כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

להילחם בשבילו- פרק 47

המעבר הרשמי לדירה של ליאם עושה לי התקפי חרדה

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 47: לגור איתויש את הדימיון ויש את המציאות.
יש את הדרך בה את רואה דברים, במקרה שלי ממש מציירת אותם, ויש את הדרך שאיכשהו את הולכת בה. כשמגיע הרגע לעזוב את הקן, הדרך הזאת נהיית קשה מדי לתעופה. הכנפיים לא רוצות להיפתח, הפחד פשוט משתק אותן. הדרך קוראת לך: "בואי", ואת תלכי מהחובה להתקדם בחיים ולהמשיך הלאה, אבל היא לא תהיה מה שרצית. אף פעם.

כף היד של ליאם מתופפת על המדפים הריקים שנשארו בארון שלו. "אני חושב שהשארתי לך הרבה מקום, לא?" הוא לא ממש מסתכל עלי כשיוצא מחדר השינה אל "חדר העבודה" ומציג מגירה שלמה פנויה לדברים שלי. "מקלחת האורחים כולה שלך, אז השתלטות נעימה." הוא מחייך מאוזן לאוזן.
"היא אמורה להיות של האורחים, לא?" אני קצת בהלם מכל מה שקורה כאן בשעה האחרונה. שבוע שעבר בזמן כזה, הייתי עייפה אחרי משמרת והכנתי את הדברים האחרונים לקראת הטיסה ללונדון שיוצאת לדרך עוד כמה שעות ו... פתאום אני גרה עם ליאם. רשמית. אבא מצא מוביל במחיר טוב שהביא לכאן את שידת האיפור שלי והבשמים בתור התחלה. אני חושבת שזה רעיון טוב, למרות שאני מאוד לחוצה.
"את יכולה להשתמש באיזו מקלחת שאת רוצה, אני פשוט לא חושב שממש נארח כאן." הוא נשמע קליל. יש מצב שהוא בכלל לא שם לב אלי מרב האופוריה שלו. "המקלחת שלי יותר קטנה ופחות מרווחת. החלטה שלך איפה לשים את הדברים."
"אתה כאילו אומר שאתה מעדיף שהדברים יהיו במקלחת של האורחים ושלך יישארו בחדר שלך."
"לא אמרתי את זה." הוא מוריד את הראש אלי, והכחול שלו מצטלב בשלי תוך רגע. "את יכולה לשים אצלי נגיד את מברשת השיניים שלך. מבחינת שמפו, קרם לחות, קרם גוף, מסרק לשיער חלק, מסרק לשיער מתולתל... תסדרי הכל שם. ענבר גם הביאה לך סלסלה נחמדה לשים את הדברים."
אני רוצה להגיד לו שהוא מאוד בקיא בדברים של נשים, אבל כל מה שיוצא לי הוא שתי מילים: "לא משנה."
הלילה הראשון איתו הזכיר לי את הלילה הראשון בלעדיו. אני חושבת שמה שהרגשתי שם במיטה היה התקף חרדה. לא ממש אכלתי במסעדה, אבל הפיתה הזו עם מעט החומוס שניגבתי עלתה לי לגרון. הקאתי מהלחץ ועליתי למיטה משקשקת מקור מהטענה שקר לי, וזה הגיוני כי דצמבר. אני לא יודעת אם זאת המילה "תמיד" שאשמה בכל זה. באותו הלילה חיבקתי את הזרוע שלו ממש חזק ולא הרפיתי. היה לי קשה להירדם, אבל לא רציתי להכניס את עצמי להתקף יותר חזק ממה שחוויתי. הכרחתי את עצמי לנשום עמוק ולא לחשוב. בבוקר שלמחרת, אחרי שבקושי ישנתי שלוש שעות, הוא העיר אותי כשהתעורר ושאל אם אני בסדר. אמרתי לו שכן. יותר נכון, שיקרתי. הוא החליט לפנק אותי בבוקר הראשון שלי כאן כשהכל רשמי והכין לנו פנקייקים. לא הייתי רעבה. אין דבר יותר גרוע מלאכול כשאת בלי תיאבון ולהרגיש את הכל עולה. ביימתי מקלחת והקאתי הכל כשזרם המים פתוחים.
בלילה של אותו היום ובלילה שהגיע אחריו, היה פשוט יותר כי ידעתי מה ארגיש ולאן אני נכנסת. הוריתי לעצמי להמשיך לחבק לו את הזרוע ולנשום. זה עבד. בבוקר השלישי כאן, התעוררתי אחריו איכשהו וישנתי לילה רצוף. שמעתי רעשים במטבח והצלחתי לזהות את הקולות די מהר. שירי וענבר כאן.
"אני חושב שקצת קשה לה עם המעבר. היא בהלם," ליאם אומר.
"איך זה בא לידי ביטוי?" שירי שואלת.
"נגיד היא פחות מדברת איתי כשאנחנו מתעוררים בבוקר או הולכים לישון. אתמול היא חזרה מהמשמרת כשהייתי עוד במיטה וראיתי טלוויזיה. היא התקלחה, אז חיכיתי לה שתסיים. שאלתי אותה אחר כך איך היה במשמרת, איך עבר היום. היא ענתה תשובות קצרות ו... ראו על הפנים שלה, רואים בעצם, שהיא מפחדת."
אני מזהה את הקול של ענבר. "אז תגרום לה לפחד. היא אמורה להיות מוגנת איתך."
"אני לא יודע מה לעשות, פשוט נותן את הזמן. כמה שייקח, ייקח. בסוף עופרי תתרגל. זה חלק מההתבגרות שלה."
וישר קופצת לי לראש השיחה איתו במכונית אחרי מסיבת העזיבה של קובי, שבהמשך הפכה גם למסיבת העזיבה של מלכי. אני מכריחה את עצמי לקום ולצאת למסדרון לאיפה ש"המקלחת שלי", כך שהאחיות שלו רואות אותי. אני רואה בעצמי שלט חמוד לדלת בצבע ורוד עם הכיתוב "כאן גרים באהבה עופרי וליאם" עם הרבה לבבות.
"זה זמני עד שתציירי משהו," אומרת שירי ומתקרבת אלי.
"תני לי קודם לצחצח שיניים." אני מרגישה לא נעים.
"את רוצה שאני אכין לך משהו לאכול? חביתה?" ליאם מציץ בשעון שבכף היד שלו. "המשמרת שלך מתחילה בחמש היום, לא?"
"כן. איך אתה לא בלימודים באמת?" אני כבר עם רגל וחצי במקלחת.
"השיעור שלי מתחיל באחת. את רעבה?" הוא מתעקש.
"לא." אני באמת לא רעבה.
"עופרי." הקול של ענבר נשמע והנה היא מופיעה במקלחת כשאני כבר עם מברשת השיניים בפה. "ליאם מרגיש שאת לא בדיוק מרגישה ביטחון מאז שעברת לכאן. למה את לא משתפת אותו?"
אני יורקת לכיור טיפה ממשחת השיניים כדי שאשמע ברור. "זה בסדר, אני אהיה בסדר. הכל יעבור."
"אבל כן יש משהו, נכון?" ליאם מופיע גם עכשיו. כף היד שלו על הכרבולת הקטנה שהוא סידר לו בשיער. הוא דווקא מתוק ככה.
"אתה לא הרגשת סוג של הלם כשעזבת את הבית של ההורים? פתאום אני לא שומרת לך על הבית עד שתחזור. זה לא זמני יותר, לפחות זה עושה רושם ככה." אני מסתכלת על הבבואה שלי במראה. העיניים החומות-ירוקות שלי נראות כבויות. אני גם נראית כפופה יותר. כואב לי בגב בגלל שאני במתח, אבל במקום לנוח אני ממשיכה לעבוד כמו רובוט.
