כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

להילחם בשבילו- פרק 34

רגע הטיסה של ליאם הגיע

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 93

פרק 34: מר-שמלו

"לאן אתה לעזאזל לוקח אותי?" אני שואלת את ליאם כשאנחנו מתרחקים מרב המדורות בחוף הים. אני מודה שהתחלתי לאבד סבלנות כי ראיתי את עצמנו מצליחים למצוא איזה שטח אדמה פנוי על החול ולשבת בו בין האנשים שהיו כאן.
"למקום בו תהיה לנו פרטיות. זה הלילה האחרון שלנו ביחד ואני רוצה שנוכל לדבר ולשמוע, בין היתר, זו את זה." הוא ממשיך בהליכה המהירה שלו אף על פי שיש לו ביד אחת כמה קרשים שהוא אסף מאתר הבנייה שליד הבית שלו וביד השנייה מספר בלוקים.
אני סוחבת ביד אחת את מגש הפיצה שקנינו בדרך ועל היד השנייה תלויה איכשהו בין הזרוע לכתף השקית הרב פעמית הענקית שבה הכנסנו את שמיכת הפיקניקים שליאם הביא, בקבוק שתייה ואת שיפודי המרשמלו.
לאט לאט אני מתחילה לראות רק ים שחור וחושך. התאורה נעלמת. כבר אין לי כתום בעיניים. התאורה גם לא נמצאת. התחושה היחידה היא החול הלח שמדגדג לי בכפות הרגליים להתחשב בעובדה שהגעתי עם כפכפים. מזל שאף אחד לא רואה אותי חוץ מליאם כי מבחינת אופנה, הלילה אני אסון. אני לובשת חולצת טי שירט לבנה שטיפה רחבה עלי ולכן אני מסדרת אותה שתרד מכתף אחת ותחשוף עור, מכנס טייטס אפור שקניתי בFIX וכאמור נועלת הוויאנס ירוקות וכתומות. בשקית שמתי סווצ'ר שחור עם משבצות שמזכירות דגל של מירוצי מכוניות בשרוולים. אין שום קשר. למזלי, גם ליאם לא דפק הופעה יותר מדי. הוא לובש מכנסי ג'ינס עד הברך, חולצה כחולה כהה שבחושך נראית שחורה ואת נעלי הספורט היומיומיות שלו. אתמול כשראיתי אותו היו לו עוד זיפים, היום הוא חלק לגמרי.
"למה התגלחת?" אני שואלת וחוזרת שוב שאני אוהבת אותו דווקא במראה ההפוך.
"אני לא יודע כמה מחר יהיה לי זמן, אז אמרתי לעצמי שאפטר מהמשימה הזו כבר היום." הוא סוף סוף נעצר ומתחיל לתכנן את המדורה הקטנה שלנו.
אני מוציאה את השמיכה מהשקית וזזה לאחור בפתאומיות כששאריות של גלים מגיעות עד אלינו. "נתרטב," אני אומרת את מה שהוא בטח מרגיש.
"אז נזוז קצת אחורה."
אני מדליקה את הפנס בנייד שלי תוך כדי התרחקות קלה, וליאם מדליק אש במהירות. שנינו יושבים על השמיכה, ואני מרשה לעצמי יותר וממש נמרחת, לא נשענת, על ליאם. בטח לא נוח לו לאכול את הפיצה, שכבר התקררה, ככה. זה מה יש.
"אם לא הייתי נותן ביסים בפיצה הייתי נותן לך ביס בכתף." הוא נותן שם נשיקה שמצמררת אותי ואני ממש לא נגעלת שיש מצב שיש לי רוטב עגבניות על העור.
"אתה יודע, אני מנסה לדמיין את מחרתיים, אבל באיזשהו מקום לא מצליחה."
"מה זאת אומרת?" הטון שלו משקף שהוא באמת לא מבין.
אני מרגישה איך האש מתחילה לחמם אותי, מה שאומר שכרגע הסווצ'ר יישאר בתיק. אני שוב מתחילה לנסות לדמיין את המגורים בדירה שלו לבד ו... אין. יותר חושך מהחושך שכאן. "מה יקרה אחרי שאתן לך את נשיקת הפרידה ותתקדם לבידוק הביטחוני, ואני אלך לאוטו שלך... הבנת?"
"לא."
"נו, כאילו הרגע שאחרי וגם בעצם הרגעים שאחרי. אני לא יודעת מה זה לגור לבד. אני לא יודעת איך זה להיות בלעדיך כשאני איתך." אני מרגישה איך אני מסתבכת במילים שלי. "בטח לא הבנת."
"הבנתי פחות או יותר." הוא מנער את כפות הידיים שלו, מושיט זרוע ארוכה ומצליח לקחת עוד משולש פיצה. אני שבעתי אחרי שני משולשים, אז יתר המגש שלו, לבריאות.
"באיזשהו מקום אני גם יודעת שאתה עושה את הדבר הנכון. זאת אומרת, הטיסה הזו היא הדבר הנכון. גם אני הייתי עושה בדיוק כמוך ופועלת פחות או יותר כמו שאתה אם... אם זאת הייתה הדרך היחידה להמשיך הלאה." אני לוקחת נשימה עמוקה ומאוד מלוחה.
"שינית דעה?" הוא שואל בפה מלא.
מרגיש לי שלא נוח לו, אז אני עוברת לשבת מולו. פתאום דרך האש העיניים הכחולות שלו הופכות להיות מראה שמשקפת את הניצוצות. וואו.
"מה? לא! פשוט הבנתי." אני מנצלת את העובדה שהשקית נמצאת במרחק נגיעה ממני ומוציאה את בקבוק השתייה והכוסות.
ליאם לוקח את משולש הפיצה האחרון, שיהיה בריא, ומגלגל אותו. "ואת בסדר עם הכל? הכל הכל?" הוא שואל רגע לפני ביס ענקי.
"אני עדיין חושבת שאתה טס ליותר מדי זמן." אני מוציאה מהשקית את שיפודי המרשמלו. "יאללה, אתה מכין?"
הוא לוקח מגבון של BBB ומנקה את הידיים שלו. יש לו באוטו פשוט סטוק של מגבונים ממסעדות ורגע לפני שהתחלנו ללכת אל החוף, הוא אמר שייקח כמה למצב ביטחון. אני כתגובה צחקתי וזרקתי לשקית את הראשונים שהיו בערימה.
"את יודעת, דווקא היה מתאים לאווירה עכשיו אם הייתי מנגן בגיטרה," הוא אומר תוך כדי זמזום השיר 'נגמר לי הערב רוצה את הלילה'.
אני מרשה לעצמי להתקרב מעט אל האש כשמתחיל להיות לי קר. הרעשים מסביבנו הם הגלים המתנפצים, האש שאוכלת את הקרשים והזמזום של ליאם. אנחנו באמת לבד. "את זה אני כבר לא אזכה לראות אותך עושה לפני הנסיעה."
"חכי לי כשאחזוררר," הוא מתחיל לשיר וכמובן מזייף.
"אין לך פוטנציאל להיות זמר," אני ממלמלת תוך כדי גיחוך ולוקחת את שיפוד המרשמלו השרוף מאוד הראשון.
ליאם מעיף מבט בשקית המרשמלו שהבאתי במידה ומישהו ירצה עוד, למרות שאחד מספיק לי בהחלט. "תשעה שקלים על שקית מרשמלו?! זה יקר." הוא נשמע כמו אמא.
"אתה יקר לי." אני נשמעת מאוהבת.
אני מסתכלת עליו כשהוא בפרופיל אלי ובא לי פשוט לתת לו נשיקה בכל ריס וריס. במקום, אני לוקחת את כף היד שלו רגע לפני שהוא לוקח מגבון כי האצבעות שלו ככל הנראה דביקות ומכניסה את האצבע שלו לפה שלי. אכן יש לה את הטעם של המרשמלו. אני מלקקת אותה בהתחלה ואז מתחילה למצוץ.
"עופרי, את זוכרת מה אמרת לי? שלא יצא לך?" הוא שואל, ואני מהנהנת. "נראה לי שמתחיל לעמוד לי."
אני פותחת את הפה ו"משחררת" את האצבע שלו. "ננסה היום?" כף היד שלי מונחת בטבעיות כעת על המפשעה שלו. כן, יש שם זקפה.
"את תנסי. אני יודע איך זה לרדת לך." הוא לוחש לי באוזן למרות שאנחנו לגמרי לבד כאן, "זה ממש כיף."
"עם שיניים או בלי שיניים?" יש מצב שאני מסמיקה.
"כמו שמצצת לי את האצבע." הוא מחייך. "וואי, מזה חרמנת אותי."
"אז נלך לאוטו שלך?" אני ממשיכה בשאלות ופתאום קולטת שעד שנארוז את הכל וננקה ייקח זמן.
"את יכולה לעשות את זה פה, עכשיו." החיוך שלו לא יורד לו מהפנים. "אנחנו לבד ו... תעשי משהו בלתי צפוי אחד וגם קצת שובב בחיים שלך."
אני מעלה את כף היד אל כפתורי הג'ינס שלו ובלי בעיה פותחת אותם. הוא עוזר לי ומוריד אותם בעצמו, כך שעכשיו הוא בבוקסר בצבע בורדו וממש רואים אותו בולט דרך. ליאם נשאר לשבת, ואני מוצאת את עצמי סוג של שוכבת על הבטן על השמיכה כשהראש שלי עכשיו על הבטן שלו. "בטוח?" אני מרימה לרגע את המבט אליו. "אני מפחדת שלא יהיה לך כיף כמו שאתה עושה לי."
הוא לא ממש עונה, ואני בסוג של חיפזון, כי אני כן רוצה לעשות את זה כבר, מורידה לו את הבוקסר ותוך שנייה, בלי ממש להסתכל (גם אם הייתי רוצה, די חשוך פה) מכניסה אותו לפה שלי. פעם עדי אמרה שיש לזין של גברים טעם לא משהו, בייחוד אם הם לא התקלחו לפני. משום שבפה שלי יש טעם של מרשמלו עוד, אני מרגישה מיקס מוזר. אני מתחילה למצוץ בדיוק כמו שעשיתי עם האצבע שלו ומרגישה בבטן תחושה מוזרה, פחד ממשהו שאני לא מכירה ויגיע. בתכלס אני יודעת מה יגיע, הוא יגמור לי בפה. ליאם מניח את כף היד שלו על הישבן שלי ומתחיל להכניס את האצבעות שלו לשם.
"אם תעשי בדיוק את אותו דבר כמו שעשית, אל תחששי מלמצוץ יותר, אז יובל טמבל שלא נתן לך לעשות את זה לפני." המשפט הזה שלו גורם לי לכעוס מצד אחד, כי מה אתה מדבר על האקס שלי כשאני יורדת לך. מצד שני, הכעס הזה גורם לי להדק את השפתיים יותר סביבו והוא משיב ישר, "מזל שאת לא יכולה לענות לי."

אנחנו מתעוררים לבוקר האחרון של ליאם בדירה ופתאום אני קולטת שאתמול נכנסנו ישר לחדר שלו כי שאר הבית היה חשוך ואפילו שם לא ממש הדלקנו את האור. היה לנו ריח מסריח של אש, והוא פשוט דחף אותי למקלחת למרות שלא הייתה לי פיג'מה. "אני חייבת לצחצח שיניים שוב," אמרתי לו, אחרי שהטעם שלו בפה שלי סירב לעזוב אותי גם אם שטפתי אותו פעמיים בחוף. "איך לא הבאת לכאן עדיין שום דבר מהדברים שלך?" הוא הביא לי את מי הפה שלו תוך כדי שאני הסתכלתי על שנינו דרך המראה, עירומים, רגע לפני מקלחת אחרונה ביחד. "היה לך כיף? בטוח?" שאלתי בפעם המיליון אחרי ששטפתי את הפה ונכנסתי בעקבותיו אל המקלחון. הוא החזיק את הברז, אני נשענתי על הגוף החסון שלו. "כן, נו." הוא נהיה עצבני והוריד את ראשו אלי כך שהמבטים שלנו הצטלבו. "למה את כל כך חסרת ביטחון בנוגע לזה?" כשעניתי שאני לא רוצה שהוא ייפרד ממני בגלל זה, הוא ממש צחק, התיז עלי מים בהתחלה ואז נתן לי את הברז ועבר לעמוד על הברכיים תוך כדי שהוא מנשק לי את המפשעה ומלקק את המים שיורדים עד לפות שלי. זה היה נעים.
"הכל פה?" אני שואלת אותו ומפשפשת את העיניים.
הוא כבר ער לגמרי, מלטף לי את השיער ונראה שווה ממש. כיף לו שהוא מתעורר ככה. "חלק פה, חלק אצל ההורים שלי. אני תיכף נוסע אליהם לארוחת צהריים אחרונה ביחד. קניתי הרבה בגדים כי חורף שם, ולהם יש את המזוודה המתאימה." יש מצב שראיתי את המזוודה הזו בעצמאות כשהייתי שם.
אני פוזלת לעבר סל הכביסה שלו. הוא מלא. "אני אכבס את הבגדים שתשאיר."
הוא צוחק תוך כדי שכף ידו מחליקה על הלחי שלי. "תהיי בריאה, אם זה מה שאת חושבת עליו."
"בכללי להיות בריאה זה חשוב," אני ממלמלת. לא בא לי לצאת מהמיטה כי אז בעצם תתחיל הפרידה רשמית. "מה עושים אז בבוקר האחרון שלך פה אם לא בא לי עדיין שתלך?"
ליאם מוריד ממני את הפוך ואז מרים את החולצה שלו שלבשתי ככה שהציצי שלי כעת חשוף. אני בלי חזייה. הוא רוכן אל השדיים שלי ומתחיל לנשק אותם. כשהוא נעצר ברווח שבין שניהם, הראש שלו ממש בפנים, הוא משיב בקול בלום, "שוכבים איתך, אם לא הבנת."

"זהו, קלטת איך מתפעלים את האוטו?" ליאם צוחק למרות שהקליטה שלי באמת קשה.
"אני מפחדת לדפוק לך אותו." פתאום יש באחריותי גם אוטו וגם דירה, זה מלחיץ.
הוא משחרר את בלם היד מP לD, ואנחנו מתחילים בנסיעה לכיוון נמל התעופה. זה קורה. "קטן עלייך, עופרי. גם ההורים שלך ושלי בסביבה. הסברתי לך בבית מה עושים אם יש הפסקת חשמל או מים, לא צריך יותר מזה."
הוא באמת עשה את זה כשעליתי אל הדירה שלו לפני רבע שעה בפעם האחרונה שהוא שם עד ספטמבר. ההורים שלו מביאים את המזוודות, הוא לקח מכאן רק תיק גב לטיסה הארוכה ואת המוצ'ילה.
אני לא יודעת אם הדמעות שזולגות לאט הן מה שגורמות לי לחנק מסוים, אבל אני פותחת את החלון באוטו ונושמת עמוק. ליאם מחפש את כף היד שלי ומוצא אותה. הוא אוחז בה.
"את בסדר?"
"הזמן עבר מהר מדי," אני עונה את מה שאני מרגישה.
"את בוכה?" הוא עלה על זה ישר. "הוא יעבור גם מהר עד ספטמבר, את תראי."
"whenever where we're meant to be together," אני מוצאת את עצמי מדקלמת את שאקירה וממשיכה בקול חנוק מדמעות, "You'll be there, I'll be here and that's the deal my dear..."
"יש לה שיר לכל סיטואציה זאת, אה?"
"מי עוד יהיה בנמל התעופה?" אני פתאום קולטת שיש מצב שאפגוש עוד חברים שלו היום.
"רק המשפחה, מה זה מי עוד?" הוא לא מבין, וכשאני מסבירה הוא משיב, "לא הרבה חברים יודעים, אני לא מאלה שרצים לספר."
המחנק מתחזק כשאנחנו נכנסים אל נמל התעופה והדרך אל ההמראות בטרמינל 3 נהיית ברורה. "לא בא לי שתלך," אני אומרת פתאום בסוג של פאניקה. זה אמיתי. הוא הולך לארבעה חודשים.
"דאגת להבהיר את זה כל הזמן." הוא ממש מצמיד את כף היד שלו לשלי ולוחץ עליה.
האורות האלה של נמל התעופה ריגשו אותי מאוד כשטסתי עם יובל להולנד. הם לא ריגשו אותי בכלל, אפשר לומר שדי התעלמתי מהם כשחזרתי הביתה עם דמעות בעיניים. לחשוב שליאם היה שם כל הזמן הזה ובכלל לא התייחסתי אליו...
אנחנו פוגשים את המשפחה שלו לפני אחת המעליות. הם לא מתחבקים עדיין, אולי כי יש עוד קצת זמן, אולי כי הוא ראה אותם ישר אחרי שהוריד אותי בבית בבוקר.
"מחר המעבר שלך, אה?" יוסף מחייך לעברי. "מתרגשת?"
החלטתי שכדי שהלילה הזה לא יהיה קשה גם ככה, אעביר את הלילה הראשון בבית שלי ומחר רשמית אעבור לגור שם. יהיה מוזר פתאום להתנייד עם אוטו למסעדה ולחזור אל בית אחר אחרי משמרת, אל מיטה אחרת.
"קצת."
אנחנו יוצאים אל אולם ההמראות, וליאם הולך ראשון כדי לעשות צ'יק אין בזמן שכולנו מחכים.
אם חשבתי שהערב, דווקא הערב הזה, לא נדבר על מאיה- טעיתי. המבט שלי ושל מירי מצטלב לשבריר שנייה וזה מספיק כדי שהיא תבחין בעיניים האדומות שלי ותאמר, "תאמיני לי, עופרי, כולנו לא רוצים שהוא יטוס. אנחנו באמת היינו מעדיפים שיישאר איתנו כאן כל הזמן הזה, אבל הוא חייב חייב חייב לשים את החלק הזה מאחוריו."
ענבר מתערבת. "חייב? זה הכרחי. אנחנו מקווים שהוא יחזור משם רגוע יותר, שהוא יחזור אחר כך לפה ש... שזהו, שהוא עשה את זה כבר."
מירי מהנהנת. "אני לא יודעת אם יצא לך לשמוע את השיחות שלו ושל מאיה בסקייפ או בטלפון."
אני מנידה את הראש. "הוא מעדיף לעשות את זה כשאני לא נמצאת כי... כי אני לא יודעת איך לפרש את הקשר שלהם."
היא ממשיכה להנהן. "כן, זה קשר שקשה להכיל אותו. היא בכתה לו בטלפון במשך כל הלילה הראשון שלה שם. כאן היה בוקר. הוא לא הלך ללימודים בגלל זה, נשאר לתמוך בה. היא מבינה את מה שהוא יבין כשיחזור- ההיאחזות הזו ב'משימות' או איך שלא לקרוא לזה, מה שהם תכננו לעשות עם יונתן זכרו לברכה ייגמרו ואז... ואז בעצם היא תתחיל לחיות והוא מיד אחריה."
ואז נפלט לי פתאום, "לא רוצה לדעת מה היה קורה אם היה טס כמה ימים אחרי שהיא תחזור. בטח הייתה איתו כל הזמן."
יוסף שותק, מעדיף לתת למירי לדבר. והיא אכן עושה זאת כשמשיבה, "תראי, יש לך נקודת מבט שלנו לעולם לא תהיה. את החברה הראשונה של ליאם שאנחנו מכירים, אבל כולנו שמענו על מיקה ועל מה שקרה באותו הלילה שמאיה דפקה שם בדלת וגרמה לכך שהיא... שהם ייפרדו. ליאם אומר לנו שלפעמים נשבר לו מזה שאת לא מוכנה להיפתח, מתנהגת כמו ילדה, אבל שירי וענבר מהר מאוד הציגו לו את העמדה שלך, איך העולם שלך נראה. את לא הכרת מה זה PTSD לפני, נכון?"
"הוא סיפר לכם על הלילה ש... ?" יש מצב שאני עכשיו אחדש להם.
"כן." טוב, אני לא. "והוא אמר שהתנהגת בצורה הכי בוגרת ומכילה שאפשר היה. לא שאלת, לא הצקת. הוא סיפר שהוא הציק לך אם כבר למחרת."
"הייתי בהלם, לא ידעתי ממש מה לעשות."
"עשית את מה שהיית צריכה לעשות," יאיר מדבר לראשונה הערב. "ואנחנו מקווים שהטיול הזה יעשה את השאר."
"הקשר שלו עם מאיה יימשך גם כשהוא יחזור, רק שעכשיו הם ייאחזו ב... בכלום, לא?" אני מחפשת את ליאם במבט. הוא באמצע התור.
"גם עכשיו הם נאחזים בכלום, מה זאת אומרת?" המבט של יעל מבולבל. "הם העוגן אחד של השנייה, אבל בפועל שניהם יודעים שכשהם ישחררו, הוא יידעך, הקשר שלהם."
"מאיה יותר מפחדת מכך מאשר ליאם," מירי ממשיכה. "אמא שלה מאוד לוחצת עליה. מאוד. כשליאם... כשליאם היה בתקופה שהיינו צריכים לשמור עליו אחרי התקף מאוד גדול, הוא חזר לגור בבית שלנו. ידעת על זה?"
"כן." אני רואה שענבר נושכת את השפה שלה וזה לא מבשר משהו טוב. גם המבט החודר של שירי, שאני מפרשת שזה לא רעיון טוב לספר לי את ההמשך, משדר זאת.
מירי מתעלמת משתיהן. "היא הגיעה לישון אצלנו. אצלנו אומר גם עם ליאם ביחד באותה המיטה. גם לי וליוסף זה נתפס לא נורמלי, עד שבסוף אתה באמת מבין שאין כאן שום דבר רומנטי, אם זה מה שאת חושבת."
הכנות נשפכת ממני החוצה. "בבית העלמין הוא התנהג כלפיה אותו הדבר כמו שהוא איתי. היה רק חסר נשיקה בפה."
"אבל הנשיקה בפה הזו היא מה שלא תהיה בניהם אף פעם, את מבינה?" שירי אולי יותר צעירה ממני, אבל חוותה יותר עם אחיה. "בגלל זה אנחנו מעודדים אותו להמשיך הלאה ושמחים שהכרתם. הטיול הזה אמור לשחרר כמה שדים במכה."
"הקשר עם מאיה הוא פשוט לא לתת לזיכרון להמשיך ללכת? לחיות? לראות אותו?" אני שוב מחפשת את ליאם. הוא אוטוטו מגיע לעמדה.
"כשהוא היה בטיפול פסיכולוגי, המטפלת אמרה לו באמת שאפשר לזכור אבל במינון נמוך יותר. זה מאוד קשה עם הטכנולוגיה של היום. תביני, יש טלפון, הודעות, סרטונים, תמונות... קל יותר לו ולמאיה להיפגש שהיא פתאום עברה לגור בתל אביב-"
יוסף קוטע אותה וסוף סוף מדבר, "הייתי מבסוט שהוא נרשם ללימודים גם כי באמת הוא ימשיך את דרכי בתחום המשפטים וגם בקטע החברתי. בחור כזה יפה ואיכותי. הוא נפתח מהר, מתחבר מהר, אבל כשזה תוקף אותו, הוא מסתגר ונעלם. לא רציתי שזה יקבור אותו חי, אבל באמת בשלב מסוים החברים שהוא רכש בלימודים המשיכו לשלבים שהוא לא בגלל הזיכרון."
"אז הוא מפחד להמשיך הלאה?" אני שואלת בטבעיות.
"לא הייתי אומר את זה ככה, אבל הוא כן מרגיש שכל שהזמן עובר הפוסט טראומה שלו מחמירה. זה לא כמו מאיה, שמפחדת מאיבוד הזיכרון כי היא פשוט חיה וצוברת חוויות חדשות. הוא חי עדיין בחלומות שלו, בדימיון שלו, את המלחמה. אני לא יודע מה הוא ראה שם, הוא לא מספר. אני משער שהוא ראה גופות, אולי אפילו גופות של ילדים. חברים שלו לפלוגה מתו שם, לא כמו יונתן שנפצע ומת בבית חולים."
אני מתחילה לרעוד. יש שתיקה ואני לא מבינה למה, לכן אני מסתכלת לאחור ומגלה את ליאם מגיע. הוא מחבק אותי ישר חיבוק מוחץ. "מוכנים להיפרד?" הוא מחויך ונרגש. "למה כולכם בהלם?"
"אולי כי אתה עוזב?" שירי יודעת איך לחלץ את כולם מהמצב הלא נעים.
"אויש, גם את מתחילה?" ליאם הולך ראשון לכיוון ההמראות. "אתם רוצים לשבת לאכול משהו או שאכנס כבר?"
"איך אפשר להיות רעבים כשהבן שלך הולך להיעלם לכמה חודשים?" מירי מתחילה לדמוע. "יש לך עוד שעתיים וקצת לטיסה גם, לא?"
"כן. אני לא חושב שאקנה משהו בדיוטי פרי חוץ מכרטיס זיכרון לטלפון. אני צריך לגבות הכל, אם ייגנבו לי אותו."
"רעיון טוב, אבל הכרטיס עם הנייד." יוסף מדבר בהיגיון.
"אני אוציא את הכרטיס כל ערב ואעביר למחשב. חשבתי על הכל."
והנה אנחנו מגיעים לעמדת הבידוק שלפני ההמראות. אני רואה את החיבוקים למיניהם מתחילים מכל מיני צדדים. משפחות, בני זוג.
"תעשי לי קבלת פנים מקורית," ליאם אומר ונותן לי נשיקה בראש. "שירי אלופה בזה, היא תעזור לך."
"סגור." שירי מחייכת.
"עכשיו נעשה משהו רשמי." ליאם מוציא מכיס הטרנינג שלו את מפתחות האוטו. "מפתחות לבית כבר יש לך. עכשיו קבלי את של האוטו. הקוד כתוב על מחזיק המפתחות."
מירי מתחילה לצחוק. "עופרי, אפילו לנו הוא לא מסכים שניגע במכונית. את קיבלת עכשיו את הבייבי שלו."
"היא קצת הרבה גדולה, התינוקת שלו." אני מתה מפחד שאסתבך איתה בדרכים.
"היא כולה שלך, אמא עופרי." הוא שם לי את המפתחות בתוך כף היד. המגע שלו חם. אני רוצה להרגיש אותו עוד קצת, אבל הוא משחרר את החיבוק, ושירי מנצלת זאת כדי לחבק אותו בעצמה. ענבר מצטרפת ואחריה גם יאיר, ההורים שלו ויעל. הפעם לא עמדתי בצד וצפיתי. ליאם מושיט זרוע ארוכה שאיכשהו עוד פנויה ומושך אותי כך שאני מחבקת לו את הגב והמותן. "גם את חלק מאיתנו כבר."
אני מתחילה לבכות שוב. כשהחיבוק הקבוצתי נגמר, בסוף יוצאות לי שלוש המילים שהכי קשה לי לבטא: "אני אוהבת אותך."
"גם אני אותך." ליאם מתכופף ונותן לי נשיקה על השפתיים. "לא להפוך את הבית שלי למקום שורץ חולדות, הבנת?" הוא צוחק ומנגב לי את הדמעות. "אם צריך, את תעבדי פחות ותנקי אותו. לא יהיה שם בלאגן."
"כן, שהמנקה שלך לא תשתגע בספטמבר," שירי אומרת וגורמת לי לצחוק בקטנה.
"הוא אוהב את הבית שלו כמו מוזיאון, או שאולי זה נראה ככה שאנחנו קופצים לבקר," מירי מוסיפה.
אנחנו נעצרים מול השער וליאם מכין את כרטיס הטיסה שלו. "ספטמבר יגיע מהר משאת חושבת, תאמיני לי."
ואז הרגע הזה שקשה לדמיין הפך לברור מאוד דרך העיניים. הפך למציאות. ליאם נפרד מאיתנו שוב, מנופף לנו כשהבידוק הביטחוני מסתיים תוך כדי שאנחנו צופים בו ונעלם. יש לי תחושה מוזרה בגוף כשאנחנו מתקדמים לכיוון החניון. יוסף לוקח מהיד שלי את כרטיס החנייה ומשלם במקומי, ואני פתאום קולטת שאני הולכת לנהוג באוטו שלו והוא לא יהיה לידי. זה קורה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שירה פלטיאל
שירה פלטיאל
מחכה לפרק המשך
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
מקווה שבקרוב
תקופה עמוסה
הגב
דווח
guest
המשך המשך המשך
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 90
להילחם בשבילו- פרק 90
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
שאלת איך..?
שאלת איך..?
מאת: Yael Shayn
כמעט אורגזמה
כמעט אורגזמה
מאת: Yael Shayn
מראה
מראה
מאת: לי אור
משחק השחמט שלך
משחק השחמט שלך
מאת: מור מרציאנו
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl