כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

להילחם בשבילו- פרק 32

מזיכרון שלו לעצמאות שלי (וגם של המדינה)

פרק 32: עצמאית

אנחנו עומדים בתצפית בה תוקם בקרוב האנדרטה לזכר יונתן וצופים בשביל המטיילים היפיפה מתחתינו. הרוח החמימה נושבת חזק, מעיפה לי את השיער על הפנים. אולי חבל שלא חשבתי על להביא משקפי שמש גם, אבל מובן למה זה לא היה בראש מעייני. הנוף הפתוח הזה, בגווני ירוק-צהוב-כתום-חום הוא משהו שאני לא מכירה בשגרה במרכז.
ליאם הספיק להירגע ולהיפרד מכולם כשהטקס הסתיים. הוא התעקש שניסע לכאן אחרי שליווה את מאיה לחנייה ונשאר לדבר איתה משהו כמו רבע שעה אחרי. אני ישבתי באוטו ושיחקתי אותה שלא אכפת לי ואני הכי מבינה, אבל תחושת המועקה הזאת מהחיבוק והנשיקה איתה מסרבת לעזוב אותי עדיין.
"באמת יפה פה," אני מאשרת, למרות שאין צורך במילים שלי כי העיניים אומרות מספיק.
ליאם מהנהן.
אני מתיישבת על ספסל ברזל ירוק כשמתחילות לכאוב לי הרגליים וגורמת לו להסתובב אלי ולהסיר את משקפי השמש לראשונה מאז שהגענו. הכחול שבעיניים שלו נהיה ממש שקוף מרב הדמעות. "אני לא אהיה פה בפתיחה, זה יקרה באוגוסט, סמוך למועד הנפילה שלו."
"עשית מספיק." אני מסמנת לו לשבת לידי. הוא נשאר לעמוד.
הרוח עושה קולות שבשילוב עם התחושה הכבדה של היום הזה גורמים לי להצטמרר מחדש. אני לא מרגישה במיטבי, ויש סיכוי גדול שזה בגלל העובדה שאני על כוס מים מהרגע שהתעוררנו. לא הצלחתי לאכול כלום שם בבית של יונתן, אבל עכשיו כשהכל מאחורינו והלחץ עבר, אני מרגישה רעב מחדש.
"יצא לך לחוות מוות של סבא או סבתא?"
"בטח. שלוש פעמים. יש לי רק סבתא אחת מצד אבא וזהו." מתחיל לכאוב לי הצוואר, ולכן אני מוותרת על להסתכל לו בעיניים.
"ואתם עולים לקברים פעם בשנה?"
אני לא מבינה לאן הוא חותר. "זה מה שנהוג, שעולים בתאריך האזכרה. גם לפני יום כיפור אנחנו נוסעים." ואז נפלט לי, "כמה פעמים בשנה אתה מגיע לקבר של יונתן?"
אני מודה כשאני מתחילה לחשוש ולפחד כשהוא שותק. אחר כך מסתבר שהשתיקה היא מחשבה ואני מרגישה הקלה כשהוא עונה, "לא הייתי פה מאוגוסט, מהאזכרה שלו."
מתחילים לנשור עלי עלים יבשים למרות שבכלל לא סתיו. "איזו רוח חזקה, שיו." אם היא לא הייתה מרעישה כל-כך, ליאם היה שומע את הבטן שלי זועקת לאוכל.
"כשבאתי לפה פעם ראשונה לישון אצל יונתן גם אני הייתי המום מכל הנוף הזה. בלילה הראשון לא נרדמתי מרב שקט." השמש מסנוורת אותי, אבל אני מצליחה לראות שליאם מחייך. "לא היית רוצה לגור ככה? בבית פרטי? בלי הרעש מתחת לחלון כל הזמן?"
"כמה זמן באמת עד שנגיע הביתה? יהיו פקקים לדעתך?" אני מנצלת את המשפט הזה כדי לדחוף לו רמיזה שאני רוצה כבר ללכת.
הוא מתקרב אלי ואני מרימה את המבט אליו. "בואי." הוא מצביע עם המבט שלו לאוטו. "באמת כבר נהיה מאוחר."
אנחנו מתחילים לעשות את הדרך חזרה לאוטו. לא נעים לי להשאיר אותו באוויר. "לגבי השאלה שלך, אני לא ממש יודעת. אני לא יודעת איך נרדמתי בלילה עם השקט המצמרר הזה. אני חושבת שאם לא היית מחבק אותי חזק והיה גם את הדובי שהבאת לי, הייתי קמה להקיא את נשמתי מהלחץ/פחד/איימה/חרדה."
"ראיתי איך התעוררת בבוקר. הבנתי שאת מרגישה ככה עוד אתמול בערב כשעלית לחדר אחרי הטקס, אבל העדפתי לתת לך ספייס." הוא משלב את כף היד שלו בשלי בספונטניות.
"הפוך, ליאם. אתה הביטחון היחיד שלי פה."
"אם כבר את שלי." המשפט הזה שלו מפתיע אותי. "את אפילו לא מבינה כמה הנוכחות שלך פה עשתה את הכל שונה."
אני לא ממש יודעת מה להגיד. "בסך הכל נתתי לך חיבוקים כשהיית צריך."
"זה מעבר לזה, עזבי." הוא שוב מחייך ומוציא את מפתחות הרכב מהג'ינס. "את רעבה, נכון? ראיתי שלא אכלת."
"חשבתי שלא תשאל אף פעם." אני נאלצת לשחרר את המגע איתו לכמה שניות עד שאנחנו יוצאים לנסיעה חזרה למרכז שוב. "אפשר לעצור באיזה מק'דונלדס בדרך או משהו. הכל פתוח עד שלוש או ארבע, לא?"
"מה, למה נראה לך? נשב במסעדה." הוא פוזל לשנייה בשעון שברכב. אחת וחצי. "כבר צהריים."

אנחנו איכשהו מוצאים מקום במסעדת בשרים בחדרה. המונים של חיילים נמצאים סביבנו ומקיפים את השולחנות. מדבקות 'יזכור' ודם המכבים נמצאים בכל מקום.
ליאם שתק כל הנסיעה לכאן, וזה היה נראה לי בסדר לתת לו לשקוע בהרהורים ומחשבות. הסתכלתי על הנוף היפה, הסתכלתי על כפות הידיים שלנו משולבות זו בזו על הברך שלי. הוא נזכר איך זה לדבר או יותר נכון להתלונן על כיסאות העץ כאן, שעושים לו כאב גב.
אני מזמינה לי צ'יפס עם שיפוד פרגיות. ליאם רוצה את כל הסלטים ושואל אותי אם אני אוהבת חומוס בלי כלום או עם טחינה. אני עונה שאין לי בעיה ואני מסתפקת גם ככה בצ'יפס ושיהיה הרבה קטשופ.
"זהו?" הוא שואל כשהמלצר הולך ומשאיר לנו בכל זאת תפריט אם נרצה להזמין משהו נוסף (ליאם התעקש שישאיר, יותר נכון).
אני נועצת בו מבט. "די."
"מה די? אתמול לא נגעת בחביתה והיום לא אכלת כלום. את לא מצפה ממני לתת לך לגווע מרעב כשאת איתי."
אני מרגישה לא נעים כשמשפחה עם שני חיילים סועדים איתם בשולחן מסתכלים לעברנו. "עוד יחשבו שאני אנורקסית. הכל בסדר."
הוא מוותר ומעביר נושא, "מה את עושה בערב?"
אני מרשה לעצמי לראשונה לבחון את תווי הפנים שלו וקצת מהגוף ליום הזה. הלסת שלו נעולה וזה קורה רק כשהוא לחוץ. העיניים משוטטות באישונים מהר מדי. הרגל מתופפת בעצבנות על הרצפה. הוא נראה מדוכדך מתמיד, אבל הוא אלוף בהעמדת פנים כשיש אור יום בחוץ. השמש גורמת לו חי.
"תגיד," אני שואלת משהו שמסקרן אותי, "עכשיו כשיש לך 'נגיעה אישית' ליום הזיכרון, איך אתה עושה את הסוויץ' בינו לבין יום העצמאות? המעבר הזה בטח קשה יותר."
הוא מהנהן. "כן, הוא אף פעם לא פשוט."
המלצר מגיע בדיוק ושם לפנינו את הסלטים, פיתות חמות, שתי כוסות זכוכית וקנקן סודה. אנחנו בני מאתיים.
"איך אתה מצליח לצאת לחגוג בערב בכל זאת?" אני ממשיכה לשאול ויודעת שיש מצב שאני לוחצת עליו.
"המוות של יונתן איתי כל הזמן כי הייתי שם כשהוא נפצע ולא יצא מזה. אני לא צריך יום זיכרון, זה נראה לי די ברור." הוא מתחיל להעמיס לצלחת שלו קצת מכל סלט. "את מפסידה, עופרי." הוא מצביע על סלט סגול.
"אני אוותר." אני עושה פרצוף. "גם במסעדה אני הכי לא נמשכת לחלק הזה במנה."
"לפעמים אני שוכח שאת בעצם חווה את זה כל יום כל היום."
אני מחפשת בטון שלו נימה עוקצנית, אבל אין כזו בכלל. "אני הולכת עם עדי להופעה של משה פרץ ומאמינה שאחר כך נשב באיזה בר. מה אתה עושה?" אני עונה באיחור על השאלה שלו.
הוא מפרט על התוכניות שלו ממש, "גם אהיה בהופעות. יש בבמה שבשכונות את משינה ומשם ניסע לתל לאביב לעברי לידר. מאמין שאחר כך נחתוך לאיזה בר או נשב אצל מישהו בבית. עודכנתי כבר שיש בירות."
"מרגישה מעפנה לעומתך." אני מחייכת במבוכה, קורעת עוד פיתה וטובלת אותה בחומוס-טחינה.
ליאם נראה שמח לראות אותי אוכלת. "אני בעיקר נגרר. את יודעת כמה פעמים אירחתי אצלי בדירה? את לא תאמיני, אבל פחות מחמש פעמים. אני חושב שחמש." הוא ממלא לשנינו מחדש את כוסות הסודה. "עשיתי אצלי מסיבת פתיחת לימודים מצומצמת בשנה שעברה, יש מצב שחגגתי 23 גם והיה עוד איזה ערב שהיינו אמורים ללמוד הקבוצה שהזמנתי אלי ובפועל ראינו 'האח הגדול' והזמנתי פיצות."
"וואלה." אני מופתעת. "הייתי בטוחה שלגור לבד זה חאפלות כל היום."
"לא, לא, ממש לא." המבט שלו עובר למלצר שמניח על השולחן צ'יפס ושואל אם זה מספיק. "הצ'יפס בשביל הילדה הכי יפה שיש פה," ליאם משיב. ילדה.
משהו בי צועק על עצמי להירגע ומהר. אני מתחילה לדחוף לפה כמה שיותר חתיכות צ'יפס לוהטות, שורפת לעצמי את הלשון, אבל זה עדיף מלהגיד לו שאני מרגישה שהוא מתנשא עלי. אקח מהמשפט הזה את המחמאה שאני הילדה הכי יפה. שיהיה. זאת אומרת, לא שיהיה... אני כנראה סובלת מביטחון עצמי נמוך, אבל אני לא טיפשה. מובן לי שאני לא נראית כמו בחורה רגילה. בימים כשהייתי משקיעה טיפה יותר בלבוש ובסידור השיער, אפילו לא הייתי צריכה איפור, היו מתחילים איתי הרבה. יובל פעם שיחק אותה החבר ההומו שלי כשיצאנו לאיזו מסיבה והתערב עם חבר שלו על צ'ייסר שאני מקבלת יותר מחמישה מספרי טלפון. קיבלתי באותו הלילה ארבעה צ'ייסרים על חשבון גברברים צעירים, שבעה מספרי טלפון ועוד ארבעה שמות בפייסבוק. יובל אחר כך שיחק אותה שזה לא הפריע לו, כי הייתי שלו, אבל ידעתי שהוא קינא. וכן, ידעתי שיש מצב שליאם נמשך הרבה מאוד למראה החיצוני שלי, והתעלמתי בלי סוף מהמשפטים המטופשים של עדי בסגנון 'תטוסו לפריז לדפוק תמונות פוטוגניות משפריצות אהבה דביקה מתחת למגדל אייפל' 'מתה כבר שתמסגרו תמונה ביחד כדי שתבינו שאתם נראים כמו זוג מאיזה קטלוג' 'הבוק חתונה שלכם יהיה הדבר הכי מהמם בעולם' 'איזה ילד יפה יהיה לכם 5 5 5' ואפילו מהמשפט של שרי אתמול. על זה שליאם בררן. הרי הוא נדלק על איך שאני נראית וחיזר אחרי המראה הזה. הוא לא הכיר אותי.
אני חוזרת למציאות כשליאם מוציא מהברזל את השיפודים שלי. "זה מה שאבא שלי עושה למרות שאני עובדת בזה ומסתדרת נהדר." אני רוטנת.
"זה ממש רותח." הוא מוצץ שתיים מהאצבעות שלו. אני מרגישה קצת גירוי בגוף.
אני לוחשת, "אתה מהבנים האלה שאם החברה שלהם תמצוץ להם את האצבע יתגרו?"
הוא מגלגל את העיניים. "עופרי, זה לא המקום לשאלות האלו."
"נו."
"מה כבר עברת במערכת יחסים שלך עם יובל?" הוא פוזל לצדדים לראות שאף אחד לא מקשיב. "נראה שהייתם שובבים."
"שובבים," אני חוזרת אחריו בגיחוך. "אני לא יודעת מזה למצוץ," אני לוחשת שוב.
"אנחנו אוכלים." הוא עוד שנייה מתפוצץ מצחוק. "איך התחלנו לדבר על זה?!"
אני עושה פרצוף לא יודע ומשתמשת בשתי כפות הידיים שלי כמו האימוג'י בווטסאפ.
"ננעל את הנושא בכך שאומר שנקווה שתסגרי את הלימודים האלה שלך לפני הטיסה." ובסוף הוא מתחיל לצחוק ומניח את כף היד שלו על המצח. השעון היוקרתי שלו בולט ובפוזה הזו הוא נראה באמת כמו איזה דוגמן בפרסומת.
אני מעבירה נושא. "ומחר מה אתה עושה? מנגל?"
"כן. קודם ניסע להרצליה לראות את המטס, מין מנהג כזה. אחר-כך, לקראת אחרי הצהריים המנגל. תבואי אם את לא עושה כלום, זה בבית של ההורים."
"אני גם עושה מנגל אצל המשפחה של אמא שלי, אבל שם מתחילים לצלות את הבשרים בבוקר המוקדם." אני מרגישה שאני מפוצצת מהאוכל ונשענת על הכיסא. "נראה כבר."
"נראה כבר זה לא?" ליאם מדבר בפה מלא. "אל תפחדי לבוא אלי, ההורים שלי דווקא רוצים לראות אותך שוב."
"הם יודעים שאני איתך?" אני שואלת בהיסוס.
"בטח."
ליאם מתעקש שנזמין קינוח למרות שאני בכלל לא רעבה יותר. שתי כפיות של גלידת וניל מעורבבת עם סירופ תות (לא משהו, לא טעים) מספיקות לי להגיד שאין עוד מקום. אני לא יודעת אם הוא מתנחם באכילה או שהוא כבר בשלב שהאבל הולך איתו בשגרת היום יום. אני פשוט שותקת עד שהוא מזמין חשבון ומחייכת לי/ אליו שהוא ממש מסיים את הגלידה שהופכת למרק.
אנחנו עוד לא חמש דקות באוטו בנסיעה חזרה וכבר טלפון ממאיה גורם לליאם להרצין. "עופרי פה איתי עדיין," הוא עונה ישר.
"הגעתם?" היא שואלת ועונה בעצמה, "אה, אני שומעת נסיעה."
"את הגעת?"
אני יודעת שאני לא אמורה לכעוס היום ולא אמורה לכעוס על מאיה בכלל, אבל גם כשעכשיו ליאם ואני באמת וסופית ביחד היא עדיין מופיעה אצלו עם אימוג'י של לב צמוד לשם.
"הרגע יצאתי מהבית של ההורים של יונתן. רציתי להישאר איתם עוד קצת, להתפרק על הזיכרונות שמתחילים פשוט להישמט לי, אבל אמא שלי..." היא נאנחת. "אתה יודע איך זה, החיים צריכים להימשך לפי דעתה והיא רוצה שאגיע הביתה לעזור לה כי אנחנו מארחים מחר."
ליאם שותק. גם אני שותקת.
היא ממשיכה לדבר, "גם דודים שלו היו בבית ואחד בשם ירין או ירון שהיה אתכם בפלוגה. לא זוכרת. הוא אמר שאתה והוא הייתם בלי ניתנים להפרדה והוא חשב שתישאר גם אחרי-"
"ישנתי שם אתמול, לא היה צורך לחזור." וכל שארית של הבחור שישבתי איתו במסעדה נעלמה. ולחשוב שהייתי בטוחה שהנסיעה תהיה במצב רוח זהה לזה שיצאנו ממנה ולא נכנסנו...
אחרי שהוא מסיים לדבר עם מאיה, אני שותקת כדי לבדוק אם הוא ידבר איתי. הוא לא. הוא בעיקר שקוע בנסיעה, אבל מזמזם את השיר "ים הרחמים" שמתנגן בדיוק ברקע. אני מוותרת ושוקעת בנוף מחדש, מתחילה להבין איפה אנחנו מבחינת מיקום וקרבה לבית לפי השילוטים שנהיים מוכרים. רק כשהאוטו עוצר, הוא נזכר בלומר משהו. יותר נכון הוא שואל משהו.
"תבואי מחר, כן?"
"אמרתי לך שנראה." אני משחררת את חגורת הבטיחות, מצמידה את השפתיים שלי ללחי שלו כנשיקה שמספיקה. הוא לא מוסיף. אני מוציאה את התיק שלי מהמושב האחורי ועולה הביתה עם תחושת מועקה כזו שאני לא יכולה להסביר במילים.
אמא פותחת לי את הדלת וחוזרת לשבת על הספה הקטנה. אני מגלה שנועה והיא בדיוק בטקס עשיית צמות זו לזו. "איך היה?" היא שואלת ומצביעה על הדלת. "תנעלי."
אני מתחילה ללכת לכיוון החדר כדי להניח את התיק שם וקולטת בזווית עין שהטלוויזיה בסלון דלוקה על שמות החללים באיזה ערוץ.
"קשה."
אני שמה את הנייד בטעינה ומרגישה איך העייפות מהמתח והלחץ, מה שגם ישנתי ככה בלילה שעבר, מתחילה לתקוף. אני מרגישה גם סוג של פחד לישון לבד בחדר שלי, אני יודעת למה. זה קשור לתחושת הבטן הכבדה הזו שם בפנים בגוף. אני יוצאת לסלון עם הפוך שלי וכרית.
"אל תחזרי מאוחר בלילה, בסדר? אם את ישנה עכשיו צהריים זה אומר שלא תהיי עייפה בלילה. מחר נוסעים בסביבות 11." אמא מרימה מהשולחן את קרם הלחות והספריי מקבע התסרוקות של אמיקה. "לקחנו לך, בסדר?"
"בסדר."
אני שוכבת על הספה עם הפרצוף לתקרה ומכסה את עצמי. כצפוי, היום הזה קופץ לראש במעין שחזור ואני רואה וחיה הכל מחדש.
"את לא מרחיבה במילים." באיזשהו מקום, אם לא התחושה הזו בבטן, הייתי מתפרצת על אמא שלא מרפה. אולי טוב לשתף וככה היא תסתלק.
"לא מאחלת לאף אחד לחוות את מה שראיתי. ואני עוד לא קשורה לשם, תארי לך איך זה בשבילם, אלה שהיו להם קשר אישי אליו."
אני מסובבת את הראש לכיוון הטלוויזיה והספה הנוספת לראות אם יש תגובה משום שאמא לא מדברת. היא רק מהנהנת. נועה דווקא כן מדברת.
"חשבתי על יונתן בצפירה."
אני קצת מופתעת. "באמת? מה חשבת?"
"על הציור שלו מחובק עם ליאם," היא משיבה בטון תמים כזה.
הפעם תורי להנהן. אני עומדת להסתובב לצד השני, לכיוון הקיר, כשאני בדיוק רואה בערוץ הזה בטלוויזיה את השם של יונתן ותאריך הנפילה שלו בשקופית למספר שניות.

ליאם פותח לי את שער הבית (ללא ספק עכשיו אפשר להבין שיש לו אבא עם משרד עורכי דין) כשהוא לבוש בגופיה תכולה ומכנס קצר.
"אתה ממנגל?" אני שואלת אותו תוך כדי חיבוק ונשיקה מהירים.
"מינגלתי. עכשיו אבא שלי ממשיך. נשאר קצת, אבל את בטח לא רעבה."
הוא לא מסתכל עלי כשאני משיבה בשליחה ומתחיל ללכת אל פנים הבית. הוא דוחף את הדלת הפתוחה וחושף חלל עצום בו יש סלון רחב ידיים מצד אחד ומטבח גדול בהחלט מצד שני. הסלון מורכב מרהיטים בצבע חום שוקולד ושמנת, ובהנחה שאמא שלו עיצבה אותו- יש לה אחלה טעם.
"בית יפה," אני חייבת להחמיא ומרימה את הראש אל המדרגות. השמש מאירה כאן דרך זכוכית לא עבה במיוחד, ולכן היא עדיין חזקה ממש.
"רוצה לראות את החדר לשעבר שלי?" הוא כבר מקפץ לכיוון המדרגות.
אני עולה אחריו ומגלה ממש בית שלם נוסף, יש מצב שיותר גדול מהדירה שלנו, רק בקומה הזו. הוא הולך במסדרון שיש בו כורסה בודדת שנראית ממש נוחה עד הדלת האחרונה ופותח אותה ישר.
"עכשיו החדר משמש את אמא שלי כחדר מצעים," הוא כאילו מזהיר, החיוך היפה שלו מרוח על פניו.
אני רוצה לשאול אותו אם הוא התאושש מאתמול בבוקר-צהריים ואיך היה עם החברים בערב, אבל משהו בי עוצר אותי. אני נכנסת אל החדר ומגלה מיטת יחיד עם אכן מצעים עליה, ארון פתוח גם בו יש מצעים וגיטרה שעונה על ספרייה עמוסה.
"די לקחתי הכל." הוא מצביע באמצעות המבט לעבר הספרייה. "נשארו פה רק דברים מהתיכון."
"כמה זמן אתה גר בדירה לבד?" אני כן יודעת ששם יש דברים מהצבא באמת.
"משהו כמו שלוש שנים."
"זה בית די חדש שם? לא?"
"כן. קיים חמש."
ואז זה נפלט לי. "רגע, שלוש? יונתן הספיק עוד לבקר שם?"
"גם לישון פעמיים." הוא חצי מחייך. "עברתי לשם במאי, חצי שנה לשחרור. הבטחתי לאבא שלי שאגש לפסכימוטרי ישר עם השחרור בשביל התואר במשפטים אם יעזור לי בהתחלה עם הדירה."
"אבל היית רב הזמן בצבא, לא?" אני לא רוצה לדחוף את האף יותר מדי.
"השתחררתי באוקטובר." הוא עומד ממש צמוד אלי ובלי התראה מחבק אותי צמוד, כמו שעשה אתמול עם מאיה, נותן לי נשיקה בשיער ואז מבלגן אותו. "יאללה בואי נרד למטה."
"למה אתה לא לוקח את הגיטרה? כתבת אז שיונתן לימד אותך לנגן." אני נזכרת.
אנחנו מתחילים ללכת חזרה לכיוון המדרגות.
"את האמת? אני לא יודע. כשהדוב פשוט ממש היה קרוב ללטרוף אותי, הייתי בבית כאן כי הייתי צריך השגחה. פחדו שאעשה לעצמי משהו. לקחתי את הגיטרה מהדירה איתי ובעצם היא נשארה פה. אין איזה הסבר מיוחד."
אני מהנהנת. זה נראה לי מספיק.
"איך היה אתמול עם עדי?" הוא נותן לי לרדת ראשונה במדרגות. "את יודעת, עדיין לא פגשתי אותה. באיזשהו מקום זה מצחיק, כי את ואני מכירים כבר שלושה חודשים ואני מכיר רק את ההורים שלך והבוס."
"נארגן איזו ישיבה ביחד." אני כמעט מועדת כשאני לא מבחינה במדרגה נוספת. "והיה בסדר. חזרנו באחת לבית שלי, אבל ישבנו בגינה עד שתיים וחצי ודיברנו עליך בין היתר."
"עלי?" הוא מרים גבה. "מה יש כבר לדבר עלי."
אני ממלמלת במבוכה, "שברתי את השיא של לילך הזאת, לא? זו שהייתה איתה חודשיים בהתחלה של השירות הצבאי שלך."
הוא מרצין לרגע והבעת הפנים שלו משתנה מיד ב-180 מעלות שוב לחיוך. "נכון, נכון, לא חשבתי על זה."
על הרצפה בסלון יש שתי מזוודות גדולות פתוחות לרווחה. אני מניחה שהם מאווררים אותן לקראת העמסת הציוד שאני רואה בשקיות של 'למטייל' ו'ריקושט' באחת הפינות.
אני עומדת לשאול את ליאם איך היה העצמאות שלו כשאני קולטת שהגענו ליציאה אל החצר מהסלון. הוא פותח את הויטרינה, ואני ישר רואה פנים ומוכרות פנים שלא מוכרות בכלל סביב שולחן זכוכית. החלק הזה בחצר מלא דשא ופרחים צבעוניים ומסודרים. מירי קמה ישר כשרואה אותי ועוטפת אותי בחיבוק גדול.
"אני שמחה שבאת." היא מסמנת עם כף ידה שאשב על כיסא פנוי.
"שלום, יא מוכשרת." שירי נותנת לי חיבוק לפני שאני מתיישבת. ענבר, שבדיוק אוכלת, מסתפקת בקריצה.
"ולי לא אומרים שלום?" יוסף מגרש מפניו כמויות של עשן שהמנגל פולט.
"היי." אני מחייכת עד כדי שהשרירים בלחיים שלי נתפסים.
לידי יושבים זוג שצופה בנעשה ומחייך גם. אין לי מושג מי הם. ליאם עדיין עומד ומסדר את השמשייה שמעלינו. העיניים שלו מקבלות גוון כחול מדהים ככה, כשהשמש מאירה לתוכן. שיו, הוא באמת שלי? הוא כזה יפה. החולצה עולה לו טיפה מעל הבטן כשהוא מושיט יד ארוכה וחזקה אל עבר המוט שמתנדנד מעט עם הרוח. אין לו קוביות משורטטות, אבל בשבילי זה אחלה. "אמא, צריך לקנות חדשה, אמרתי לך."
"אולי אגיד ליאיר לקנות באיזו תחנת דלק בדרך, זה לא משהו חשוב." מירי מוזגת לי כוס קולה. "הם במשפחה של יעל בדרך כלל בעצמאות ובגלל זה לא באו. תבואי שוב לפני הטיסה של ליאם, הם רוצים לראות אותך."
"זאת עופרי, חברה שלי," ליאם אומר הכי בדרך אגב לזוג ובסוף עוזב את השמשייה. לפני פחות מ-48 שעות הייתי בת זוג, עכשיו אני חברה. אני מודה שזה קצת מפריע לי כי יש משהו יותר רשמי בשתי המילים 'בת זוג', אבל אני לוחצת לשניהם את היד כשליאם מציג אותם בפניי. "נופר לומדת איתי בלימודים וזה איתן, בן הזוג שלה (פתאום המילה הזו כן קיימת באוצר המילים שלו). הם די לבד במרכז. בעצם לבד."
"אני מאילת ואיתן מאמריקה," נופר מדברת לראשונה. יש לה קול קצת צפצפני. "ליאם, אם תקפוץ לארצות הברית אחרי דרום אמריקה תיקח את עופרי איתך."
"זה הסיפור עם הוויזה, היא חיילת משוחררת לא ייתנו לה בחיים."
אני קצת מאוכזבת לדעת שליאם אפילו לא שואל את דעתי לנסיעה לארצות הברית, פשוט פוסל את ההצטרפות שלי בלי שאפילו ביררתי. אני כן רוצה לנסוע לשם יום אחד...
מירי פונה אלי, "תבואי לפה גם לטיפול פנים. העור שלך צריך לחויות."
ליאם צוחק ישר. "אמא, היא עוד לא חצי שעה בבית שלנו וכבר את מתנפלת עליה עם הטיפולי פנים האלה שלך, מסכנה."
"עופרי יפיפייה והיא צריכה עור קורן."
אני מסמיקה ומזל שאף אחד לא ממש רואה כי יוסף בדיוק מביא לשולחן את הבשרים האחרונים ומתיישב "סוף סוף" לפי דבריו של ליאם. כל מיני נושאי שיחה נזרקים בזה אחר זה, אני לא מדברת, ואף אחד גם לא מפנה אלי שאלה חוץ מפעם אחת שענבר שאלה אם הייתי בלונדון כבר. בעיניי זה בסדר. בשלב מסוים נופר שואלת את ליאם מה יעלה בגורל הדירה שלו כשהוא יהיה בדרום אמריקה.
"אני מכירה אנשים שיקפצו עליה. היא במיקום טוב וממש מציאה."
"תגדירי מציאה." אני תופסת אותו מסתכל לי בצלחת. "כדאי לך לטעום את הלבבות." הוא כבר מעמיד לי עובדה שאוכל ושם לי ארבע חתיכות בצלחת.
"הרי אתה לא תיקח עליה סבלט כמו על דירה בתל אביב, אבל מבחינת תחבורה ציבורית היא במקום פיצוץ."
יוסף וליאם מחליפים מבטים כשאיכשהו מסתכמים בכך ששניהם מסתכלים עלי. מה הולך פה?
"עופרי, יש לנו הצעה בשבילך," יוסף מדבר ראשון וכנראה הולך להסביר את פשר המבטים. "יהיה יותר קל לנו לדעת שהבית נמצא במשך ארבעה חודשים אצל מישהו שאנחנו סומכים עליו."
"לא הבנתי." אני באמת לא מבינה.
ליאם מניח את המזלג שלו. "זה מאוד גבולי להשכיר את הדירה בקושי לארבעה חודשים. אני הרי טס לפחות."
מירי פתאום מהנהנת. מה הולך פה?
"ליאם חשב על זה ואנחנו בעד, כולנו בעד," יוסף ממשיך וחושף, "את תעברי לגור בדירה ולא תשלמי עליה שכירות בתקופה הזו, רק את החשבונות השוטפים של ליאם במקומו. את יודעת למשל חשמל ומים. זה סוג של WIN WIN לכולנו. מה זה סוג? בטוח. טוב לעצמאות שלך ולשקט הנפשי שלנו."
"בעיקר לשקט הנפשי שלנו," מירי מחזקת אותו. "ישר הסכמנו עם ליאם שזה רעיון נהדר מאשר שמישהו זר יהיה שם."
אני אפילו לא צריכה לחשוב. מספיק הנהון קל. ליאם קם וחוזר עם בקבוק יין ביד. הוא מתחיל למזוג לכוסות של כולם ואומר תוך כדי, "אנחנו הולכים להרים כוסית לעצמאות כפולה: ליום ההולדת ה-69 של המדינה ולזו של עופרי שתתחיל בקרוב מאוד."
ותוך כדי שכולם משיקים את הכוסות של כולם, אני מרגישה מחדש את תחושת הבית שהרגשתי כשהייתי אצל יובל כשעוד גר עם אמא שלו. אני מרגישה שוב נאהבת ו... מאוהבת.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Maya h
Maya h
מדהימה שאת !
מכורה לסיפורים שלך ולזה בעיקר!
המשך
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה מאיה
אחלה שם
הגב
דווח
עולמי לוי
עולמי לוי
לא מבינה איך את תמיד מצליחה לגרום לי להיות מופתעת מכמות הכישרוןןןן!!
כל פרק משאיר לי טעם של עוד ואני כבר לא יכולה לחכות לפרק הבאאא
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מסתורין
תעזוב לי את היד. עכשיו.
תעזוב לי את היד. עכשיו.
מאת: C Y
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
מאת: Eran Shmuel
Smells Like Teen Spirit
Smells Like Teen Spirit
מאת: Sophia Rose
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
3% הצעה ההלוואה, חלים כעת
3% הצעה ההלוואה, חלים כעת
מאת: Aminu Mustapha
היפה והאופה
היפה והאופה
מאת: אביטל סיאני
"תתפור את עצמך אליי"
"תתפור את עצמך אליי"
מאת: אורורה כותבת
האקס עם ההפתעה
האקס עם ההפתעה
מאת: Yamyi gazit
מומלצים מהמגירה
אני מת לשכוח אותך
אני מת לשכוח אותך
מאת: Kipod Kipod
לפעמים אני עצוב
לפעמים אני עצוב
מאת: זאב בודד
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף