כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
3

להילחם בשבילו- פרק 41

כשהטיסה ללונדון הופכת מתכנון למציאות

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106107. להילחם בשבילו- פרק 107108. להילחם בשבילו- פרק 108109. להילחם בשבילו- פרק 109110. להילחם בשבילו- פרק 110111. להילחם בשבילו- פרק 111

פרק 41: הוא חולם בספרדית בירושלים ומדבר בעברית על לונדון

באותו היום, בלילה, ליאם מגיע לבית שלנו אחרי שאני לא עונה לטלפונים שלו. הגעתי לבית של ההורים בסביבות שבע וחצי בבוקר, וכצפוי לחג- כולם ישנו. הייתי עייפה גם, בטח אחרי השעות בהן הייתי על הרגליים ולא ישנתי והצטברו לכמעט יממה. כשהתעוררתי, ההורים שאלו מה קרה. לא מה שלומי ואיך היה, אלא מה קרה. את האמת אני מבינה אותם, הם גם הניחו שלא אחזור הביתה לפחות עד היום בערב (אמא את האמת הייתי בטוחה שאחזור רק מחר). אני לא מרחיבה יותר מדי, רק מספרת שהיה לנו ויכוח הבוקר והוא הלך להיפגש עם אנשים אז אין טעם שאשאר שם לבד. נועה דווקא ממש שמחה שהגעתי, ובהמשך היום שתינו נוסעות לפארק הלאומי באופניים, ואני ממלאת את תפקידי כאחות הגדולה ומתנדנדת לצידה כמעט חצי שעה במגרש המשחקים שם. כשאנחנו חוזרות הביתה, אבא מכין את הארוחה הקלה הקבועה של הערב השני של ראש השנה. בדרך כלל מדובר בגבינות, לחמניות, חביתות ופנקייקים לקינוח שתמיד טעימים ומבאס אותי שהוא מכין אותם רק לעיתים רחוקות. כשבדיוק הוא מגיש את הפנקייקים ובא להתיישב- פעמון הדלת מצלצלת, ודון קרלוס חואן ליאם מדרום אמריקה נכנס אל הבית. זה לקח לו רק 12 שעות, 7 שיחות שלא נענו ושתי הודעות ווטסאפ ("את כועסת עלי? זה רציני? תני לי רגע לעכל את החזרה שלי", "עופרי, בחייאת תעני לטלפונים כבר, מה הסיפור? היה כל כך כיף אתמול") שלהן אני לא משיבה עד רגע זה.
"ליאם, איזו הפתעה." אמא מחייכת ומרוצה, היא הרי מאוהבת בו.
"ערב טוב, שנה טובה." הוא סוגר אחריו את דלת הבית. אני מנסה להתעלם ממנו בסוג של קור רוח, אבל יודעת שזה לא יחזיק מעמד יותר מדי זמן. "עופרי, בואי רגע לחדר שלך."
"אבא שלי בדיוק הביא את הפנקייקים, ואם עופרי לא תישאר אני אוכל את הכל." נועה כבר העמיסה על הצלחת שלה שלושה.
"אז אני אקח את עופרי לחדר מהר מהר ככה שלא תספיקי לסיים את הכל." הוא מחייך אליה.
אני נמנעת מלהסתכל לו בעיניים וגם לא קמה. אני רואה שהוא לבוש בטי שירט שחורה ומכנסיים בצבע קרם עד הברך. ביד שלו יש את התיק שהוא קנה לי ועוד שקית עם שרשרת הפנינים והתליון של MADE WITH LOVE, הבושם הקטן שנאמר לו שמריח כמו הפריחה בקולומביה וצבעי עץ שנראו לי שם בסלון אתמול איכותיים במיוחד מארגנטינה.
"לכי," אבא אומר.
"אני רוצה לאכול." אני לוקחת פנקייק אחד לצלחת ומחפשת את ממרח הנוטלה.
"לכי," אבא חוזר על המילה הבודדת שלו ומוסיף, "אני אדאג שיישארו לך לפחות ארבעה ואם לא אני אכין חדש. ליאם, לשמור לך גם?"
"אני בסדר, תודה. חזרתי לרוץ היום. עליתי שם ארבעה קילוגרמים שאני חייב להפוך לשריר שוב, אז חזרתי לחלבונים ומעדיף להימנע מסוכר." הוא מחכה עד שאקום. בסוף אני הולכת לחדר כשהוא בעקבותיי ורק כשאני סוגרת את הדלת, אני מעזה להסתכל לו בעיניים.
"לא לקחת את המתנות." הוא מניח את הכל על השידה שלי.
אני מסננת בכעס, "כן, ליאם. זה מה שחשוב עכשיו, המתנות."
"את כעסת בגלל המתנה של מאיה, לא?" הוא מתיישב על המיטה שלי, מושיט זרוע ארוכה ומושך אותי אליו.
"אני לא במצב רוח." אני מנסה להתחמק ממנו כשהוא מושיב אותי עליו.
השפתיים שלו מרפרפות לי על הלחי. "אני מכיר אותך לא מאתמול. מה הסיפור? ישבתי אצלה בקושי שלוש שעות, את היית אמורה לישון בזמן הזה."
"למה זה היה כל כך דחוף?"
אני לא יכולה לראות את הבעת הפנים שלו, וזה ממש מעצבן אותי. "אני לא יודע, באמת שלא. מה, זה כזה משנה לך?"
"ציפיתי שנתעורר בבוקר ביחד ונלך לשבת איפשהו ונשלים פערים ו-"
"אז נעשה את זה מחר, מחרתיים, עוד חודש. אני לא מבין." הוא נשמע תמים כזה. "היה לי דחף להיפגש איתה כדי לספר לה פנים מול פנים דברים שקרו בטיול וצריכים להישפך החוצה. שלוש שעות זה לא מספיק." עכשיו הוא מעצבן אותי, ולפני שאני פותחת את הפה הוא מוסיף, "אבל יהיו עוד פעמים שגם אני אשמע את החוויות שלה, התחושות שלה." הוא נאנח. "לא קל כל הסיפור הזה שעכשיו בעצם צריך לחיות בידיעה שהגשמת משהו במקום מישהו אחר."
"אתה זה שקבעת איתה כבר על הבוקר שלמחרת הנחיתה שלך?" אני מסובבת את הראש אליו. המבט שלנו מצטלב.
הכחול שבעיניו הופך למבריק. "לא בדיוק. למה אנחנו צריכים לריב על זה? אני לא רוצה לריב איתך." הוא מקרב את הפנים שלו אלי כך שהאף שלו נוגע בשלי. כשהוא מדבר שוב, הבל הפה שלו נכנס לי לנחיריים. "צריך להתחיל את לונדון עכשיו כשחזרתי. הבטחתי לך."
"אני רוצה ללכת לאכול." אני מנצלת את העובדה שהזרועות שלו במצב מנוחה לשנייה וקמה מהרגליים שלו. "הפעם האחרונה שאבא שלי הכין פנקייקים הייתה באפריל, לדעתי."
"לא הצטלמת עם פנקייקים בשבועות?" הוא קם אחריי ומוציא את שרשרת הפנינים מהשקית.
"אה, יש מצב." אני מסתכלת עליה.
הוא מניח את התליון על כף היד הגדולה שלו. "הבנת למה יש רווח במילה LOVE? מה זה LO?"
"רק עכשיו שמתי לב לזה את האמת." אני מעבירה את הציפורן על החריטה שלה. "מה זה LO?"
"האותיות הראשונות של השם שלנו."
תוך שנייה אני נהיית שלולית יותר מהסירופ מייפל שמחכה לי על השולחן. אוחחח. אני נותנת לו מכה קלה עם היד על החזה. "איך אתה תמיד עושה לי את זה איך? אגב, באמת השמנת. אתמול בסקס שמתי לב שנהיית קצת צ'אבי. תחזיר מהר את השרירים בידיים ובחזה. אני אלך למזוג לך סודה, אם יש במקרר."
"סודה." הוא צוחק. "וואי, איך הצקתי לך עם הסודה בברית של שליו."
"אני רעבה וזה לא הזמן לחיים שכאלה והעלאת זיכרונות." אני פותחת את הדלת ומחייכת לעצמי כשאני נזכרת בפגישה הראשונה שלנו. ולחשוב שנפנפתי אותו. לחשוב שעמדתי להתחתן! טוב, עופרי, שקט. לכי לאכול.

הימים עוברים. ליאם עוזר לי לארוז מחדש את הבגדים בשתי נגלות בלבד, הודות להפסקה מהלימודים שלו כעת. אני משאירה אצלו את הפיג'מה ואת מברשת השיניים, השאר חוזר לבית של ההורים שחוזר להיות גם הבית שלי. את הנגלה הראשונה ליאם עוד עזר לי לסדר, כשהגענו לשנייה, הוא אמר שהוא חייב לנסוע לאיזשהו מקום (מה זו המסתוריות הזו? ), הוריד אותי בבית ופשוט נסע.
יכולתי לכעוס, אבל העדפתי לשאול אותו מה הוא עושה בכיפור. כשהוא משיב שכלום, אני שואלת אם ירצה שאבוא אליו או שהוא אצל ההורים. הוא עונה שהוא חוזר הביתה אחרי בית הכנסת ואני פשוט מגיעה לבית שלו ברגל כשנועה רוכבת לצידי על האופניים שלה. זה לוקח בערך ארבעים דקות, ואני מרגישה הקלה עצומה כשאני רואה אותו מתחת לבניין, עם כיפה על הראש.
אני מנופפת לו מרחוק וכשאני מגיעה אליו, אני מיד עומדת על קצות האצבעות ונותנת לו נשיקה על השפתיים. "אתה מריח טוב."
"חתימה טובה," הוא עונה חזרה.
"יפה לך כיפה." אני באמת מתכוונת לזה. הוא לובש ג'ינס וחולצה בצבע תכלת מכופתרת כשהשרוולים שלה מופשלים עד למרפק.
הוא מחבק את נועה. "רוצה לעלות לשתות משהו או שאת מסתדרת?"
"היא הולכת לפגוש את החברות שלה שגרות באזור, אז היא החליטה, או יותר נכון אמא שלנו, שבהלוך אלווה אותה."
הוא מהנהן. "את צמה, לא? אם לא תישארי לישון, אלווה אותך גם."
"הרבה הליכה," אני אומרת.
הוא מרים את שתי כתפיו. "בקטנה. יאללה, מוכנה לעלות 17 קומות ברגל?"
"באמת?!"
"סתם. יש מעלית שבת." הוא מציץ מעבר לכתפו. "והיא אוטוטו פה, אז בואי."
"את תסתדרי? בטוח?" אני שואלת את נועה, שכבר על האופניים שלה מחדש ומניחה את בקבוק המים שלה במתקן.
"כן. אמא אמרה שהיא תחכה לי עד שתיים עשרה, היא גם ככה יושבת עם אבא והשכנים בגינה. יש לך מפתח?"
אני מוציאה מכיס חצאית הג'ינס שלי מפתח בודד שמספיק כדי שנועה כבר תתחיל לנסוע ותגיד רק לליאם שלום.
"חמודה אחותך." הוא מחזיק בשבילי את דלת הכניסה.
"נראה לי שכבר אמרת את זה פעם." אני מסתכלת על לוח הקומות. המעלית עכשיו על קומה שנייה.
"המעלית עולה ישר לקומה 26 ואז יורדת קומה אחת כל פעם, לא להיבהל." הוא מחייך אלי את החיוך היפה שלו, עמוס שיניים.
"אתה פה כבר עשרה ימים," אני אומרת תוך כדי ההמתנה.
"כל הטיול הזה נראה לי חלום פתאום. יש תמונות שמתעדות ואת הזיכרון, אבל זה לא... לא יודע איך להסביר. מרגיש לי משהו רחוק שלא בטוח שקרה. יש משהו מתעתע בתחושה הזו." הוא נכנס ראשון למעלית. אני נכנסת אחריו ועומדת מולו. אין לי ממש מה להגיד, אני יודעת על מה הוא מדבר ולא מכירה את התחושה הזו ממש.
"תגידי," הוא מפר את השתיקה. "מתי חשבת לספר לי את הסיבה שהיית אצלי בבית כשהייתי בחו"ל?"
"מה?" אני לרגע לא מבינה מה הוא רוצה.
"מה מה?" הוא מרים את הראש לשבריר שנייה אל צג הקומות. אנחנו עוד רגע בקומה 26 ואז תתחיל הירידה של כמעט עשר.
"אתה מתכוון לשיחה שלי עם ענבר?" זה הדבר היחיד שעולה לי בראש.
הוא מהנהן. "כן. פתאום אני מגלה שאת אצלי בבית ורציתי לשאול אותך את האמת את זה למחרת ראש השנה ו..."
"והתעצבנתי עליך." אני מעדיפה לא לדבר על זה, לכן אני עונה ישר על השאלה שלו, "פשוט ראיתי את הפוסט שמאיה העלית ושיתפת והרגשתי צורך לדבר על זה עם מישהו."
"אה." הוא לא מתעמק בכלל בדברים שחשבתי שיעשה. הייתי בטוחה למשל שישאל איך הרגשתי כשקראתי את הפוסט הזה. הוא מדבר על עצמו כשאומר, "הוא העלה אצלי משהו מחדש."
"משהו?"
"בואי נגיד שפחדתי מהתקף זהה למה שהיה לי לפני שנתיים, מה שענבר סיפרה לך."
אנחנו יוצאים מהמעלית ונכנסים לדירה שלו. אני מרגישה קצת מתוחה והאווירה הזו של יום כיפור, משהו קדוש כזה ושקט ורגוע בו זמנית, גורמים לעור שלי להסתמר. אני מתיישבת על הספה בסלון כשליאם בדיוק פותח את שמשת המרפסת ומכניס פנימה את הרעש של הילדים הרוכבים על האופניים.
"איך יצאת מההתקף ההוא, אתה זוכר?" אני מקווה שאני לא חוצה קווים אדומים.
הוא בוחר לשבת דווקא בספה השנייה וחולץ את הנעליים שלו. "לא היה ממש זמן ברור. יום אחד פשוט חזרתי לאכול, חזרתי לצאת מהבית."
אני מנסה לדמיין אותו סוג של משותק שם בבית של ההורים שלו. זה לא ממש אפשרי. "יצאת לבד או שהוציאו אותך? כאילו... הכריחו אותך?"
הוא מעביר יד בשיער שלו. "היה איזה סרט שאמא שלי רצתה שנלך ביחד. לא רציתי, בסוף היא שכנעה אותי להצטרף. זה פתח אצלי משהו שהיה חסום, לא נעול. חסום. למחרת זוכר שיצאתי כבר לטיול בגינה שיש ליד הבית-"
"מה, ממש ממש לא יצאת מהבית? אפילו לא סיבוב?"
"לא. הכדורים שיתקו אותי." הוא מרצין. "השינה שישנתי? היא לא הייתה אמיתית. פעימות הלב עם הכדורים האלה הן מאוד חזקות וכשאת ישנה, את מרגישה את הלב הולם ממש חזק שם בחזה. פחדתי מזה אחרי שהגעתי לבית חולים."
"כן, ענבר סיפרה לי על האשפוז שלך." אני לא אוהבת את המרחק שנפתח בנינו ועוברת לשבת על הספה השנייה כך שכעת הוא מקפל את רגליו. אני מניחה על הברכיים שלו את הראש. "מתי הפסקת?"
"פחות או יותר סמוך לתקופת המבחנים הראשונה שלי. כשהשתחררתי עוד נטלתי אותם פשוט בתדירות של נגיד יום כן יום לא. פתאום הבנתי שהם פוגעים לי בריכוז, מעייפים אותי. זו לא עייפות, אוקי? זו התשה." העיניים שלו מסתכלות על התקרה וכשהאור נוגע באישונים שלו, הם מקבלים גוון כחול מושלם. "לא הפסקתי לגמרי. היה לי עוד סוג של כדורים, לקחתי שני סוגים. נשארתי עם הסוג השני, הוא פחות ממסטל. גם אותו הפסקתי בשלב מסוים. הרגשתי שאני יכול בלי וגם... לא יודע איך להסביר לך, עופרי. לא רציתי להפוך לרובוט."
אני סורקת את הסלון שחזר לאותו המצב כמו שהשארתי אותו ביום כשאספתי את ליאם מנמל התעופה, בשעה טובה.
"העיקר שעכשיו יש חלק משמעותי שבעצם שמת מאחוריך."
הוא מזיז את העיניים שלו לכיוון שלי עד שהמבט שלנו מצטלב.
"כן ולא."
"למה לא?"
הוא חושב לרגע ואז משיב, "עכשיו מתחיל השלב של להתמודד עם הזיכרון בלבד, בלי... איך מאיה אמרה אז ביום הזיכרון? "משימות" היא קראה לזה, לא? אז עכשיו זה רק אני והזיכרון שהוא בעצם הדבש של הדוב."
אני מתחילה להרגיש חנוקה אף על פי שהחלון פתוח לרווחה. "רוצה לטייל?" אני יודעת שזה חתיכת מסע למטה במעלית, אבל זה הכרחי.
"בואי." כמובן שליאם יקפוץ על ההזדמנות לברוח מהאווירה המוזרה הזו. אני שוב מרגישה לחוצה ומכריחה את עצמי לנשום.
אנחנו הולכים ברחוב העמוס לכיוון הבית שלי. השעה בסך הכל עשר וחצי, אבל לפי הפיהוקים של ליאם הוא עייף ולא בטוח שירצה שנשב איפשהו בקרבת הבית עד אמצע הלילה. אני חושבת על הדברים שלו בראש שלי תוך כדי שאנחנו הולכים צמודים, בלי מגע. אני מבינה שאני חייבת ללמוד להכיל אותו ובו זמנית אין יום טוב יותר מיום כיפור לעשות חשבון נפש על ההתנהגות שלי כלפיו.

הבוקר השני של חול המועד, על אף התכנונים הרבים של ליאם ומשפחתו, יוצא גשם. הם הודיעו לי במוצאי כיפור, כשבאתי אליהם שהשגרה כבר חזרה לרחובות, שהם נוסעים לסבתא של ליאם בירושלים וישמחו אם אצטרף. זה היה נראה לי נחמד ובגלל החופש מצאתי מחליף צ'יק צ'ק.
"את ערה?" ליאם שואל אותי תוך כדי שאני בכלל במספרה.
"קמתי בשבע וחצי." אני מביטה בשעון שעל הקיר ממול דרך המראה.
הוא נשמע מסוקרן. "אפשר לשאול איפה את?"
כעת אני מעבירה את המבט אל הגשם שבחוץ. רק שלא יהרוס את הפן שלי. "עוד שעתיים תדע."
"כן, טוב, בקשר לזה. התקשרתי לשאול אם אפשר להקדים לשעה 11:30 במקום 12:00. הוויז מראה שיש פקקים."
"לי לא מפריע, אתה זה שנשאר בירושלים עד הערב," אני משיבה. ליאם נוסע עם אבא שלו, יאיר ועוד שני בני דודים למשחק של נבחרת ישראל בכדורגל מול נבחרת ספרד שיהיה הערב באצטדיון טדי. הם תכננו את הנסיעה לסבתא שלהם סביב המשחק בעצם.
"כן, אבל כשאתה בבית של מישהו זה שונה," הוא אומר ואכן כעבור שעה וחצי מגיע לאסוף אותי. "וואו, מה עשית בשיער?" הוא מעביר את האצבעות שלו בתוכו, ואני מצטמררת.
"פן וקצת קצוות?" אני מחייכת ומיד לאחר מכן מוחקת את החיוך כשהוויז מראה שיש כמעט שעתיים נסיעה. "וואו."
"כן." הוא מנמיך את הרדיו. "אני מקווה שאת רעבה כי סבתא שלי טרחה כל הבוקר לארוחה איתנו."
"אל דאגה." אני באמת רעבה וחוץ מבורקס שנשנשתי מהמאפייה שבסמוך למספרה לא אכלתי כלום.
אנחנו מעבירים את הנסיעה בלי לדבר יותר מדי. ליאם ביקש ממני שאשים לו דיסק של הלהקה שהוא אוהב. הוא היה עסוק בדרך ובו זמנית שר בשקט. אני הייתי עסוקה במבטים מהירים בוויז כל כמה דקות. הגשם גורם לעיכובי תנועה, וזה קצת מעצבן. לא הבאתי איתי מעיל או משהו. גג סווצ'ר, במידה ויהיה קר שם ודי צפוי להיות.
ליאם מוצא חנייה ממש מתחת לבניין של סבתא שלו ומנופף לרכב הסמוך ממנו יוצאים בני הדודים שלו. אני רואה הרבה סוכות מסביב, אבל בגלל הגשם כולן ריקות. אחרי לחיצות ידיים מסורתיות ו"אני עופרי" ולא אזכור את השמות של כולם, אנחנו עולים במעלית.
"הבית של סבתא קרוב לסינימה סיטי, אולי אפשר לטייל שם לפני המשחק," אומר אחד מבני הדודים.
"כן, להתפגר שם שמונה שעות זה מלא," מגיב השני בגלגול עיניים שמצחיק את ליאם. יש לו גם עיניים כחולות, אבל בגוון לא זהה.
כשאנחנו נכנסים בדלת (אחרי מעבר במסדרון מפואר מלא מראות ורהיטים, בטח הדירות כאן ממש יקרות), ענבר ושירי ישר מחבקות אותי. בסופו של דבר אנחנו יושבים סביב שולחן גג עשרים אנשים ולא מיליון כמו שהנחתי. סבתא של ליאם גם מאוד נחמדה ותמיד בודקת שאני בסדר ושאני אוכלת. אני משתדלת לא להיות מובכת מדי, אבל אני כן מתביישת.
השיחות קולחות כמו הגשם שבחוץ, ותוך כדי אני מגלה שבן דוד אחד עובד בסושייה והשני ממלצר בבית קפה ברעננה. דודה של ליאם אומרת שביחד איתי נוכל לפתוח קייטרינג מצליח מכל השנים שלמדנו על עסקי המזון, וכולם צוחקים. כן, גם אני.
אחרי הארוחה וגם קפה ועוגה, חלק מהמשפחה נוסעת. אנחנו נשארים בדירה רק הסבתא כמובן, שירי, ענבר, מירי, יוסף, יאיר (יעל ושליו נסעו הביתה) בן הדוד שעובד בסושייה ועוד בן דוד שכמעט לא מדבר. הבנים הולכים לאחד החדרים כדי לצפות במחזור הראשון של ליגת הכדורסל, שמעתי דיבורים על משחק של מכבי תל אביב מול הפועל אילת, ליאם מתקלח, ואני נשארת בסלון, צמודה לענבר על הספה. זה מרגיש לי מוזר. זה מרגיש כאילו אנחנו כבר משפחה, אבל אני לא רוצה להישאב לשם שוב...
***
אחרי צפייה בטלוויזיה שבסלון ודי השתעממות מבחינתי, אבל מה אני יכולה לעשות, אני תלויה בהן שיחזירו אותי הביתה, ענבר מציעה שנלך לסרט ספונטני. שירי ישר קופצת, ואני נענית לתוכנית כי גם ככה אין לי מה לעשות בבית ורק שש בערב, ואנחנו יוצאות.
"אז ניפגש כבר מחר או משהו, כי כשתחזרו אהיה במשחק. אנחנו קופצים בסוף לקניון מלחה לאכול משהו לפני." ליאם נותן לי נשיקה בראש רגע לפני שאנחנו יוצאות. הסווצ'ר עלי. נהיה קר.
"אולי תישארו לישון פה?" מציעה סבתא שלו בלבביות.
"רוצה?" ליאם שואל, והוא עצמו נראה שמאוד רוצה את זה כשפורש את התוכניות העתידיות למחר, "נלך לטייל במחנה יהודה, נאכל בשדרות ממילא. דווקא כיף."
אני ממלמלת, "אני עובדת ערב."
"נחזור עד חמש."
אני ממלמלת שוב, כי בעיקר לא נעים לי, "אני צריכה להיות בשלוש, יש קצת עומס."
ליאם עושה לי פרצוף רגע לפני שאני יוצאת, והבטן מתהפכת לי עם כל האוכל הטוב שבתוכה. "אז תבקשי לאחר, מה כבר יקרה?"
"אל תתייחסי אליו, לפרצופים האלה," מירי אומרת כשדלת המעלית נסגרת עלינו.
"זה לא נעים לי," הנה אני שוב ממלמלת.
"הוא רוצה לטובתך, אבל לא מבין שהוא לוחץ עלייך." ענבר משלבת ידיים כשאנחנו יוצאות לרחוב. באמת קר. "הערנו לו על זה."
שירי הולכת מאחורינו, אך עדיין מצליחה לעקוב אחרי נושא השיחה. "נתתי לו בראש על זה, מה את חושבת?" היא אומרת את דעתה, "הוא צריך לתת לדברים לקרות בקצב שלך. כאילו, את צריכה לתת להם לקרות."
אנחנו מחליפות נושא לקור הירושלמי ולחורף שאולי הקדים ולאחר מכן כבר נכנסות לסרט קומדיה חמוד. מירי מציעה שנשב בבית קפה שבמתחם הסינימה סיטי וככה בעצם נחזור באותו זמן כמו הבנים, אבל ענבר גוערת בה שיש הרבה עוגות שסבתא שלהם הכינה. אנחנו עולות חזרה לדירה, כשהשעה כבר כמעט 11, והבנות מופתעות לגלות שסבתא שלהן עוד ערה. מירי פחות. היא מכינה לנו תה חם ומוציאה עוגות ("צריך לחסל את זה") כשסבתא של ליאם מראה לי תמונות שלו מימי הצבא.
"הנכד הקרבי היחיד שלי," היא אומרת בגאווה ולפתע עיניה מתמלאות. "מה שהוא עבר שם, רק שיהיה בריא. בעיקר נפשית." ואני מצליחה לקלוט שגם שירי, ענבר ומירי דומעות.

אנחנו מתעוררים באחד משלושת החדרים הנוספים בבית כשאני לבושה בסווצ'ר שלי וטי שירט של ליאם מתחת. הזרוע שלו מחבקת אותי וגורמת לכך שהשמיכה לא תברח לנו והאוויר הקריר מבחוץ יכנס פנימה. השמיים האפורים נשארים בסופו של דבר כשאנחנו יוצאים למרפסת לארוחת בוקר קלה (מחסלים את העוגה של הסבתא, כבר אמרתי? ).
"המשחק פתח לי את התיאבון ללונדון." ליאם מראה לי תמונות של שחקנים. "אולי נסגור טיסות?"
"עכשיו?" אני קצת המומה מהרוח הספונטנית שלו.
"כן." הוא עובר בנייד שלו להשוואת מחירי טיסות.
"מתי אתה רוצה בדצמבר? לקראת הכריסמס הכל מתייקר ובכריסמס סגור."
"תסמכי עלי. אמצע דצמבר זה מעולה," הוא אומר בקלילות. לכיס שלי הנסיעה הזו דווקא כבדה, אבל אני לא יכולה לחכות לחופשה איתו בחו"ל.
חצי שעה אחר כך, ליאם סוגר טיסות לחמישה ימים בחג החנוכה ושם לי במסך הנייד תמונה של הביג בן ותא טלפון אדום. יש לי פרפרים בבטן בעודנו צועדים בשוק מחנה יהודה. זה קורה! ליאם מעיר אותי מהמחשבות על אוקספורד סטריט ושופינג כשהוא מצביע על סופגניות שמתחילים למכור וצוחק בקול.
***
כשאני חוזרת הביתה ומתחילה להתארגן למשמרת, הנייד שלי מצלצל. עדי.
ידעתי שלא אוכל להתחמק ממנה לנצח, אבל עדיין כל עוד הדיבור שלנו היה מינימלי הרשיתי לעצמי לחשוב שהיא מבינה למה אני כזו. מסתבר שהיא בכלל לא הבינה כלום.
"שלום לך, נעלמת." היא נשמעת משועשעת מעבר לקו.
"תקופה עמוסה," אני עונה בקצרה.
"את חוזרת לגור בבית? מה נסגר מאז שליאם חזר מדרום אמריקה וחטף לי אותך?"
אני מגחכת. קל להפיל את "ההעלמות" שלי על ליאם, אבל אני זורמת איתה ומספרת על הנסיעה לירושלים וגם על לונדון.
"איזה כיף לך!" היא מצייצת ובאמת נשמע שהיא מתרגשת בשבילי. "טוב, שנייה לפני שאת בורחת למסעדה, אני צריכה לספר לך משהו שכדאי לך."
"לא הבנתי."
"מצאתי עבודת סטודנט ממש אחלה באחת מחברות ההכנה לפסיכומטרי." היא מפסיקה לרגע.
"כן?" אני בפנים כבר חושבת שהיא רוצה להציע לי עבודה.
"קיבלתי הטבה שאם אני מביאה חברה להירשם דרכי, היא תקבל הנחה של 30%. זה ממש שווה." היא לא נותנת לי לומר משהו ומוסיפה, "וגם אני כמובן מקבלת בונוס. פשוט חשבתי שזה יהיה נחמד לשתינו. התעניינת בפסיכומטרי אחרי הצבא, זוכרת?"

"נחש מה?" אני שואלת את ליאם כשאני בהפסקה במשמרת. הוא בדיוק בדרך ליעל ויאיר שהחליטו שבא להם לנסוע לבקר חברים, והוא בא לשמור על שליו.
"מה?" הוא זורם איתי במשחק שלי.
"תחזיק חזק את ההגה." אני מחייכת לעצמי. "זה משהו שישמח אותך ויש מצב שלא תאמין לי."
"נסי אותי."
"שבועיים אחרי לונדון אני מתחילה..." אני מושכת עוד קצת את המשחק שלי.
"את מתחילה? אפשר רמז?"
בסוף אני לא מצליחה להחזיק את זה בבטן. "ככל הנראה פסיכומטרי. עדי מבררת בשבילי את הפרטים הסופיים."
הוא נשמע מבסוט תוך שנייה. "וואו, עופרי. חדשות נהדרות! אני מבטיח לעזור לך כמה שאוכל. כן, בהתחלה תרגישי שהחומר מאיים כשייתנו לך לעיין בספרים לפני ההרשמה ולהחליט, אבל את תתרגלי מהר. זה בעיקר טריקים לזכור. את בחורה חכמה, כבר אמרתי לך את זה." אני לא יודעת אם הוא מתחנף או אומר את מה שהוא חושב באמת. "יאללה, תגידי לעדי כן סופי. לפני שיתפסו את כל המקומות בכיתה."
אני מרגישה רוח של שינוי כשאני מסיימת את ההפסקה וחוזרת למשמרת במסעדה. כל זה, כן, אפילו לונדון, קצת מאיים מצד אחד, אבל מצד שני מה יש לי להפסיד? אני מסתכלת שוב במסך הנייד שלי רגע לפני שאני צוללת חזרה לעבודה. לונדון כן מחכה לי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
וואלה נראה לי שהיא הייתה צריכה לא לוותר על הקטע עם מאיה ולכעוס עליו להרבה זמן.... וואלה הןא הגזיםם ממש הוא ומאיה התלותית הבכיינית שלווו
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
לקחת את זה קשה! רבים, משלימים. היא מבינה שגם היא לא הכי קלה איתו בנסיבות
מאיה לא ראתה אותו חמישה חודשים מה תלותית?
הגב
דווח
guest
אם מאיה לא הייתה כזו תלותית היא מזמן הייתה משחררת את ליאם. במינימום לתת לו להיות עם המשפחה והבת זוג שלו ב-24 שעות הראשונות.
וגם אם זה ליאם קבע היא יכלה לרסן אותו זה לא מגניב בכלל.
הרעיון הוא שהם ישתחררו מזה ולא ימשיכו לשקוע ולהזין אחד את השני באבל כל הזמן... עופרי מוציאה אותו מזה. חוץ מזה היא לא צריכה לוותר כי זה לא פעם ראשונה שהריבים קשורים לגברת מאיה התלותית
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
טיולים
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
זה לא הזמן שלנו
זה לא הזמן שלנו
מאת: Danielle Salama
עצירה
עצירה
מאת: Shira Mualem
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
ההיסטוריה האחרת של רומיאו ויוליה - 1
ההיסטוריה האחרת של רומיאו ויוליה - 1
מאת: אביטל סיאני
5 רעיונות מדליקים לחגיגת מסיבת הרווקות
5 רעיונות מדליקים לחגיגת מסיבת הרווקות
מאת: Rsseo Webz
יצאנו לרקוד
יצאנו לרקוד
מאת: קארין .
רוח חורפית
רוח חורפית
מאת: אירנה סירבו
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D