כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 3

להילחם בשבילו- פרק 40

החזרה של ליאם לישראל ו... אלי

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 87

פרק 40: לחזור כשכולם מתחילים מחדש

בשלב מסוים של ניקיונות אחרונים וסידור הדירה לקראת החזרה של ליאם היום, אני מכריחה את עצמי להפסיק. הזמן רודף אחרי, נכון, אבל אני בקצב טוב ובטוח אספיק הכל. הכל זה גם להתקלח ולאכול משהו, כי אני בתוך הטירוף הזה כבר שלוש שעות ולא הכנסתי כלום לפה. אני נכנסת למטבח, מוציאה את החלב, מנערת אותו ומגלה שגם הוא תיכף נגמר. אני מסיימת להכין את הנס קפה שלי ותוך כדי מוסיפה "חלב" לרשימת המצרכים. יש מצב גדול שהתורים בסופר יגזלו ממני זמן חשוב, אבל דחיתי את הקניות מאתמול להיום כי כבר היה מאוחר והעייפות מהמשמרת ניצחה (למרות שזאת הייתה טעות. הסופר הייתה פתוח עוד חצות).
סיכמתי עם יוסף ומירי שאני זו שאאסוף אותו מהסיבה הפשוטה: היום ערב ראש השנה. מירי טורחת במטבח, יוסף מסדר את הבית גם לאירוח של יאיר, יעל ושליו וגם להגעה של ליאם ואפילו ענבר ושירי לא יודעות אם יספיקו להצטרף או לא. זה יהיה ספונטני, לדבריהן.
שתי דקות אחרי שסיימתי את הנס שלי, אני יודעת ששום נס פרטי לא יהיה אם לא אמשיך לנקות את הדירה בעצמי- והנה אני חוזרת לשטיפת הרצפה וסידור הסלון, שקצת הזנחתי בימים האחרונים. בחדר העבודה של ליאם כמעט לא השתמשתי בארבעת החודשים האלה. עברו אשכרה ארבעה חודשים. הזמן באמת טס. אני מעבירה שם עדיין שטיפה יסודית. גם את המרפסת אני שוטפת ומזדעזעת לגלות שהמים שאני גורפת הם בצבע... שחור. לא אפור, לא מלוכך- שחור.
בסופר הענקי למרבה ההפתעה נשארו עדיין מוצרים בסיסיים. אני מטיילת עם העגלה והראש שלי מטייל בעולם החלומות על החיים החדשים עם ליאם כשיחזור ובטח נעבור לגור ביחד, והוא יחסוך ממני את המעבר חזרה לבית של ההורים. הבאתי איתי יחסית הרבה דברים לכאן, אבל מדובר בעיקר בבגדים שלי, היגיינה, איפור... החדר שלי בבית שם די נשאר אותו דבר, רק אמא מדי פעם מחליפה שם מצעים כדי שלא יחטפו עובש. חה חה.
בדרך חזרה לדירה, אני עוצרת בחנות פרחים ובלונים שעדיין פתוחה. מאוחר מדי בשביל לקנות זר, הכל נחטף, כיאה לשנה החדשה. בלונים דווקא יש, ואני קונה אחד בצורת לב ואחד עם הכיתוב "ברוכים הבאים". מרב גאונותי אני לוקחת אותם איתי לנמל התעופה ו... אוי, איזה טעות. קשה לראות איתם משהו כששניהם פשוט מסתובבים ומרחפים להם ברכב של ליאם.
אני לובשת גופייה שחורה שהפופיק שלי מציץ דרכה וג'ינס ארוך, שחם לי איתו למות. כמעט סוף ספטמבר, הלו, סתיו, הגיע הזמן שלך לבוא. כשחזרתי לדירה, גיליתי שאין לי מספיק דקות כדי להתאפר, ולכן פשוט שמתי מסקרה וזהו. היי, זה ליאם שלי חוזר. לא אכפת לו אם אני איפור או לא. מעניין איך הוא יראה אחרי כל החודשים האלה. זאת אומרת, ראיתי אותו הרבה פעמים, כולל אתמול בלילה, בשיחות וידאו אבל זה שונה במציאות. הוא אמר שלפני יומיים הוא הסתפר ויצא לא הכי וואו, רק שהוא לא יכול להגיע לחג כמו שלומפר.
"עופרי!" "עופרי!"
שני קולות מאוד מוכרים גורמים לי להסתובב לכיוון היציאה מאולם מקבלי הפנים. אני עומדת ליד המעקה וצופה במתאחדים למיניהם, עד ששירי עוטפת אותי בחיבוק ואחריה ענבר.
"הספקתן," אני אומרת.
ענבר מהנהנת. "הכנתי את העוגה כבר אתמול בלילה ופחות או יותר אין לי מה לעשות חוץ ממקלחת כשנחזור."
שירי מראה לי את התמונה של העוגה. זאת עוגת שוקולד שענבר כתבה בזילוף עליה "שנה טובה" והוסיפה ציור של תפוח אדום. "תראה איזה מושלם."
"הלוואי עלי להגיע לרמה כזו." אני נזכרת שזנחתי את קורסי האפייה העצמאיים שלי אי שם בחודש מרץ, בחודש הראשון לקשר עם ליאם.
"זה בעיקר תרגול." ענבר מצטרפת לעמידה לידי ומצביעה על לוח הנחיתות. "הוא בטח עכשיו בביקורת דרכונים או משהו. אין לו מה לקחת מהדיוטי פרי, נראה לי."
"ערכתי שולחן כבר וגם התקלחתי, אני לא ממהרת." שירי מראה לי עכשיו את התמונה של השולחן. מפיות זהובות-לבנות עם הכיתוב "שנה טובה" משתלטות על מפה לבנה. אני גם מבחינה בכמה תפוחי פלסטיק יפים ומבריקים.
אני מודה שמאז השיחה שלי עם ענבר שם בחצר, אני מסתכלת על כל התמונה עכשיו אחרת. קודם כל, את ענבר אני מעריכה יותר כי היא, לעומת אחיה, לא הסתירה שום דבר והייתה כנה. בנוסף, אני יודעת שעכשיו יש דברים שמובנים לי יותר ואולי אצליח לגלות יותר איפוק וסובלנות כשדברים יקרו. וכן, הם יקרו, זה מובן.
צעקת "הנה הוא!" קוטעת את המחשבות שלי. אני מרימה את הראש וכבר רואה את שירי וענבר מזנקות על ליאם בחיבוקים. אני לרגע המומה. בוהה בו בלי לזוז מהמקום שלי. זאת תחושה כזו כאילו הוא אדם זר. היי, עופרי, מה קורה לך? אני פשוט חוקרת אותו מכף רגל ועד ראש. את מכנס הטרנינג האפור, את הטי שירט הלבנה המקושקשת, את העיניים הכחולות...
"שלום לך."
בסוף הוא זה שהגיע עד אלי. אני מרימה את הראש, נזכרת כמה הוא גבוה. כל מה שיוצא לי זה, "היי."
"אמרתי לך שהזמן יעבור, נכון?" ותוך שנייה הוא פורש את זרועותיו הענקיות ומחבק אותי חזק תוך כדי שהוא נותן לי נשיקות בראש ובאף וגם אחת קטנה על השפתיים. "התגעגעתי אלייך."
"גם אני." אני נותנת לו את הבלונים, והוא שואל את ענבר אם להעיף אותם לתקרה המלאה או שמישהו רוצה אותם.
"תשים אותם בדירה שלך." ענבר עכשיו אוחזת בהם, וליאם אוחז ביד אחת את העגלה עם הציוד ובשנייה מחבק אותי.
"אתה בא הביתה, כן?" ענבר שואלת כשאנחנו מגיעים לרכב שלו, כן הוא שלו עכשיו, ראשון ועל סף הפיצול לדקות הקרובות.
הוא מהנהן ומתחיל להכניס למושב האחורי את הכל. ויש חתיכת הכל.
כשהוא מתיישב לידי וסוגר את הדלת (די העמדתי לו עובדה שאני נוהגת), אני מתנצלת על ההתנהגות שלי. "אני קצת בהלם, סליחה. לא התכוונתי."
"תגידי, השתגעת?" הוא משלב את כף היד שלו בשלי. "את יודעת כמה פעמים קורה שיש לי תסריט בראש ובפועל המציאות שונה? כן, גם ארבעה חודשים הם הרבה זמן לשינויים. אני מת לראות איך הבית שלי נראה."
"אתה לבן לבן," אני מעירה כשאני מסתכלת עליו לשבריר שנייה.
"באמת ירד שם שלג." הוא זורק למושב האחורי את הסווצ'ר שליווה אותו בטיסה כשמבין שכאן אין בו צורך. "לא ציפית למצוא אותי שזוף, נכון?"
אני מעבירה נושא ישר. "יש מצב שתיקח אותי לקראת כניסת החג לבית של ההורים שלי?"
"קחי את האוטו. אני אסתדר."
"אתה חוזר לדירה אחרי הארוחה, לא?"
"זה הכיוון בינתיים. כאילו, רב הסיכויים שכן. מה את דואגת? בטוח מישהו יחזיר אותי. את תחזרי אחרי הארוחה לדירה או שתישארי בבית של ההורים שלך כבר?"
"מה אתה רוצה שאני אעשה?" אני מנצלת את העובדה שאנחנו ברמזור אדום ומסתכלת עליו.
הוא מנשק לי את כף היד. אוחח. הגעגועים האלה הפכו אותו לרומנטי. "שתבואי, ברור."

מהר מאוד הסלון של המשפחה הופך לבלאגן אחד גדול, עם כל הכבוד לשנה החדשה שתיכף תיכנס בדלת- ליאם הוא האורח הראשי פה. "לא היית צריך," אני אומרת שוב ושוב שהוא מביא לי עוד מתנה, ועוד מתנה...
אני עוזרת לו לאסוף הכל חזרה לתיקים רגע לפני שאני הולכת ובעצם מוצאת את עצמי עושה ספורט במדרגות. אנחנו מניחים כל פעם משהו במסדרון, יורדים לקחת משהו אחר וחוזרים וכן הלאה.
"אהבת את התיק?" הוא מצביע על תיק צד שנראה כאילו תפרו אותו ידנית במיוחד בשבילי. בעצם לא נראה, ליאם מאשר שהוא אכן כזה. "הייתה שם מישהי שפשוט ארגה תיקי צד כאלה וחשבתי שאת בטח תאהבי. הבאתי משהו דומה גם לשירי."
"כן, זה יפה."
בנגלה האחרונה אני מרימה מספר שקיות כולל אחת אדומה עם תיבת עץ בתוכה. כתוב עליה, או יותר נכון חרוט עליה, מאיה באנגלית. אני בולעת את הרוק שמצטבר לי בפה תוך כדי שאני עולה את המדרגות הראשונות. ליאם שואל בדיוק אם ראיתי שקית אדומה וכשאני עונה שכן ומושיטה לו אותה, הוא אומר, "אני צריך לשים אותה במקום שתבלוט כי ייקחו לי כמה ימים לפרק הכל."
אני מהנהנת, לא אומרת כלום. בתוכי יש הרבה יותר מכלום. אני לא יודעת איך אני מרגישה. אני מנסה לעבד את המחשבות לרגשות כשלפתע לליאם נופלת השקית והתיבה נפתחת. יש בתוכה שרשרת עם תליון פרפר עדינה ממש. כאילו מאיה חופשיה עכשיו? לא הבנתי. כדי לא להרוס לעצמי את החג בסרטים של עצמי, כמובן, אני פשוט מסתכלת על השעון, אומרת שאני ממהרת ונפרדת מכולם בברכת 'שנה טובה ומתוקה'. מאוחר יותר, בהמשך הערב, ליאם שולח לי הודעה שמחר בבוקר הוא נפגש עם מאיה (לפחות הוא לא מסתיר) ובמידה ואכן אגיע לישון אצלו- שאדע למה הוא יקום מוקדם ולא יהיה איתי. באיזשהו מקום זה מרגיש לי כאילו כל עם ישראל נכנס לאווירה של התחדשות, שנה חדשה, ורק כאן דברים חוזרים על עצמם. רגע לפני שאני צוללת אל שולחן החג בעצמי, אני לוקחת נשימה עמוקה ומכריחה את עצמי לנתב את הגעגועים שהרגשתי ואת ההלם הזה שעוד הולם לי בגוף לאנרגיות חיוביות.

הדבר הראשון שאני רואה כשאני נכנסת לדירה של ליאם, שעכשיו באמת שלו שוב, הוא את הבלונים שלי על התקרה במטבח. יש שם זר פרחים ממש יפה (מישהו חשב על זה במשפחה שלו! ) וסלסילת שוקולדים על השיש.
"ליאם?" אני מניחה את התיק שלי על הספה בסלון ומתקדמת לכיוון החדר. אם האורות דלוקים, הוא אמור להיות פה.
"בואי." כן, הוא בחדר. הסלון והמטבח נראים כמו שהשארתי אותם, יופי. החדר? הרבה פחות...
הוא מחייך במבוכה כשרואה אותי מחווירה לאור אי הסדר הענקי שנמצא כאן. לאן המיטה שלו נעלמה?! כמה דברים יש עליה. "סליחה על כל זה." הוא מעביר יד בשיער שלו. הוא הספיק להתקלח ולבוש בחולצה מכופתרת לבנה וג'ינס. הזיפים שלו לא ארוכים מדי ולא קצרים מדי, והוא לראשונה מזכיר לי את הבחור החתיך שפגשתי במסעדה לפני מעל חצי שנה. "שמרת על הסדר יפה. יותר יפה ממה שאני עשיתי בכמה דקות, זה בטוח."
"ניקיתי יסודי בגלל החזרה שלך, עד אז היה ניקוי רגיל, אל תתלהב. עכשיו הרסת הכל." אין לי אפילו איפה לשבת כאן. "הצלחת לעלות הכל במכה אחת?"
"כן, מצאתי עגלת סופר בחנייה אז השתמשתי בה. האוטו שם?"
אני מהנהנת ונעמדת מול המראה שבחדר שלו. אני לבושה בשמלה קצרה בגוון ורוד בייבי נטולת שרוולים. האיפור שלי לרגיל למדי להתחשב בעובדה שלא חזרתי לכאן לפני הנסיעה והשתמשתי במה שיש שנשאר בבית של ההורים. ליאם מתקדם אלי, אני רואה את הבבואה שלו דרך המראה, ובלי שום התראה מחבק אותי מאחור. הוא לוחש לי באוזן, "בא לך?"
"אין לך מיטה." אני מחייכת ברשעות.
הוא מסתובב ותוך רגע מעיף לרצפה את כל מה שעל המיטה. אני נבהלת לרגע כשאני מביטה בהכל. וואו, איזה אי סדר מזעזע. כאילו, אני יכולה לשבור את הרגל אם אתעורר בבוקר ואשכח מה יש על הרצפה. ויש הרבה.
ליאם מרים אותי בלי שאני ממש מבקשת בקושי שנייה אחרי שהוא עומד לידי שוב ובאותה הדרך גם זורק אותי אל מרכז המיטה. זה קצת כאב בצוואר ובגב, להתחשב שגם את הכריות הוא העיף. "אולי תעלה איזו כרית או שתיים?" אני שואלת תוך כדי שהוא מוריד לי את החולצה.
הוא עושה זאת במהירות ועם זרועותיו השריריות (שנראות עכשיו את האמת קצת פחות חזקות) מוריד אותי חזרה למצב שכיבה. הלשון שלו ממש מתרגשת לפגוש את שלי, אולי אפילו יותר ממה ששלי את שלו. אני לא יודעת למה ההלם מסרב לעזוב אותי. אולי דמיינתי את זה כמו בסרטים? במציאות פתאום החזרה לשגרה מפחידה כי אני לא יודעת מה תהיה השגרה ואיך היא תיראה.
הפה של ליאם עוזב את הפה שלי ויורד מיד אל השדיים שלי. מסכן הצוואר, הוא לא אמר לו שלום הפעם. הוא נותן לכל שד נשיקה ואומר לרווח שבניהם, "התגעגעתי אליכם."
"דפוק," אני ממלמלת, אבל חזק מספיק כדי שהוא ישמע.
חשבתי שהוא יגיד משהו על הקושי בלא לקיים יחסי מין ארבעה חודשים להתחשב בחיים הקודמים שהיו לו לפניי וכמות הסטוצים אחרי מסיבות. במקום אני מוצאת את עצמי צועקת כשהשפתיים שלו מתהדקות סביב הפטמה הימנית שלי. אחרי כמה שניות הלשון שלו יוצאת החוצה ומתבייתת סביב אותו השד.
"מסכן השני, אתה מקפח אותו." אני צוחקת מהנאה ומרגישה איך אני מתרטבת.
הוא מזיז מיד את הראש ועובר ללקק את הפטמה השמאלית שלי. כף היד שלו עכשיו מתחילה להתהדק סביב השד הימני ולאט לאט האצבעות הארוכות שלו מעסות את העור שם. אני מתחילה ליהנות, אבל להן נמאס ומהר מאוד הן יורדות אל תוך התחתונים שלי. ליאם כבר למד להכיר (וזכר היטב) את הגוף שלי ואיפה נמצא כל איבר, ולכן הוא מכניס לתוכי ישר למקום הנכון את שתי האצבעות שלו במכה ומתחיל לסובב אותן.
"ליאם, ליאם." אני גונחת מהר מדי. הוא עדיין עסוק בציצי שלי. "אכלתי יותר מדי בחג, נו. אני לא רוצה להקיא."
הוא נעצר סוף סוף.
"אה, סליחה."
"בעדינות יותר." אני מתנשמת ומרגישה איך אני מזיעה. הבטן שלי מתהפכת והוא אפילו לא בתוכי. האצבעות שלו עדיין כן. אני כל כך רטובה שהן מחליקות שם בטבעיות. "אולי תביא את הקונדום כבר? מניחה שהוא במקלחת שלך באותו המקום."
הוא מרים את הראש אלי, מוציא את האצבעות שלו מתוכי ומחייך את החיוך היפה שלו, שמציף פתאום את תחושת הגעגועים שהסתיימה. "כן, הנה מתחיל החלק המתסכל." והוא הולך לאמבטיה, ואני בינתיים מורידה את התחתונים ולא מאמינה למה שקרה פה עכשיו. מבט ברצפה כדי להרים את השמיכה מראה שאני גם לא מאמינה למה שקרה שם. אחח, למה טרחתי כל הבוקר לנקות, למה?

ליאם נרדם ככה. עירום. אני מכסה אותו יותר בשמיכה ככה שכולו עטוף בה ויוצאת מהמיטה בדילוגים, מזל שהאור במקלחת דלוק ואני רואה, לכיוון מקלחת האורחים. השארתי את הפיג'מה שלי מקופלת שם בבוקר כי הנחתי מראש שהוא יעשה בלאגן בחדר שלו. לא חשבתי שכזה בלאגן...
אני יוצאת אל הסלון וקולטת על השולחן את השקית האדומה. הבטן מתהפכת לי שוב. אני לא מקנאה במאיה אחרי הסיפורים של שירי וענבר, הבנתי את זה כבר. אני פשוט לא יכולה לקבל את זה שהוא והיא נפגשים כל כך מהר, באופן כזה בהול כאילו מה כבר יקרה? זה לא דחוף. אם ייפגשו בעוד שבוע-שבועיים אף אחד לא ימות. טוב, זה חסר רגישות מצידי להשתמש במילה מוות בהקשר שלהם.
הציור שלי מחייך אלי בסמוך לטלוויזיה כשאני מדליקה אותה, ולכן אני מכבה אותה אחרי דקה בלבד. אני חושבת על לצאת למרפסת, אבל התריס החשמלי סגור ולא בא לי להרעיש. אני נכנסת לחדר העבודה של ליאם ומגלה כמה כיסא המחשב נוח שאני פשוט יכולה לשבת עליו עם הרגליים צמודות לגוף ולהתכרבל בשמיכת הפיקה שמצאתי בארון כאן. אני תוהה אם לספר לליאם שאני יודעת על ההתקף הראשון שלו בגלל מאיה. לא שמעתי ממנה אולי מאז הטיסה שלו, ואם לא הפוסט לא הייתי שומעת עליה עד היום, רק שכאילו דברים צפים מחדש. אני עדיין לא מצליחה להבין את טיב הקשר שלהם. מאיה אמרה לי אז בחצי מרתון ש"ליאם הוא העוגן" שלה. מתישהו צריך להרים את העוגן ולהפליג, לא? הרי רוצים להגיע ליעד אחר, חדש.
מרב מחשבות אני נרדמת ומתעוררת כשאצבעות חמות נוגעות לי בלחי. "עופרי." אני פותחת עיניים לאט. "עופרי, נרדמת פה. מה קרה?"
ליאם עומד קרוב אלי בבוקסר. אני מרימה את המבט אליו ומחפשת בו זמנית רמז לשעה. אני רואה דרך החלון אור חיוור של בוקר ראשון. ישר אתמול קופץ לי לראש כמו סרט מהיר במכה. רגע, הוא נפגש עם מאיה. מה השעה אם הוא ער? למה הם נפגשים מוקדם כל כך?
"לא יודעת, לא הצלחתי להירדם," אני עונה את האמת.
הוא מוותר לי. "אני יוצא לרוץ. תחזרי לחדר, תשני על המיטה. מה את ישנה לי פה?" הוא נותן לי נשיקה בראש.
"תגיד, כמה זמן אתה מעריך שתסדר את הכל חזרה?" אני שואלת בהיסוס.
הוא נעצר רגע לפני שהוא יוצא מהחדר. "לא יודע, כמה ימים. הארון שלי מלא בבגדים שלך גם, צריך למצוא מקום או ש... למה?"
"בגלל זה שאלתי. אני צריכה גם כמה ימים כדי לתכנן להחזיר הכל הביתה. די השתלטתי לך על הארון, אל תתבייש להגיד את זה."
"כן, טוב." הוא מגרד את השיער שלו. "אה... לא יודע מה להגיד. דצמבר מתקרב, אז אל תקחי הכל. הבאת איתך רק בגדי קיץ? עונת מעבר? לא יודע."
"יש עוד שלושה חודשים, זה הרבה זמן. אני לא יכולה לרוץ בין הדירות אם אצטרך משהו כל פעם, מבין?" אני נשארת במקום. משהו בי בפנים לא מבין למה ליאם לא מציע לי לעבור לגור איתו עכשיו. אני כאן, הבגדים שלי כאן, הראיתי לו עצמאות, אחריות. אני לא אשכח איך צרחתי מהתרגשות באחת השיחות שלנו כששילמתי את חשבון החשמל לבד. אני מרגישה מוכנה למעבר הזה. הבית שלו התחיל להרגיש לי כמו הבית של אמא ואבא, בטוח כזה.
"לא יודע, עופרי." הוא עושה פרצוף כזה שאם הייתי ערנית מספיק הייתי מעיפה לו כאפה. הוא מצביע לכיוון החדר שלו. "אני יוצא להחליף בגדים לריצה, חוזר להתקלח ומתחיל להתארגן ליציאה עם מאיה. את רוצה שאני אשאיר לך כסף למונית אם לא תרצי לחכות עד שאחזור?"
"הפגישה שלכם הולכת להיות ארוכה?" אני שואלת. זה יותר מדי לבוקר הראשון שלנו ביחד.
הוא עושה שוב את אותו הפרצוף. הפנים שלו כאילו מתעוותות. "אני לא יודע."
"עזוב." אני קמה עם השמיכה לכיוון חדר השינה. הוא הולך אחרי. אני זורקת אותה על המיטה ומצליחה להוציא מהארון שלו ג'ינס קצר וטי שירט. אני נזכרת שלא צחצחתי שיניים וקופצת מעל החפצים שלו לכיוון המקלחת. הוא עוד פה. "אתה לא הולך?"
"אני מבין שאת הולכת." הוא נראה מבוהל קצת. הבעת הפנים שלו משונה.
"אני הולכת כי אתה הולך גם ומפסיק עם המשחק המטופש הזה." אני סוגרת את דלת המקלחת בטריקה לא לפני שאני אומרת, "תמסור למאיה שנה טובה של התחלות חדשות, בהן סוף סוף לא תפריע לנו להיות ביחד כשאתה פאקינג חוזר מחו"ל אחרי ארבעה חודשים."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Liron Shapira
Liron Shapira
מושלם מחכה לפרק הבא
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
יש מצב שיעלה בקרוב
הגב
דווח
עולמי לוי
עולמי לוי
פרק מהמם ומרגשש!!! גם אני דמיינתי את החזרה שלו אחרת אבל אני חושבת שעשית את החזרה שלו בצורה הריאלית ביותר!
מאוהבת בכתיבה שלךך ופליז שיהיה המשך בקרובבב!!!!
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשביל הסיפור
להילחם בשביל הסיפור
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 86
להילחם בשבילו- פרק 86
מאת: שלכת כותבת מהלב
הרפתקאות
לגבר הבא שלי
לגבר הבא שלי
מאת: מתולתלת .
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
אתה זוכר את הפעם הראשונה?
מאת: שקד מיכאל
את יורדת או אני?
את יורדת או אני?
מאת: E .C
לעבור מחזה לישבן. ולהשאר בחיים
לעבור מחזה לישבן. ולהשאר בחיים
מאת: Nizan Zarotski
סיפורים אחרונים
הכיר מוכר במדינה - פרק 9
הכיר מוכר במדינה - פרק 9
מאת: Koral Ohayon
פייסל של אחרי
פייסל של אחרי
מאת: רותם ...
אחים בדם-2
אחים בדם-2
מאת: אביטל סיאני
לאהוב אותך לאט...
לאהוב אותך לאט...
מאת: Phoenix Girl
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl