כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 48

מאיה מעיפה אותי החוצה מהדירה שלה: "לפעמים אני לא מבינה מה ליאם עושה איתך".

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 87

פרק 48: מעגלים

אני סוגרת ופותחת את הפקק של המרקר בכל שנייה אפשרית עד שליאם מתפוצץ עלי.
"אולי די?!" הוא מרים את הראש מספרי הלימוד שלו אלי. "תתרכזי בלי להפריע לי להתרכז."
שנינו יושבים במטבח ולומדים כשבחוץ יום אפור של אמצע-סוף ינואר. יותר נכון לומר שאני לומדת וליאם קם בכל שנייה אפשרית לעשות משהו ובסוף מאשים אותי... מה חדש.
אני חושדת שמשהו לא בסדר בהתנהגות שלו מאז שהתעוררנו בבוקר. הוא יצא לריצה, אני קמתי כדי לסיים את שיעורי הבית לפני השיעור הנוסף מחר בבוקר כי יש לי גם משמרת ערב היום. אה, כן, הפסיכומטרי שלי התחיל. עד שסוף סוף נרגעתי והתחלתי לקבל את השינוי שבמעבר הדירה לכאן, חטפתי את הלם חיי בשיעור הראשון. תמי, המורה, הציגה את עצמה וביקשה שכל אחד יספר על עצמו. לא הקשבתי למה שהבחור שישב לידי אמר מרב שהייתי לחוצה. בסוף אותו הבחור, עמית קוראים לו, הוא החבר היחיד שלי שם כרגע. אני חושבת שגם ספיר, הבחורה הביישנית שיושבת מאחוריי ואביה, שעוזרת לי במתמטיקה, די בסדר. עמית היה ממש נחמד בשיעור הראשון והביא לי מקופלת שהוא ראה שקשה לי. הרגשתי יותר בהלם משהייתי ביום הגיוס שלי. בנוסף לכל זה, היה יום מאוד גשום וטיפוסי לחורף, ולכן ליאם הגיע להחזיר אותי. כל הדרך חזרה בכיתי לו שאני מפחדת ובלילה ממש רעדתי ואמרתי לו שאני לא רואה את עצמי ממשיכה וזה גדול עלי ומה אני צריכה ללמוד, והוא עודד אותי שיהיה בסדר ושאמשיך. עבר שבוע וקצת והוא צדק. זה לא כזה נורא כשמסתגלים.
"מתי השיעור שלך מתחיל?" אני שואלת כשהוא סוגר את הספרים. הוא חזר מהריצה, התקלח ובקושי למד. גם בקושי אכל.
"מה?" הוא לא מרוכז. משהו קורה לו.
"שאלתי מתי השיעור שלך מתחיל. אתה בסדר?" אני עוזבת את העיפרון וכמעט עוזבת את הכיסא כשהוא מתרחק לחדר.
"נראה לי שזאת עייפות. אני הולך עוד חצי שעה. את רוצה עזרה באנגלית?" אמנם דעתו מוסחת, אבל הוא אכן שם לב שאני פותרת תרגילים באנגלית.
"לא, זה דווקא חלק שאני טובה בו." אני עדיין קצת חשדנית. "אתה בטוח שאתה בסדר? אתה לא מרגיש טוב?"
"הכל בסדר, עופרי." הוא עצבני וממש לא בסדר.
"טוב. נשאר כמה חתיכות של פרנץ' טוסט במיקרוגל שהכנתי בבוקר, אם אתה רוצה." אני מרימה את הקול כי הוא בחדר. הוא לא מגיב. אני מסתכלת על צג הנייד שלי והתאריך מושך את תשומת ליבי. היה בו משהו שנה שעברה... אני חושבת וחושבת ומנסה לעלות כל מה שאני יכולה. מה היה היום לפני שנה? ואז נפל לי האסימון, או יותר נכון... הגיע הבום. הבום הראשון. היום לפני שנה היינו במסעדה ביחד בסוג של "דייט לצאת מידי חובה" אחרי שחיזר אחרי. היום חלפה שנה מאז הרגע הזה שלא הבנתי למה סביב השם של מאיה יש לב, למה הוא מתרחק כדי לדבר איתה ולמה היא מדברת איתו כל כמה דקות ולא מפסיקה להתקשר, אם הוא ואני בדייט. היום לפני שנה יונתן חגג יום הולדת מה שאומר שהיום זה... יום ההולדת ה-25 שלו. זאת אומרת, הוא היה אמור לחגוג אותו אם לא היה נופל במלחמה.
"ליאם?" אני קופצת ישר מהכיסא וכמעט מתנגשת בו במסדרון כשהוא יוצא החוצה.
"מה יש לך? מה את מסתערת כמו שד?" הוא מנסה לשדר רוגע ובמקום זה יוצא לו ממש הפוך. זה בגלל התאריך? "אין לי ראש להכין אוכל, איפה אמרת שמת את מה שהכנת בבוקר?"
"במיקרוגל," אני ממלמלת. אולי עדיף שלא אומר לו כלום.
הוא מסתלק החוצה כמו איזה שד, במסווה של "אני ממהר". אני לא קונה את זה. אני חוזרת לזרועות הספרים לכמה דקות ובסוף נדבקת בחוסר הריכוז שלו, הולכת לחדר העבודה, פותחת את המחשב שלו ואת הפייסבוק ו... כן, צדקתי. הנה הברכות על הקיר. הברכות הנוגעות והעצובות. אין שום פוסט של מאיה שם עדיין. אני מכריחה את עצמי לסגור את הפייסבוק לפני שאשאב למקום שאני לא רוצה, רק שלגורל יש רצון אחר.

"ליאם?" אני פותחת את דלת הדירה, מהדקת את השלט שציירתי אחרי שהוא שוב קצת רופף (הוא צריך לקנות דבק דו צדדי איכותי וחזק יותר) ומגלה שאין טעם שאנעל גם את רב הבריח- הוא לא בבית. הכל חשוך, כמו שהשארתי בעצם כשהלכתי. הוא לא חזר.
אני הולכת לחדר השינה כדי לראות אולי הוא נרדם ומגלה שלא. אני שוב מוציאה את הנייד שלי מכיס המעיל. הוא לא התקשר עדיין וגם לא ענה להודעה ששלחתי לו לפני שעתיים. התכתבנו בקטנה כשהייתי בהפסקה הראשונה ושאלתי איך היה הטוסט. אמר שהיה לו טעים וזהו. בלי אימוג'י בלי כלום. אני מתיישבת על המיטה בחדר ולמרות השעה, אני מחייגת לענבר. היא לא עונה לי גם. אני עוברת לחייג לשירי, שעונה אחרי צלצול אחד.
"קרה משהו?" היא שואלת ישר.
"אני לא רוצה להלחיץ, אבל אחיך מתנהג מוזר." אני כנה ושופכת הכל. "הוא מהבוקר ככה ועכשיו הוא גם לא עונה לי לטלפונים ולא בבית. היום יום ההולדת של יונתן." את סוף המשפט אני אומרת הכי באגביות, מה שהכי לא.
שירי לא נשמעת נרגשת בכלל. "יש מצב באמת שהוא עם מאיה באיזה מקום, מרימים כוס לזיכרון."
"שנה שעברה הוא היה איתי," אני ממלמלת.
שירי ממשיכה, "הוא לא נוהג לעלות לקבר שלו ביום ההולדת שלו. אין לך מה להיחלץ, הוא לא בצפון בוודאות. לא יודעת מה להגיד לך, הוא יחזור." כאילו אח שלה כלב שהלך לטיול.
אני מניחה את הראש על הכרית רק לכמה שניות ומגלה שבעצם נרדמתי כשאני מתעוררת עם בגדי העבודה ושתיים בלילה. אני ישר מסתכלת על הצד שלו במיטה. ליאם לא חזר. הלב שלי עובר לפעום מהר מדי. אני מחפשת את הנייד שלי, מוצאת ומחייגת אליו. תא קולי.
המחשבות שהוא עשה לעצמו משהו מתחילות להציף אותי ואני מנסה לגרש אותן תוך כדי שאני מזמינה מונית בגט טקסי, שמה על עצמי את המעיל ורצה למטה. להתקשר להורים? לאן בכלל להזמין את המונית? אני מחליטה שבתור התחלה אלך באמת לבית שלי, כלומר של ההורים, ואקח את האוטו. זה יכול להיות לילה ארוך... בבקשה, אלוהים, שלא קרה לו כלום. שהוא ומאיה שותים עד עכשיו. בבקשה.
***
אמא יוצאת מחדר השינה ומבוהלת לראות אותי מחטטת בארון בחיפוש אחרי המפתחות לרכב. "אני רואה מעיל וזהו, חשבתי פרצו לבית." היא מניחה את ידה על החזה שלה. "מה קרה?"
"ליאם נעלם." בשעה טובה אני מוצאת את השלט. "אני אעדכן אותך אם... לא רוצה לחשוב על כלום." אני יוצאת החוצה תוך כדי שאמא אומרת שאתקשר כשאמצא אותו. במעלית, אני נכנסת לוויז ומאתרת את הכתובת של מאיה בתל אביב. לפני כמה ימים ליאם עצר כאן כדי להביא לה איזה משהו כשהיינו בדרך חזרה מההורים שלו, והוא ביקש שאשים את הוויז כדי לחסוך בפקק. ואם כבר פקקים, כרגע הכביש רק שלי, כי גם לא יום חמישי, ואני מוצאת את עצמי, ומוצאת חניה באפור! , תוך פחות מעשרים דקות. הגשם מתחיל לרדת בדיוק כשאני יוצאת מהרכב, ואני מוצאת את עצמי מתרטבת תוך שניות בגלל ההמתנה לרמזור ירוק. כשהוא מתחלף, אני טסה עד למדרגות בבניין המיושן הזה שזכרתי, ואני עולה מתנשמת ומתנשפת במדרגות.
אני לא יודעת אם לנקוש בדלת או לצלצל ישר. אני מניחה את האוזן על העץ ולא שומעת כלום. העינית לא משקפת שום אור שם בפנים. אני מנסה לחייג לליאם פעם נוספת. שוב תא קולי. אני מרשה לעצמי לנקוש פעם אחת חלש על הדלת ואז עוד פעמיים חזק לפני שאני מצלצלת.
"מי זה?" אני שומעת את הקול של מאיה. אוקי, היא בבית. אולי ליאם חזר, תוהה איפה אני ומחפש אותי?
כשהיא פותחת את הדלת בפיג'מה של ניקי, אני מבינה ישר שלא. ליאם שוכב על הספה בסלון לא סלון של הדירה הישנה הזאת ונראה קצת מעולף. אני עומדת להיכנס פנימה ולהעיר אותו כשמאיה מעיפה אותי החוצה וסוגרת את הדלת על שתינו.
אני מתחילה לצעוק עליה וממש לא אכפת לי מהשעה. "אני צריכה למות מדאגה כי הוא לא עונה לי? מה, קשה לך להתקשר לך ולהגיד שהוא פה? למה הוא ישן אצלך בכלל? המערכת יחסים שלכם חולה!" אני יורה הכל, ורועדת מקור או מאימה. אני לא מאמינה שאני בסיטואציה הזו. "אני צריכה למות מפחד ומחשבות שהוא עשה לעצמו משהו? לא די לכם, לשניכם, במת אחד?"
מאיה מסתכלת עלי המומה לרגע. המבט הבובתי שלה הופך להיות אדיש. "לפעמים אני לא מבינה מה הוא עושה עם חסרת רגשות כמוך, כזאת שלא שמה לב לכלום חוץ מלעצמה."
"מה הוא עושה כאן?" אני ממש נובחת.
מאיה מתעלמת. אני עושה צעד לכיוון הדלת ומושיטה את היד לפתוח אותה כשהיא מעיפה לי אותה במכה. כואב לי. "את לא נכנסת. הוא צריך לישון." בחיים לא ראיתי את מאיה, החברה השברירית של ליאם, קשה כמו אבן. "אם היית שם בשבילו, הוא לא היה מגיע לפה."
"מה? אני תמיד שם בשבילו." אני לא מאמינה עכשיו שאני מנהלת את השיחה הזו איתה.
"כן, בטח. את היית שם בשבילו. על מי את עובדת? היית עסוקה בלפחד מלגדול כי עזבת את הבית של אמא ואבא. הסימנים היו כל כך בולטים שבא לי להעיף לך כזאת כאפה שהתעלמת מהכל."
"את לא תדברי אלי ככה." אני קרובה להרים עליה יד בחזרה.
"את יודעת מה יקרה אם תעירי אותו, נכון? יאשפזו אותו בגללך. זה מה שאת רוצה?" היא בכלל לא מתייחסת אלי, היא כולה עסוקה בליאם. "תלכי מפה, אני אגיד לו בבוקר להתקשר אלייך."
"כמו שאמרת לו להתקשר עד עכשיו. בטח גם סגרת לו את הנייד." אני נסחפת בתסריטים.
"יודעת מה? את רוצה לשחק באש? תשחקי. אולי ליאם ייכווה ככה ויבין שאת לא בשבילו." היא פותחת את הדלת בטבעיות, כאילו זה לא מה שביקשתי.
אני ישר רצה פנימה ומשתופפת אל הספה. הוא מסריח מאלכוהול. "ליאם." אני מנערת לו את הכתף. "ליאם, תתעורר. אני רוצה לקחת אותך הביתה."
רעם חזק נשמע בחוץ, וגם הוא לא מצליח להעיר אותו. בסוף הוא מתעורר אחרי שאני ממש מרביצה לו ושומעת את מאיה קוראת לי "מטורפת" מאחורי הגב. העיניים הכחולות שלו נסגרות ונפתחות בהתחלה, כלא מאמינות שאני כאן. גם אני לא מאמינה לכלום. "עופרי?" הוא מדבר אלי רק שהוא בוהה במאיה. "מה את עושה פה?"
כשאני מסובבת את הראש אליה ואז מחזירה אותו לליאם, אני קולטת בדרך אלבום תמונות מונח על השולחן לידי. הוא פתוח, ולמרות החושך פה, האור מחדר המדרגות מספיק כדי שאזהה תמונה של יונתן, מאיה וליאם באיזשהו טקס או משהו בצבא. שניהם לבושים במדים והכומתה על ראשם, היא לבושה בחולצה ארוכה דקה לבנה, ג'ינס צמוד ומצדיעה כמוהם אל עבר הצלם. היא נראית כל כך מושלמת ככה. בתמונה שליד אני מצליחה להבין בה וביונתן מחובקים בטקס אחר. אני חושבת שזה לטרון, בגלל אדמת הסלעים הלבנים. הידיים שלה כרוכות סביב המותניים שלו כמו בחיבוק כזה. הוא מחייך חיוך ענקי כשיד אחת שלו על הנשק והשנייה סביב מאיה. הוא היה נראה גבוה בתמונה, אבל מאיה פחות או יותר בגובה שלי אז אני לא יודעת.
"אתה... אתה לא ענית לי לטלפונים ו... וידעתי מה יש היום ו..." אני מתחילה לגמגם ובסוף נשברת ובוכה. "חשבתי שעשיתי לעצמך משהו."
"מה?" הוא נשמע לא מבין. "פשוט נרדמתי פה ונגמרה לי הבטרייה בטח."
ההיגיון אומר לשאול "ולמאיה אין מטען?" או "איך נרדמת פה?", אבל אני מרגישה את הצורך להתקשח, בטח שאני יודעת את ההיסטוריה שלו. אני נושמת עמוק ומרימה את הקול, כדי שמאיה תשמע גם. "תענה לי, מה הסיפור המזורגג הזה כבר בין שניכם, אה? ואל תגיד לי לא לשאול."
הוא ממצמץ הרבה, אולי חושב שהוא בחלום.
אני ממשיכה, "ליאם, אתה מוכן לענות לי? אם אתה ממשיך לשמור על השתיקה הזו שלך ולא מדבר איתי, הדבר הכי בסיסי כמו שאמרת לי כשעברתי לגור איתך, זוכר? אני עוזבת לתמיד."
מאיה מתקדמת לכיוון הספה ויורה, "אמרתי לך שהיא לא בשבילך."
אני מסתכלת עליה במבט שממש לא מפחד ממנה, יותר עוד שנייה קם להרביץ לה ולגרום לה לפחד ממני. הכעס שמצטבר לי בגוף ביחד עם הרעידות לא מוצא חן בעיניי, אבל אני ממשיכה עם הטון הקשה. "אין פה מה להבין." אני עוברת להסתכל בעיניים המבולבלות של ליאם. "אני רוצה תשובה. נמאס לי כבר לחיות בערפל ולחבר דברים בעצמי. אני צריכה את הבסיס ולא להמשיך לקיים את חוק "תבטיחי לי שלא תשאלי". אתה מוכן לדבר כבר?"
והוא לא.
מאיה מנצלת את זה, תופסת לי את המעיל ואיכשהו אני על הרגליים. "יאללה, תעופי מפה." היא גוררת אותי, כמעט חונקת אותי. אני מצליחה להשתחרר. "הכנסת אותו להלם עכשיו."
אני מצליחה לראות רגע לפני שאני באמת נבעטת החוצה בטריקת דלת את ליאם יושב ומניח את הראש שלו בין כפות ידיו. אני מרגישה שאני צריכה לעכל את מה שקורה, או יותר נכון קרה פה, רגע לפני שאני עולה שוב על האוטו. כאמור, מספיק מת אחד בסיפור הזה. אז בעצם אני חוזרת מפה לבית של ההורים? זה הסוף? אני מתיישבת על המדרגות בכניסה לדירה ומתפרקת מחדש. לא משנה כמה המעיל שלי מחמם, ישיבה על המדרגות המרוצפות הקרות גורמות לישבן שלי לקפוא ואז לכל הגוף. האור כבה במהירות. חוץ מהנשימות הכבדות שלי, אני מצליחה לשמוע את הקול של ליאם לפתע.
"היא לא יודעת אפילו, מאיה." הוא מדבר בקול רם.
מאיה מרימה עליו את הקול. "ומה המידע הזה ייתן לה? למה אתה מתעקש עליה? תמשיך הלאה, תמצא לך מישהי בוגרת, שתכיל אותך! יש לה יותר מדי שיגעונות ילדות והתקפי קנאה." יש שקט קצר ואז מאיה ממשיכה, "מה, אני לא עזבתי את הבית של ההורים ואת הקיבוץ? השם ישמור, היא עברה בסך הכל כמה דקות נסיעה מהבית, נשארה באותה עיר וקרוב לבית!"
"אבל זה הקטע, היא לא מבינה."
אני עומדת על הרגליים ומצמידה את הראש לדלת כשאני קולטת את האור בדירה דלוק עכשיו דרך העינית.
"אם היא הייתה יודעת כל החרדות שלה היו מתגמדות והיא הייתה לוקחת דברים בפרופורציה ו..."
מאיה קוטעת אותו בחוסר סבלנות. "מה זה ייתן לך?" יש שוב שקט ואז אני שומעת צליל של זכוכית על שיש. כוס מים? "ליאם, אתה שוב נכנס להתקף, נכון? אני חושבת שזה שנרדמת ישר פה אחרי שדפדפנו קצת באלבום אמור היה לעזור, אבל החברה הזאת שלך הכניסה אותך לזה מחדש עם הדרמה שלה." הטון שלה נשמע מלגלג, מזלזל. בא לי לדחוף את הדלת, למשוך לה את השיער היפה ולתלוש לה אותו.
השקט הזה נמשך דקות רצופות שבחוסר המעש שלי והמתח שתוקף אותי, מרגישות כמו נצח. מה הם עושים שם? שוב אותו רעש של זכוכית.
"בוא נעשה סיבוב." הקול של מאיה נשמע לבסוף. "תנשום קצת אוויר. זה תמיד טוב ועוזר."
"לא, לא." ליאם נשמע חנוק. "אני פשוט צריך לספר לעופרי את הסיפור המלא."
סיפור מלא? מאיה יודעת את הסיפור המלא? חשבתי שהוא לא מדבר על זה אף פעם עם אף אחד. חשבתי שהוא רק זורק חלקים מסוימים כדי לשחרר, אבל נוצר בתוכו את הרב. חשבתי שאפילו הפסיכולוג או מי שלא טיפל בו בעבר לא יודע. בואו נתחיל במה אני כן יודעת. אני יודעת שהם היו בבית נטוש בעזה ושמרו, אני יודעת שהפתיעו אותם במארב, אני יודעת שירו ביונתן שמת בהמשך מהפצעים שלו... ליאם ראה גופות, זה די בטוח בעיניי. זה לא רק העשן והשריפה שהייתה באוויר, הרי בסופו של דבר היה אור יום והוא בטח ראה מחזות ש... שגרמו לטראומה להתפרץ. פתאום השיר "אמא, אבא וכל השאר" של עידן רייכל עולה לי לראש. אני מתחילה להעביר את המילים מהר ואני שמחה לדעת שהן מתגלגלות לי על הלשון כי זה גורם לדברים להיראות הגיוניים.
"וכשהלילה תם והשמש מאירה
התדעי אמא מה לעינינו נראה?
עצים סביב, רמי צמרת אך חרוכי גזע
בתים גדולים סביב אך הרוסים הם דהויי צבע
מהלך על הריסות אני, אמא
ותאמיני לי אין כאן שום אגס ואין כאן פרח..."

הקול של מאיה קוטע את המחשבות שלי. היא נשמעת מאוד מפוחדת וגם לחוצה. "היא לא תדע להתמודד עם זה."
ליאם מגיב מיד, "מי יודע? אני חייב לספר לה, מאיה." אני מזהה שהוא בוכה לפי שתי המילים האלו שלו. יש שוב שקט ואז הוא אומר משפט שגורם לי לרוץ לאוטו: "יונתן מת בגלל טעות שלי."

המשך יבוא...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 17 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
חייבת לציין לפני הכל שהכתיבה שלך מהממת!
אני מניחה רגע את עופרי בצד ואני רוצה לדבר על ליאם ועל מאיה..
ליאם- הוא דורש מעופרי כל הזמן להתבגר ולשנות את עצמה שזה בסדר כשלעצמו כל עוד הוא מבין שהוא צריך לעשות ויתורים בעצמו אך נראה שהוא אינו מבין. בתחילה כתבת שהייתה לו מערכת יחסים של שלושה חודשים.. אני חושבת שהוא בעצמו צריך להתבגר ולהבין מה הוא מצפה במערכת יחסים שלו ושל עופרי.. כי הדרישות שלו יפות והכל אבל הוא עצמו לא מתגמש כלל וזה לא בסדר בעיניי.. מה גם שהוא כל כך שומר לעצמו את הידע עליו וגורם לכך שעופרי בעצמה תתרחק..
מאיה- אני בהחלט מבינה אותה אך לצערי לא מסכימה אתה לאורך הסיפור הדמות שלה ממש משתנה ובעיני הן צריכות לדעת לגשר אם לשתיהן ליאם כל כך חשוב. הדברים שהיא אומרת לעופרי בעיני לא נכונים. עופרי כן עושה את הוויתור ועוברת לגור עם ליאם. היא לא מסתכלת על הדרך שעופרי עוברת יחד על ליאם אלא רק על הדרך שהיא רוצה שליאם יעבור.. היא זאת שאמורה לבחור לו את הבת זוג? היי הם חברים.. היא לא נמצאת איתם במיטה אז עם כל הכבוד לה היא צריכה לדעת את גבולותיה..
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
המשפחה של ליאם- אם כל כך חשוב להם הקשר של עופרי ושל ליאם הם צריכים למצוא את עמק השווה ולתת יד לעופרי על מנת להסביר לה מה ליאם עובר וכיצד כדי לפעול כאשר הוא עובר את זה...
בעיניי יש לעופרי עוד הרבה ללמוד.. חבל שאף אחד לא רואה את הדרך שהיא עברה כי לעבור פרידה ולהתחיל קשר חדש עם אדם שעובר ועבר דברים בחיים הדבר אינו פשוט. אין לה את הכלים ואף אחד לא נותן לה את הכלים.. אחד הכלים החשובים לקשרים טובים זה פתיחות ולא ליאם ולא עופרי בואו מספיק פתוחים.. הם יצטרכו ללמוד איך לעשות זאת..
זאת החפירה האחרונה שלי- הכתיבה שלך מהממת שלכת שלנו אני עוקבת אחרייך כבר בכמה סיפורים ובשקט.. מקווה להמשך בקרוב:)
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה לך על הניתוח המעניין
לדעתי, אגב המשפחה של ליאם כן תומכת בעופרי. הנה, אחותו ענתה לה לטלפון
הגב
דווח
טען עוד 46 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשביל הסיפור
להילחם בשביל הסיפור
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 86
להילחם בשבילו- פרק 86
מאת: שלכת כותבת מהלב
מלחמה
תחת חסותך.
תחת חסותך.
מאת: La Femme
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
ריבאונד
ריבאונד
מאת: צ'יקו - chiko
נועם
נועם
מאת: צ'יקו - chiko
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl