כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

עיניים של לוחם- פרק 5

לידייה

השעה הייתה שתיים עשרה וחצי. יצאתי מהמקלחת והתלבשתי בשמלה ללא שרוולים שהגיעה לי עד לברך ובצבע ירוק זית, ונעלי ואנס שחורות. את השיער השארתי פזור ומתולתל, לא היה לי כוח להתעסק איתו.

עבר כבר שבוע מאז התקרית ליד הפאב, אבל לא הפסקתי לבוא. אבל מאז, יש לי הרגשה כאילו מישהו צופה בי. הטלפון שלי קטע את מחשבותיי, אבא מתקשר. "הלו, אבא? " עניתי. "מתוקה, מה שלומך?" הוא שאל. "הכל טוב. אני עכשיו הולכת להיפגש עם דוד ורואי." עניתי. היה שקט לכמה שניות. "אבא, הכל בסדר?" שאלתי. שמעתי אנחה מהצד השני. "אמא שלך רוצה שתבואי הבייתה. אם לא להמשיך לגור אז לפחות לחג." הוא אמר. שתקתי. אז היא כן רוצה אותי בבית.... זה לא מה שהיא אמרה לי לפני כמה חודשים. "אוקיי..." אמרתי בהיסוס. "אני יודע שזו לא הדרך האידיאלית לעבור את החג, אבל אנחנו משפחה. וצריך לדעת להיסתדר אחד עם השני." צחקתי. הוא אומר את זה כאילו אני זו שעשתה את הצעד הלא נכון. "אתה אמרת את זה לאמא?" שאלתי. "כן... חשבתי שכדאי שאת תגידי את זה, את יודעת... זה ישמע יותר טוב." הוא תירץ. צחקתי שוב. גם אחרי עשרים וחמש שנות נישואים הוא עדיין מפחד ממנה. "בסדר, אני אדבר איתה בערב נר ראשון." חייכתי וניתקתי.

********

ניכנסתי לקפה נאמן שליד פסי הרכב, וחיכיתי לאחיי הגדולים. אחרי כמה דקות, הם הגיעו. "היי." חייכתי אליהם כשהם התיישבו מולי. "היי, עבר מלא זמן." רואי חייך, וחיבקתי את שנייהם. "כן. איך כולם בבית?" שאלתי. "ליאור, עידו, מיכאל ואנחנו שורדים, אבא ממש מתגעגע לנסיכה הקטנה שלו. אמא... טוב, היא דואגת אבל היא לא ממש מדברת עלייך." דוד אמר. רואי הלך והביא לנו קפה וכמה עוגיות. "מה איתך?" הוא שאל. "אבי ואור עוזרים לי. אני בסך הכל בסדר." חייכתי.

לספר להם על מה שקרה?
אבל אז הם ידאגו... אבל אני גם לא רוצה להסתיר את זה מהם, זה חשוב.

"הכל טוב? את נראת מודאגת." דוד הביט בי בחיוך מודאג. נאנחתי. "לפני כמה ימים, שבוע בערך, כשיצאתי מהעבודה שמעתי יריות." התחלתי. הם פתחו את הפה לומר משהו, אבל עצרתי אותם. "תנו לי לסיים. אז בכל מקרה, אחרי שהתחלתי לרוץ, מכונית נעצרה מולי. פתאום הדלת נפתח ה וראיתי שם את הבלונדי שמילצרתי בפאב. בקיצור, מפה לשם אני מוצאת את עצמי בבית שלו ושל חברים שלו ואחרי רבע שעה הם החזירו אותי הבייתה. ולא, לא קרה כלום. הם רק אמרו לי להישאר באיזה משרד עד שהם יחזרו." סיימתי. "את בסדר?" היה מה שרואי אמר. "כן, הכל טוב. אבל תמיד יש לי מן הרגשה מוזרה כזו שמישהו מביט בי." הסברתי. הם הביטו אחד בשני ואז בי בחזרה. "אל תדאגי, אני בטוח שזה שום דבר." דוד חייך. אבל יכולתי לראות את הספק בעיניו. "טוב, אז בנושא אחר לגמרי, לעידויצ'וק הקטן שלנו יש חברה!" רואי אמר בחיוך, ואני נחנקתי מהעוגיה שאכלתי. שתיתי כוס מים שמישהו הביא לי ולקחתי נשימה עמוקה. "מה?! ממתי?!" הפלתי עליהם כל שאלה שעברה בראשי. איך יש לו חברה ולא אמרו לי? גרוע יותר! הוא קטן מדי! "קוראים לה ליה והיא מהכיתה שלו. הילד בכיתה ה', אני חושב שזה בסדר שהוא יהיה בזוגיות." הוא חייך כשהוא אמר לאט את המילה 'זוגיות'. "אבל... אבל... ! עד שסוף סוף נשאר ילד קטן וחמוד בבית הזה, שעוד אכפת לו ממני, אז הוא הולך ומתבגר?!"

ובאותו הרגע, רציתי להתחיל לבכות.

דרמה קווין, אני יודעת.

********

אחרי הפגישה עם האחים שלי, הלכתי לפארק המסילה לטייל שם קצת. ישבתי על האבנים הלבנות ואכלתי את העוגיות שנישארו מהפגישה. השעה הייתה שלוש וחצי, השמש התחילה לנוע לכיוון מערב- השקיעה תהיה בעוד כשעה. "אלינור?" שמעתי מישהו קורא. הרמתי את עיניי משקית העוגיות, כשיניי עדיין נגסו בעוגייה והבטתי לעבר הבחורה שעמדה מולי. השיער הבלונדיני שלה היה אסוף בגולגול, עיניה הכחולות בלטו מהמסקרה השחורה ששמה על ריסיה הקצרים, והשמלה הכחולה שלה ישבה די צמוד לגופה. "לידייה." אמרתי. חיוך גדול נפרס על פניה. "שנים שלא ראיתי אותך!" היא חייכה, וחיבקה אותי כשאני עדיין יושבת.

אל תקחו את זה לא נכון. היא באמת חמודה והכל אבל... היא יותר מדי... ברבי, אם אפשר לומר זאת ככה.

"מה שלומך?" שאלתי אותה בחיוך, והיא התיישבה לידי. "הכל בסדר. אני גרה עכשיו אצל משפחת אנדרסון." היא חייכה. "מי?" שאלתי. אולי ההורים שלי מכירים את ההורים שלה אבל הם לא מכירים את כל מי שההורים שלה מכירים. "הו, נכון! שכחתי שאת לא מכירה אותם." היא אמרה, כשהחיוך עדיין עליה. היא הוציאה את הטלפן מתיק הפראדה שלה ופתחה אותו. אחרי כמה שניות, היא דחפה את הטלפון שלה לפרצוף שלי. "המבוגרים יותר אלו ההורים והשניים הצעירים יותר הם הילדים. הבלונדיני הוא הצעיר יותר." היא חייכה. לקחתי את הטלפון מידיה כדי לראות את התמונה יותר טוב.
הבטתי בשני המבוגרים, איש ואישה שנראים יחסית צעירים לגילם, אבל הקמטים והשיער הלבן שלהם יכולים להעיד שהם כבר די זקנים. לגבר היה שיער שחור בקצוות השיער הלבן שלו, והאישה הייתה בעלת שיער בלונדיני שהיה ברור שהיא צובעת ושמה תוספות. עברתי להביט בשני הבחורים. הם היו נראים מוקרים. הבלונדיני היה בעל שיער בלונדיני (כמובן) ועיניים כחולות שקיבל מהאם. הוא היה דיי גבוה, אבל נמוך מהבחור השני בשלוש-ארבע סנטימטרים. הבחור השני היה בעל שיער שחור-חום ועיניו היו בצע שקד, אבל עם צהוב בפנים- צבע ענבר. לקח לי כמה שניות לקלוט מאיפה שתי זוגות העיניים מוקרות לי.

עיני-ענבר הוא מאותו הלילה, והבלונדיני זה הבלונדי עם האקדח.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

N M עקוב אחר N
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
המשךךךךך
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
N M
עיניים של לוחם- פרק 11
עיניים של לוחם- פרק 11
מאת: N M
עיניים של לוחם- פרק 8
עיניים של לוחם- פרק 8
מאת: N M
עיניים של לוחם- פרק 4
עיניים של לוחם- פרק 4
מאת: N M
עיניים של לוחם- פרק 12
עיניים של לוחם- פרק 12
מאת: N M
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
ערימת רגשות
ערימת רגשות
מאת: Tzori Admoni
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
המדורגים ביותר
הדרך הבייתה
הדרך הבייתה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
מומלצים מהמגירה
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף
"אני אוהב אותך"
"אני אוהב אותך"
מאת: שבורת כנף