כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

להילחם בשבילו- פרק 31

יום הזיכרון לחללי צה"ל מזווית טיפה (או אולי יותר) שונה

תוכן עניינים 1. להילחם בשבילו- פרק 12. להילחם בשבילו- פרק 23. להילחם בשבילו- פרק 34. להילחם בשבילו- פרק 45. להילחם בשבילו- פרק 56. להילחם בשבילו- פרק 67. להילחם בשבילו- פרק 78. להילחם בשבילו- פרק 89. להילחם בשבילו- פרק 910. להילחם בשבילו- פרק 1011. להילחם בשבילו- פרק 1112. להילחם בשבילו- פרק 1213. להילחם בשבילו- פרק 1314. להילחם בשבילו- פרק 1415. להילחם בשבילו- פרק 1516. להילחם בשבילו- פרק 1617. להילחם בשבילו- פרק 1718. להילחם בשבילו- פרק 1819. להילחם בשבילו- פרק 1920. להילחם בשבילו- פרק 2021. להילחם בשבילו- פרק 2122. להילחם בשבילו- פרק 2223. להילחם בשבילו- פרק 2324. להילחם בשבילו- פרק 2425. להילחם בשבילו- פרק 25 26. להילחם בשבילו- פרק 2627. להילחם בשבילו- פרק 2728. להילחם בשבילו- פרק 2829. להילחם בשבילו- פרק 2930. להילחם בשבילו- פרק 3031. להילחם בשבילו- פרק 3132. להילחם בשבילו- פרק 3233. להילחם בשבילו- פרק 3334. להילחם בשבילו- פרק 3435. להילחם בשבילו- פרק 3536. להילחם בשבילו- פרק 3637. להילחם בשבילו- פרק 3738. להילחם בשבילו- פרק 3839. להילחם בשבילו- פרק 3940. להילחם בשבילו- פרק 4041. להילחם בשבילו- פרק 4142. להילחם בשבילו- פרק 4243. להילחם בשבילו- פרק 4344. להילחם בשבילו- פרק 44 45. להילחם בשבילו- פרק 4546. להילחם בשבילו- פרק 4647. להילחם בשבילו- פרק 4748. להילחם בשבילו- פרק 4849. להילחם בשבילו- פרק 4950. להילחם בשבילו- פרק 5051. להילחם בשבילו- פרק 5152. להילחם בשבילו- פרק 5253. להילחם בשבילו- פרק 5354. להילחם בשבילו- פרק 5455. להילחם בשבילו- פרק 5556. להילחם בשבילו- פרק 5657. להילחם בשבילו- פרק 5758. להילחם בשבילו- פרק 5859. להילחם בשבילו- פרק 5960. להילחם בשבילו- פרק 6061. להילחם בשבילו- פרק 6162. להילחם בשבילו- פרק 6263. להילחם בשבילו- פרק 6364. להילחם בשבילו- פרק 6465. להילחם בשבילו- פרק 6566. להילחם בשבילו- פרק 6667. להילחם בשבילו- פרק 6768. להילחם בשבילו- פרק 6869. להילחם בשבילו- פרק 6970. להילחם בשבילו- פרק 7071. להילחם בשבילו- פרק 7172. להילחם בשבילו- פרק 7273. להילחם בשבילו- פרק 7374. להילחם בשבילו- פרק 7475. להילחם בשבילו- פרק 7576. להילחם בשבילו- פרק 7677. להילחם בשבילו- פרק 7778. להילחם בשבילו- פרק 7879. להילחם בשבילו- פרק 7980. להילחם בשבילו- פרק 8081. להילחם בשבילו- פרק 8182. להילחם בשבילו- פרק 8283. להילחם בשבילו- פרק 8384. להילחם בשבילו- פרק 8485. להילחם בשבילו- פרק 8586. להילחם בשבילו- פרק 8687. להילחם בשבילו- פרק 8788. להילחם בשבילו- פרק 8889. להילחם בשבילו- פרק 8990. להילחם בשבילו- פרק 9091. להילחם בשבילו- פרק 9192. להילחם בשבילו- פרק 9293. להילחם בשבילו- פרק 9394. להילחם בשבילו- פרק 9495. להילחם בשבילו- פרק 9596. להילחם בשבילו- פרק 9697. להילחם בשבילו- פרק 9798. להילחם בשבילו- פרק 9899. להילחם בשבילו- פרק 99100. להילחם בשבילו- פרק 100101. להילחם בשבילו- פרק 101102. להילחם בשבילו- פרק 102103. להילחם בשבילו- פרק 103104. להילחם בשבילו- פרק 104105. להילחם בשבילו- פרק 105106. להילחם בשבילו- פרק 106

פרק 31: יום זיכרון? הוא לא שוכח אף פעם, אל דאגה

"חתיכת מניאק. אני נוסע לפרק אותו מכות."
ליאם עוד לא מספיק להכניס את המזוודות שלו אל תוך הדירה כשאני ישר מספרת, או יותר נכון יורה, בפניו את מה שקרה עם יובל. עברו בקושי 48 שעות והכל מרגיש לי טרי.
העיניים שלי מתמלאות דמעות מחדש. "הוא רצה להציע לי נישואין, אמר שראה אותי ואותו מתחתנים." אני מפחדת להשתמש במילה 'אותנו'. אני מתחילה לחפש טישו בקרבת המטבח וכשאני לא מוצאת אחד, אני מנגבת את האף הנוזל שלי בנייר מגבת.
ליאם נהיה עצבני. הוא דוחף את שתי המזוודות שלו פנימה אל הסלון, טורק את הדלת ואז שואל בקול רם שמשקף את זה שהוא כועס, "מה יש לך את לחוצת חתונה ככה, אה?" כשהוא רואה שאני לא עונה, ועל הדרך הוא מעיף בקול חבטה את השקית מהדיוטי פרי על הספה, הוא ממשיך, "את כולה בת 21, עופרי. אני באמת לא מבין."
"רציתי את זה כל כך. הרגשתי את זה מגיע." אני ממררת בבכי כשזיכרון התחושות מהנסיעה מציף אותי מחדש.
"את לא," ליאם מסנן בחוסר רגישות ולוקח את המזוודה הגדולה לכיוון החדר הנוסף בדירה שלו. כעת הקול שלו רק נשמע. "תאמיני לי שאת לא רוצה להיות מרוחה בפליטות וריח של קקי בשלב הזה של החיים."
"אמא שלו חולה. אמא שלו ממש דאגה לי-"
הוא יוצא מהחדר וקוטע אותי. "דאגה יותר ממנו. בחיי, בא לי לנסוע עד אליו ולתת לו מכות שהוא לא ישכח אף פעם. למה אמא שלך נתנה לו את הכתובת שלי? אני לא מבין."
לא יצא לי לראות את ליאם נסער ככה עוד קודם. אני מקמטת את נייר המגבת בתוך כף היד שלי ומרגישה גועל מרב שהוא רטוב. "אתה גורם לי להתחרט..." ופתאום אני נושכת את הלשון. שיט, אני לא אמורה לומר את זה.
ליאם מרים את המבט במכה מהמזוודה הקטנה אלי. הכחול שלו ממש חודר עמוק לשלי, ואני מרגישה מאוימת. איכשהו קורה ההיפך: הקול שלו מתרכך מיד. "יש שלבים שעוברים בחיים לפני שקופצים לחתונה, סבבה? מבטיח לך שאם את האחת, ויודעת מה? גם אם לא, עד סוף השנה הלועזית את תגורי פה איתי."
"חצי גרתי עם יובל," אני עונה את מה שנכון.
הוא מתיישב ישיבה מזרחית על הרצפה ופותח את המזוודה. "אז תגורי שלם," הוא עונה חזרה משהו שלא ממש הגיוני, אבל אני מבינה למה הוא מתכוון. "רוצה לראות מה קניתי לך?"
"לא." ואני ממהרת לתקן את עצמי ישר כשהוא שוב מסתכל עלי, "אני לא במצב רוח."
"בואי, בואי לפה." הוא מתופף על הירך שלו.
"עליך?" אני מבולבלת.
"עלי, צמוד אלי, מה שאת רוצה." הוא מזיז את המזוודה טיפה. אני מחליטה להתיישב לידו. הוא מיד נותן לי נשיקה בלחי. "את כל כך סתומה לפעמים שזה מדהים. ולא להתחיל להיות לי פה רגשי, סבבה? אני גם סתום מרב אהבה אלייך וגם כי אני מחומם ועוד שנייה יוצא להרביץ לאקס שלך."
"תרוץ, עדיף." אני צופה בו מפשפש במזוודה עד שבובה של דוב די חמוד נחשפת. הוא מוציא אותה ומניח אותה על הברכיים שלי. אני מגלגלת את העיניים כתגובה. "נו באמת."

כשפסח מסתיים, אווירת ימי הזיכרון ועצמאות מציפים את המדינה. השכונה שלי מתקשטת כבר יום למחרת המימונה בכחול-לבן, ועם כל תזוזה של הרוח החמה שמגיעה ומבשרת את שהאביב תיכף מפנה את מקומו לקיץ, הניירות השונים בגוונים האלה עושים רעש. כתבות על ניצולי שואה וסרטים בינלאומיים מפנים את מקומם לסרטים וכתבות על משהו קרה בארץ שלי עם השנים, על בנים ואבות שנפלו, על משפחות שאיבדו את יקיריהם.
היו לי הרבה מחשבות על היום הזה, איך ליאם יהיה, איך יתפקד, האם בכלל אראה אותו או שיהיה בכל מיני טקסים... התשובה התבררה כשהגשתי משמרות לשבוע של יום הזיכרון והעצמאות. שיתפתי בפני ליאם שביום הזיכרון עצמו וערב החג אני יכולה להגיע לאלף שקלים ביום, אבל כמובן שאם הוא צריך אותי שאהיה לצידו באיזה טקס- אגיע. הוא אכן ביקש ממני לא לעבוד וגם ביקש שבערב יום הזיכרון, כשהמסעדה נסגרת בשש, שאסיים מוקדם יותר. הסכמתי. מאז הסקרנות והפחד הפכו להיות החברים הכי טובים של המחשבות שלי. זאת בעצם הפעם הראשונה שלהיום הזה תהיה טיפה (או אולי יותר מכך) "נגיעה אישית" עבורי.
לא ממש ידעתי מה התכנון ליום הזה, רק הבנתי שאני צריכה לקחת תיק עם בגדים ללילה, כי נישן בבית של ההורים של יונתן במושב וחולצה שמתאימה לעליה לקבר למחרת. הנחתי שנלך לטקס הערב, ולכן אני לובשת חולצה לבנה ארוכה דקה שקניתי בזארה לא מזמן וג'ינס רגיל. ליאם מגיע לאסוף אותי בסביבות שש, ואני ממש מופתעת לגלות שהוא לבד באוטו. הייתי בטוחה שמאיה תצטרף לנסיעה גם, היא הרי גרה במושב ופשוט משכירה דירה בתל אביב.
"היי." הוא נותן לי נשיקה מהירה על השפתיים ולאחר מכן עוזר לי להעביר את התיק עם הדברים למושב האחורי. הייתי צריכה לעשות את זה לפני שנכנסתי למושב הקדמי, טיפשה שכמותי.
אני חוגרת את חגורת הבטיחות. "כמה זמן נסיעה?" פזילה לוויז מראה ששעה וקצת.
"הכבישים ריקים, לא צריך את כביש שש אפילו."הוא נוגע בקצוות השיער שלי, שעבר מחליק. "סידרת אותו יפה."
"כן, אני מעדיפה בבוקר שם להיות כבר מסודרת." לפחות מהשיער שלי לא אצטרך להיות לחוצה למחרת, כי אני לחוצה ובגדול מהיממה הקרובה. אני מציצה אל המרפסת ורואה את אמא עם כוס נס קפה ביד משקיפה על האוטו. "ניסע?"
ואנחנו יוצאים לדרך.
משום שהימים מתארכים עכשיו, חזרנו לשעון קיץ, יש עדיין אור בדרך. הוא עמום כזה, של סוף ים ושקיעה. השקיעה מרגישה לי שונה כשהיא מלווה בנוף ירוק שבולט יותר ויותר ככל שאנחנו מצפינים. הכחול של השמיים שנהיה כתום עם נגיעות ורודות מתמזג אחרת עם העצים שרוקדים עם הרוח החמימה והנושבת. שירים שקטים ממלאים את האוטו. "בא מין השתיקה" של קובי אפללו ואחריו "יש בליבי כינור" של מאיה בוסקילה ואחריו "מיליון כוכבים" של עמית פרקש ועוד המון שירי יום זיכרון שאת כולם אני מכירה. פלייליסט די צפוי.
"חשבתי שמאיה תיסע איתנו." בסוף זה משתחרר ממני.
ליאם פותח את הפה לראשונה מאז השלום כשנכנסתי לאוטו. הוא נראה לי מהורהר מאוד ושקוע במחשבות שהעדפתי לא לדבר עד הרגע הזה.
"היא תצטרף מחר. אחרי המלחמה היא שיתפה פעולה עם עמותה בשם 'אלמנות בלי טבעת', נשים שאיבדו את בני הזוג שלהם במלחמה... בכל מקרה, באים אליה לדירה היום אנשים לשמוע על יונתן שם. היא בוחרת נכון." את סוף המשפט הוא די לוחש, אולי מפחד להרגיז אותי? ביממה הזאת אני לא אתרגז ולא אכעס לא משנה מה יקרה, אני מבטיחה כמעט נשבעת לעצמי.
"נשמע ככה." אני רוצה לרכך קצת את הנסיעה, ולכן לוקחת את היד המשוחררת של ליאם ועוטפת את כף היד שלו בשלי. היא קרה ממש למרות שהמזגן לא פועל בכלל. הוא בלחץ גם.
"נחנה את האוטו במתנ"ס שבמושב ונהיה נוכחים שם בטקס שהכינו. זה טקס כללי ובהמשך כמובן יזכירו את יונתן, החלל היחיד ושיישאר ככה מהמושב. אחר כך ניסע לבית של ההורים שלו לשים את הדברים ונמשיך איתם לערב שירי לוחמים בתיכון שהוא למד. זה כמה דקות הליכה מהבית שלו, לא צריך מכונית." ליאם מפרט את הערב, ואני מרגישה איך העור שלי מסתמר. בבית אני בדרך כלל צופה בערוץ הילדים ב"אח שלי הגדול" ומסתפקת בכך. כשהייתי בתיכון פחות התחברתי לקונפסט של השירה, ולכן נשארתי בבית אחרי השנה הראשונה. הוא מצביע על שילוט גדול עם שם המושב. "הגענו."

כשאני יוצאת בעקבותיו מהאוטו, אני מרגישה מכווצת בעיקר. לא, לא מהנסיעה שדווקא עברה בלי עצירה. אני מרגישה לא נוח, לא נעים, אבל מי מרגיש ככה ביום כזה?
השעון מראה שהשעה שבע ועשרה. יש עוד חמישים דקות לצפירה שפותחת בעצם את היום, אבל כבר בכניסה למתנ"ס יש התכנסות גדולה של אנשים. אני מבחינה במספר בנות עם שיער אסוף בצמה מגולגלת מתאמנות על צעדים אחרונים בריקוד שיציגו. הן לבושות בשמלות לבנות עם סרטים שחורים על הזרוע וכתם דם על צד השמאלי של בית החזה. אוי... זה מלחיץ. כשאנחנו מתקרבים לכניסה, אני מזהה שהשיר שלצליליו הם ירקדו הוא "לאורך הים" של עופרה חזה. אני ישר לוקחת לליאם את היד ומקווה שהוא לא יעזוב אף פעם, אבל הוא עוזב תוך שנייה כשמישהו עומד בדיוק מולו.
"אחי." הוא נותן לו חיבוק צמוד שכולל טפיחה על הכתף עם רעש. "אני שמח לראות אותך שוב. אתה לא מבין איך התבאסתי שטקס ההתרמה נפל דווקא על הנופש השנתי של העבודה שלי. כל כך רציתי להיות שם."
"אתה תהיה בחניכה, זה חשוב גם." ליאם ממהר להציג. "זה שימי, הוא גר כאן ובעצם גדל עם יונתן. שימי, זאת עופרי, בת הזוג שלי."
יש משהו ממש כבד בלומר בת זוג ולא חברה. אויש, על מה את חושבת, עופרי. אני לוחצת לשימי את היד ובפנים גוערת בעצמי להירגע.
"סיפר לך הכל?" שימי שואל אותי אמנם, אבל מסתכל על ליאם שמהנהן. "אמרתי לידידה שלי שעברה לגור בגבעתיים שתקפוץ היום בלילה לדירה של מאיה לשמוע. שלחתי לה את האיוונט שהיא פרסמה בפייסבוק."
ליאם מהנהן. "כן, גם אני שלחתי לידידות שלי מהלימודים. הרב הולכים לערבי שירה, מקווה שיבואו בכל זאת."
מישהי עם שיער חום חלק בתספורת קארה שגולשת לה מושלם ונעצרת לפני הכתף ניגשת אלינו. יש מצב שזו... "ליאם, הקדמת." היא עוטפת אותו בחיבוק.
"הנסיעה עברה חלק, לא היו פקקים בכלל," הוא משיב תוך כדי. "עופרי, תכירי, זאת נורית- אמא של יונתן. נורית, זאת עופרי."
הלב שלי מתחיל לפעום מהר כשהיא לוחצת לי את היד. "תודה שאת מכבדת בנוכחתך. שמעתי עלייך מליאם בערב ההתרמה, שעברת תאונה והיית בבית חולים. את בסדר?"
אני מהנהנת וזהו.
"אורן פה?" ליאם שואל אותה.
"הוא עוזר לחבר'ה מהתיכון עם ההגברה. כמו כל שנה, יש בעיות עם הסאונד ומי עם לא אב הבית של התיכון יהיה בשביל לעזור." היא נאנחת ופונה אל מישהי שמתקרבת אליה.
ליאם נכנס אל תוך המתנ"ס עצמו ואנחנו עוברים מסדרון ארוך מלא מדרגות עד שאנחנו עוצרים מול מדרגות. "האולם הגדול למעלה," הוא מסביר ועולה בדילוגים את המדרגות: שתיים-שתיים.
אני ישר מבחינה בתאורה צהובה על במה מעט חשוכה ושני מתבגרים עם אוחזים בבריסטולים שחורים עליה. זה מזכיר לי כשלקחתי חלק בטקס דומה בחטיבה ומאז הרגשתי שזה כבד עלי והעדפתי לשבת בקהל. אמא אמרה שלפחות נתתי לנועה דוגמא, והם הלכו היום לטקס שלה בבית הספר השכונתי.
קול גברי מאוד נשמע במיקרופון. "איי איי." ואז צליל צורם אוזניים ממיקרופון שלא עובד כמו שצריך. "טוב, נשתמש כל הטקס רק בזה, אין ברירה. אנחנו לא רוצים להרוס לאורחים את האוזניים."
ליאם מחפש מעין מגיע הקול, וכשהוא מוצא, הוא מתחיל להתקדם אליו בצעדים מהירים.
כשהאיש מבחין בליאם, הוא נותן לו מיד חיבוק מוחץ. "כמה טוב לראות אותך." הוא ממש מרביץ לכתף שלו, לא טופח עליה. שניהם כעת עוברים להסתכל עלי. "הבאת את החברה הפצועה?"
אני מבינה שליאם סיפר עלי בזמן שאני כעסתי עליו כשהייתי מאושפזת אחרי האופנוע שפגע בי בגללו... טוב, עופרי, די.
ליאם מגיע חזרה אלי אחרי משהו כמו עשר דקות שיחה צפופה בניהם. "זה אורן, אבא של יונתן," הוא אומר את שהנחתי. אנחנו יושבים באחד הצדדים באולם שלאט לאט מתמלא. מדי פעם אנשים אומרים לליאם שלום, הם אומרים גם לי, יותר נכון מהנהנים, ואני מחזירה הנהון.
מישהי שאני לא מכירה פותחת את הטקס על ידי הקראה של איזה שיר שכול, וכולם קמים בדקה לשמונה. הצפירה חודרת לא רק את האולם, אלא גם את הגוף האדיש שלי שמתמלא צמרמורות. אני חושבת על הסיפור של ליאם ורואה בעיניים שוב אותו שוכב שם על איזה שטיח בבית נטוש בעזה ומסתכל על השמיים. תוך כדי אני מגניבה מבט אליו. הוא עם עיניים עצומות ונושם נשימות עמוקות.
אחר כך יש את התפקידים הקבועים: אלה שנואמים, ריקוד, עוד נאום, ריקוד. אחר כך עולה לבמה מישהי צנומה עם שיער שחור פזור ארוך ומבט טיפה מפוחד.
"זאת אחות של יונתן, שרי," ליאם לוחש לי באוזן.
"עד שהשכול לא דופק לך בדלת, אומר לך 'ברוכים הבאים למסיבה' ונותן לך כוס משקה, כל הרעיון הזה ממש רחוק ממך. את מסתכלת על החוגגים את היום הזה מהצד ולא יודעת מה את מרגישה כלפיהם." היא רועדת, מרימה את המבט מהנייר אל היושבים בחדר. "בקיץ הקרוב יעברו כבר שלוש שנים מהלילה הזה בו חזרתי הביתה אחרי שבוע שלם בבית החולים רק כדי לנוח קצת. לא חשבתי שאתה תלך לנוח לעולמי עולמים. יונתן, אני זוכרת את היום הבודד כשהיית ער וסיפרת למאיה ולי הכי בקצרה מה ראית, מה קורה שם בפנים דרך עיניים תשושות ופצועות. אני חושבת עליו כמעט כל לילה, מנסה לראות אותו דרך העיניים שלך. לא האמנתי שזה יהיה הסוף, בסך הכל אמרו שעדיף שירדימו אותך כדי שתהיה פחות עייף. אולי לא הבנתי נכון את כל זה מנקודת המבט של ילדה בת 13. לא הבנתי שמה שקרה לך שם יגרום לזה ש... שנעמוד כאן היום ונדבר עליך ועל מי ומה שהיית, במקום שתישב לידי בקהל ותשכנע אותי להצטרף לבנות מהיישוב שרוקדות בטקסים ואני מתביישת..."
אני מחפשת את ההורים של יונתן בקהל. אני מגלה את שניהם בוכים. אני מסתכלת על ליאם. הוא דומע, אבל הנשימות שלו נשמעות אותו דבר בשבילי, הרי ראיתי אותו בוכה כבר.
"... אז היית, אתה עדיין בעצם, האח הכי טוב שיכולתי לבקש. לפעמים אני עדיין רצה לחדר שלך אחרי שאני מקבלת מאה במבחן במתמטיקה, ואז פתאום הכל נופל עלי. זו כבר השנה השלישית שאני לא בוכה לאמא ואבא שקשה לי ואתה יוצא מהחדר, מחייך את החיוך היפה שלך ושואל: 'למה אני פה, יא טיפשה? תביאי תביאי את המבחן' ואיך לא? אתה אוכל את התרגילים האלה בלי מלח. את החיים עצמם לא הספקת לאכול. אני שומעת בכל פעם מחברים שלך, שבאים לבקר, על הטיולים לדרום אמריקה והמזרח והנופים המדהימים. אני נזכרת כל הזמן שאמרת לי שכשתיסע גם אני אהיה חייבת להכין לך מדריך של ספרדית בסיסית..."
אני מאבדת את חוש השמיעה כשליאם מבין שזה בסדר לבכות וישר מחבקת אותו. הוא מניח את הראש שלו בין הידיים שלי. הקול של שרי מפסיק. היא כבר לא על הבמה. אין מחיאות כפיים. אני נזכרת בכיתה א', כשלימדו אותי שלא מוחאים כפיים בטקסים מהסוג הזה תוך כדי שאני ממשיכה ללטף לו את השיער.

"רוצה שאני אנהג?" אני שואלת את ליאם כשהטקס נגמר.
"לא, זה בסדר." הוא מנגב את העיניים שלו עם שרוול החולצה השחורה שלובש.
הבית של יונתן נמצא פחות מחמש דקות נסיעה מהמתנ"ס. כשהוא מחנה את האוטו צמוד למדרכה שממול, אני נתקפת חרדה. "אולי תישן אתה שם ואני אישן באוטו?" אני מציעה. אני נמוכה, אני אסתדר במושב האחורי.
"למה נראה לך?" כמובן שהוא לא מסכים. "הם כבר הכינו לנו חדר."
הוא לוקח מהמושב האחורי את התיקים של שנינו, ואני חוצה אחריו את הכביש. אנחנו נכנסים דרך שער אל גינה רחבת ידיים. שרי יושבת על הנדנדה ששם עם כוס מים ביד. "אמא מחכה לכם בפנים," היא אומרת לליאם.
"כתבת מאוד יפה." הוא ניגש אליה. היא קמה ונותנת לו חיבוק. "את באה לתיכון גם?"
"אני לומדת שם כבר." היא מסתכלת עלי. "איך קוראים לך?"
"עופרי," אני קולטת שאני לוחשת וחוזרת על השם ברור יותר, "עופרי."
"נו, ליאם, בסוף יש לך חברה." שרי מגחכת. "אמרתי ליונתן שזה יקרה בסוף שבוע האחרון שלו בבית. הוא סיפר בארוחת שישי על מלא בנות שהתחילו איתך במועדון ולא רצית אף אחת, זוכר את זה?"
ליאם צוחק לרגע. "כן, כן, אני זוכר. היית בררן ממש אז."
"אתה גם עכשיו." היא קמה מהנדנדה ומתקדמת לכיוון הבית, אנחנו אחריה. "את ממש יפה, שתדעי לך." היא עם הגב אלי, ואני מעדיפה לשתוק כי זאת הדרך היחידה להתמודד עם המבוכה.
הבית של יונתן מסודר מאוד עכשיו. יש תמונות שלו בסלון ועוד אחת לפני הכניסה למטבח. אמא שלו בדיוק מכינה חביתות וכשהיא רואה את ליאם ואותי נכנסים, היא מניחה את הצלחת הראשונה ביד שלי.
"זה יום זיכרון, לא צום. תאכלי." היא מחייכת אלי חיוך מלא עצב. זה מדהים איך אפשר להבחין בהבעות פנים כאלו רק דרך זוג עיניים מבריקות.
לא נעים לי להגיד לה שאני בכלל לא רעבה. ליאם לוקח את הצלחת השנייה, מניח את התיקים בסמוך לשולחן ומסמן לי עם העיניים לשבת לידו. "מתי ערב שירי הלוחמים מתחיל?"
"ברבע לעשר ההתכנסות." נורית פותחת את המקרר. "מה אתם רוצים לשתות?"
"אני מרגיש פה בבית, את רצינית?" ליאם קם תוך שנייה ומוזג לי ולו כוסות נסטי.
אני מסתכלת על השעון. כמה דקות לתשע ורבע. אני מכניסה את האוכל לפה ומנסה לא לחשוב. זה קשה מדי.
כשהדלת נפתחת, אורן נכנס ומיד שוטף ידיים. "שיהיו בריאים שם הילדודס, לא מצליחים להסתדר עם התאורה והגברה לבד." הוא מחפש את המגבת. נורית מושיטה לו אותה מיד. הוא בכה גם. הדיבור שלו קצת חנוק. "נו, ליאם, מתי הטיסה שלך?"
"עוד פחות משבועיים."
עכשיו בכלל אין לי תיאבון. אני מרגישה שאני על סף כניסה להתקף חרדה. הבטן שלי מתהפכת, אני רועדת, אני מרגישה בחילה ושיעול מחניק יוצא ממני. אני מנסה לנשום עמוק, כי זו הדרך היחידה להתמודד עם דבר כזה. אני לא יכולה לחזור הביתה, למיטה שלי, על אף שזה מה שהכי ירגיע אותי. הריח של שמן הטיגון גורם לי לקום מיד ולשאול איפה השירותים.
"תיכנסי כבר לחדר השני מימין בקומה השנייה." נורית מצביעה על המדרגות. "החדר שאת וליאם תשנו שם. יש בפנים שירותים ומקלחת."
אני לוקחת את התיקים של שנינו ומוצאת את החדר די בקלות. האור בו כבר דלוק ואכן יש בו שירותים ומקלחת. אני שוטפת פנים, מכריחה את עצמי להירגע ויושבת על המיטה הנפתחת ששמו עליה סדין זוגי. ליאם מופיע אחרי כמה דקות.
"את בסדר?"
אני מרימה את הצוואר אליו. "קצת קשה. אני מרגישה לחוצה, כמו התקף כזה. אני במקום לא מוכר בכלל וחווה תחושות שאני לא מרגישה, יהיה בסדר."
הוא עכשיו יושב לידי, מניח את ידו על הגב שלי והאצבעות שלו כאילו מעסות את בדיוק איפה שתפוס מהלחץ. "נחתוך מערב השירה מהר, אל תדאגי."
אני מהנהנת. אנחנו יורדים חזרה לסלון. הטלוויזיה שם דלוקה על אחד מערבי השירה באמת. "נלך?" נורית שואלת את אורן, שקם מהספה וקורא לשרי לבוא.
"תומר יבוא מחר רק?" שרי שואלת את נורית כשאנחנו יוצאים חזרה אל הרחוב. אני הולכת אחריהם בדממה ותוהה מי זה תומר (בהמשך יתגלה שנורית היא הנישואים השניים של אורן ויש לה ילד מהקודמים שגדול מיונתן בשלוש שנים. במילים אחרות, לשרי יש עוד אח למחצה, בגלל זה הנאום שלה היה מובן. ).
"כן, הוא לא יכול היה לצאת מהעבודה מוקדם היום, הרי עובדים עד שבע בחלק מהמשרדים כרגיל ומחר יוצאים מוקדם לטקסים או לא עובדים בכלל."
ליאם ואני הולכים צמודים, היד שלו סביב הכתף שלי. אני נצמדת למילה שלו שנהיה שם מעט זמן ו... זה לא קורה.

שימי וליאם משלימים פערים של שנה תוך כדי שהשירים מתנגנים. הכיסאות שלנו די רחוקים מהחצר, שם נמצאים מאות התלמידים. אנחנו חוזרים לבית של יונתן בסביבות אחת בלילה, וליאם מכין לעצמו סנדוויץ' עם גבינה צהובה ושואל אם אני רוצה גם. אני שואלת איך יש לו תיאבון ולא ממש זוכה לתשובה. אנחנו בשקט בעיקר. הרעש היחיד הוא הלעיסות של ליאם. הבית חשוך. המשפחה של יונתן הגיעה לפנינו והלכה לישון. השירה הסתיימה באחת עשרה וחצי, אבל ליאם ושימי נשארו לדבר שם.
אני כולי צמרמורות מהתמונות של יונתן ועומדת לעלות למעלה כשליאם שואל אם אני רוצה לראות את החדר שלו.
אנחנו יורדים ליחידה שנמצאת במקום מרתף. ליאם מצביע על הדלת שבהמשך. אנחנו לא מדברים עד שהוא מדליק את האור שם ו...
"כל פעם כשאני כאן אני נדהם מחדש איך אמא שלו שומרת על הכל ככה, כמו שהוא השאיר." הוא עומד בכניסה לחדר. אני לידו. החדר לא כזה גדול, אבל כן מסודר. מאוד. המיטה נראית כאילו באמת לא ישנו עליה כמעט שלוש שנים. המצעים מתוחים מדי. יכולתי להמשיך לעכל את הדברים שיש כאן, אבל אני מסתובבת ישר ולוחשת, "אני עייפה. עבדתי היום, אל תשכח."
אנחנו עולים לחדר, ואני מחליפה לפיג'מה בזמן שליאם מצחצח שיניים. אני מרגישה מפוחדת ומחכה שיגיע כבר לישון לידי ויחבק אותי. כשהוא עושה זאת, אני מרגישה בטוחה יותר.
"את ישנה עם הדוב?" הוא לוחש לי באוזן כשרואה באיזה צעצוע אני אוחזת.
אני עונה בעיניים עצומות, "כן, אבל אני חושבת שהוא רוצה לטרוף אותי גם. תגיד לו שלאכול עופרים זה לא טעים, טוב?"
הוא נותן לי נשיקה בכתף ואז עוד אחת בצוואר. "הוא לא יעשה לך כלום, אני מבטיח."

ליאם ואני מתעוררים מסובכים בתוך המצעים הפרחוניים. אה, אני נזכרת די מהר איפה אני.
"מוקדם," אני אומרת לו כשהוא מתמתח. הטקסים מתחילים לקראת אחת עשרה ועכשיו בקושי שמונה.
"כן, אבל לא נעים לישון." הוא מזדקף. אני מניחה את הראש על החזה שלו עד שהוא אומר שהוא צריך פיפי.
אני מרגישה כמו רוח רפאים כשאנחנו יורדים למטה ורואים את סידורי הפרחים בדיוק מגיעים. ההורים של יונתן כמעט לא מדברים איתנו. אני חושבת שחוץ מלומר לי 'מתוקה, אם את רעבה יש במקרר בלינצ'ס', היא לא אמרה לי שום דבר. אנחנו עולים חזרה לחדר כדי לקחת את התיקים ונוסעים לבית העלמין. בדיוק כשאני יוצאת מהמכונית, מאיה מחנה את האוטו שלה בצמוד לשלנו.
ליאם מבחין בה כמעט שתי דקות אחריי כי הוא עסוק בנייד שלו. אני בוחנת את הלבוש שלה: חולצה לבנה טיפה רחבה בצדדים ומכנס מחויט שחור. היא עם תיק גב סגול ומשקפי שמש ענקיים באותו צבע על הפרצוף.
"שמת קרם הגנה אני מקווה." המשפט הזה שלה היה זה שהעיר אותו לכך שהיא כאן.
"איזה." הוא נותן לה חיבוק ואז נשיקה שעושה קול על הלחי. "איך הייתה הנסיעה? ואתמול?"
אני מקשיבה להם בדממה ונכנסת איתם לחלקה הצבאית הירוקה שבעצם יש בה רק קבר אחד. מאיה מתיישבת בשורה השנייה בכיסאות, וליאם בדיוק מאחוריה בשלישית. אני לידו.
יש משהו מאוד עצוב בלראות את המצבה ולהבין שעשיתי לליאם באמת דרמות לשווא להתחשב בכך שיונתן מת. לאט לאט הכיסאות מתמלאים. ליאם מכיר לי בחורים ששירתו איתו בצבא, אני לא מסוגלת לזכור כל כך הרבה שמות ופרצופים. ואז צפירה. קמים. אני ממש בוהה בקבר של יונתן עמוס הזרים בזמן שכולם סביבי נושמים נשמות מהולות בבכי. לכולם כאן יש זיכרון אישי ממנו חוץ מלי ככל הנראה.
מתח יריות הכבוד שלאחר מכן מעיף בקולי קולות את הציפורים שעל ראשי הברושים כאן. אני צופה בהם מתרחקים מאיתנו כשתפילת יזכור מתחילה.
ליאם מחזיק יפה עד ההספד של מאיה. ואת האמת? גם אני לא מצליחה להישאר אדישה אליו.
"כל שנה בתקופה הזו, כשאני יודעת שאני צריכה לכתוב את המכתב השנתי בשבילך, ולא, אני לא מוכנה לקרוא זה הספד, אתה יודע מה אני עושה? אני הולכת לשבת על הדשא, בדיוק באותו המקום, בפארק הירקון ומעלה בראש את השיחה שלנו על מה נעשה בהמשך החיים. מבחינתי זאת כמו רשימה כזו שהשארת לי, לא צוואה. אז אני לומדת, עזבתי את הבית של ההורים ובאמת עברתי לגור בתל אביב כמו שתמיד רציתי והנה מה שחדש: אני טסה השבוע לניו יורק. כן, לטיול הזה שהבטחת לי שנטוס ביחד. מי שלא מכיר אותך מספיק טוב, לא יודע כמה חיית טיולים אתה. אין פלא שנקדיש את הזכר שלך בשביל מטיילים בקרוב. הכל כבר היה די כתוב: איך נטוס ביחד ונטייל בתפוח הגדול, איך תמשיך משם לדרום אמריקה... רק המוות שלך לא היה כתוב. אולי כן למעלה, לא במציאות שלנו.
כשהרופא שטיפל בך אמר לנו שהגוף שלך נחלש מהפצעים והוא לא יכול להבטיח שתתעורר, התחלתי להכין את עצמי לפרידה. עכשיו בטח תשאלו: מה, איזו חברה עושה את זה? אז סליחה שאחשוף קצת, ממש קצת, מהשיחה האחרונה שלנו. הפרידה שאתה אמרת לי שמרגישה שתקרה. השבעת אותי לא לספר להורים שלך שאתה פשוט סובל מהכאבים וגם אם תבריא, אתה לא תהיה אותו דבר (אני מבינה בדיוק על מה היא מדברת, האח התאום של הדוב היה מגיע אליו). ניסית לחייך אלי למרות שהיית תשוש ואחד הדברים האחרונים שאמרת לי היה: "שלא תחשבי על לוותר על ניו יורק". אני חשבתי וגם אמרתי לך: "ברצינות? זה מה שחשוב עכשיו?". אז מה ענית? "את תטוסי, שמעת? גם אם זה יהיה בלעדיי. את חייבת". ו'החובה' הזאת תתגשם. ופתאום אני מבינה שאחריה אני אשאר בלי שום דבר שאמרת לי לעשות. הרי דיברנו על לימודים, על לגור בתל אביב ועל הטיסה. אז מה עכשיו, יונתן?" היא מתחילה לבכות. "מה עכשיו? בשלוש השנים האלה החזקתי בעיקר בזכות הרשימה הזאת ואמרתי לעצמי שאני מקיימת את מה שאתה לא. עכשיו, כשהרשימה הזאת לקראת הוי האחרון, אני בעצם אצטרך להשלים סופית עם האובדן שלך, עם זה ש... שאתה רק בלב, בראש, בעיניים, בכל מקום בגוף שלי. אני עוד רואה אותך, עוד מריחה אותך, עדיין זוכרת איך זה לגעת בך. ואתה חתיכת שקרן, שתדע, כי באותה שיחה אמרת לי: 'את תמשיכי הלאה, הזמן יעשה את שלו אם אני אמות' ואמרת גם שאתה מעדיף למות מאשר לחוות עוד גיהנום. סליחה שאני משתפת. הרגשת את זה מגיע, אז למה לא נתת לי עוד משימות?
"לפעמים אנשים מספרים לי שהם חולמים עליך. כשעליתי לקבר שלך ביום ההולדת ביקשתי ממך שתבוא לי בחלום כבר, ואולי תגיע גם המשימה הבאה. זה קרה באותו לילה. זה לא באמת היה חלום, המוח שלי שחזר את אחת החתונות שהלכנו אליה ביחד. התבדחת שם אחרי שהחתן פספס את הכוס בפעם הראשונה, שאתה מת להיות באותו מעמד רק כדי לבדוק כמה הוא מלחיץ. וכן, זה באמת קרה במציאות. בחלום אבל היינו לבד, רק שנינו שם באולם. אתה הצבעת על החופה, אבל לא עלית איתי למעלה. התעוררתי בוכה ולא הבנתי למה המוח שלי בחר לעלות דווקא את הזיכרון הזה. ואז הבנתי מה המשימה הבאה: 'את תמשיכי הלאה'. ומה אם אני לא רוצה, יונתן? מה אם אני מפחדת כמעט כל לילה כשאני הולכת לישון שאני מתחילה לשכוח? מה אם בשנה הבאה כשאשב שוב כאן על הדשא, הכל יתעמעם יותר כי עוד זיכרונות יצטרפו וידחקו את הישנים? אני לא רוצה להיות מאלה שמשתמשים ביום הזיכרון כתזכורת, אבל אני כן רוצה לכבד את הבקשה הזו שלך 'תמשיכי הלאה' הזה, גם אם לפי התכנונים שלנו הגעת לגיל 24. אתם בטח שואלים מה יש בגיל הזה, בשנה הזו, שגורמת לי לפחד מהבקשה שלך. אמרתי לך, סתם בתור בדיחה, ביום ההולדת ה-19 שלי, שאנחנו מכירים כבר חמש שנים. לא באמת סופרים את תקופת החטיבה והתיכון. אז אמרת לי 'זה חצי הדרך לעשור, כשנהיה בני 24 נתחתן'. ואז פתאום הכל התחבר. החלום, הבדיחה הזאת... אז חגגתי לך 24, לא באולם אירועים, לא כשאני לבושה בשמלה לבנה ואתה בחליפה, אפילו לא במסעדה או בדירה שהיינו אמורים לגור בה ביחד. חגגתי לך פה, על הקבר. ביחד ובנפרד, כשכנראה באמת שני עולמות מפרידים בנינו, אני לא יודעת. אני כן יודעת שכל שנה מחדש זה לא נעשה קשה יותר כמו שחשבתי, אלא רחוק יותר, ואני מחייה אותך כל פעם מחדש כדי שלא תיעלם לי ותהפוך להיות 'מישהו שהכרתי פעם ומת במלחמה' תוך כדי שכל יום אצלי מתחוללת מלחמה על החיים שממשיכים מול אלו שהיו לנו ביחד וכבר לא."
וכאן מאיה מסיימת. ליאם כמובן בוכה, אבל בכי מאופק כזה. הוא מחזיק לי את היד לאורך כל הטקס. גם כשאמא של יונתן נואמת. הנאום שלה קצר בהרבה, כמה משפטים שהוא בנוף כל הזמן וכמה קשה שהיא מקבלת כדור ישר ללב מהמציאות שהוא בעצם הלך. חלל. כשהטקס מסתיים, אני מתרחקת ונותנת לליאם לדבר עם החברים שלו מהצבא. אני קולטת את מאיה צועדת אלי עד שהיא ממש מתקרבת ועומדת מולי. אמרתי שזה לא יום לריב ולכעוס, זוכרים?
"ראיתי את הציור שלך." היא עם טישו מקומט ביד ומקרבת אותו מחדש לאף שלה. "את ממש מוכשרת."
"תודה," אני ממלמלת. "אמרת שם... אמרת שם דברים יפים."
"המציאות לא יפה. גם האמת לא." היא עדיין עם משקפי השמש אז אני לא יכולה לראות את העיניים שלה. "אני באמת מפחדת מהיום שאשכח אותו."
אני רוצה להגיד לה משהו, אבל ליאם בדיוק מגיע ועומד בין שתינו. הוא מחבק את מאיה. "אני מרגיש בדיוק כמוך עם הפחד הזה לשכוח."
היא נצמדת אליו ממש ומתפרקת בבכי על הכתף שלו. "אני כולי מפוחדת."
"גם אני, מה נראה לך?" להפתעתי, הוא ממש מצמיד אותה אליו ומלטף לה את השיער. "ארזת?"
"כן. אתה?" היא מרימה את העיניים אליו. הוא נותן לה נשיקה במצח, בדיוק כמו שהוא נותן לי.
אני עומדת שם בצד, אפילו מעט מתרחקת מהם, צופה בהם צמודים זה לזו ולא יודעת איך אני מרגישה.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 11 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מתי פרק?!?!?!
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
עובדת על זה
הגב
דווח
guest
מאיה נוסעת איתו לחו"ל?????
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 106
להילחם בשבילו- פרק 106
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 105
להילחם בשבילו- פרק 105
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
אימה
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
מאת: Nizan Zarotski
"דילמת החייל״
"דילמת החייל״
מאת: דוד חגולי
לשכב מתחת לפסי רכבת
לשכב מתחת לפסי רכבת
מאת: Nizan Zarotski
״עובדי חברת החשמל - אתם רצחתם את סבתא שלי!״
״עובדי חברת החשמל - אתם רצחתם את סבתא שלי!״
מאת: דוד חגולי
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
תקועה- פרק 39
תקועה- פרק 39
מאת: Lee B
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay