כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 38

המשך הטיול והמשך השיחה עם עדי

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 74

פרק 38: צפה

לא היה לי ראש (וגם לא היו לי את הכוחות הנפשיים) להמשיך בשיחה הזו כשהתעוררנו בבוקר. אני התעוררתי קודם, התחלתי להתארגן ועמדתי לצאת לארוחת הבוקר המוקדמת לבד כשהיא התעוררה. היא ניסתה לדבר איתי אתמול על נושא אחר כשהיא יצאה מהמקלחת. אני לא התייחסתי. לא רציתי להתייחס גם היום, אבל בכל זאת זה היום האחרון שלנו כאן, ולכן שתינו היינו צריכות להעמיד פנים שכלום לא קרה.
"כמה לחמניות לדעתך יספיקו עד הצהריים?" עדי שואלת אותי כשאנחנו לקראת סיום ארוחת הבוקר. היא כבר ארזה בתיק שלה שלושה קרואסונים ועוד חתיכת עוגה.
"שתיים, לא? אחת לי ואחת לך." אני חותכת את הלחמנייה שלי ושמה טיפה חביתה בתוכה.
"זאת נסיעה של שלוש שעות בערך." היא חותכת את שלה ומחפשת את ממרח ריבת התותים. "בטוח נהיה רעבות בדרך."
"בטוח גם יש תחנות דלק וכאלה, לא? אנחנו ביוון, לא במדינת עולם שלישי." אני נמנעת מלפגוש את המבט שלה. זה קשה מדי.
אנחנו יוצאות למגרש החנייה, ועדי מוצאת את האוטו די מהר. היא עברה טסט על גיר הילוכים, ואני רק אוטומט, ולכן היא נוהגת. לבשתי מכנסונים בצבע תכלת, גופייה לבנה ובגד ים כחול-לבן מנוקד. בגד הים עם הפלמינגו תלוי לייבוש בחצר. מזג האוויר היה שמשי מאוד וכזה שמצריך הרבה קרם הגנה וכובע גדול. הבאתי את שניהם (ואת הכובע זרקתי ישר במושב האחורי כי האוטו גם ככה נמוך ולא בא לי להרגיש את התקרה של הרכב על הראש).
עדי בדרך כלל מכינה דיסקים לנסיעות ארוכות וגם היום היא לא פסחה על מנהג כזה. בגלל מצב הרוח של שתינו, אני חושבת שזה התאים מאוד. וככה אנחנו מעבירות קרוב לשלוש שעות- שומעות את דיוויד גואטה ויתר החברים הDJ שלה, בלי כמעט לדבר. למעשה, אנחנו מדברות רק בעצירת השירותים והדלק שלנו בדרך כשעדי מבקשת שאצלם אותה על רקע שיבולים או ואטבר הצמח הזה, שזזים בהסבה ברקע עם הרוח.
רק כשאני רואה את אגם קורנס מול העיניים שלי, אני מבינה למה הוא נקרא האגם הנסתר. כשהיינו סביב ההרים הוא באמת נחבא. רק כשמצאנו את החנייה והתחלנו לרדת באיזשהו שביל- הוא התגלה.
לא רק אנחנו היינו על השביל הזה, גם שלוש תרנגולות מאוד מרגיזות שלא נתנו לי לצעוד כמו שצריך וכמעט מעדתי. עדי ממש משועשעת מהן תוך כדי שהיא נכנסת לחנות של שתי נשים מבוגרות, אולי יש אף לומר זקנות, לאחר ששתינו רואות שאין כעת סירות פנויות להשכרה. עדי ממש מחפשת מזכרות, אני נהנית מהמיזוג. וכשאני רואה פסל של האגם שמזכיר את העיניים של ליאם, אני ישר מוציאה את הנייד ושולחת לו הודעה. הוא נמצא שוב על איזה הר, לא באמת התעמקתי במסלול הטיול שלו, אני מודה, ולכן הדיבורים שלנו הם בעיקר התכתבות.

אחרי רבע שעה של שייט בסירת פדלים, אני מרגישה שני דברים:
1. אני לא בכושר בכלל. הרגליים כואבות לי ואני בקושי נושמת.
2. די מיציתי את הנוף הציורי והפסטורלי הזה.
אני מבקשת מעדי לעצור בזמן שאני פשוט מורידה את הבגדים ועושה קפיצת ראש אל האגם. המים מתוקים, ראיתי כבר אנשים שוחים כאן בזמן הזה, מה יש לי להפסיד?
היא מצלמת אותי ישר, ואני מרשה לעצמי לצוף ולעשות פוזות למצלמה כאילו אני בים המלח ולא באיזה אגם באיזשהו חור בכרתים.
עדי מחקה אותי כשאני עולה חזרה לסירה הפצפונת, ואחרי שאנחנו מסיימות את הבוק, אנחנו ממהרות להחזיר את הסירה ולשוב אל החוף. אנחנו יושבות לאכול את מה שנשאר מהפילוחים בחדר האוכל, הכי ישראלי שלנו, ושתינו מעלות את התמונה לרשתות החברתיות. הGPS לא מזהה איפה אני, קטע.

בסוף הזמן עושה את שלו, או יותר הנכון השעון שמתקתק. יש לנו עוד טיסה בלילה. בסוף גם הכל צף, לא רק אני צפה, כשאנחנו נכנסות לאוטו בדרך חזרה למלון. הפעם עדי לא שמה את המוזיקה.
"אני לא בטוחה שיש לנו ממש זמן לעצור איפשהו לאכול." היא מביטה שוב בשעון שברכב. "נניח נהיה במלון בסביבות חמש, סבבה? אנחנו צריכות עוד לארוז הכל ולהתקלח ולהתארגן לטיסה."
"אוספים אותנו רק בתשע, אז לא צריך להיות לחוצות לארוחת ערב." אני שוב מעיפה את הכובע למושב האחורי. השיער שלי רטוב כולו עדיין, אבל אין בו את התחושה המגעילה הזו של מים מלוחים.
"עזבי את ארוחת הערב, מי אוכל שעתיים? מדברת על לפנות את החדר. יש לנו אותו עד שבע." היא מהנהנת כשהוויז מראה שהנסיעה תהיה שלוש שעות ועשר דקות.
"אני ארזתי בקטנה." באמת בבוקר שמתי במזוודה כבר את הפיג'מה שלי, ובמזוודה יש את הבגדים המלוכלכים בשקית.
ויש שקט. אבל כמו שאמרתי, היא לא שמה מוזיקה.
"את כועסת עלי עדיין על אתמול, נכון?" היא לא נותנת לי לענות. "את בעצמך פתחת את הקטע עם המעמד, שכחת?"
ופתאום אני קולטת ששלוש שעות הן הרבה זמן לדבר.
"אבל זה שונה עכשיו."
"מה שונה?" עדי עכשיו כאילו פסיכולוגית. "הוא יחזור, תעברו לגור ביחד ו... יודעת מה? את אמרת בעצמך, את אפילו לא שמה לב למה את מספרת לי. אמרת אז שרבתם בנופש. אתם בכלל יודעים להכיל אחד את השנייה?"
"למה את אומרת את זה?" אני תוקפת ישר. היא כאילו משתמשת במה שסיפרתי לה כחברה שלי- נגדי!
היא ממשיכה בשלה. "להכיל את הקשר של ליאם ומאיה פלוס הפוסט טראומה שלו את בקושי מצליחה, אז את שאר החלקים שיבואו?"
"אז הבעיה רק בי?"
"לא, שלא תחשבי ככה. אוף, עופרי. את לא מבינה שאני רוצה לטובתך?" היא מסתכלת על הדרך ולא עלי, וטוב שכך. "הוא מנסה לשנות אותך. אמרתי לך את זה אתמול ואולי לא הייתי ברורה מספיק. הוא לא מקבל את עופרי המלצרית שחולמת על חתונה עם הנסיך על הסוס הלבן, סבבה?"
"הנה זה שוב מתחיל." אני מגלגלת את העיניים. אולי עדיף שתגיד את זה מיליון פעם עד שיעבור לה ועד שזה יעבור את שתינו.
"תמיד היית חולמנית כזו, זה הייחוד שלך." היא ממשיכה בשלה. "אצל ליאם יש תחנות ברורות בחיים, לפחות כלפי חוץ."
"אני לא מבינה שום דבר ממה שאת אומרת." ואני באמת לא, הדברים שלה מרגישים לי כמו בלאגן אחד גדול.
"זה לא כזה מסובך." היא ממלמלת. "אתם פשוט לא לנצח, אוקי?"
"אני לא יכולה לומר אוקי על דבר כזה." מאיפה לי לדעת לאן החיים ייקחו אותנו? אם הם היו היו כמו שהייתי רוצה, יש מצב שהיום הייתי אחרי החתונה עם יובל כבר.
"ליאם הוא ריבאונד ארוך במיוחד שלך אחרי יובל. את שם בשבילו עד שהוא יסתדר על עצמו. זה מאוד נוח לשניכם כרגע, אבל ככל שתהיו יותר זמן ביחד, הפערים האלה שאת מדברת עליהם? הם יגדלו. את תראי שצדקתי."
ואם כבר להיות צודקת, אדון היגיון יוצא מהמזגן ומחליט שבא לו להידבק לי אל הפרצוף. "יובל אמר לך משהו?"
"לא."
אני לא יודעת אם להאמין לה או לא, אבל לא בא לי להמשיך בשיחה. אני שמה את הדיסק החדש של שאקירה: אל דוראדו- המוזהבת, בתרגום חופשי.
עדי עושה פרצוף. "איכס, היא נהייתה ממש ממוסחרת. איך את עוד שומעת אותה?"
"אני אוהבת."
"השירים שלה הם נטו מקפיצים לחדר כושר. אולי הם טובים גם לליאם בזמן הריצה. אין טקסטים להתחבר. השיר שלה ושל מלומה הזה דפוק מארץ הדפוקים."
ולמרות שהשיר הזה "דפוק" שתינו רוקדות אותו ושמות אותו מיליון פעם בערך עד שהנסיעה נגמרת.
בבית המלון, אני נותנת לעדי להתקלח ראשונה ומסיימת לארוז. כשאני מתקלחת, אני משחזרת בראש את החופשה ויודעת שלא הכי נהניתי בה. אנחנו עושות צ'ק אאוט, משאירות את המזוודות בלובי והולכות לאכול ארוחת ערב. אחר כך אנחנו יושבות שם וגולשות בניידים. אני לא מבינה למה ליאם לא מתקשר. הוא אפילו לא התייחס לתמונה שהעליתי.
באוטובוס בדרך לנמל התעופה, אני מסתכלת על הירח והכוכבים. אני נזכרת בסיפור של ליאם תוך כדי שההסעה אוספת עוד ועוד ישראלים. עדי כבר שקועה במוזיקה מהנייד שלה ואולי טוב שכך. "הכוכבים אותם כוכבים", הוא אמר. אבל בכנות? אי אפשר להשוות את השלווה של יוון, ממש גן עדן בתכלת וטורקיז, לגיהינום שהוא עבר בעזה. אני חושבת על הסיפור הזה מחדש כשאנחנו מגיעות לנמל התעופה, יושבות על קפה ודונטס ומסתובבות עוד קצת בחנויות שפתוחות שם. עדי מבזבזת את שטרות היורו האחרונים שלה על איפור עממי, אני נשארת לשכב על הספסל בחוץ עם הסווצ'ר עלי (תמיד קר במטוסים, לא משנה אם יולי או ינואר). כשאנחנו עולות למטוס, אני נפרדת מיוון בלב, מרגישה אותה בבטן ונותנת לעיניים שלי להיעצם ישר. חוזרים הביתה, אבל לא לבית שלי.

חזרה לשגרה היא תמיד משהו מבאס כשחושבים עליו, אבל כשנכנסים לתוכו שוכחים מהר מאוד את החופשה. הזמן עובר, ליאם ואני חוזרים לדבר לזמנים קצרים (הרבה לבבות בהודעות) בין טיול לטיול שלו. הוא עובר בין מדינות, צובר חוויות, ואני שמחה בשבילו ומקשיבה. הוא שוב היה באיזה הר ולא הייתה קליטה, לפי מה שסיפר בבוקר שלמחרת הנחיתה שלי. הוא התעניין בחופשה, שאל מה קניתי לו ואמר שהוא מקווה שהשיזוף יישאר עד שישוב.
באחד מימי חמישי בערב, נועה ואני הולכות לסופר השכונתי. אחותי מאוד אוהבת להצטרף אלי לקניות, למרות שמבחינתי קניות בסופר קופיקס מספיקות כי אני חיה כמו רווקה. מה זה כמו? אני גרה לבד. אני מארחת מדי פעם את המשפחה ואפילו מלכי ישנה כאן לילה אחד. עם עדי הקשר פחות טוב משהיה כשטסנו. אני לא יודעת אם אני עדיין כועסת עליה, אבל ככל שהימים עוברים והיא לא טורחת ליצור איתי קשר- אני עושה את אותו הדבר.
בין המעברים אישה מאוד מוכרת עוצרת אותי. "עופרי." היא מחייכת אלי וגורמת לי להיות מובכת מיד. זאת אמא של יובל. "שמעתי שיש לך חבר חדש."
איזה דבר הזוי לומר לי אחרי שלא נפגשנו איזה מיליון שנה. אחרי שהבן שלה זרק אותי.
"איך את מרגישה?" אני מתעלמת מהשאלה שלה ונזכרת שהיא חולה.
"בתהליכי בדיקות. יובל סיפר לך?" היא מרשה לעצמה להעביר יד על השיער שלי. "את נראית טוב, שזופה. את בים הרבה? תיזהרי מהשמש."
"הייתי ביוון עם חברה." אני מרגישה לא בנוח.
"והחבר?"
"בדרום אמריקה, טיול אחרי צבא."
"אה, הוא לא בארץ?"
"לא כרגע." אני מתעשתת. אני לא חייבת לתת לה לחטט לי בחיים הפרטיים. היא פרק שננעל כמו הבן שלה. "כן, יובל סיפר לי. תרגישי טוב."
"עופרי!" נועה צועקת מהמעבר של הדגנים. "בואי, נו! יש יותר מדי מבצעים על הקורנפלקס, אני לא יודעת מה לבחור."
"ביי." אני חצי מחייכת אל אמא שלו, מרגישה שזה לא באמת, ומתחילה ללכת מהר לכיוון אחותי. "הצלת אותי," אני אומרת לה כשהיא שואלת עם מי דיברתי.
"זה אומר שכפרס מותר לי לישון אצלך שוב?" בסוף היא בוחרת בקראנץ' שוקולד. "בא לי לגור לבד."
אני מחבקת אותה. "תעזרי לי מחר לשטוף את כל הדירה ואז אשאל אותך אם את עדיין רוצה לגור לבד, בסדר?"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מה כולם פה מגינות על עופרי?! היא ילדה קטנה שנסחפת ומסרבת לקבל את המציאות
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אני אוהבת שמנתחים את הדמויות
הגב
דווח
guest
עדי מגעילה ממש. היא רק שופטת ולא תומכת וזה אחרי שהיא עודדה את עופרי מאוד לצאת עם ליאם
הגב
דווח
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 74
להילחם בשבילו- פרק 74
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
טיולים
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
זה לא הזמן שלנו
זה לא הזמן שלנו
מאת: Danielle Salama
עצירה
עצירה
מאת: Shira Mualem
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מומלצים מהמגירה
געגוע
געגוע
מאת: SAHAR ..
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף