כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 35

הימים הראשונים בלי ליאם בדירה של ליאם

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 74

פרק 35: לבד על הגג שבתות וחגים

רעש המטוסים החגים מעל נשמע גם כשדלת האוטו של ליאם סגורה עכשיו. אני יושבת בפנים, מתניעה אותו לאט לאט וזה פחות או יותר גם הקצב בו אני מעכלת הכל. זהו. הוא טס. הקבלה לחנייה ששולמה עדיין ביד שלי, קרובה לגיווצ'וץ' או אולי לשמש כטישו זמני לדמעות שזולגות מחדש. איזו מציאות מוזרה אני עומדת לחיות בחודשים הקרובים. עכשיו צריך להעביר אותה מהילוך P להילוך D ו... להתחיל בנסיעה.

אני מגיעה לבית אחרי שני סיבובים בקרבת הבלוק השכונתי. וואו, קשה למצוא חניה בחוץ בשעה כזו מאוחרת כשכולם בבתים והרב כאן ברחוב כבר תפוסות על ידי מכוניות אחרות. הבית עצמו חשוך, כולם ישנים. אני נכנסת לחדר שלי, מחליפה בגדים לפיג'מה וניגשת לשטוף את הפנים ולצחצח שיניים לפני השינה. מזל שלא התאפרתי.
הנייד שלי צמוד אלי, אבל שום הודעה נכנסת או אפילו התראה לא התקבלה בו. בסופו של דבר אני שמה אותו על מצב שקט, הופכת אותו ונכנת למיטה. וכמובן שאני לא מצליחה להירדם. לא אשקר, אני כן לחוצה מהמחשבה שפתאום אגור לבד. זאת לא הולכת להיות קייטנה או חופשה בבית מלון, זה ממש לנהל בית. אני לא יודעת לנקות יסודי עם סמרטוט וחומר ניקוי, אני לא יודעת לתקן תקלות פשוטות בממיר הטליווזיה ולא לדבר על סתימות למיניהן או הצפות. אני לא יודעת אפילו איך משלמים את החשבונות, אבא אמר שבתור התחלה הוא יעזור לי.
אני יוצאת מהמיטה, נועלת כפכפים ועולה אל הגג. אולי אם אמצא שם ארגזים (מה אולי, בטוח אמצא) ואתחיל לארוז מעכשיו הלחץ יפחת ועוד שעה-שעתיים ארדם. אני דוחפת את הדלת הכבדה ומוצאת את עצמי בסוג של חשכה רגעית. האורות של תל אביב המשתקפים מכאן מציפים אותי בזיכרון מהשיחה עם ליאם בה הוא בעצם סיפר לי על הדוב ובעצם "קיבלתי" אותו מחדש. עכשיו באמת יש דוב במיטה שלי ומחר הוא יחבור אל הדוב הצהוב שבמיטה של ליאם. טוב, עופרי, יאללה להתחיל לחפש בערימות הזבל שכאן כמה קרטונים ריקים. ואם כבר להתחיל, אז בתור צעד ראשון לקחת כמה בגדים ודברי הגיינה יספיקו בהחלט.

בסוף אני מצליחה להירדם משהו כמו שש שעות. אני מגיעה למסעדה אחרי יום החופש שלקחתי אתמול ואחרי שוויתרתי על רעיון הארגזים וזרקתי במזוודה את כל מה שאני משתמשת בו ביום יום ממשחת שיניים עד הרבה תחתונים. אני כמובן נוסעת באוטו של ליאם, ועל ההתחלה שכחתי מהאוטו, ולכן מצאתי את עצמי צועדת משהו כמה מטרים מהבית אל תחנת האוטובוס עד שנזכרתי.
מלכי ואני נפגשות בחנייה בחלק של העובדים, והיא לא מאמינה לרגע כאשר מבחינה בי יוצאת מהרכב. "מה, ליאם נתן לך את האוטו שלו?!"
אני משיבה בפשטות תוך כדי שאני מוציאה את התיק שלי מהמושב שלידי. "גם את הדירה."
"מה?!" היא קופצת ישר. "איפה משיגים ליאם כזה?"
"נו, מלכי." אני מגלגלת את העיניים.
"מתי אפשר לבוא לישון אצלך?"
אנחנו מתחילות ללכת ביחד לכיוון המסעדה. אני פותחת את הדלת, וריח של חומרי ניקיון חזקים נכנסים ישר לי עמוק לנחיריים. "איכס, עם מה שטפו פה אתמול?"
"נו," היא מתעלמת מהשאלה שלי וממש מתעקשת, "אני רוצה לישון שם. תני לי בוקר אחד לקום קרוב למסעדה ולא לעמוד בפקקים של חצי עיר."
"הוא לא כזה קרוב." אני מוציאה את הסינר שלי מהתיק ומחפשת את קובי. "וחוץ מזה, תני לי לישון שם קודם בעצמי."
את המחשבות על ההגעה לדירה הריקה ומה לעזאזל אעשה עם עצמי העברתי לחלק אחר במוח והתחלתי פשוט לעבוד. השעון תקתק, השעות עברו. 10, 11, 12, 13, 14... הפסקת צהריים בה רומן שעובד על הגריל מספר בדיחות וכל מיני דברים שמעלים חיוך על הפנים. חזרה לעבודה. 14:30, 15:30, 16:30, 17:30, 18:30. קצת אחרי שש וחצי קובי קורא לי.
"תשמעי, אין ממש תנועה." הוא מסייר עם העיניים על השולחנות התפוסים. כבר למדתי להכיר אותו. "אנחנו חמישה מלצרים על שישה שולחנות פעילים. איתך זה שישה, אבל אני באמת לא צופה שיתמלא מעל ומעבר הערב. התנועה באמת חלשה."
אני מהנהנת. "אפשרי לקחת טייק אוואי הביתה בשעה כזו בין משמרות?"
"ברור." הוא מניח את ידו על הכתף שלי. "מאוד מעריך את הנכונות שלך לתת שעות נוספות, עופרי. תלכי לעשות הזמנה, תביא אביא לך את הטיפים שלך."
לראשונה מזה הרבה מאוד זמן אני לוקחת רק אוכל בשבילי ולא גם בשביל ההורים ונועה או על הדרך אם הם רוצים משהו. ואם כבר דרך, אני מתחילה לנסוע לבית שלי ופתאום נזכרת לאן אני אמורה לנסוע ומשנה מסלול אל הדירה של ליאם.
אני נכנסת לדירה שלו עם המזוודה, מדליקה את האורות אף על פי שיש עדיין אור יום בחוץ ומתחילה לסדר את הדברים במקלחת שלו. לא של האורחים. הוא השאיר אותה די ריקה, למען האמת. שמפו, מרכך, מסרק, סכין גילוח... השקט הזה מחרפן אותי. אני מדליקה את ערוץ VH1 ומגבירה את עוצמת הטלוויזיה שבחדר שלו כמה שאני יכולה. מוזיקה משתיקת מחשבות. ממה בדיוק אני מפחדת?
כשאני מסיימת לסדר גם את הבגדים המועטים שהבאתי איתי, הרי ברור שזו רק ההתחלה ובמצב הכי גרוע תמיד אפשר לקפוץ לבית של ההורים (אני לא מאמינה שאני אומרת את זה, אני גרה לבד. זה אמיתי), אני הולכת אל המטבח. השקית עם הפיתה, השווארמה והסלטים שם. זה מוזר ממש לאכול בשקט כזה. אני מסתכלת מסביבי, על הסלון המוכר. אני מסתכלת על הדלת. משהו בי מרגיש כאילו ליאם ייכנס כל רגע בדלת ונאכל ביחד. כמובן שזה לא קורה, ואני מעבירה את כל הסעודה שלי, עלק סעודה, לשולחן שבסלון. יש במקרר עדיין בקבוקי סודה, והם גורמים לי לגחך תוך כדי שאני מוזגת לעצמי כוס. אני מדליקה את הטלוויזיה ומוצאת משהו לראות ב-VOD. המשהו הזה מאריך את האסקפיזם עד הרגע בו אני יוצאת מהמקלחת ושוכבת במיטה של ליאם.
מהר מאוד הריח שלו מופיע במצעים וגורם לי לדמוע מחדש. עברה יממה בערך. "מה את בוכה כמו טיפשה?" אני ממלמלת לעצמי. פתאום אני קולטת שמי שגר לבד ואין לו אפילו כלב או חתול באמת לא מדבר כל היום. "הוא לא מת או משהו." אני מכסה את עצמי בשמיכה הענקית ומנסה לחשוב על משהו. אני משחזרת את ההיכרות הלא שגרתית של שנינו. למרות כל המשברים וההתחלה לא התחלה, יש מצב שנקשרתי אליו. מצב גדול. ופתאום גם האסימון נופל כשאני מבינה שליאם הוא גם העוגן שלי...
אני מקשיבה לשקט שבדירה. יש משהו מאוד מאיים במגורים לבד וככה זה מרגיש כנראה. שמעתי את אחד מבני הדודים שלי מדברים על זה פעם וכל המחשבה הזאת הייתה כל כך רחוקה ממני. גם עכשיו היא לא נראית אמיתית, אבל היא כזו. לא באמת יש שקט, שלא תבינו נכון. אני עדיין גרה ברמת גן, והשעה בקושי עשר. מכוניות חולפות מתחת לחלון, סירנה נשמעת מדי פעם, איזו צעקה עוברת ונשמעת כאילו היא בדיוק כאן בדירה. זה לא שקט שאפשר להירדם איתו, ולכן אני מדליקה את הטלוויזיה שבחדר מחדש. הצד הילדותי שלי משתלט עלי מהר כשאני מוצאת את עצמי נשארת על ערוץ הסרטים של הילדים וצופה ב... שרק. אני צוחקת לעצמי, מרגישה את העייפות באה ואת הלחץ פוחת. אני כבר עם הראש על הכרית כלפי הצד, כלומר באמת על סף הירדמות, כשהנייד שלי מצלצל. יש לי תחושה שזה ליאם. הצג מראה שאני צודקת. הלוואי שהייתי יכולה לענות לו ישר, אבל מרב התרגשות הטאץ' של הנייד נתקע ולא מחליק.
"הערתי אותך?" הוא שואל ישר.
"לא. הגעת?" אני עונה בשאלה.
"כן. הנחיתה הייתה קשה, אפילו שיש עצירת ביניים בספרד לשעתיים זה... מאתגר. כואב לי בישבן." הוא מגחך. "איפה את?"
"אני במיטה שלך."
אני מדמיינת את החיוך היפה שלו כשהוא משיב, "אני שמח לשמוע. נדבר מחר, בסדר? אני בחדר במלון ויש פה קצת הרבה בלאגן בשבילי."
"אתה לבד לגמרי?"
"לא בדיוק. התחברתי לכמה ישראלים בטיסה. נראה איך יזוז."
"אתה חסר לי פה." אני נעשית רגישה מחדש.
"תחבקי את הדובים בשמי, טוב? את שניהם."
אני בוכה מחדש, כצפוי. "זה קשה כל העצמאות הזו... וזה רק היום היום הראשון שלי פה. איך אתה ישן בשקט הזה?"
"את תתרגלי. זה חשוב לך." הוא עכשיו רציני מאוד. "די, נו. עופרי, אין לך מה לבכות."
אני מנגבת את הפנים בשמיכה. איכס, אני דוחה. "זה פשוט מוזר."
הוא חוזר על שתי המילים שלו ממקודם, "את תתרגלי."
"טוב."
"אז אני מנתק, בסדר?"
"אתה לא צריך להודיע." אני פתאום פורצת בצחוק. הוא צוחק גם. ואני נרדמת עם הטלוויזיה דלוקה ומבינה שזה הולך להיות חלק מההרגלים החדשים.

הימים הראשונים הופכים לשבועיים שלמים. אני לא באמת מתנתקת מההורים: אני מגיעה לשם בערך כל יומיים-שלושה לכמה שעות, והם אפילו ביקרו בדירה של ליאם פעמיים. במוצאי השבת הראשון בדירה, שבסוף קובי אמר שאין צורך שאגיע, אבא ניצל את היום החופשי שלי ועזר לי להעביר עוד בגדים. ליאם כאמור לקח את רב הבגדים שלו, ולכן נשאר לי המון מקום בארון. הפעם השנייה הייתה לפני כמה ימים כשהם הפתיעו אותי וממש הגיעו לראות את הבית (הזמנו פיצה) ולא על רגל אחת, כמו שאומרים. אמא אומרת שהם התרגלו "לעזיבה" שלי, על אף שהיא זמנית. דבריה, פתאום יש שקט בבית. מי ישמע כמה בלאגן אני עושה כשאני תקועה במסעדה כל היום. ואם כבר תקועה, אז גם עכשיו אני עובדת נון-סטופ, חוזרת לדירה שפוכה, מתקלחת ומבזבזת את הזמן שנשאר בצפייה בטלוויזיה. הצלחתי להירדם כמה פעמים בלעדיה, אולי באמת אני מתרגלת...
כשערב שבועות מגיע, אבא מתקשר אלי מהבוקר כדי להודיע שהוא לא הולך לאסוף אותי. "הבית של דודה שלך לא בדרך מהבית של ליאם. תבואי עם האוטו שלו לפה ותחני בחנייה במקומי."
זה מצחיק אותי שעדיין הם מצווים עלי דברים, אבל כמובן שזה החג האחרון השנה וגם כזה שאני אוהבת. אני כבר מרגישה בפה את טעם עוגות הגבינה, הרוק שלי מפנטז על כדורי שוקולד טריים.
אני לובשת חולצה לבנה, כמנהג החג, חושפת כתפיים וג'ינס ממש מהמם שקניתי לאחרונה באמריקן איגל. נועה פוגשת אותי מתחת לבית בשמלה לבנה ושיער שזור בצמות.
"משעמם לאמא, אה?" אני מעבירה יד בשיער שלה.
"היא עכשיו מנסה לארוז את הפסטה שהכנו ביחד כדי שלא תישפך בדרך." נועה מתיישבת על הספסל שבחצר הבניין. "בטח נחכה פה עכשיו נצח."
"אני מקווה שאף שכן לא יתרגז שחסמתי אותו. מחכה שאבא יוציא את האוטו ואחרנה במקומו." אני פוזלת בכל שנייה אפשרית אל הקאיה של ליאם.
"אני רוצה לבוא לישון אצלך היום, ואמא לא מרשה." נועה משלבת את הידיים שלה. "זה ממש מרגיז. מה יקרה אם אהיה איתך רק לילה אחד?"
"אמא מחליטה." שתי מילים שמספיקות לשתיקה. זמנית. כי כשההורים יורדים למטה והנסיעה מתחילה, נועה משגעת אותם כל הדרך. אני יושבת לידה עם פיצול קל: בפנים אני ממש ממש משועשעת וצוחקת, בחוץ אני עם פנים חתומות.
כשסבתא פוגשת אותי ומסיימת עם הטקס של החיבוקים והנשיקות, היא אומרת ישר, "אני מבסוטה שעברת לגור לבד."
"זה זמני," אני משיבה.
"גם אני אמרתי את זה ובסוף זה הפך למשהו קבוע."
הניג'וס של נועה משתלם לה כי ההורים בסוף מסכימים שתגיע לישון אצלי. כלומר, איתי. אצלי זה בעצם בדירה של ליאם. בזמן שאחותי עולה לדירה להכין את התיק שלה, אני עולה אל הגג כדי לקבל קצת שקט בשיחה היומית שלי עם ליאם. אנחנו מדברים כל יום רק כמה דקות, אבל אני רואה שהוא שליו יותר. הוא מספר בקצרה על היום שלו, אני על שלי, ואנחנו משתפים בגעגועים זה לזו.
"מזהה איפה אני?" אני שואלת ישר כשהשיחה מתחילה. הוא בחר הפעם בשיחת ווידאו. האורות של תל אביב משתקפים מאחוריי בצג הקטן וגם הפנים שלי והכתפיים החשופות.
"את יפה בכל נוף." הוא מחויך כולו. "איך לא ראיתי את החולצה הזו?"
ליאם מראה לי את הנוף שלו ו... טוב, זה לא הוגן. הוא נמצא באיזו שמורה ירוקה ומרהיבה. "ניצחת," אני מגיבה בהתאם.
"איך הייתה ארוחת החג?"
אני נאנחת. "אמא שלי עושה לי פרסומת בכל הזדמנות. הפעם סיפרה שעברתי לגור בדירה שלך. כולם רוצים לפגוש אותך."
"עוד יימאס להם ממני." הוא ממשיך לחייך. "כבר עברו כמעט שלושה שבועות מהטיסה שלי, את קולטת?"
"זה עדיין מרגיש לי כאילו כל רגע תחזור, אבל כל רגע בעצם זה כמעט שלושה חודשים."
"יעבור מהר." הוא מצביע לכיוון לא מובן. "אני חייב לחזור, הסיור שלנו ממשיך."
החיסרון בהבדלי השעות הוא שעד שאני יכולה לדבר- ליאם לא. יש מצב שזה גם בגללי כי אני עובדת כשהוא יכול.
"אני אוהבת אותך."
אני תמיד מסיימת באותן שלוש מילים ומקווה שמתישהו לא יימאס לי מהם או לא יימאס לי לומר אותן. הוא שולח לי נשיקה וסוגר את השיחה. אני מסתכלת אל עבר הנוף "הרגיל" שלי פתאום ומרגישה קצת קנאה וריקנות. בסוף אמא מתקשרת שנועה מוכנה ושארד לבית לקחת אותה, וזה מה שאני עושה.

אחותי מתלהבת מגודל המיטה של ליאם (פחות מהדובים), אבל אחרי כמה דקות מרגישה את מה שאני הרגשתי שם לראשונה: היא לא הכי נוחה.
נועה מכוסה היטב ועם הפנים אלי בזמן שאני שוכבת על הגב ומחפשת משהו לראות בטלוויזיה. אוטוטו שתיים עשרה בלילה. אני שמה לב שהיא רוצה לשאול משהו, אבל לא יודעת איך או אם לעשות את זה. אני מזהה את המבט שלה. כשאני אומרת לה שתוציא את זה כבר, היא שואלת משהו שמפשיר בשניות
את עופרי של שנה שעברה מעולם ההקפאה במלוא העצמה.
"את חושבת שאת וליאם תתחתנו?"
אני מפסיקה מיד את הזפזופ. "עוד מוקדם לדעת."
נועה ממשיכה את הקו שלה בטון טיפה עקשן, "אבל הוא נתן לך את האוטו שלו ואת הבית שלו."
"זה לא בדיוק ככה." אני מבקשת מההיגיון שייתן לי יד רגע לפני שעופרי של פעם באמת תשוב לגמרי. "זה רק עד שהוא חוזר."
"שמעתי את אמא אומרת לאבא כמה פעמים שהיא מקווה שלא תעשי טעויות בגלל ההתנהגות הקשה שלך והוא ייפרד ממך. אמא רוצה שתתחתנו."
"נועה, אמרתי שעוד מוקדם מדי." אני מנסה לא להתעצבן. זה קשה כי זו לא אשמתה, זה אשמת המוח המעוות שלי שמיד מדמיין את ליאם בחליפת חתן מחכה לי מתחת לחופה ו... הנה זה קורה. אני מתחילה לראות את הכל, שוב, הפעם רק החתן התחלף. אני מחייכת לעצמי ובו זמנית גוערת בי שזה רעיון גרוע להישאב למקום הזה מחדש. אני משכנעת את עצמי שמה שצריך לקרות קורה (ובינתיים רואה אותי צועדת אליו, ואיזה יפה הוא עם החליפה והעיניים הכחולות הנוצצות), ובינתיים? הוא קורה טוב. טוב מדי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 5 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
פרק מעניין. מצד אחד יש לה עצמאות ובגרות כלשהי ומצד שני היא עושה כמה צעדים אחורה כשהיא מדמיינת חתונה וכאילו חוזרת למי שהייתה לפני ליאם
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
בדיוק הנקודה
הגב
דווח
guest
כמה פרקים יהיו שליאם בחו"ל והיא לבד?
הגב
דווח
טען עוד 9 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 74
להילחם בשבילו- פרק 74
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
טיולים
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
זה לא הזמן שלנו
זה לא הזמן שלנו
מאת: Danielle Salama
עצירה
עצירה
מאת: Shira Mualem
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי