כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 39

האזכרה של יונתן מרחוק מציפה את סיפור ההתקף הראשון של ליאם

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 40

פרק 39: הפוסט

הימים עוברים בסופו של דבר, והחופשה ביוון נראית רחוקה מתמיד למרות שעבר רק חודש. אני כבר עמוק בשגרה, עובדת, נהנית מהדירה של ליאם בו זמנית, אבל גם מתחזקת אותה כשצריך. אבא אפילו הגיע פעם אחת לעזור לי עם מנורה שנשרפה.
אתמול נרדמתי אחרי כפולה קשה וארוכה, אבל עם 700 ש"ח בכיס. ביקשתי מקובי לרדת למשמרת ערב בלבד, כי באמת הרגשתי תשושה. הוא הסכים, ואני ניצלתי זאת כדי לשוב לדירה של ליאם, להתקלח ולישון. נרדמתי באחת, התעוררתי בתשע. רציתי לישון עוד, אבל לא הצלחתי להירדם. מפני שאתמול לא התעדכנתי ברשתות החברתיות, אני פותחת את הלפטופ מבלי שצחצחתי שיניים או בקושי פתחתי עיניים ונכנסת לפייסבוק. הלב שלי מחסיר פעימה כשאני רואה שליאם שיתף פוסט. הוא בחר לעשות פעולה בפייסבוק אחרי הרבה מאוד זמן. הפוסט הזה לא היה סתם, הוא היה של מאיה. היום שלוש שנים מאז שיונתן נפטר שם בבית החולים. היום האזכרה.
הייתי בטוחה שמאיה אמרה את כל מה שיכולה הייתה לומר שם בבית העלמין ביום הזיכרון, אבל טעיתי. היא כתבה פוסט מרגש שהמחיש כמה הזיכרון חי עדיין בה, על אף הפחד שלה שיעלם.
התמונה שהיא בחרה לשתף הייתה מוכרת. לקחו לי שנייה או שתיים להיזכר מאיפה המקום הזה מצלצל, הרי הייתי בו. ואז, כרעם ביום בהיר, זה נפל. היא צילמה את השביל שיקום לזכרו בימים הקרובים מלמעלה, מהתצפית. מאותו מקום עם ספסלים ירוקים בו ישבתי עם ליאם לפני שלושה חודשים בערך אחרי יום עצמתי מדי, גם בשבילי. הפרחים שם נראו מלבבים, צבעוניים, בדיוק כמו שזכרתי אותם. יש מי שדואג לשביל, מטפח אותו. אני מתחילה לסמן עם העכבר כל מילה שלה ונשאבת אל תוך תקופת זמן שמשמעותית גם עבור האדם שאני נמצאת עכשיו עמוק במיטה שלו, מוגנת כביכול מהדברים הרעים.
"יצא לי לדמיין מה היה קורה אם קצין העיר היה דופק בדלת באמצע הלילה ומפיל עלינו את הבשורה שזהו, שמתת. יצא לי לדמיין אותי בפיג'מה של ניקי פותחת את הדלת, את אמא שלך בוכה בכניסה, ואני מבינה. אין צורך במילים, השקט עם הבכי החנוק מספיקים.
אני שומעת מבנות הזוג האחרות, אלו שבאותו מצב כמוני, על הלילה הנורא הזה. על הדפיקה בדלת שבישרה את הנורא מהכל. הן לא זכו לה, אבל הטלפון הקר שאחרי מהמשפחה, או ההגעה הבהולה לבתים שלהן מספיקה. לי היה שבוע שלם כזה. שישה ימים בהם עיכלתי בעצם שיכול להיות שתצטרף לאותם פרצופים יפים שמרוחים על השער בעיתון.
בהתחלה עוד דיברת איתנו, מה זה דיברת? הנהנת בעיקר. ואחד הדברים האחרונים שאמרת לי הוא לא לוותר על ניו יורק, זוכר? אז תדע שחזרתי. הייתי שם. הגשמתי אותנו. את שנינו. הסתכלתי על השמיים באימפייר סטייט והרגשתי אותך איתי. נשבה שם רוח ממש חזקה, ואני נשברתי והתחלתי לבכות. והלכתי לאכול הרבה דונטס בבוקר, כמו שדמיינו שנעשה. אני לא מבינה למה התלהבת כל כך מהסופגניות הצבעוניות האלה, שתדע. מצאתי את עצמי איזה בוקר אחד בלב איזה דיינר, בוהה בבצק ספוג שמן צבוע בוורוד ובאמת לא הבנתי למה כל התלהבת מזה.
ליאם עכשיו בדרום אמריקה. הוא משתף אותי בתוכנית הסודית שהייתה לכם על איך תכבשו כל מיני הרים ותצטלמו בפוזות מסוימות עם דגל ישראל. זה מרגיש לשנינו כאילו הגענו לסוף כזה...
היום נעלה לקבר, והתחושה בפנים מאוד מוזרה. בעוד שבוע נשיק את שביל המטיילים לזכרך שיפתח רשמית. כשהתחילו לשתול שם את כל הפרחים, והכל פרח, נזכרתי בדימוי שמישהו אמר בהלוויה שלך, שקטפו אותך. הייתי שם בסוג של עילפון חושים. בקושי שמעתי משהו. איכשהו זה חלחל חזרה באותו הרגע שראיתי איך הכל פרח וגדל. כשהשביל הזה יהיה רשמי, וייכתב בענק שנפלת במלחמה תוך כדי הגנה על הארץ, אני אדע שהגעתי למקום שרציתי. הנצחתי אותך וניצחתי את הפחד וטסתי לניו יורק לזכרך. הגענו לסוף שרציתי, אבל מי בכלל רצה סוף כזה?
אני מתגעגעת בכל יום שעובר, חושבת עליך בכל הזדמנות, רואה את התמונות שלנו ביחד כל הזמן. וכן, אני חיה את הזכרונות וחיה בעצמי. הטיסה העצימה אצלי את החלק שקצת התעמעמם. אתה חזק שם למעלה? אני מרגישה שאני מתחזקת למרות הכאב, ומקווה שלך כבר לא כואב. ואם כבר כאב, אסיים במחשבה הראשונית שעלתה לי בראש רגע לפני הבכי כשהודיעו לנו שהגוף שלך קורס: לפחות כבר לא יכאב לך יותר. לא בגוף, ולא על האובדן של החברים שימשיך איתך לנצח. אתה כבר לא..."

אני שולחת לליאם הודעה ואז מתחילה להתארגן. מסריחה שכמותי. עוברת כמעט חצי שעה, וכשהוא לא עונה, אני נכנסת לפרופיל שלו בפייסבוק כדי לבדוק מתי שיתף את הפוסט. עכשיו בדרום אמריקה אמורה להיות שעת אמצע לילה- לפנות בוקר. אני מגלה שהוא שיתף לפני שעתיים, משמע שעת לילה מאוחרת. מאיה עצמה העלתה את הפוסט בין חמש לשש בבוקר. בטח עבר עליה לילה לבן. מתכווצת לי הבטן כשאני מבינה שיש סיכוי גדול ששניהם דיברו בזמן שאני חרפתי. אפילו לא ידעתי על האזכרה. זאת אומרת, שיערתי שהיא תהיה באוגוסט, אבל לא ידעתי את התאריך המדויק. ליאם כרגיל לא משתף אותי בכלום (זוכרים את החוק הראשון שם על הטיילת? לא לשאול אותו שום דבר), ואני לא רוצה ללחוץ.
אני כבר על חיוג אוטומטי לעדי כשפתאום אני נזכרת בשיחה הצורמת שלנו בכרתים. כן, עבר זמן. אנחנו עדיין לא הכי מדברות. למעשה, אנחנו כמעט לא מדברות. אם לא העבודה, ככל הנראה הייתי מרגישה בודדה מתמיד. אני עדיין מרגישה בעיקר כעס כלפיה. אני גם קצת שונאת אותה על הצורך שלה לי לגרום לי להתמודד עם המציאות בכוח. זאת אומרת, זה תהליך שלוקח זמן וכל אחד חווה אותו בדרך שונה. היא לא מסוגלת לקבל את זה שהחיים שלי שונים משלה והם שלי.
אני מנסה לחשוב בפני מי אני יכולה לפרוק את הפוסט הזה, שיושב לי ממש על הלב ובגלל זה אני כנראה גם לא רעבה, כי הוא חוסם את הקיבה. אני רואה ברשימת המחוברים בצ'ט בפייסבוק את ענבר ושולחת לה הודעה. הנושא הזה גם לא יהיה חדש לה בכלל, היא יותר עמוק בו ממני זה בטוח.
***
משום שמדובר בבוקר שמשי מאוד, ענבר ישר מובילה אותי אל החצר לאחר קבלת הפנים. יוסף ומירי טסו לרודוס, שירי בצבא ולענבר יש פחות עבודה בגלל השבוע של תשעה באב.
"מיץ תפוזים או מים?" היא שואלת אותי לאחר שיוצאת שוב אל החצר עם קנקן ובקבוק בכל יד.
"מיץ תפוזים." אני קמה מיד, לוקחת ממנה את הקנקן וכמעט נכנסת בשמשייה. "היי, החלפתם אותה." לא הייתי כאן בתכלס מיום העצמאות.
היא צוחקת. "כן, כן. זה לקח קצת זמן, אבל בסוף ליאם ואבא שלי הלכו לחפש אחת."
"ומה קרה למתפרקת?" אני לוגמת מהמיץ וקולטת שזה בעצם הדבר הראשון שאני מכניסה לפה הבוקר.
"איפשהו בתא המטען ברכב של ההורים. אבא שלי משתמש בה לים."
"קראתי את הפוסט. קראתי אותו כמה פעמים, אפשר לומר." ענבר מסתכלת עלי במבט קצת מהוסס. "אנחנו מקווים שהריחוק הפעם יעביר את היום בצורה חלקה יותר."
אני מניחה את הכוס על השולחן ומכינה לי עוד אחת בהיכון יד. אני די בטוחה שאצטרך. "מה?"
היא מרצינה במכה אחת. "בשנה הראשונה, כלומר האזכרה הראשונה, הוא היה בטיפול והכל היה בסדר. כאילו, אי אפשר להגדיר בסדר, אבל באותו יום הכל השתבש."
"אני לא מבינה כלום." אני מרגישה ממש חצופה, אבל אני באמת רוצה לדעת כל פרט שיעזור לי או יבהיר קצת את התמונה המאוד מאוד חשוכה.
"נסענו איתנו כולנו לצפון, לקיבוץ. ליווינו אותו. הוא עדיין..." היא נעצרת. הבעת הפנים שלה קשה לפענוח, אבל היא נראית שקועה מאוד בזיכרון עליו היא מדברת. "הוא נכנס להתקף כזה שהוא רואה דברים וחווה אותם מחדש למרות שהוא במקום אחר. זה קצת מסובך, את מבינה על מה אני מדברת?"
למרבה ההפתעה, אני כן. אני לא יודעת אם לספר לה על הלילה בו ליאם בכה ובעצם לראשונה בחיי נחשפתי למה זה פוסט טראומה. זה עניין אישי שלו. אני פשוט מהנהנת ונותנת לה להמשיך.
"ההתקף הזה? הוא... הוא יצא מכלל שליטה. לקחנו אותו בכוח למיון לפני שיפגע בעצמו."
"מיון של?" אני חושבת שאני יודעת. אני רוצה להיות בטוחה.
ענבר מאשרת שכן. "בריאות נפש. הפסיכולוגית שלו אמרה שיש שם מענה 24/7."
"למה את מתכוונת התקף? מה זה לפגוע בעצמו?" אני מנסה לדמיין את ליאם מקיא מהלחץ או רועד או משהו כזה. הרי כל אחד חווה התקף חרדה לפחות פעם אחת בחיים.
"אני לא יודעת איך אפשר לתאר את זה במילים בכלל, עופרי. זה לא ליאם זה... שד. אני זוכרת נגיד שבדרך הביתה הנשימות שלו נהיו כבדות. ידענו שאנחנו הולכים להעביר בדירה שלו את הלילה, לא היה ספק בכך. כשהגענו הוא נכנס להתקלח וניסה לישון, אבל קם אחרי רבע שעה בערך והתחיל ללכת בבית הלוך-חזור כזה. הוא בכה ואז הלך לשבת במרפסת וצעק על ההורים שלי שיעזבו אותו. היינו בטוחים שהוא עם המחשבות והוא ירגע, אבל לא. זה החמיר. הוא סגר את עצמו בשירותים בחדר שלו והבנו שהוא נחנק מהבכי שלו לפי הרעש ו... פחדנו, עופרי. פחדנו שיקרה לו משהו."
"אשפזו אותו?" אני לא מצליחה לדמיין את ליאם כפות בכוח לאיזו מיטה.
"הוא העביר שם את הלילה. אני חושבת שהזריקו לו איזה משהו כדי שירגע. לא הייתי שם כשזה קרה. ההורים שלי נסעו איתו למיון. אני רק יודעת שלמחרת בבוקר הוא חזר לגור פה, בבית. שחררו אותו ישר."
אני מהנהנת. "הוא סיפר לי על התקופה שהוא חזר לגור פה, לא על ההתקף עצמו." אני מרגישה דאגה ומרגישה בו זמנית הבנה והכלה למה הוא לא סיפר לי. יכול להיות שהוא מתבייש בעצמו? במקרה החירום הזה?
"כשההורים שלי חזרו משם... אני זוכרת ממש איך אמא שלי התקשרה ואמרה לשירי ולי, היינו הרי בדירה שלו, שנתחיל להביא את הדברים שלו לכאן. לא הבנתי על מה היא מדברת. אמרה לי 'תביאי את המברשת שיניים שלו, כמה תחתונים ובגדים בסיסיים. נסתדר עם השאר'. זה היה מוזר. הגענו הביתה לפניהם, הם הגיעו בבוקר המאוחר. כשהם נכנסו... אח שלי היה נראה אחרת. אני באמת לא יודעת איך לתאר לך את זה. אבא שלי לקח אותו להתקלח, והוא כמעט לא דיבר. בעצם, הוא לא דיבר בכלל. אחר כך אמא שלי הניחה לו כמה כדורים על השולחן עם חתיכת עוגה וכוס סודה והכריחה אותו לאכול כדי שהכדורים ייספגו. הוא כאילו הפך לזומבי. הוא היה שפוך על הספה וגם בימים שאחרי... הוא פשוט חזר לחדר שלו וכמעט לא יצא מהמיטה. הוא נעלם ודעך. בעיקר ישן רב הזמן. זאת בטח ההשפעה של הכדורים.
"היה לילה אחד שכולנו נבהלנו. הכדורים האלה לטווח ארוך גורמים לקצב דופק לב גבוה בזמן שהגוף במנוחה לא רצונית. אמא שלי כל לילה בדקה מה איתו לפני שהיא הלכה לישון ו... היא שמה לב שהנשימות שלו חלשות, הוא מזיע." היא גורמת לי להילחץ. "פינו אותו באמבולנס. הרופא במיון אמר לאמא שלי שהוא חושב שהכדורים עושים לליאם לא טוב. אשפזו אותו ליומיים וחצי בערך, והוא היה עם מסכת חמצן בהתחלה. הבנתי שהיה פחד שהלב שלו יקרוס מרב שהדופק גבוה ורצו שיזרום לו אוויר טרי בגלל הכדוריות דם האדומות או משהו. אני זוכרת שכל פעם שבדקו לו לחץ דם ודופק, אמרו להורים שלי שזה לא טוב. ליאם עצמו אמר שנמאס לו מזה ונמאס לו מהכדורים והגוף שלו מאותת לו שיפסיק. בסוף הגיע פתרון הריצה. יש לו עכשיו כדורים למקרה SOS, מה שנקרא. לא יודעת אם הוא משתמש בהם."
ענבר מוזגת לעצמה מיד מים כשהיא מסיימת לדבר. אף פעם לא שמעתי אותה מדברת כל כך הרבה, והיא עוד תדבר כי לי יש עוד שאלות.
"זה היה ההתקף היחיד?"
"כן ולא." היא עוזבת את הכוס שלה. "בימי זיכרון הוא תמיד היה עם עוד אנשים. שנה שעברה עם הפלוגה שלו, השנה את הצטרפת. השנה נגיד? בכלל לא דאגנו כי ידענו שהוא איתך. יש משהו ספציפי בתאריך האזכרה, הקיץ, שמחייה בו הכל מחדש.
"שנה שעברה אני ויאיר נסענו איתו לאזכרה. היה... היה לא פשוט. ליאם עצמו פחד משהיה שנה קודם אגב, ובא לישון בבית של ההורים שלי. אבא שלי פעל מהר כשראה למחרת שליאם ביקש פגישה חד פעמית עם איזשהו מטפל. תוך יומיים עלינו כולנו על מטוס לבטן-גב בקפריסין והיינו סביבו. הוא לא אוהב את זה, אבל הוא מקבל את זה. כל הטיפולי בזק האלה והנסיעות כאסקפיזם הם רק פלסטר, זה באמת מכסה את הפצע. אין שום דבר שיכסה. גם שנה הבאה נתמודד, עוד שנתיים..." היא מסיימת בחצי חיוך. "לפחות עכשיו את איתו."
אני לא מרגישה אופטימית בכלל. "לפחות," אני חוזרת על אחת המילים שלה.
"נראה לי את תצאי מפה יותר מדוכדכת משבאת."
"תשמעי, כשכל החלקים לאט לאט מתחברים זה... מפחיד." את האמת? זה יותר מזה, אבל אני גרועה בתיאורים במילים. אני ציירת, אל תשכחו.
"אם באמת תעברי לגור איתו כשיחזור, אני ממליצה לך לקחת טיפול של כמה פגישות. כל המשפחה שלי עברה את זה, אפילו יעל גיסתי. זה מאוד עוזר." היא מהנהנת.
אני לא מספיקה לענות לה את דעתי וכבר הנייד שלי מצלצל. ליאם. "מה השעה שם?" אני מתפלאת ועונה ישר, "אני עם ענבר, תגיד שלום."
"או אה! מה קרה?" ליאם קצת מופתע. "שלום, אחותי."
ענבר מחייכת עכשיו חיוך מלא. "שלום שלום."
"פוסט בפייסבוק, זה מה שקרה," אני עונה על השאלה שלו.
"כן, אני באמת מרגיש קצת אחרת כשאני רחוק. לא יודע אם זה לטובה או לא-"
ענבר קוטעת אותו. "זה מאוד לטובה."
"איך אתה?" אני שואלת למרות שהוא בטח לא יענה באמת.
"אני כבר עם הראש בטרייק הבא, רק חסר שהרגליים יצטרפו." כמובן שהוא לא. בונקר. ואז אנחנו ממשיכים לשיחות יום יום כשתמיד מגיעות לשאלה, "יש עכברים בדירה כבר? או שעופרי קטנה ודוב זה מספיק?"
"פגשת כבר דובים בדרום אמריקה אחרי הפוסט?" אני שואלת שוב, רק שהנוסח שונה.
"דוב אחד זה מספיק, אל תרבי אותם." הוא נשמע רציני. "ואני באמת מוקף פה באנשים שאין לשתיכן מה לדאוג. יאללה, נדבר בהמשך."
"טוב." ענבר מסתפקת במילה אחת.
אני דווקא מסיימת בשתיים: "Te Amo."

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי סלט
שי סלט
רואים שאת משקיעה הרבה בסיפור הזה.. זה פשוט אחד הטובים.. "בעצם הטוב ביותר שקראתי אי פעם".. אגב מתי עולה המשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה!
אשתדל בסוף השבוע. תקופה עמוסה
הגב
דווח
guest
פרק חזק
הגב
דווח
טען עוד 20 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 40
להילחם בשבילו- פרק 40
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
פסיכולוגיה
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
שלא תעז
שלא תעז
מאת: אתי בן ארויה
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
אחותי הגדולה לירון וחיית המחמד שלה, סרטן.
מאת: Nizan Zarotski
סיפורים אחרונים
במעמקי לבי
במעמקי לבי
מאת: כותבת את הלב אזרן
דמיון חופשי
דמיון חופשי
מאת: שי מצפה
אהוב שלי האם שומע? עבור
אהוב שלי האם שומע? עבור
מאת: עלמה עלמה
גבריאל דמתי
גבריאל דמתי
מאת: אביטל סיאני
מומלצים מהמגזין
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי