כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 46

הלוואי שהייתי יודעת למה ליאם עצבני כל כך

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 87

פרק 46: לילה לבן בלונדון

ליאם לא נותן לי לעצור בסניף של בן אנד קוקיז בטענת לחץ זמן, אבל כן עוצר בפלאפל של בחור שטוען שהוא מעזה ומזהה ישר שאנחנו ישראלים כשאנחנו יוצאים מהתחתית. אני מבינה לפי כמות האנשים שהולכים לכיוון אחד שאנחנו קרובים ל-Stamford Bridge, האצטדיון של צ'לסי. לליאם טעים, והוא לא מפסיק לדבר עם הבחור על מציאות החיים שם מול כאן. הלוואי שהיה לי קמצוץ של מושג למה הוא עצבני כל כך עלי ולמה הוא שותה כל כך הרבה קפה. יש לי תחושה שהוא מפחד לישון צהריים ומעדיף ליפול אל זרועות המיטה בלילה סחוט ועייף, ככה שהדוב לא יופיע. נשארו רק עוד שני לילות, עברנו חצי, מה הסיכוי?
אני כמובן לא אומרת כלום, חוץ מסירוב מנומס, כשהוא מטפטף לעצמו עוד טחינה לפיתה ושואל אם אני בטוחה שאני לא רוצה לאכול גם. ליאם נפרד מחברו החדש בסופו של דבר, ואנחנו הולכים בעקבות ההמון עד שאנחנו מגיעים לכניסה לאצטדיון שממש בתוך שכונת מגורים. ליאם קונה לי ולו צעיפים וקונה לי דובי חמוד בצבע כחול עם הלוגו של צ'לסי רקום על הבטן שלו. אני דוחפת אותו לתיק, עוטה את הצעיף על הצוואר ולראשונה מסתכלת על הכרטיס שלי כשאנחנו מתקרבים אל השער החשמלי וסורק הברקודים.
"סאות' המפתון? המשחק מולם? אני קוראת נכון?"
"האמפת'ון." ליאם ללא ספק הוגה את זה טוב יותר ממני.
מספיקות לי חמש דקות במושבים שלנו, שממש קרובים (בכללי היה למקום אווירה אינטימית כזו) כדי שאמשיך להתלהב מכל העולם הזה של הכדורגל שחדש לי. האצטדיון נראה ישן, אבל הרגשתי כאילו אני ממש נוגעת בכר הדשא.
אני לא יודעת אם השיא במשחק הזה היה הגול הבודד של צ'לסי שהובקע על ידי שחקן בשם מרקוס אלונסו עמוק בתוספת הזמן לפני היציאה למחצית (אשכרה היו כאלה שהלכו לשירותים או למזנון ופספסו אותו) או ש... ליאם העלה תמונה שלי ושלו ביחד לפרופיל הפייסבוק שלו. הראשונה שלנו. ידעתי שזה יגיע, הוא הכין אותי אתמול. נראינו ממש מתוקים ברקע המגרש ואפילו הדבקתי לו נשיקה. כל המשחק הרגשתי את הרטט שם בתיק. שמעתי גם את הצפצופים. ידעתי שיש תגובות והעדפתי להישאר מנותקת עוד קצת. עוד קצת שליאם רק שלי. במחצית, אני הולכת להתפנות. ליאם קונה לו בירה ולי קולה, ולצערנו אנחנו מסיימים את המשחק כשצפינו רק בשער אחד בסך הכל. הוא עדיין שמח כי צ'לסי ניצחה וממתין לי בזמן שאני מחכה לסבב נוסף בשירותים של הנשים. היו רק שני תאים בכל הגוש בו ישבנו וזה קצת עצבן אותי.
גשם זלעפות מקבל את פנינו ביציאה. אני מוציאה את המטרייה מהתיק וקולטת את כמות ההתראות על תמונה אחת בלבד...
"אני מפחדת לראות מה כתבו," אני אומרת. ליאם אוחז במטרייה שלו ביד אחת ובשנייה בנייד שלו.
"בעיקר שואלים ממתי יש לי חברה," הוא עונה ומצביע על תחנת הרכבת הקרובה. "מוכנה לשופינג?"

כשאנחנו מגיעים לאוקספורד סטריט, הגשם במצב הפוגה. קצת הזוי שהשעה חמש וקצת ויש כזה חושך מצרים בחוץ. אני עוצרת את נשימתי כשליאם מראה לי את החנות של דיסני, קונה בFOREVER 21 שכבר ז"ל בישראל ג'ינס בגוון כחול עמוק שבמבצע בלי למדוד וכמובן בפרימרק. כמה ישראלי מצידי. גם ליאם עם כל מעמדו ועם כל הכבוד למעמדו, קונה שם סווצ'ר חמוד עם פרווה אפורה בכובע. אנחנו נפגשים בקופות אחרי כמעט שעה שם. באמת שהלכתי לאיבוד.
"את החנות האחרונה שמרתי לסוף." ליאם מצביע על מעבר לכביש כשאנחנו חולפים ליד בניין סלפרידג' המקושט. הכל כאן כל כך יפה, ששכחתי לתאר את זה מרב שהייתי עסוקה בשופינג. אורות וכדורים צבעוניים תלויים בכל מקום, וניחוחות של משהו קסום מהולים בריח האוויר. אני עוקבת אחרי האצבע שלו ומגלה תאורה תכולה של קורא תקליטורים ענקי.
"חנות דיסקים?" אני מרימה גבה.
"שתי קומות. יש בה הכל מהכל, אין מצב שלא תמצאי שם את האלבומים של שאקירה שחסרים לך באוסף." הוא מחויך כולו.
המקום בידיים נגמר לי מרב שקיות, אבל אני לא רוצה לאכזב את ליאם. המחשבה הראשונית שלי שהסיכוי שאמצא את LAUNDRY SERVICE, הדיסק עם הלהיטים הראשון שלה מתחילת שנות ה-2000 די אפסי. כשליאם שואל את המוכרת עליו, אני מוכנה לקבל "לא" ו... הנה הוא אצלי בידיים. וואו. ועוד תמורת מחיר מגוחך של חמישה פאונדים.
אני כולי בעננים כשאנחנו עולים במדרגות הנעות לקומה השנייה איפה שהקופות, וליאם נראה שמח במיוחד בשבילי. אנחנו יוצאים מהחנות ומופתעים לגלות שכבר עשר. היינו ארבע שעות בקניות, מטורף. אני רעבה וליאם גם, אבל בו זמנית שנינו רוצים להתקלח, ולכן אנחנו מתחילים לחפש את תחנת הרכבת הקרובה למלון.

אחרי שליאם מדליק בשבילי נר חנוכה נוסף, אני יושבת על השטיח בחדר ואוכלת כמו ברברית טונה מקופסת שימורים על השטיח. ליאם כבר סיים את שלו והוא בדיוק מכין את הבגדים למקלחת.
"חכי, אחרי שנחליף בגדים תראי את לונדון בלילה. עכשיו את צריכה להתלבש חם חם." הוא מוריד את הטיקט מהסווצ'ר של פרימרק. "אני אצטרך את זה."
"רגע, מה? יוצאים שוב הלילה?"
"את לא רוצה לראות את הגלגל הענק בלילה? את התמזה? ומה עם השיר 'גשר לונדון מתמוטט מתמוטט'... זה המקום הכי ידוע בלונדון ומפורסם, אולי?" הוא משועשע. "נו, מה את כבדה? בואי נעשה לילה לבן בלונדון."
ואכן אנחנו יוצאים מהחדר רק לקראת חצות, מה שמבטיח שיהיה לילה ארוך מאוד בשיטוטים בין תחנות רכבת שונות לאתרים מוכרים בלונדון. אני סוף סוף פותחת את התגובות שהספקתי לראות בפייסבוק.
"אני קצת חוששת מאיך החשיפה הזו "עלינו" תשפיע על הכל בעיניי הסובבים שלי. זאת אומרת, הם יודעים, פשוט... פשוט עכשיו זה גלוי לגמרי."
"את תיכף שנה בלי יובל, זה לא שהעליתי את התמונה כשהכל היה טרי. אני מבין סיטואציות, עופרי." הוא תופס לי את היד כשאני מאבדת שיווי משקל ברכבת הדוהרת.
"כן, אבל..." אני נאנחת. "זה כאילו אין יותר פרטיות, מבין? עכשיו גם כאלה שאני לא בקשר איתם יודעים."
"ו?" הוא מחייך חיוך קצת לחוץ. "אנחנו זוג טרי שנסע לחופשה בחו"ל ביחד ופרסם תמונה."
"כן, טוב." ואי אפשר להרחיב יותר את השיחה, כי אנחנו יוצאים מהרכבת ומשם אל האוויר הקר ומגלים הרבה מאוד תיירים על הגשר שהיינו בו אתמול מצטלמים על רקע הגלגל הענק המואר.

בהתחלה אני לא מאמינה שאני הולכת על ה-TOWER BRIDGE המפורסם. אחר כך אני כבר מדלגת לרצפת פרקט ממנו אפשר לעשות תצפית עליו תוך כדי שירת "גשר לונדון מתמוטט". איזה מתמוטט, הדבר הזה יציב וחזק.
"איזה יפה הוא, אה?" ליאם לוקח ממני את הנייד שלי, בו המצלמה כבר פתוחה. "זה המקום האהוב עלי בלונדון. יש פה רוגע כזה בלילה ועם התאורה הוא פשוט ויפה."
אחרי כמה תמונות שלי לבד, הוא בא להחזיר לי את הנייד. "לא." אני משאירה אותו ביד שלו ופותחת מחדש את המצלמה.
"מה? מה את עושה?" הוא לא מבין.
אני עומדת על קצות האצבעות ורגע לפני שהשפתיים שלו פוגשות את שלי, אני אומרת, "תצלם."
בתוך כל הקור הזה, השפתיים החמות של ליאם הן בדיוק מה שהייתי צריכה. אני גם צריכה לתקן את מה שאמרתי ולהראות שאני לא מתביישת בו שחשף "אותנו" אם יצא כך. אני מעלה את התמונה איתו על רקע הגשר, אפילו שבישראל אמצע הלילה. בתכלס גם פה.
"את בטוחה?" הוא נשמע מהוסס.
"אתה חבר שלי, לא?" אני פתאום מפהקת. היום לא ישנו צהריים. הקור גם עושה את שלו.
ליאם מחבק אותי חזק ולא אומר כלום. הוא נותן לי הרבה נשיקות בראש ובמצח כשאנחנו עושים את דרכנו חזרה לאזור המלון. הוא לא סתם הבטיח לילה לבן. הוא מוצא בר באותו הרחוב, ואנחנו יושבים עד שעת הסגירה המאוד מאוחרת, הרי מחר יום ראשון...

אחרי שאני עושה כל סלפי אפשרי עם בובות השעווה במאדאם טוסו (הצטלמתי עם הרמיוני, לפחות אם לא ביקרתי ברכבת אז תהיה לי הוכחה אחרת שהייתי בארץ הלידה של הארי פוטר), ליאם מציע שנלך לאכול בכיכר לסת'ר. בשביל ליאם ובשבילי אוכל זה דבר שונה, והרעב מנצח אותי ואת ההיגיון שלי, ולכן אני נכנסת לסניף הראשון של מק'דונלדס שאני רואה וקונה לי לאכול. הוא מטפס בעקבותיי במדרגות אל הקומה השנייה במסעדה כשאני עם המגש ולא מסתיר את כעסו.
"אני לא מבין, את כאילו עושה לי דווקא," הוא ממלמל, אבל אני שומעת.
אני פותחת את קופסת הקטשופ הקטנה. "אני רעבה."
"אז מה יקרה אם תאכלי עוד רבע שעה?" הוא נמנע מלפגוש את המבט שלי וזה בסדר. אני עסוקה בצ'יפס.
"זה כמו שאני אגיד לך להפסיק לשתות מיליון כוסות קפה ביום. מה, אתה מפחד מלישון?" ובסוף זה יוצא. שוב. "ותפסיק לכעוס עלי בגלל האוכל שלי. זאת סיבה ממש אידיוטית."
"אני לא רוצה להחזיר אותך לארץ שאת בתת תזונה," הוא ממשיך במלמולים.

זה היום המלא האחרון שלנו בלונדון וגם היום אנחנו איכשהו רבים ואיכשהו זה קשור לאוכל. אני תמיד לא בסדר והוא בסדר, לטענתו. מה, אסור לי להיות רעבה? ואם כבר רעב, אז כשאנחנו מגיעים לאזור החנות של M&M, ליאם פתאום לא רעב ונותן לי לשוטט בה. אני קונה שוקולדים ורודים וסגולים ומתעדת הכל באינסטגרם. תמונת הנשיקה של שנינו אגב אתמול זכתה אצלי ל-200 לייקים בפייסבוק (ממתי אני מכירה כל כך הרבה אנשים?! ) ובאינסטגרם 70 ומשהו. ליאם הגיב בפייסבוק על התמונה באימוג'י של לב, ושירי הגיבה לתמונה שלו באימוג'י מאוהב.
אנחנו מקנחים בשופינג בקניון ווינסטפלד אחר, זה שקרוב למלון שלנו. אני מספרת לליאם תוך כדי צחוק מה קרה בפעם האחרונה שעדי ביקרה בחנות של ויקטוריה סיקרטס ובסוף אני קונה לה מתנה משם, כנקמה. גם אם הקשר שלנו פחות חזק מבעבר, עדיף לשמור אותו רופף כזה מאשר לנתק לגמרי.
"למה סוגרים את החנויות?" אני קצת עצובה שהשעה רבע לשש ולא הספקתי כלום.
"יום ראשון," ליאם ישיב.
"אוף." אני הולכת בעקבותיו אל הרכבת.
"זה פחות או יותר גם סוף החופשה, לא? אנחנו עוזבים מחר על הבוקר את המלון וצריכים לארגן הכל." הוא גורם לי להרגיש עצובה, רק שהוא צודק. נגמר.

אחרי מקלחת ארוכה, אני יוצאת החוצה לחדר כדי לארגן את הדברים חזרה במזוודה ומגלה את ליאם יושב על המיטה עם הבעה מוזרה.
"הכל בסדר?" אני נתקפת דאגה.
"הפלתי בטעות את החנוכייה שלך למטה." העיניים שלו מושפלות. "התקשרתי לקבלה, אבל אמרו לי שרק מחר בבוקר כשיהיה אור יום נוכל לקבל אותה חזרה ו... כבר לא נהיה פה."
"אה, אוי." אני כן מרגישה באסה לדעת שלא נדליק נר היום.
אני מתכופפת אל המזוודה שלי ומתחילה לארגן את הכל לא לפני שאני עושה תמונה ומציגה לראווה את השופינג המכובד שלי.
"אני לא רוצה שהטיול שלנו יסתיים בנימה הזו," הוא אומר.
"הוא די נגמר כבר, לא?" אני דוחפת את השקיות במכה לצד אחד במזוודה. "אם אוספים אותנו בשבע וחצי, אנחנו צריכים להתעורר בשש. הרי יש גם את ארוחת הבוקר להספיק, במידה ונהיה רעבים."
"נהיה חייבים לאכול כי אז נהיה בדרכים מעל שעתיים." הוא מהנהן. "עופרי, השעה עכשיו רק תשע. אולי נלך לטייל בעוד מקום אחד?"
"איפה?" מצד אחד אני עייפה. מצד שני, אני רוצה להיפרד מלונדון כמו שצריך.
"בואי, עזבי את המזוודות." ליאם קם מהמיטה ומושיט לי יד כדי שאקום בעצמי. "קחי את המעיל ונלך. יש לי רעיון לאן."

"איפה זה כיכר פיקדלי?" ליאם שואל באנגלית המושלמת שלו את אחת מהנציגות שנמצאות ביציאה מהתחתית. איפה זה מה?
"היא ממש מעלינו." היא מצביעה על התקרה.
הוא אוחז לי ביד, ואני הולכת בעקבותיו (עם כאב ברכיים שהתפתח עם הזמן מרב הליכה עם המגפיים) עד שאנחנו יוצאים החוצה ו... וואו. הכל כאן מקושט במלאכים בצבע זהב. איזה יופי.
"ככה אני רוצה שתזכרי את הסוף של הטיול," הוא אומר ומחבק אותי חזק. "לא את הריבים שלנו, לא את הכעסים שלי על האוכל שלך."
"למה זה כזה מפריע לך מה שאני אוכלת?" אני חייבת לשאול. "למה אתה מרגיש צורך לקחת שליטה על החיים שלי?"
"זה באמת נראה ככה?"
אנחנו הולכים ברחבי הכיכר העצומה, ליאם אפילו עושה לי תמונה עם בחור שמצטלם עם חמת חללים וחצאית סקוטית.
"זה לא רק נראה, זה מרגיש. הפרצופים שלך, המבטים. אני לא מבינה מה מכעיס בזה שאני אוכלת כמו ילדה, זה רק אוכל." אני מסתכלת בחלונות הראווה של החנויות הסגורות.
"אני פשוט דואג..." הוא לוחש.
"זה כבר לא דאגה, זה עובר את גבול הטעם הטוב בעיניי." אני נכנסת למאפיה שפתוחה וקונה לי דונאטס ירוק מקושט בכוכבים סגולים וורודים. "רוצה?"
"טוב, בואי נתפרע." הוא לוקח שניים בצבעי ורוד וצהוב, ואני מוחאת לו כפיים כמו מטומטמת. אחר כך אנחנו מגיעים שוב לכיכר לסת'ר, וליאם אומר שבפעם הבאה שנגיע לכאן נלך גם למחזות זמר שיש פה. אני אומרת משהו על מוזיאון הטבע שלא הספקנו ואני יודעת שיש כשלפתע העיניים שלי רואות שוק כריסמס נוסף.
"אתה חייב לי מהיום הראשון פה!" אני מוציאה לו לשון ורצה קדימה. הוא קונה לי מיני פנקייקס באחד הדוכנים ובעצמו אוכל פיצה, ואני דווקא אוהבת את הצד המשוחרר שלו. חבל שהוא ככה רק כי סוף הטיול.
"מחר בלילה אני יוצא לרוץ, לא משנה מה," הוא אומר כשאנחנו יורדים חזרה לתחתית.
"ביי עכברושים, ביי אנדרגראונד." אני מתחילה להיפרד מהכל, גם מכרטיס הפלסטיק ששימש אותי בנסיעות כאן. ליאם לוקח את הפאונדים שהמכונה מוציאה לנו על הכרטיסים ושם אותם אצלו בכיס.
"מחר למונית," הוא אומר ומפהק. "נראה לי שעדיף שנסיים לארוז ואז באמת נלך לישון ככה שמחר יהיה רק לסגור את המזוודות. תכווני שעון לשש."
אני מרגישה עצבות וריקנות מרגיזה כזו במרכז החזה כשאנחנו מגיעים לחדר שלאט לאט שוב מקבל צורה ומבינה שבאמת חוזרים הביתה.

אני לא מספיקה לסיים את הפרוסה הקלויה שלי עם הגבינה הצהובה והחמאה, וכבר אחראי המשמרת אומר לליאם שהמונית שלנו תגיע בין חמש לעשר דקות הקרובות.
"מהר," הוא אומר לי ולוגם מהקפה שלו. הכל בעצם היה מהר בבוקר הזה: ההתעוררות מהשינה, האריזה האחרונה וההתארגנות לטיסה הביתה, הירידה עם המזוודות לכאן, הצ'ק אאוט ועכשיו הריצה שלי לעמדת הדגנים לנסות לדחוף לבטן מה שאפשר עד ארוחת הצהריים במטוס. ליאם אומר שבנמל התעופה בלוטון הבידוק הביטחוני יהיה מאוד קשה וקפדני והוא לא יודע כמה זמן יהיה לנו, אם בכלל, לשוטט בדיוטי פרי שם.
עד שהתחלתי להתרגל להגה בצד ימין, אנחנו נפרדים. ליאם ונהג המונית מעמיסים את המזוודות ופתאום צפוף וקר לי והשמש עוד לא זרחה. אנחנו מגיעים לאזור האוקספורד סטריט שוב, ואין כאן נפש חיה. אני מצלמת את השמיים שמתחילים להתבהר תוך כדי שליאם מכין את כרטיסי הנסיעה לאוטובוס שייקח אותנו לנמל התעופה. הוא הקיף את התחנות השונות פעמיים עד שמצא את המיקום המדויק.
"אני לא רוצה להיפרד," אני אומרת לו כשאנחנו על האוטובוס. השמש כבר בחוץ.
"אמרתי לך שתתאהבי בה." הוא נותן לי להישען עליו, בדיוק כמו כשהגענו לכאן.
הבדיקות הביטחוניות באמת גזלו את רב הזמן שנותר. נשארו לי בארנק כמעט שבעים פאונד במזומן, ולכן אני מרשה לעצמי לקנות עוד כפפות מתוקות ואיפור, וגם קונה לליאם קפה מסניף הסטארבקס שכאן ולי עוגיית שוקולד עם ציור של עץ אשוח עליה.
"תראה, האיש של M&M פה שותה הרבה קפה כמוך." אני דוחפת לתיק הגב שלי את השקיות הנוספות כאשר הדיילת מכריזה ששער הטיסה נפתח. "ממתי אתה שותה כל כך הרבה קפה?"
ליאם ניגש אל מכונת החטיפים הצמודה ומוציא לעצמו פרינגלס. אני מניחה שנשב כאן עד שהתור יירגע.
"לא יודע." הוא מוריד את המבט אל הנייד שלו. התראה מ... מאיה. הו, התחלנו.
אני מעדיפה להעמיד פנים שאני מתעלמת. יכול להיות ששניהם התכתבו גם במהלך החופשה, ואני הייתי עסוקה בחלומות ובהיי ולא שמתי לב. אני מתחילה לתהות מה הוא קנה לה כמתנה ואיפה (אולי בקמדן מרקט? או בקניון? פרימרק? ) ואם זה קרה כשהתפצלנו. די בטוח שכן, כי אחרת הייתי מבחינה במשהו חשוד. השתדלתי לא לעקוב אחריו כשהוא ארז, ואני עושה זאת גם כעת.

במטוס מקרינים את הסרט "מכתוב", ואני נשארת לצפות בו כי ליאם נרדם ישר אחרי ארוחת הצהריים. הוא מתעורר שעה לפני הנחיתה ושומע מוזיקה דרך איזו אפליקציה שעובדת עם האינטרנט האלחוטי במטוס. "את בסדר?" הוא שואל אותי ומנסה למתוח את הרגליים הארוכות שלו כשהמבט שלנו מצטלב.
"עצובה." אני באמת מרגישה ככה.
"כן, החזרה הביתה תמיד עצובה." האצבעות שלו מלטפות לי את הלחי. "נטוס למקומות אחרים ביחד, אל תהיי עצובה."
"היה ללונדון קסם כזה." אני לא יודעת איך להסביר.
הוא מהנהן, מבין. "אולי שנה הבאה בזמן כזה אני אהיה שם בפעם השמינית ואת השנייה."
האווירה הקסומה כמובן נעלמת כשאנחנו נוחתים. קודם כל, אנחנו מחכים כמעט חצי שעה לשאטל נוסף שייקח אותנו לחניון הטווח הארוך שם נמצא האוטו כי זה שהגיע היה מפוצץ מדי. כשאנחנו באוטו, ליאם כמעט שוכח את תיק הגב שלו על הרצפה ומזל שעשיתי בדיקה רגע לפני שנסענו משם. מצב הרוח הירוד ממשיך כשאנחנו מגיעים לבית שלי, וליאם מסתפק בנשיקה על השפתיים ושניפגש מחר. אני נזכרת שאני בחופש ומזל שיש לי זמן להתאושש.
"את רוצה עזרה עם המזוודות?" הוא מתחיל לחפש חנייה פנויה באזור.
"אני בסדר. ניפגש מחר." אני מהנהנת.
"את עוברת לגור איתי, תחייכי!" הוא שם את היד שלו על הגב שלי. "יהיו עוד חופשות."
"היא הייתה כל כך שונה מאמסטרדם עם יובל." אני על סף התייפחות.
"את צריכה לנוח, רואים את זה." הוא פותח את תא המטען מהמושב שלו. "בטוח תסתדרי עם המזוודות?"
בבית בסוף הדמעות יוצאות. זאת סיבה שטותית לבכות, אבל באמת שנהניתי והיה לי מדהים. אמא ונועה מחבקות אותי (אחותי קנתה לי גם בלון "ברוכים הבאים" חמוד ותלתה אותו על הכיסא בחדר שלי). "היא הייתה מושלמת." אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. "פשוט היה לי זמן ליהנות ולא לחשוב על דברים אחרים שמסיחים דעת ו... אוף, היא נגמרה מהר מדי."
"את תחזרי, אל תדאגי." אמא כבר פותחת את המזוודה הראשונה שלי. "לכי להתקלח, יש לך מים חמים."
מאוחר יותר באותו הערב, אני שוכבת על הספה בסלון בזמן שאמא צופה בטלוויזיה. "ליאם רוצה שאעבור לגור איתו השבוע," אני מספרת את החדשות המרעישות ברוגע מרשים.
"אם היית אומרת לי שאת עוברת לגור עם כל בחור אחר? עופרי, הייתי מפוחדת ולא ישנה בלילות." אמא מוצאת את המבט שלי. "איתו? אני הכי שמחה בעולם. נלך מחר בבוקר, אחרי שתשני שינה טובה, להביא ארגזים מהסופר."
אני קולטת שנועה התלהבה מהשוקולדים שקניתי לה בחנות M&M אחרת אין לי הסבר למה חצי כוס מחוסלת. "אני לא יודעת מה לקחת בתור התחלה."
אבא יוצא מהחדר ומאשר ששמע את השיחה. "סך הכל את חוזרת לבית שלושה אחרי חודשים." הוא לוקח מהכוס של נועה כמה שוקולדים.
"רציתי לקנות לך משם בוקסר, אבל 25 פאונד על אחד..."
"יקר," אבא משלים לבד.
ההורים עכשיו יושבים ביחד על הספה, וזאת הזדמנות לפתוח את בפניהם את מה שהם יודעים כבר וקצת מעכיר על כל המעבר הזה. "מפחיד אותי שזה לתמיד. כאילו... המעבר הזה יגרום לפחדים שלא אצליח להתמודד לבד לגדול."
אני רואה אותם מסתכלים זה על זה בדאגה. אני לא ממש זוכרת איך הם גילו על הלם הקרב של ליאם, אבל זה פשוט יצא החוצה שלב מסוים. "מובן," אבא אומר ומסתפק במילה אחת.
"בגלל זה אנחנו שמחים שאת עוברת רק עשרים דקות מכאן," אמא מוסיפה.
הפחד מסרב אותי לעזוב אותי כשאני מנסה להירדם. אני מרגישה כל-כך עייפה, אבל המחשבות מנצחות. כל הסיפור עם ליאם, גם אחרי חופשה חלומית ביחד, רחוק מאוד ממה שדמיינתי. רחוק מאוד מלהיות מושלם או קרוב לו...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Gili Levy
Gili Levy
יאללה הקרנבל ממשיך? מחכהה לאקשןןן
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
חכי חכי כמו שאומרים
הגב
דווח
Gili Levy
Gili Levy
את הספקת להבין שלזה אני מחכה
הגב
דווח
טען עוד 18 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
הכיר מוכר במדינה - פרק 9
הכיר מוכר במדינה - פרק 9
מאת: Koral Ohayon
פייסל של אחרי
פייסל של אחרי
מאת: רותם ...
אחים בדם-2
אחים בדם-2
מאת: אביטל סיאני
לאהוב אותך לאט...
לאהוב אותך לאט...
מאת: Phoenix Girl
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי