני מתקרבת אליו על ארבע ועוברת להישען לו על הגוף. במקום לשכב על השטיח, הדבר הכי טבעי שיעשה, הוא נשען על הזרועות החסונות שלו. "אני יודעת שיש לך עוד אחת ביום ראשון בבוקר."
והנה מגיע לו "מבצר ליאם". הוא פשוט שותק. אני מפחדת לאבד סבלנות, ולכן מנסה להישאר בתנוחה הזו עוד קצת, עם כמה שלא נוח לי. כשהוא לא משיב, אני קמה ונכנסת למיטה. יכולתי לשאול "פה נגמר המשחק?", אבל העדפתי לא לומר כלום. מרגיש לי כאילו אנחנו מטאטאים דברים מתחת לשטיח, תרתי משמע בסוף השבוע הזה, שתמיד צפים בסוף. ובסוף הוא מצליח להחזיר את האווירה הטובה ושם לנו סרט קומדיה מטופש במחשב שלו.
למחרת, אחרי ארוחת הבוקר והריצה שלו, אנחנו שוכבים ומטיילים, שוכבים ומטיילים, מנשנשים אוכל באיזה בית קפה שבאחד המושבים ובארבע מפנים את הבקתה. רק כשאנחנו בדרך הביתה, ליאם נזכר שטבלנו בג'קוזי רק בשישי בצהריים כשהגענו ומחליט שאני צריכה להכין לנו מתנה לשנה ביחד שובר לספא. בלילה, כשאנחנו כבר במיטה בחדר, הוא גם מזמין בשמי אחד לשנינו. אני מאחלת לו בהצלחה במציאת זמן בתקופה הלחוצה הקרובה לשנינו, כי מה שהוא בחר מצריך יום שלם של חופש ביום חול, ומאחלת לו לילה טוב. הוא מחזיר באיחולים לסקס פרוע ומזכיר שלא ירדתי לו מאז ל"ג בעומר. אני כבר משחקת את עצמי ישנה כשאני קולטת שהוא צודק ו"מתעוררת".
"רגע, אתה יכול לזרוק אותי כי הסקס לא טוב?" אני שואלת ברצינות.
הפעם תורו להעיף עלי כרית. "עופרי, את כל כך סתומה לפעמים. מערכת יחסים זה לא רק סקס פרוע. אם מערכות יחסים היו בנויות רק על קיום יחסי מין- לא היו הרבה זוגות שהיו חוגגים שנה ביחד."
ואני רוצה לענות, אבל מעדיפה לא להרוס ופשוט דוחפת את הראש לחזה שלו ונותנת לזרועות שלו לסגור עלי.

יאיר, אחיו הגדול של ליאם, ויעל, אשתו, מוצאים זמן לספא מהר יותר ממה שאנחנו מצאנו. כשיעל חוגגת יום הולדת 30, הם הולכים ליום פינוקים בשבילה שכולל בין היתר גם סרט, והבן שלהם, שליו, מגיע אלינו לדירה בלי שבכלל ידעתי על כך.
אני חוזרת מהשיעור ומגלה את ליאם שלי... מחליף חיתול.
"וואו." אני די בהלם. זאת הפעם הראשונה שאני רואה את שליו איתו ובעצם גם די ער. בפעמים המועטות שיאיר ויעל היו עם המשפחה, הוא ישן. יש משהו ממש כובש לראות את ליאם ככה.
"איזה מאמי הוא." הוא מדביק לו נשיקה על הלחי, ושליו צוחק. "אני חולה עליך," ליאם אומר ומספר לי למה הוא כאן. מסתבר שההורים שלו נמצאים בישיבה שכונתית כי העירייה רוצה להקים מרכז מסחרי בשכונה שלהם והתושבים נגד. ההורים של יעל בים המלח. האח של יעל, בכלל לא ידעתי שיש לה אח, לא יכול לשמור על שליו כי יש לו שני ילדים משלו, והאחיות שלו עסוקות.
"אז דוד ליאם פנוי." אני מתיישבת על הספה השנייה וממש נגנבת לראות את ליאם מלביש לו את המכנסיים מחדש, מלטף לו את הבטן ומדבר איתו בקול ילדותי.
"משהו כזה." הוא לא מסתכל עלי, וזה די הגיוני למה. "הממזר הקטן התחיל ללכת, אני מפחד להשאיר אותו שנייה לבד."
"הוא כזה בונבון." לאחיין של ליאם באמת לא נמאס לחייך. הוא לא בוכה בכלל כשליאם מעביר אותו להישען על הגוף החזק שלו ונותן לו נשיקות בראש. היי, זה משהו שרק שלי. אוי, אני מקנאה בתינוק.
"שליו, אתה יודע שדוד ליאם הכיר את עופרי בברית שלך?"
אני מרגישה איך הדמיון שלי מתחיל לנדוד אל מחוזות שכבר השארתי מאחוריי. אוי ויי. מה הוא עשה כשהוא אישר להביא לפה את התינוק? אני גוערת בעצמי להפסיק, אבל זה כובש במיוחד.
כמה דקות אחר כך, ליאם מתחיל ללכת איתו בבית כשהוא בוכה ובסוף נכנע ומכין לו בקבוק.
"מה, מתי הפסדתי את כל זה?" אני עדיין המומה. "בחיים לא ראיתי אותך במצב 'דוד פעיל' או משהו."
הוא מרים גבה. "מה יש לך? אני מטורף עליו." הוא חוזר לספה ומתחיל להאכיל את שליו, ואני מבינה שלא אוכל להתחרות בתשומת הלב שלו היום.
"דמיינתי ילדים עם יובל," אני פותחת את זה בסוף. "ראיתי אותו ממש ככה במצב כמו שאתה עכשיו. בפועל אני לא יודעת להחליף חיתול אפילו. קצת עזרתי להורים שלי עם נועה, אני לא ממש זוכרת."
"בחיתולים לא?" הוא צוחק כששליו אומר 'בה' שבעצם זה אבא ועונה לו, "אני לא אבא, אני דוד."
"רב הסיכויים שלא."
הוא לא מתרגש בכלל. "את עוד צעירה מדי לזה. הנה, יעל ילדה את שליו בגיל 29."
אני מסתכלת על השעון בממיר ומבינה שאם אשאר מרוכזת בדוד ליאם אני אפגע בלוח הזמנים שתכננתי לעצמי. "מתי ההורים שלך יגיעו לקחת אותו?"
"לאבא שלי יש את התפקיד של הזווית המשפטית שם, מה שאומר שהם יתעכבו. אני מניח שבשעתיים הקרובות הם יבואו."
"כמה זמן הוא פה?" אני בוהה בשליו שבוהה בליאם ומוקסם. גם אני מוקסמת. עופרי. לא. די.
"משלוש בערך. הספא שלהם בחמש, הם בתכלס מתחילים אותו רק עכשיו." הוא מיישר את היד שלו כך שעוד אוכל מהבקבוק יורד אל הפטמה. "אני אנסה להרדים אותו עוד מעט. הוא לא ישן צהריים היום."
"איפה בדיוק?" אני קמה מהספה ועוברת לשבת ליד ליאם. "אין לו עיניים כחולות."
"לא," הוא עונה ולא נותן לעיניים הכחולות שלו להסתכל בשלי. "ומה איפה? במיטה שלנו. אני אשים אותו באמצע."
"לא בעגלה?" אני קולטת את העגלה עכשיו ליד הכניסה למרפסת.
"זה מפריע לך אם הוא יישן במיטה?"
"לא." אני לא מצליחה לשבת יותר מדי כשאני רואה את הדקות מתחלפות. "אני יכולה להמשיך לעשות שיעורים?"
"ברור."
אני מוציאה את ספרי התרגול מהתיק ומשתלטת מחדש על השולחן במטבח. אני נגשת למקרר כדי להוציא את החלב לנס קפה וקולטת שהדף שהיה תלוי על המקרר נעלם. "איך היה בפגישה האחרונה באמת?" אני נזכרת למה ליאם בעצם בבית ויכול היה לשמור על שליו.
הוא מנצל את העובדה שהוא עסוק בשליו. "בינתיים אני לא צריך עוד."
"אתה שוב לא מדבר איתי." אני לא הולכת לוותר לו יותר, כבר הבהרתי את זה.
"אני אומר לך את האמת." הוא לא נרגש מהטון שלי. "אני משאיר שם בחדר את הדברים הקשים. תאמיני לי שאת לא רוצה לדעת."
"אני כן."
"רוצה שאתאר לך מראות של גופות שרופות?" הוא פתאום מסתכל לי בעיניים, ואני מרגישה שהמבט שלו חודר. אני מפחדת. אני רואה את כלי הדם בהן. הוא גם רציני וחוזר על מה שאמר לי בבוקר שלמחרת הלילה ההוא: "אל תלחצי."
כדי להרגיע את הצמרמורות שעוברות לי בגוף, אני עוברת לחדר העבודה. אני רועדת ולא מהקור שבחוץ מהמשפט הזה שלו. הוא ראה גופות? בטוח... הוא זיהה גופות? זיהה גופות של חברים שלו? אני מכריחה את עצמי להישאב לתרגול ומצליחה לא רע עד שהבכי של שליו מפריע לי ואני נאלצת לסגור את הדלת. ליאם פותח אותה אחרי כמה דקות ומניח את שליו בין הידיים שלי.
"לא אמרת שאתה רוצה להרדים אותו?" אני מפחדת שהרעידות האלה עושות אותי לא יציבה.
"אני חושב שהוא עשה קקי. אני אביא מגבונים וחיתול נקי לפני." הוא יוצא מהחדר ואני מספיקה לשמוע אותו אומר, "יש לו חילוף חומרים טוב."
אני מרגישה פתאום איך הרעידות נפסקות כשאני מוצאת את עצמי מלטפת לשליו את הפנים ומצליחה להרגיע אותו מהבכי. חום שאני לא ממש מכירה מציף לי את הגוף. זאת הייתה תחושה טובה, כזו שלא ידעתי באותו אחר צהריים שאזכה להרגיש בעוצמה חזקה פי אלף שנה אחר כך.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי סלט
שי סלט
ואו כתוב בצורה מאוד מציאותית.. מתי יעלה פרק חדש?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אין על המציאות
הפרק הבא כתוב רובו, אני פשוט צריכה לסיים את החל הנוועל, ואני לא יודעת מתי זה יקרה בקרוב. יכול להיות עוד שעה או מחר
הגב
דווח
4 אהבתי
Ravit Shpilman
Ravit Shpilman
וואווווו מתי עוד פרקק?? מחכה לראות מה יהיההה
הגב
דווח
1 אהבתי
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אני טובה בלהדחיק
אני טובה בלהדחיק
מאת: C.h .C
ארז התימני שלי- פרק 11
ארז התימני שלי- פרק 11
מאת: Just Me
נפל לי הלב בין הכיסאות
נפל לי הלב בין הכיסאות
מאת: Tal Suissa
Casta de lobos-פרק 3
Casta de lobos-פרק 3
מאת: אביטל סיאני
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan