כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 49

אני קופאת. "מה זה יונתן מת בגללך?"

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

פרק 49: שוב

תוקפים אותי צפצופים באוזניים. יש מצב שהאיבר הזה שמחובר לראש גם לא האמין למה שהוא שמע? אני בתוך האוטו, רטובה מחדש כשבחוץ מבול ופשוט פורצת מחדש בבכי. אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת ככה, קופאת מקור בלי המזגן ונחנקת איתו, אבל כן זכרתי לנעול את האוטו מבפנים, לכן אני קופצת בבהלה שמישהו דופק ממש חזק על דלת מושב הנוסע. בהתחלה אני חושבת שמדובר באיזה הומלס, מהר מאוד אני מזהה את ליאם.
הוא לבוש במעיל שלו, שספוג כולו במים, כשהוא נכנס פנימה. העיניים שלו אדומות. "עופרי, זה לא מה שאת חושבת," הוא אומר ישר. "שיו, את כולך רטובה ורועדת ואת תהיי חולה בגללי. זה לא מגיע לך. בואי הביתה ותחליפי בגדים. אני רוצה שנדבר." הוא מחבק אותי חזק, אבל אני קפואה. לא מגיבה.
"מה זה יונתן מת בגללך?"
הוא מתנתק ממני במכה. "שמעת את זה?"
"כן, ואני שוב מרגישה חרא." אני בקושי רואה את העיניים שלו עכשיו בחושך שבאוטו. אני זו שמוארת דרך פנס הרחוב.
"לא. לא. את לא מעזה לשאול בגלל אז מה שקרה בטיילת... הפעם זאת אשמתי נטו." הנשימות שלו כבדות. יכול להיות שהוא יצא מהדירה בריצה או שהוא חווה עכשיו באמת התקף?
"זאת אשמה קטנה לעומת מה שאמרת שם למאיה." אני מודה שאני מפוחדת. "יונתן מת מאש כוחותינו או משהו? אתה ירית בו?" אני שוב מתחילה לרעוד או שאולי הרעידות התחזקו, אני לא מסוגלת לעקוב אחרי שם דבר.
"לא, לא, לא." הדיבור שלו נשמע כמו במצב סטרס כזה.
"אז?" נמאס לי כבר לפחד וללחוץ. אני חייבת להבין.
"בבית טוב?" הוא מנגב לי את הפנים עם כף היד שלו. היא קרה ממש.
אני מוצאת את עצמי מעיפה לו אותה. "ליאם, אני רוצה לחזור לגור..."
"לא, לא, לא!" הוא מרים את הקול. הוא בפאניקה? "אני אספר לך עכשיו את מה... את מה ש... מה שצריך."
אני מעבירה מהילוך P להילוך D, שוכחת את בלם היד, והאוטו ממש חורק. ליאם קולט את זה, משחרר אותו וממהר לחגור את חגורת הבטיחות שלי ואז שלו. אמרתי כבר שהראש שלי לא במקום? אני בכלל לא במקום שאני אמורה להיות בו. אני רוצה הביתה.
כשאנחנו מגיעים לבית של ההורים, אמא חושבת בדיוק כמוני ש"הביתה" זה הבית שלהם והוא המקום הכי בטוח בשבילי. אני נכנסת פנימה ומגלה אותה על הספה, כוססת ציפורניים ממש.
"לא רציתי להתקשר כדי שלא תעשי תאונה או משהו." היא קמה לעברי. היד שלה עוברת על המעיל שלי. "את כולך רטובה, מה זה? לא לקחת מטרייה?"
"כן, רק על זה חשבתי," אני ממלמלת.
ליאם עומד מאחוריי וסוג של מתנדנד. אני פתאום נזכרת שהאוטו שלו נשאר בבניין של מאיה, אבל אם יש לו אלכוהול בדם או בכלל אם הוא בהתקף הוא לא יכול לנהוג. הוא לא נכנס פנימה, נשאר לעמוד איפשהו באזור המשקוף.
"ליאם, תיכנס ותסגור את הדלת." אמא מדליקה את האור במטבח, כך שעכשיו גם מנורת הלילה בסלון דלוקה וגם הטלוויזיה. רק שאבא לא יקום. הוא מקשיב לה ועובר להישען על המקרר, לא מדבר. "אנחנו מאוד אוהבים אותך במשפחה וחושבים שעשית משהו שאף אחד אחר לא עשה: גרמת לעופרי להתבגר. מה שכן, אנחנו לא נקבל, אני לא אקבל את זה, שאתה נעלם לה ככה באמצע הלילה והיא מגיעה לכאן כולה נסערת.
"אנחנו מבינים את המצב שלך. כולנו מבינים. זאת לא סיבה להתנהג ככה. אתה צריך לזכור שלעופרי כל הסיפור הזה חדש ושוב, כולנו תומכים בך ורוצים לטובתך. לא ככה, בסדר? תן לה לדעת אם אתה הולך, אל תשאיר אותה מודאגת. אם... אם זה יקרה שוב, אני אחזיר אותה הביתה." אמא רגועה למרות הדברים הקשים שלה. "אני לא אתן שזה יקרה שוב."
"אני מצטער." הוא מנגב את העיניים שלו עם השרוול. הוא נראה מסטול. "אני הייתי צריך לענות לה באמת ולא לתת לה לשוטט באמצע הלילה בחיפושים."
אני רוצה להיכנס לחדר שלי, למיטה שנשארה פה ופשוט לישון. אני יודעת שזה יקרה כי אני אחזור לריח שאני מכירה ולתחושה הנעימה של המצעים שלי ואנשק את הכרית ו...
"אני חוזרת לישון. עופרי, את נוסעת עם ליאם?" אמא שואלת ואוספת את כוס התה שלה מהשיש. היא אפילו לא שאלה את ליאם אם הוא רוצה גם, מה שאומר שהלילה אין נימוסים.
"כן," ליאם עונה בשמי ולוקח מהיד שלי את הנייד. "יש לך את האפליקציה של גט-טקסי? אני אזמין לנו מונית."
אמא מחבקת אותי ומתחילה ללכת לכיוון חדר השינה שלה ושל אבא אחרי שהיא מכבה את הטלוויזיה ומנורת הלילה בסלון. "תכבו את האור במטבח כשאתם יוצאים."
ליאם נראה לי פחות בהלם. הוא אפילו מרגיש חופשי לקחת לעצמו כוס מים. "היא כמה דקות תהיה פה. את רוצה אולי להיכנס לחדר להחליף בגדים?"
אני לא עונה.
"עופרי, נו." הוא מצמצם את הרווח בנינו.
"אני רוצה להישאר לישון בבית." הרגליים שלי כבר לוקחות אותי לחדר שלי.
"הבית שלך זה אצלי. איתי." הוא מושיט יד ארוכה ומושך אותי אליו. בלית ברירה, אני צמודה לו לגוף עכשיו. "אני אוהב אותך, את יודעת את זה." הוא נותן לי נשיקה בשיער.
אנחנו יורדים לכניסה לבניין בדממה. ליאם מוציא את הנייד שלו, נזכר שהוא מרוקן מבטרייה ומכניס חזרה לכיס המעיל. אני מצליחה לקלוט שהוא מחפש רמז לשעה ומוצא אותו במסך שבנייד שלי. כמעט ארבע.
אני חושבת איך אצליח לחזור לישון ועוד לקום בבוקר לקורס כשהמונית מופיעה. ארבע המילים של ליאם, שהיו היחידות שיצאו ממנו או ממני במשך כל הנסיעה, מראות שלישון יהיה לא פשוט.
"שעה לסיפורי הדוב. שוב." הוא מחייך חיוך מאולץ.
אני רצינית גם כשאנחנו מגיעים לדירה (לא לבית, זה לא מרגיש לי ככה בכלל) ואני מחליפה בגדים ומביאה לסלון את מפזר החום ושמיכת צמר. יש רעמים וברקים בחוץ, הגשם בא והולך. ליאם מתעכב במקלחת כמה דקות ארוכות. דאגתי לו מספיק ולא בא לי לפגוש שוב את הרצפה הקרה, לכן אני נשארת לשבת. בסוף הוא יוצא במכנסי טרנינג כחולים וקפוצ'ון אפור ומהסס על איזו ספה לשבת. הוא בוחר בסוף באחת שאני לא עליה, ואני כל כך עייפה וטרודה כדי לנסות ולהבין למה.
אני יושבת עם הרגליים מכווצות על הספה ובוהה בו בחוסר נימוס. הוא נראה עדיין המום ולא מעכל את מה שקרה, אבל מי שמבשל את...
"המוות של יונתן יכול היה להימנע, אם הייתי פועל אחרת." הוא מתחיל ולוקח נשימה עמוקה. "נגיד את זה ככה, לא הייתי במקום שהייתי צריך להיות."
אני לא מבינה. "אתה יכול לדבר ברור ורצוף? אני רוצה כבר להתחיל לחבר הכל ו-" אני נעצרת. אני צריכה שהוא ידבר ולא אני.
"את זוכרת את הלילה שהפתיעו אותנו? בבית הנטוש?" הוא רואה שאני מהנהנת וממשיך, "בבית הזה, בקומה הראשונה שאנחנו שהינו בה, או יותר נכון השתלטנו, היו שני פתחים: דלת וחלון גדול בין הסלון לאחד החדרים. קיבלנו פקודה לשמור על הדלת, לא על החלון, רק שההיגיון שלי אמר שכדאי שאעמוד ליד החלון, אם פתאום נופתע משם. את יודעת, בקלות אפשר להשליך רימון פנימה נגיד."
"אז אתה עמדת ליד החלון ויונתן ליד הדלת?" אני מדמיינת חושך מצרים בחוץ בבית נטוש ודומם. אני מדמיינת ריחות כבדים ועשן. אני שומעת צעדים בתוך דממה שנקטעים מהר מאוד ביריות.
"אני לקחתי על דעת עצמי את עניין החלון. לא שפטו אותי על זה אף פעם למרות שכביכול הפרתי פקודה. הייתי אמור להיות כוח תגבור ליונתן כששאר החיילים שהיו איתנו נחו. טיפש שכמותי." הוא משפיל את המבט שלו. "אם הייתי ליד הדלת, יכול אפילו היה להיות מצב שגם אני הייתי מת עד שהשאר היו מתעוררים. הפתיעו אותנו."
אני מרגישה איך הבטן שלי מתהפכת מהדברים האחרונים שאמר. "אתה לא יכול לדעת," אני ממלמלת.
"בוודאות, עופרי. אני הייתי בלי אפוד מגן. יונתן קיבל עוד כמה ימים בעולם בזכותו, אבל מת בגללי." העיניים הכחולות שלו מחפשות את שלי ומהר מאוד מוצאות. הוא ממשיך לספר כך שאני אפילו לא יכולה לשאול למה הוא היה בלי האפוד, ואולי זה גם לא באמת משנה. "תביני, התחושה שלי כנראה הלכה לאיבוד כי הנחתי שאולי ההפתעה תגיע דווקא מכיוון החלון. הוא גם פנה לכיוון בניינים עם גגות שתוך שניות צלף מיומן יצליח להגיע פנימה. התפצלנו, והשארתי את יונתן לבד בלי תגבור." עכשיו הוא מתחיל לחזור על עצמו וגם העיניים שלו מתמלאות דמעות מחדש. תוך רגע דמות הגבר הקשוח נסדקת מולי. שוב.
אני לא יכולה להישאר אדישה, קמה למטבח וחוזרת עם כוס מים. "תשתה," אני אומרת בקול ויוצא לי טון מצווה מדי.
"יצאתי משם שבר כלי. באותו לילה נפצעתי שם בעצמי פיזית. המפקד שלנו אמר שבאמת יכלו לתקוף מהחלון, אבל זה לא קרה ו... הוא לא פה עכשיו בגללי. כי... כי לא גיביתי עליו ובעצם... בעצם "אפשרתי" לעוד כדורים לחדור לו לגוף ולגמור אותו." הוא ממש נחנק. "הוא לא חגג הלילה יום הולדת 25 בגללי."
הגוף שלי קפוא, לכן אני לא מצליחה לחבק אותו. קר לי, ואני מסתכלת לכיוון החלון וקולטת שהוא פתוח. ליאם רועד ונושם עמוק. יש מצב שהוא פתח אותו. האורות בסלון, במטבח, במרפסת, במסדרון וגם בחדר השינה דלוקים. זה כמו ילד קטן שמפחד מהחושך אז שמים לו מנורת לילה. אני מסתכלת על השעון, רבע לחמש. השחר צריך לעלות עוד מעט, אבל השאלה היא אם הוא יסדר אותו או לא. תוך כדי שיטוטים של העיניים שלי בדירה, אני מתעכבת על התמונה שציירתי שלו ושל יונתן.
"ככה זה יהיה בכל יום הולדת? ויום זיכרון? ואזכרה?"
"מה?" הקול שיוצא ממנו צרוד.
"ככה, כמו שאתה. בלי טיפול ממשי."
"אבל הכדורים-"
"עזוב את הכדורים. שיחות עם פסיכולוג או כל סוג של טיפול כזה. כן, שוב. משהו." אני מרגישה שאני קשה מדי ואני לא יודעת אם זה מנגנון הגנה או דאגה. "אתה יכול להיראות לכל אחד כלפי חוץ כאדם חרוץ, חכם, חתיך, אבל בפנים, ליאם, בפנים... בפנים יש משהו אחר לגמרי שצריך עזרה ומתכחש לה."
"אני לא רוצה." הוא חד משמעי.
בלית ברירה אני חוזרת בזיכרון למה שקרה שם בטיילת, כשיצאנו לרוץ בתחילת הקשר. "אמרתי את זה אז בים כשסיפרת לי הכי בקטנה, מסתבר. זוכר מה אמרתי לך? זה גדול עלי. גם עכשיו, כשאתה מספר דברים, אתה שוקע בהם ועושה דברים שיכולים לגרום לי לאבד את העשתונות. לחפש אותך באמצע הלילה? זה מה שמגיע לי? את המינימום של הודעה שתסביר? אתה כולך חי בזיכרון, בעבר. אתה לא רוצה לעזור לעצמך עם הדבר הכי בסיסי, שאני חלק ממנו: לחיות את ההווה."
"את מרגישה ככה?" הלסת שלו ננעלת במכה.
"איך אפשר שלא? איך זה היה בשבילך אם פתאום הייתי נעלמת באמצע הלילה? אני עוד ידעתי לעשות 1+1 ומה התאריך... רק למאיה אתה נותן את הזכות לדעת כי מבחינתך היא חלק מהעבר וממשהו שאתה לא רוצה שיחלוף. אתה בדיוק כמו מה שהיא אמרה בהספד שם ביום הזיכרון: מפחד שהזיכרון ידהה ותשכח. אם אתה רוצה להישאר רק שם, למה אתה מנסה להמשיך איתי? אתה נותן לדוב את כל מה שצריך כדי לאכול אותך, והוא בטוח יעשה את זה יום אחד." אני מסתכלת לו בעיניים. הן שבורות. "אתה כולך מרוח בדבש, אם הוא עוד דוב ידידותי. אתה נותן לו להריח אותך. ומה אם הוא ממש רעב, יגיע לפה ויטרוף? מה העופר הקטן יעשה? יצפה מהצד? לא. הוא יברח מהפחד שלהסתובב איתך זה מסוכן בשבילו."
"את מרגישה שאני מסוכן לך?" הוא מצליח לפתוח את הפה למרות שהייתי בטוחה שלא.
"כל עוד אני לא יודעת להתמודד- כן."
הרגליים שלי מתחילות לכאוב לי. אני חוזרת לספה, רק שהפעם אני דואגת לפני כן לקרב את מפזר החום אלי ולהתכסות בשמיכה טוב טוב. יש מצב שאני אירדם פה. יש מצב גדול שגם ליאם וגם אני היום לא נלך למסגרות שלנו ופשוט נישאר לישון ונעשה בלאגן בשעון הביולוגי שלנו.
"גם אני לא יודע איך," הוא מגיב אחרי דממה מעיקה בה העיניים שלי הספיקו להיעצם.
"אז תעשה עם זה משהו. אתה רק מתקן אצלי דברים ומחפש איך לשפר לי את החיים כשבפועל שלך עדיין אותו דבר." אני בוהה בתקרה. "אני מבינה שהפוסט טראומה היא חלק ממך וזה בא בכל מיני צורות, תאריכים והתקפים. בחייך, ליאם. בחייך! אלה הם החיים שלך. תעשה משהו כדי שבעתיד הקרוב והרחוק תדע לשלוט בכל זה."
"למה את מתכוונת? כשאת אומרת עתיד רחוק נגיד."
אני מרגישה מחנק בגרון ובלית ברירה קמה מחדש להביא לעצמי הפעם כוס מים. הגרביים שלי לא ממש עוזרות נגד הקור של הרצפה.
"ראיתי בצלף אמריקאי איך הוא הגיב כשהילד שלו הפיל משהו, היה פיצוץ והיה לו פלאשבק. ראיתי איך הגבת באוטובוס אז כשנסענו למרתון, והחלון נסגר. מה יהיה אם זה יקרה כששנינו לבד בבית? עזוב את איך אני ארגיש, יותר חשוב לשאול איך אהיה בטוחה ככה?" אני שונאת ללכת על ביצים, אבל זאת בדיוק התחושה כרגע.
"אני לא אפגע בך." לראשונה מאז החיבוק באוטו הוא עובר לשבת לידי כשאני חוזרת לספה ומשעין את הראש שלו על החזה שלי.
"ענבר סיפרה לי שאתה לא מודע למה שאתה עושה כשאתה בתוך התקף. כשמאיה אמרה שתיכנס להתקף בגללי, אני נשבעת לך שנכנסתי לחרדות בעצמי. יש מצב שאני עדיין ככה עכשיו. עד שכל הקטע של לחזור בסוף לבית שלי ומעבר הדירה התחיל להסתדר-"
"ואם אני אלך לפסיכולוג שוב, את לא תעזבי?" היד שלו עכשיו על הירך שלי, מלטפת את בד הפיג'מה. "אני מרגיש רע לומר את זה, אבל הנוכחות שלך כן מקלה עלי. אני לא רוצה שתעזבי אותי."
"בסדר, אני לא." משהו מוזר לוכד את העיניים שלי לפתע. זה לא מוזר בעצם, זה הטבע. אני מסתכלת לכיון החלון וקולטת שהחושך בחוץ מתחיל להיעלם. השמש זורחת. "אבל זה התנאי."

תמונה חזקה שמצאתי בפייסבוק.
תמונה חזקה שמצאתי בפייסבוק.

ליאם לא ממש ישן כשאנחנו הולכים למיטה, אלא יותר מתהפך בה. אני מצליחה להירדם אחרי שהשעון המעורר מבשר שיש לי בין ארבע לחמש שעות לישון ומתעוררת מרעש של מים זורמים. תת המודע שלי מחזיר למציאות את כל הלילה שעבר שהסתיים בעצם לפני פחות משלוש שעות. שבע וכמה דקות. אני מגלה את בגדי הריצה של ליאם על הרצפה זרוקים קרוב לצד שאני ישנה בו. נרדמתי חזק אם לא התעוררתי כשהוא קם, אבל לא חזק מספיק כי אני גם לא מצליחה לחזור לישון מהרעש הזה. כשהברז נסגר, אני שומעת את דלת המקלחון נפתחת ואחרי כמה שניות ליאם יוצא החוצה עטוף במגבת.
"הערתי אותך?" הוא לא נותן לי לענות. "אני נוסע לפגישת חירום עם המקום בו הייתה המטפלת שלי."
"אפשר להצטרף?" אני עוברת למצב חצי שכיבה חצי ישיבה.
ליאם מוציא מהארון שלו בוקסר, ג'ינס, גופייה ארוכה וסריג בצבע ירוק שלא ראיתי אף פעם. "מעדיף שלא." הוא תולה את המגבת על הדלת ומצטמרר מהקור. "איזה טעות שלא הבאתי את מפזר החום או הפעלתי חימום."
"אני רוצה לבוא." אני מתעקשת, והגוף שלי מתעקש להישאר מתחת לשמיכות. אני מצליחה לשמוע עכשיו את הגשם יורד בחוץ. "אולי אני אקבל כלים בעצמי להמשך."
"לא." הוא מסרב ומתחיל להתלבש. "את רוצה שאאסוף אותך מהפסיכומטרי? עדיף שלא תחזרי באוטובוס בגשם אחרי הלילה שעברת, שבאמת לא תתקררי. אני לא הולך ללימודים היום."
"אם תוכל אני אשמח." כשהוא אומר על הלילה, אני באמת מרגישה כאילו אני בסיוט, אבל אלה החיים שלי. רחוקים מהחלום מתוק. חלום רע הם לא, זאת פשוט המציאות. לא עוד ממלכת הפנטזיות הוורודה של עופרי.
הוא מוציא מהארנק שלו שטר של מאה שקלים ושם על השידה לידי. "תיסעי גם לשיעור במונית, אני באמת לא רוצה שתהיי חולה. אני אצור איתך קשר אם אספיק להגיע עד שלוש לשם או לא. רב הסיכויים שכן."
"גם ארבע זה בסדר. אני יכולה ללכת לאכול שם עם עדי במתחם הצמוד של המסעדות."
"עד ארבע בטוח אספיק." הוא עומד מול המראה ומסדר את הסריג והג'ינס עד שמצליח לו. "אני פשוט לא יודע איך היום יתגלגל וכמה זמן אהיה שם. אני רוצה גם לקפוץ לנופר לקחת את החומר אחר כך. זוכרת את נופר מיום העצמאות, שלומדת איתי?"
אני מהנהנת. "אמרת לה שאתה לא מרגיש טוב?"
"כן. לא שיקרתי." הוא נכנס לשירותים, מקנח את האף, יוצא ושולף גרביים מהמגירה שבארון. "יש מצב שאני נהיה חולה בעצמי פיזית."
"אם אני נוסעת במונית, אנסה לישון עוד שעתיים." אני חוזרת לשכב כשליאם בדיוק לוקח את הנעליים שלו ויוצא מהחדר.
"נהיה בקשר."
כל כך הרבה היה יכול להיחסך אם לפני פחות מ-12 שעות הוא היה יוצר קשר. לא משנה כמה עייפה אני, המחשבות מנצחות. הגוף שלי מרגיש חם מתמיד על אף הקור הזה בחוץ ככל הנראה מלחץ. אולי גם מכיוון שאני מכוסה בשתי שמיכות ופוך. אני לא ממש יודעת איך אצליח לעכל את מה שקרה כאן ובעיקר איך לא לתת לזה להשפיע עלי במשך היום או הימים הקרובים. אני לא יודעת אם להוציא מחלה מהעבודה ולעבוד עם עצמי על לקבל את זה במקום להתחמק לכל מיני מחויבויות בחיים. אני כן יודעת שאומרים שמי לא טוב לו- קם והולך. אז הכי פשוט ללכת. זה משהו שעשיתי בדיוק לפני שנה. הפעם אני בוחרת להילחם בשדים ולהילחם בשביל ליאם. הוא עצמו נלחם על כל דבר קטן בחיים שלי, איך לשפר אותם. להילחם על כל דבר בחיים שלו, לעומת זאת, זה לא משהו קטן וגם לא משהו גדול- זה ענק.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
יואוו את פשוט מוכשרת! הסיפור פשוט נכנס לי ללב, כל דקה אני נכנסת לבדוק אם יש המשך..!!!
עופרי לדעתי מתמודדת יפה וזה לא בסדר מצד ליאם שהוא מסתיר ורוצה שהיא תכיל..
ומתי מאיה פוגשת כבר בחור ומשחררת מהזוג המתוק??!!
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
המשך היום
הגב
דווח
Popi Love
Popi Love
אין עופרי פשוט קלאסה. מתמקדת בבתכלס בבעיות שלו ולא במאיה שהיא בעיה בפני עצמה.
פרק מדהים
הגב
דווח
טען עוד 21 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
מתח
ג'וזפין - פרק 1
ג'וזפין - פרק 1
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אין מנוחה לרשעים
אין מנוחה לרשעים
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
הַפֵּתֶקְ הַאֳדוֹםּ וּמֶעִילְ הַעוֹרְ הַמֱאוּבָקְ
מאת: Roi Jan
אנחנו לא זוג
אנחנו לא זוג
מאת: שקד מיכאל
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
סיפורים אחרונים
מכתב לאהובתי
מכתב לאהובתי
מאת: Tsahi Barshevsky
זכרונות
זכרונות
מאת: בר לוי
מאז שהדבר הזה קרה
מאז שהדבר הזה קרה
מאת: אורי אוחיון
עולם ללא הפסקה
עולם ללא הפסקה
מאת: Lior K