"אז תדברי איתי על זה ואל תתחמקי." הוא עוטף אותי בחיבוק מאחורה. אני אוהבת שהוא עושה את זה. "בסדר?" הוא נותן לי נשיקה בשיער, ואני מתחילה להסמיק. אנחנו מסתכלים אחת על השני דרך המראה, ואני מרגישה כמו איזו קבצנית לידו פתאום. אני לבושה בפיג'מה שלי שמתחילה לדהות, השיער שלי אסוף בקוקו שכבר רב השיער מחוץ ממנו ויש לי לכלוך צהוב כזה סביב העיניים ומרמז שאני חייבת לשטוף את הפנים. ליאם לבוש בסריג סגול, ג'ינס וכאמור השיער שלו מסודר. יש מצב שהוא יצא לריצה בבוקר.
"קיצר, אנחנו הולכות." ענבר יוצאת חזרה לסלון ומצטרפת לשירי שמחכה. "תתחדשו על השלט וניפגש מתישהו, אם ליאם יזכור לקפוץ."
"אמרתי לאמא שאולי נבוא ביום שישי בערב. אם לא, נאכל צהריים אתכם בשבת." הוא עוזב את החיבוק איתי ויוצא החוצה גם. כשאני מסיימת את התארגנות הבוקר והולכת לסלון, אני מגלה אותו מכין לעצמו אוכל ללימודים. "את בטוחה שאת לא רוצה משהו גם?" הוא מסתובב אלי לשבריר שנייה.
אני מתיישבת על הספה. "לא, אמרתי לך כבר."
"בלי עצבים." הוא מרתיח את המים במתקן. "אני אכין לך תה לפחות."
"אם אתה מתעקש," אני ממלמלת.
"אני באמת מתעקש שתדברי איתי, טוב? זה הדבר הכי בסיסי. אין דבר כזה "זה יעבור". כן, לעומת הדוב שלי והמקרה שלי, זה כן יחלוף. במקרה שלך, ככל שתוציאי את זה החוצה יותר מהר- הכל ייפתר." הוא מוציא כוס זכוכית מהארון שמעליו בקלי קלות. "אני רוצה שתרגישי פה בבית כי זה הבית שלך."
אני קמה בסופו של דבר ובוחנת מקרוב את השלט. "הוא יפה מאוד, למה אני צריכה להכין אחד חדש?"
"כי את אמנית." ליאם מניח על השולחן את כוס התה שלי ומתיישב לידי. "את הולכת להורים שלך לפני המשמרת כדי להביא משהו, לא? אז תקחי גם את הצבעים והציוד. אני בטוח שנמצא לזה מקום בארון שיש במרפסת."
"נראה." אני מתחילה לנשוף על הכוס.
"מה נראה? אני רוצה שתכיני שלט." הוא מתקרב אלי, והשפתיים שלו מתחילות לרפרף לי על הלחי. "בסדר?"
"טוב, טוב."
"מתי? השנה מסתיימת תיכף, אל תשכחי." הוא עקשן.
"עד ה31.12 יהיה לך שלט, בסדר?" אני נאנחת, והוא לא מקבל את הטון שלי ומתחיל לנשק אותי, ככה שהשפתיים שלי עכשיו על שלו ולא על הכוס. אני מזיזה את הראש. "ליאם, עם כל הכבוד, אפשר לשתות את התה שלי לפני שיתקרר?"
והוא צוחק, קם וחוזר להכין את ארוחת הצהריים שלו.

הגשם כל כך חזק בחוץ, שאני בקושי רואה משהו דרך השמשה בחלון הרכב. ליאם נוסע ממש לאט, ואני עוצרת את עצמי מלשאול אותו מה היה כזה דחוף שנצא. הוא יכול היה לקנות מצרכים בסופר בצהריים ולבשל לנו ארוחת ערב בבית החמים. כל העולם ואשתו יהיה בחוץ גם ככה, למרות שיום ראשון. כולם חוגגים את שנת 2018 שנכנסת. הגענו ל-31.12.
אני מצמידה את כובע המעיל שלי לראש כשליאם מוצא חנייה באיזשהו מגרש אבנים. הוא רצה מאוד שנצא, למרות שאני לא. בשעה שמונה וחצי, כשיצאתי מהמקלחת, הוא שכנע אותי לא ללבוש פיג'מה ואמר שנלך לאכול משהו מהר ונחזור לפני שהשעון יתחלף לחצות. בקצב הזה, כי עכשיו כבר עשר ורבע, אני די בטוחה שנגיע אחרי.
"יכולת להתארגן מהר יותר והיינו מחליטים קודם." ליאם מאשים אותי כי הוא לא היה מסודר מספיק וסגר מקום מראש.
"אני לא אצא לרחוב עם שיער רטוב כשבחוץ מבול." אני מרגישה איך כל המעיל שלי רטוב למרות שאני עם מטרייה. "זה גשם שוטף שכיף לראות אותו דרך החלון בבית כשאני מכוסה בפוך שלי."
רבע שעה לאחר מכן מוצאים לנו שולחן זוגי, כי אני לא מסכימה לשבת על הבר. זו לא עקשנות, זה עיקרון. אם כבר הוצאת אותי מהבית, תן לי לשבת איתך בפרטיות...
ליאם מזמין לשנינו יין וטוען שמותר לו כוס אחת. אני רוצה להגיד לו שישמור אותה לחצות, כי המסעדה מפוצצת ובטח עד שההזמנה תגיע תחלוף שעה, אבל הוא לוגם מרובה אחרי שהוא אומר, "ביי לשנת 2017- השנה בה הכרנו, ולחיי החדשה ביחד."
"לחיי החדשה ביחד," אני חוזרת אחריו, מרחרחת את הכוס שלי ובסוף לוגמת טיפה. מר.
הוא מעיין בתפריט. "את אוהבת סושי? אני אקח מוקפץ ונתחלק גם במגש סושי."
"אני לוקחת ארוחת ילדים שזה עוף בשומשום ונודלס. אולי יש פה אורז, אברר." אני כבר נעולה על מה שאקח.
העיניים הכחולות של ליאם ממש נעוצות בשלי. "ברצינות?" הוא רציני.
"כן." אני נושמת עמוק מיזוג חם מדי של מזגן. "תגיד, מה יהיה עם האווירה המתוחה הזו בנינו? אתה לא שם לב שהיא מקצינה מאז שעברתי לגור איתך?"
"אולי כי את לא מדברת איתי?" הוא מסמן עם היד למלצר להתקרב.
"אמר זה שמסתיר 3/4 מהעבר שלו ואמר לי לשאול." אני מגלגלת את העיניים.
"את מאוד חסרת רגישות." ליאם אוחז ביד שלי מתחת לשולחן. "אני עדיין אוהב אותך, שתדעי. יכול להיות שבאמת עם כל המתיחות, אם ככה את בוחרת לקרוא לזה, נראה שאנחנו לא מסתדרים-"
והמלצר מגיע וקוטע את השיחה.
"אני אקח מוקפץ כעיקרית ואת המרק שיש היום בתור פתיחה." ליאם סוגר את התפריט. "עם סודה בנוסף. עופרי, את רוצה סודה גם?"
"קולה."
המלצר מחייך קלות. "פפסי."
"שיהיה." אני שוב מגלגלת את העיניים. "ואני רוצה את העוף בשומשום עם נודלס."
"את מעל גיל 12 כמו שאני רואה." המלצר משאיר את החיוך על הפנים וטיפה מרחיב אותו. "את לא יכולה לקחת את מנת הילדים, את כן יכולה להזמין עוף בשומשום ונודלס בנפרד. המנות יהיו יותר גדולות."
ליאם מהנהן ואומר בשמי, "כן, מקסימום נארוז ויהיה למחר."
"משהו למנה ראשונה בשבילך?" המלצר אוסף את התפריט של ליאם.
אני מעיינת בזריזות בשורות הצפופות שבשלי. "יש את כדורי הפירה?"
"לא. היום האוכל מאוד מוגבל מבחינת מנות בגלל העומס, אני מתנצל." הוא לוקח ממני את התפריט כשאני סוגרת אותו ומושיטה לו. "לא תרצי משהו אחר? מרק אולי גם?"
"לא, לא."
הוא הולך, וליאם נזכר לשאול, "איך את לא בעבודה באמת? יום חול."
"רפי, הבעלים החדש, העדיף שאעבוד מחר בבוקר. סוגרים את המסעדה אצלנו הרי ב-11 ויש כאלה שילכו לחגוג אחר כך." אני משחזרת את היום. "הייתי אמורה לעבוד עד שבע, לקראת אחת הוא אמר שאני יכולה ללכת בחמש. בסוף בשלוש הוא הוריד לי את השעתיים האלה גם ואמר שאלך כי באמת אין תנועה."
ליאם מהנהן.
אני חוזרת לנושא שנקטע. "אז כמו שאמרתי, אנחנו לא מסתדרים ומרגיש לי שעברנו לגור מהר מדי ביחד."
"אמא ואבא שלך תמיד מסתדרים? אמא ואבא שלי תמיד מסתדרים?" הוא מחפש את היד שלי מחדש מתחת לשולחן.
"לא כל כך הבנתי את ההשוואה. אתה חושב שבימים הראשונים שלהם ביחד תחת קורת גג אחת הם גם רבו הרבה?" בסוף אני נכנעת למשחק תופסת ונותנת לו את היד שלי.
"לא יודע. מה, בבקרים האחרונים את לא מרגישה הקלה? יותר טוב?"
"דווקא הפחד עבר, אבל עדיין לא התרגלתי סופית לרעיון שעזבתי את הבית של אמא ואבא." הבטן שוב מתהפכת לי רק מלומר את זה בקול. מזל שלא אכלתי כלום חוץ מכמה לבבות כנשנוש בצהריים במסעדה. "אני כן נהנית לקום איתך בבקרים, שלא תבין נכון. אני אוהבת את זה. אני ממש אוהבת שאתה משחק לי עם הריסים כשאני ישנה ומעיר אותי." אני עושה פרצוף שמצחיק אותו.
"הריסים שלך כאלה ארוכים-"
ושוב המלצר מגיע. הוא שם את הבקבוקים שלנו עם שתי כוסות זכוכית ואומר שהמרק של ליאם תיכף יגיע. כף היד של ליאם עוזבת את שלי ופותחת את הסודה שלו. הוא רוצה לפתוח גם את שלי, רק שאני מקדימה אותו ומסתדרת. ברור שאני מסתדרת. אני אלופה בבקבוקי זכוכית.
"אני פשוט חושבת שזה מאתגר לגור ביחד, ושנינו עדיין לא מוכנים לזה. עוד לא עברו שלושה שבועות ואנחנו כבר רבים על כל דבר קטן." אני מכניסה לעצמי תזכורת לבקש קש כשהמלצר יחזור.
"בסוף אנחנו תמיד משלימים, לא? אנחנו לא ילדים." ליאם מרצין לגמרי. "את זוכרת את הפעם הראשונה שלי בבית שלך? כשהשתחררת מבית החולים?"
"איך אפשר לשכוח," אני ממלמלת ברשעות.
הוא לא מתייחס ממש. "כן, טוב. את זוכרת יותר מה אמרתי לך שם בחדר? או שהיית עסוקה בבלונים והפרחים ושכחת?"
"בטח שאני זוכרת. כמעט חטפתי התקף לב בגללך וזה עוד אחרי שקרתה לי תאונה בגללך. אמרת לי שלא נצליח לגשר על הרבה דברים ולא נבין הכל, או אני אבין לפחות."
הוא מסיים לשפוך את רב הבקבוק שלו בכוס. בתכלס הוא יכול לקחת לגימה אחת מהבקבוק והוא מרוקן לגמרי. "נכון, וזה מה שקורה עכשיו. אני מאמין גם שעם הזמן דברים יותר ישתקעו."
"כן, אבל-"
והמלצר שוב קוטע אותי ומגיש לליאם את המרק. איזה חרא מקום לשיחה. איזה תזמון יש למלצר הזה.
"אה, סליחה? אפשר קש?" אני מעירה את עצמי רגע לפני שהמלצר מסתובב.
"בטח." הוא ניגש בצעד וחצי לדלפק שנמצא לא רחוק מהשולחן שלנו ושם עליו שני קשים שחורים.
"תודה." אני עומדת לחזור ולסיים את מה שאמרתי, כשליאם אומר משהו אחר, וכזה שסותם לי את התיאבון.
"את יודעת, עופרי." הוא מרים לרגע את העיניים הכחולות שלו מהמרק הסמיך ומניח את הכף. "הדוב פחות מפחיד כשאת ישנה איתי. התעקשתי על המעבר שלך יותר ממה שרצית, אני יודע. אני מרגיש שכשאת ישנה לידי אני שולט בו יותר. באותו לילה כשראית אותי ככה... הייתי די רגוע. הרי ראית אותי בוכה במרפסת, זה טבעי לבכות."
עכשיו תורי רק להנהן.
"פתאום יש בבית אור אנרגטי וצעיר כזה שמביא איתו חיים שאני לא מכיר ואולי כן הייתי רוצה לחיות. תאמיני לי, בפנים אני מקנא בך שאת חיה חיים נטולי דאגות ומשברים." הוא לוקח עוד שלוק מהמרק. "וכשאני יודע שאת נשארת ולא צריכה לחזור הביתה, אני נשאר רגוע."
אני מפחדת יותר עכשיו, אבל מכריחה את עצמי לנשום, כמו בלילה הראשון בדירה שעכשיו הבית שלי. ההבדל בין HOUSE ל-HOME.
ליאם אחר כך מקבל הודעה בקבוצה של הלימודים שלו על כך שמחר בטח כולם יבואו עייפים ושיכורים, ויש כאלה שם שכבר העלו תמונות שממש מצחיקות אותו שהוא שוכח את מה שדיברנו עליו. ואולי טוב שכך.
כשהאוכל מגיע, אני אוכלת גם אוכלת. אנחנו מדברים על הרבה נושאים, אני אפילו מתייחסת לחלק הזה שלו בנוגע לחיים נטולי הדאגות, לדבריו. אני מספרת שאני כל הזמן חושבת על ההצעה של שירי, במיוחד כשמלכי איננה ופתאום אני די לבד. אני לא מוצאת צורך לעבוד יותר כפולות, אולי התעייפתי כבר, וקובי לא לשם לשכנע אותי עם כל מיני תמריצים מצחיקים כמו עוגת הווניל עם הוופל שאני אוהבת.
"שינויים זה טוב." ליאם לוקח את כוס היין שלי. "הנה, אנחנו משנים שנה עוד מעט."
"היי, אתה נוהג!" אני מרימה טיפה את הקול.
הוא מזמין חשבון וכצפוי, אנחנו אורזים את רב האוכל שלי. המנות באמת היו ענקיות. גם המוקפץ שלו מתווסף לחמגשית הגדולה. ואם כבר שינוי, אני מחליטה שאני משלמת היום ומפתיעה אותו.
הוא מחבק אותי חזק כל הדרך לאוטו (ועל הדרך פוזל לעדכונים בנייד באיזה אתר ספורט כי מכבי סל משחקת מול הפועל ברבע גמר גביע או וואטאבר) ומזל שיש הפוגה.

הגשם חוזר ובגדול (או בענק) כשאנחנו מגיעים לחניה, ושנינו רצים את המטרים הספורים האלו עד לכניסה לבניין כאילו אנחנו באולימפיאדה. זה לא ממש עוזר, כי אני רטובה כהוגן. ליאם עוד הספיק לרוץ מהר יותר, אולי כי הוא לא על עקבים, ורק המעיל שלו נרטב.
"הנה, קיבלת עוד מקלחת." הוא מעביר יד בשיער שלי ומוריד אותה אל המצח שרטוב גם.
אנחנו נכנסים לדירה שלו, כלומר גם לבית שלי עכשיו, עשר דקות לפני חצות. הוא ישר מדליק את החימום ומתחיל להחליף בגדים, כשאני כבר פושטת על מקלחת האורחים שהפכה לשלי ומסירה את האיפור. הרבה יותר נוח לי להשאיר כל בוקר את הפיג'מה תלויה על הווים שמאחורי הדלת במקום כל רגע לחזור לארון ולקחת אותה.
אני מגיעה למיטה שלוש דקות לנשיקה המיוחלת, וליאם כבר בתוכה בטרנינג שלו ומכוסה בפוך. "איזה גשם, אה?" כשהוא לא מדבר, באמת שומעים אותו דופק על החלון.
"כבר בשמיים מתרגשים מהשנה החדשה." אני מקפלת את הרגליים לישיבה מזרחית.
"את לא הולכת לישון אחרי?" הוא מסתכל על הממיר, ואני אחריו. שתי דקות.
"אני רוצה לבדוק משהו באיזה אתר איפור ואז. פשוט מחר בבוקר המבצע כבר לא יהיה." אני מניחה את כף היד על הלחי שלו. העור שלו חמים וחלק. "תפסיק להתגלח כבר."
"אני חייב. שנה הבאה, כשאלך יותר עם אבא שלי לבתי משפט, בכלל אצטרך להיות ייצוגי." הוא לא נראה מרוצה. "גם אני מעדיף את הזיפים."
"מתה לראות אותך בחליפה." אני צוחקת. "יש לך תמונות מהחתונה של יאיר אולי?"
"כן, תזכירי לי מחר להראות לך. באמת לבשתי שם חליפה ועניבה ונראיתי כמו חתן צעיר." הוא משועשע. "אבא שלי אחר כך הגיב לי בפייסבוק שיפה לי חתונה וחליפה, והחליפה שלו בכוננות לחתונה שלי." דקה.
"איזה פאדיחה. לפעמים אני שמחה שלהורים שלי אין רשתות חברתיות." אני מתקרבת אליו וכל פעם שאני מעלה טיפה את הישבן, המיטה רועדת.
"אמא שלי חייבת בגלל העבודה שלה, פרסום וזה. ביקורות של לקוחות. היא באמת רוצה שתבואי שוב. אומרת שבחורף העור מתייבש מהר יותר ובטח בלונדון לא שמת קרם לחות." הוא מפהק ומסתכל על הממיר שוב. "נו, יאללה."
כמה שניות אחר-כך, הספרות מתחלפות ל-0:00. אני מצמידה את השפתיים שלי לשל ליאם על אוטומט ועוצמת את העיניים. הוא חשב שזאת תהיה נשיקה מהירה וזהו, אבל אני גורמת לו לפתוח את הפה, להוציא לשון ולתת לרוק הנקי מאוד שלו (צחצח שיניים) להתערבב ברוק שלי (שעדיין עם טעם של אוכל סיני). השפתיים שלי ממש אוהבות למצוץ את שלו, אבל הוא מתנתק ממני מהר.
"עופרי, אני עוד תשע שעות צריך להיות בכיתה. תני לי לפחות לישון את השש שעות."
"מה? למה?" אני מתרחקת חזרה. האור במקלחת "שלו" דלוק, ולכן אני רואה שהעיניים שלו נשארו עצומות מהנשיקה.
הוא מסתובב לכיוון שלי עם חצי גוף. "ריצת בוקר."
"איך לא קר לך לקום מהפוך?" אני מתחילה לרעוד מהמחשבה הזו. "ועוד בבוקר, כשחשוך."
"פה זה לא לונדון. בשש וחצי יש אור." הוא לוקח את כף היד שלי, מקרב אותה לשפתיים שלו, נותן נשיקה על העור ואז עובר לאצבעות. "לילה טוב ושנה טובה. לכי למחשב, שהמבצע הזה שלך לא ייגמר."
אני מכופפת את הגב, נותנת לליאם הרבה נשיקות על הלחי ויורדת לשפתיים ובסוף עוזבת אותו. כשאני מכבה את האור ובוהה בו לכמה שניות, זה מרגיש שהוא כבר נרדם.
אני נכנסת לחדר העבודה, מדליקה את מנורת הלילה שיש על הספרייה ופותחת את המחשב. אני מזמינה פלטת צלליות שממש רציתי ועוד כמה מברשות עיניים ופנים מאתר שעושה משלוחינם לישראל רק בגלל הכריסמס והשנה החדשה. במייל שלי יש גם אתר שאני אוהבת שעושה 18% הנחה נוספים בגלל השנה החדשה, ואני מתפתה וקונה בו חצאית וסריג.
לקראת אחת וחצי, אני יושבת סוג של חסרת מעש על הכיסא ומקשיבה לגשם שבחוץ. הוא לא מפסיק. הפייסבוק שלי עוד פתוח. רב הפיד במסיבות, מעלה תמונות מתנשק, אלכוהול זורם... אני למדה עם הזמן שהפייסבוק בעצם מתעד חיים של אנשים, למרות שעל פי התמונות כולם נראים פלקטים. לא פעם נתקלתי באנשים שלמדו איתי בתיכון ומחפשים עבודה, מסיימים עבודה, מתחילים... אני מבינה שאני חייבת שינוי בחיים, חוץ מהפסיכומטרי שבתכלס מתחיל החודש, אבל אם אני בחרדות וחוששת אחרי שינוי אחד, המעבר לדירה של ליאם, מה יקרה בהמשך?

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
החרדה שלה מובנת לחלוטין..לעבור לגור עם בן זוג ולצאת מהבית של ההורים לא תמיד קל.בבית של ההורים יש מעטפת אחרת כמו חבל טבור שמחובר אלינו מהתחלה וזה דאגה אין סופית ושם אתה יודעת לטוב או לרע ששם לא יגרשו אותך לעולם ,ידאגו לך תמיד ויפנקו בלי סוף..כשאתה יוצא מהקן הזה ״הפינוקים״ שונים פתאום...צריך לעשות כביסה אוכל קניות נקיון לשלם חשבונות..דברים שפעם לא חשבנו עליהם ורק הסתכלנו מהצד ..זה תהליך של התבגרות עוד שלב שעוברים בחיים כמו רבים אחרים שעברנו לפני..
הגב
דווח
1 אהבתי
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה לך על ניתוח מעניין
הגב
דווח
guest
פרק יפההה ואאלה מבינה את עופרי מפחיד לצאת מהבית של ההורים
הגב
דווח
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
חמישים גוונים!
חמישים גוונים!
מאת: ניק נוריץ'
כמו משוגע
כמו משוגע
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 16
דרגון בול T- פרק 16
מאת: תומר דגן
דרגון בול T- פרק 15
דרגון בול T- פרק 15
מאת: תומר דגן
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה