כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 2

מגע אסור 21

אני לובשת על עצמי את החולצה והוא בקושי מסתכל עלי, לפתע הוא הולך לחדר לוקח במהירות את צרור המפתחות שלו ושתי קסדות "בואי"- הוא אומר במהירות. "מה? , מה נסגר?" אני כבר צועקת ודמעות יורדות לי מהתסכול. עומר:"אני מצטער, בואי... אני אסביר בדרך..." "תסביר לי עכשיו, אם לא אני לא זזה!" עומר:"פאק אני דפוק, אם קרה משהו את לא תסלחי לי כל החיים... בואי... !" "מה? עומר תדבר עכשיו!" עומר:"המצב של אבא שלך כנראה היתדרדר... אסתר התקשרה אבל לא רצתה להדאיג אותך אז היא ביקשה שבנתיים לא אספר כי המצב עוד לא ידוע.."

אסתר סגרה את השיחה ב :"אל תעיר אותה. אני ורועי כאן... עוד אל תספר לה שום דבר, המיסכנונת הזו עברה היום יותר מידי"
למה היא אמרה לי את זה,
למה היא השאירה אותי בסיטואציה הזו שאני יודע משהו שכל כך משמעותי לה וביקשה ממני לא לספר.
אני מבין מה היא אומרת, אני מבין שהיא לא רוצה להעמיס עליה עוד...
כמה היא עוברת...
כמה היא עוד תעבור.
אני מחבק אותה חזק אלי
לא יכול לחשוב בכלל על לחזור להירדם.
מתבונן בה, בפרצוף השליו הזה שנדבק לה, והיא כל כך עדינה כשהיא ישנה...
ככה אני רוצה שהיא תישאר, רגועה ושליוה, נינוחה, צוחקת..
כשהיא בוכה ונשברת אני מרגיש שאני מתמוטט מבפנים,
פיזית כואב לי בגוף כשכואב לה.
מוכן לספוג אלי את כל המכאובים שלה אם זה יבטיח לי חיוך על פניה.
מלטף את ראשה בריפרוף עדין מקווה שהיא חולמת עכשיו חלומות טובים.
מקווה שהיא חולמת שאני שם,
שאני טוב לה,
מקווה ששמח לנו יחד בחלום,
ושהוא לא חוזר להפחיד ולאיים עליה.
מתריסי החלון נכנסו כבר קרני שמש ראשונות של יום חדש
הבטתי בארון בחדרי והכתה בי תחושה כמו שלא הרגשתי הרבה זמן, דחף לעשות משהו שכבר לא עשיתי שנים.
שחרית.
רחלי-
זזה על המיטה מתוך שינה כשעיניי עוד עצומות, אני מנסה להרגיש בעומר.
מתמתחת לאורכה ולרוחבה של המיטה בניסיון למשש ולהרגיש את גופו, כשלא הרגשתי בנוכחות גופו לידי פקחתי לאט את עיניי
ולמולי נגלה הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי..
המחזה המרהיב ביותר שידעתי..
נשמתי נעתקה באותה השניה
ואני יכולה להישבע שלרגע נעצר גם ליבי.
משפשפת את עיניי כדי לראות שאני לא חולמת,
משפשפת שוב רק לוודא,
פוקחת שוב חזק את עיניים
מאושרת לגלות שזה לא חלום. עומר שלי.
עומר מניח על זרועו השמאלית את תפילין היד מהדק בודק במרווח שתי אצבעות את המיקום המתאים ומלפף סביב זרועו כלפי מטה.
את תפילין הראש ממקם מעל המצח על שיער ראשו במדוייק ומהדק.
המראה הזה, של עומר שלי עומד במרכז החדר מניח תפילין
גורם ללב שלי לדפוק בחוזקה.
כמות האהבה שאני מרגישה לגבר הזה באותם רגעים...
הזכות שאני מרגישה,
זכיתי ברגע המדהים הזה,
זכיתי בגבר המדהים הזה. עומר הוא הגבר שלי והוא הגבר הכי מושלם בעולם.
כמה כוחות הרגע האחד הזה נותן לי,
אני מחייכת לעצמי כשחודרות אלי מחשבות טובות, תחושות טובות..
יש עוד תקווה, יש עוד טוהר בעולם, יש עוד צדק וחמלה...
יש דבר כזה שנקרא אהבה.
תחושה שאת הנקודה השחורה הזו שנקראת עוזיה אני יכולה לשים מאחוריי.
אפילו בלי בעיה, אני אזקף את גבי ואעמוד מול זה חזקה,
אני אהיה בטוחה בעצמי ובטוחה במה שקרה,
בטוחה ב"חפותי", אני לא אשמה במה שקרה לי..
אני לא עשיתי צעד פסול
אלוקים שלי, אתה יודע שלא התכוונתי לעשות צעד פסול.
הפנתי אליך את 'גבי' ונתתי 'סטירת לחי', זאת התחושה שלי.
אבל הדרך אליך, לעולם שלך, לעולם טוב,
לעולם שאנחנו שלמים בו בתור הבני אדם שאנחנו,
שלמים באמונה אליך...
בשביל להיות שלם באמונה אליך אבינו שבשמיים צריך לעבור דרך...
לפעמים היא תלולה, מפותלת, עם עליות וירידות... שאלות ותהיות, קטונתי לתהות ולשאול שאלות כאלה, אך לפעמים אתה עובר דברים בדרך שזה בלתי נמנע.
הדרך אליך שונה אצל כל אדם...
יש אנשים שמוותרים על המסלול אליך,
יש אנשים שבוחרים לרדת מהשביל... לסטות מהדרך..
ויש שבוחרים להיות רק בדרכך בלי להתבונן לצדדים כל החיים.
אני עוד לא יודעת מה אני,
אני יודעת אבל שאני עדיין מאמינה בך,
ותמיד אאמין.
מתישהו בטח אחזור לשביל, לדרך אליך...
ואחזור לעשות הכל באמונה שלמה.
אני מחליטה להתיישר ולהתיישב על המיטה,
ישיבה מזרחית, נשענת אחורה על ידיי, מתבוננת בעומר.
המבט שלי לא יורד ממנו אפילו לשניה אני מהופנטת למראה המרהיב הזה מולי.
הוא קלט שקמתי, זווית הפה שלו מעט עלתה מעלה כששפתיו המשיכו וקראו את התפילה.
הוא עדיין שקוע ואני רק עוצרת את עצמי מלקפוץ ולהסתער עליו מהתרגשות. אני מחכה באיפוק וסבלנות עד שיסיים.
אני יכולה להישבע שהוא הגבר היפה ביותר בעולם
כשקרני השמש פוגעות לו ישירות בגוון הכחול של עינייו.
עומר נוגע בתפילין הראש ונושק ליד מספר פעמים
ולאחר מכן מתחיל להתיר את הליפוף.
אני כבר לא מסוגלת להחזיק את עצמי,
מתקרבת לקצה המיטה נעמדת על ברכי ומתרוממת כלפיו...
עומר:"איך ישנת יפה שלי?"
"ישנתי טוב"
שולחת את ידיי קדימה מסמנת לו להתקרב אלי..
חצי מחייך וחצי מודאג הוא אוחז בשתי ידיי ומאפשר לי להצמיד אותו אלי.
"איך ישנת?"
עומר:"אחלה"- הוא אומר ואני לא כל כך מאמינה.
"מה..."- אני מנסה לשאול סופר בעדינות, ולא כל כך יודעת איך להתחיל לשאול.
עומר:"סתם, התחשק לי"
אני עוברת באצבעותי על שני צידי גופו, עוברת כמו במסלול על הזרועות המפוסלות עד הצוואר ואז טיפה עוברת על החזה... מלטפת את זיפי פניו המחוספסים באגודליי, על הלחי על המצח שלו, מכניסה את אצבעותי בתוך שיערו הנעים.
"אמרתי לך פעם כמה אתה נראה טוב?" - אומרת ומשחררת נשימה עמוקה.
עומר:"את לא רוצה להמשיך לישון? עוד מוקדם.."
"אני כבר עירנית לגמרי"- מעבירה את אצבעותי על שפיו ובמקביל נושכת את שלי.
עומר:"אני הולך לעשות קפה, בא לך?"
"קפה יהיה נחמד..."
עומר מתרחק ממני ויוצא מהחדר לכיוון המטבח.
אחרי מספר שניות שאני נשארת באותה פוזיציה חושבת על הסיטואציה שקרתה פה הרגע אני מבינה שקרה משהו, שמשהו חשוד מרגיש לי מוזר בהתנהגות שלו, אני קמה מהמיטה והולכת אחריו למיטבח.
שתי כוסות זכוכית כבר מונחות על השיש, כוס אחת קטנה עם כמות גדולה של קפה שחור
ועוד כוס זכוכית גדולה לנס קפה שלי.
אני נצמדת אליו מאחור חזק, מחבקת אותו, מחזיקה בחזה השרירי שלו מניחה את ראשי על גבו מסניפה אותו ומצמידה הכי חזק שאני יכולה.
"מה יש?"- אני לוחשת בעדינות.
הוא מוזג את המים הרותחים לכוסות, לי הוא מוסיף חלב מערבב לי ולו ומסתובב אלי,
יותר נכון מנסה להסתובב אלי
כי אני עדיין לא התנתקתי ממנו, שיחררתי קצת מהאחיזה ההדוקה ואיפשרתי לו להסתובב במקום.
עכשיו הראש שלי מונח על החזה וידיי מחבקות את הגב. חזרתי לחבק חזק.
"זהו, אני דבוקה!"- הצהרתי.
עומר נושק לי על הראש :"קחי מאמי שלא יישפך.."
אני מרימה אליו את הראש :"מה קרה מאמי?"
עומר:"הכל טוב יפה, סתם עייף. שבי..."
אני משחררת ממנו ופרצופי לובש מבט לא מרוצה,
לוקחת את הקפה ברוגז ומתיישבת בכיסא בפינת אוכל.
הוא מתיישב לאט בכיסא מולי.
"אז למה לא המשכת לישון... ?"
עומר:"לא יודע, לא הצלחתי" - הוא משפשף את עינייו ולוקח שלוק מהקפה.
"תחכה זה עוד רותח!"
עומר:"מה זה שווה אם זה לא רותח... קפה שותים רותח"
"אני חייבת לחכות קצת שיתקרר.."
מבטו של עומר נעלם לי והוא בוהה בכל מיני דברים באוויר..
שתיקה מוזרה מתרחשת באוויר.
אני מסתכלת עליו במבט חודר,
מחכה רק שיפנה אלי את מבטו, שישים לב אלי.
"עומר!" -אני אומרת אחרי כמה שניות של התעלמות מוחלטת.
עומר:"מה, מה יש?"
"מה יש לי? מה יש לך..."
עומר:"אמרתי לך, כלום."
"אתה חושב שאני קונה את זה? זה שאתה בוחר להגיד לי, 'כלום' זו בעיה שלך... אבל אל תשב לי ככה על הבוקר עם הפרצוף תחת הזה ותתעלם ממני."
עומר:"כולה בן אדם עייף על הבוקר! , מה קרה... ?"
"מה נסגר איתך? ממתי אתה מדבר אלי בצורה כזאת?"
הרגל שלו קופצת במהירות מתחת לשולחן.
אני שולחת את ידי למעל לברכו ומניחה אותה עליה.
הוא מיישיר אלי מבט ואני משאירה את עיניי בתוך עיניו...
מלטפת את הרגל מרגיעה את הרעד.
עומר:"נו..."
"נו מה?"
עומר:"קמתי מתוסכל היום, כי אין לי עבודה כבר כמה חודשים...
מאז שהשתחררתי אני נהייתי עצלן, אני חייב למצוא עבודה."
"בגלל זה אתה ככה?"
עומר:"כן, אני כבר משתגע מלא לעשות שום דבר... כאילו עשיתי עבודה פה עבודה שם בקטנה אבל אני צריך להתחיל לחשוב באמת על עבודה או אולי אפילו לימודים..."
"לימודים?"
עומר:"כן, מה, למה לא... אני לא נראה לך אחד שיכול ללמוד?"
"אני מאמינה שמה שאתה תרצה אתה יכול לעשות ולהשיג."
עומר:"אני עוד צריך קצת לחשוב על זה לעומק אבל כבר צריך להתקדם..."
"גם אני את האמת כבר צריכה להתחיל לעבוד.
רק שהגעתי לאסתר הבטחתי לה שאתחיל עבודה חדשה... איזה עבודה ואיזה נעליים..."
עומר:"יש לנו חתונה..."- הוא אומר את זה והמבט שלו מתרכך קצת.
אני קמה מהכיסא ומתיישבת עליו.
רוצה להרגיע את הרוחות שהרגשתי שקצת סערו.
"יש לנו חתונה..." מחייכת אליו חיוך גדול. "בגלל זה אתה לחוץ?"
עומר:"מה, מהחתונה? מה פתאום..."
"חשבת איפה בא לך?"
עומר:"החלטה שלך יפה שלי, אני לא מבין בזה... אבל אני צריך להתחיל להכניס קצת כסף בשביל להגשים לך את החלומות שלך..."
"אני לא רוצה משהו גדול..."
עומר:"אז מה תירצי?"
"משהו אינטימי, קטן... לא אוהבת שואו גדול.. הכי נקי שיש..."
עומר:"אז זה מה שיהיה יפה שלי" -עומר לוקח שלוק אחרון מהקפה ומניח את הכוס על השולחן.
אני מנצלת את ההזדמנות שהוא מתכופף להגניב לו נשיקה על השפתיים במהירות.
"מי קם רגזני היום?"
עומר:"אני לא..."
"אז תנשק אותי!"
עומר:"דיי מאמי..."
"טוב, דיי..."-עונה לו באותו טון שהוא הגיב לי.
אני מנסה להעביר נושא ולשחרר אותו בכל דרך אפשרית..
"אני רוצה גם שלא יהיו הרבה אנשים, קהל מצומצם, ההורים שלי, אחים ואחיות שלי, משפחה קרובה, את הצד שלך.. חברים שלך."
עומר מתיישר בכיסא ומקשיח את גופו :"אין צד שלי."
אני קולטת מה אמרתי וקופאת במקום ממבוכה וחוסר אונים.
דפוקה, מה את מנסה בכוח... את עושה רק גרוע יותר.
"מצידי נהיה גם רק אני ואתה בבית כנסת עם רב ועדים."- אמרתי לו אחרי כמה שניות של מחשבה, את האמת שזה גם משפט נכון.
מצידי באמת שנהיה רק אני והוא, הוא העיקר שלי.
עומר:"עזבי, באמת תשחריי, הכל בסדר.." -לא יכולה יותר לאכול את ההתחמקויות האלה ממנו, זה מוציא אותי מדעתי... גם לא מעניין אותי שהוא אומר לי לשחרר..
"דיי, עומר! בבקשה אל תיתן לי להתחנן אליך, תדבר איתי...
אני לא רוצה הכריח אותך אבל תבין אני רוצה להיות פה בשבילך!
גם אני פה בשבילך לכל דבר שקורה לך, אני רוצה שתרגיש בטוח איתי כמו שאני מרגישה איתך... כמו שאתה גרמת לי להרגיש בטוחה איתך.. ככה גם אני רוצה שתהיה כלפיי",
מרוב שלקחתי את זה כל כך אישי ורגשי הרגשתי את עצמי כמעט בוכה מולו שוב.
עומר מסתכל בי כשהוא שומע את הקול השבור שלי מבקש ממנו לבטוח בי,
עומר:"אל תיפגעי ממני, זה ההיפך יפה שלי אני מבטיח לך. אני בטוח בך ואני סומך עלייך... אל תחשבי לרגע שלא.. אל תיפגעי, לא לבכות..."
"אז מה קרה הבוקר?"
עומר מסתכל עלי במבט כואב,
"למה אתה לא מסוגל לנשק אותי?"
עומר תופס לי בעורף בעדינות, ומצמיד את שפתיו אלי...
נושמים בכבדות אחד את השני כשהלשונות של שנינו מתערבבים
לנשיקה כואבת, מלאת תשוקה כמו תמיד אך גם מלאת תיסכול וכאב.
מתנתקת ממנו רגע לשאוף אוויר וראשי נמשך לאחור
כשהוא אוחז בשיערי.
גבי נשען על השולחן ואני ישובה עליו בפיסוק.
אני מרימה את הראש והמבט הממוסטל שלו נגלה מולי,
עומר:"שבחיים לא תחשבי יותר שאני לא רוצה לנשק אותך... אל תבכי ממני.. אני אוהב אותך"
אני מחזיקה בחולצתי ומושכת אותה מעל לראשי בפתאומיות,
עומר נשען בכל גופו על הכיסא, ידייו שמוטות לצדדים, מביט הצידה. עומר:"אני לא יכול..." הוא אומר בקול מחזיק במותניים שלי ומרים אותי מרגליו. אני לובשת על עצמי את החולצה והוא בקושי מסתכל עלי, לפתע הוא הולך לחדר לוקח במהירות את צרור המפתחות שלו ושתי קסדות "בואי"- הוא אומר במהירות.
"מה? , מה נסגר?" אני כבר צועקת ודמעות יורדות לי מהתסכול.
עומר:"אני מצטער, בואי... אני אסביר בדרך..."
"תסביר לי עכשיו, אם לא אני לא זזה!"
עומר:"פאק אני דפוק, אם קרה משהו את לא תסלחי לי כל החיים... בואי... !"
"מה? עומר תדבר עכשיו!"
עומר:"המצב של אבא שלך כנראה היתדרדר... אסתר התקשרה אבל לא רצתה להדאיג אותך אז היא ביקשה שבנתיים לא אספר כי המצב עוד לא ידוע.."
הוא פותח את דלת הבית בזמן שמיהרתי לחייג לאסתר,
אנחנו מהר סוגרים את הדלת מאחורינו רצים במורד המדרגות
ומגיעים לאופנוע, קסדה לראש שלו קסדה לראש שלי ועלינו.
אסתר לא עונה לי, אין מענה.
אני לא יושבת צמודה אליו על האופנוע, להיפך, אני הכי רחוקה שאפשר, יושבת בקצה האופנוע ואוחזת בתחתית המושב,
רק רוצה שיגיע כבר, הכי מהר שאפשר.
דמעות מתמלאות לי בתוך הקסדה.. זה מעצבן.. למה הם חושבים שהם מסתירים ממני כזה מידע למה שהם יסתירו ממני כזה דבר על אבא שלי, הוא אבא שלי!
חושבים שהם מגנים עלי? זה להגן עלי?!
זה סתם גורם לי להרגיש שמתייחסים אלי כמו ילדה קטנה ולא אחראית שלא יודעת להתמודד עם דברים,
אני יודעת להתמודד עם דברים, אני רוצה להיות שם בשביל אבא שלי, בשביל המשפחה שלי, בשביל אמא שלי.
ברגעים האלה באופנוע של עומר בזמן שאנחנו דוהרים לבית החולים התחלתי להרגיש פתאום כאילו אני הבת הכי רעה בעולם, איך זה שלא הייתי כאן בשבילהם?
איך זה שלא עזרתי לאמא?
איך השארתי אותה לבד ככה? באיזו בושה..
באמת, רק על עצמי חשבתי.. בתוך הכאב והצער והבכי הזה שלא נגמר, ילדה קטנה שלא יודעת שצריך להתמודד עם החיים האלה... תתאפסי על עצמך! אני מכה את עצמי שוב ושוב
יש לך משפחה שצריכה אותך איתה, שתהיה חזקה, יציבה, עוזרת, ולא משנה מה את מתמודדת איתו. אמא ואבא קודמים לכל!
על זה אלוקים לא יסלח לי בחיים אם אני לא אקיים,
ונכון שלא תמיד כיבדתי את דברי אבי, ואני מצטערת על כל צער שגרמתי לו כתוצאה מכך...
אבל עכשיו, אני חייבת לו, חייב להיות לידו שם.
חייבת לאמא שלי, לעזור לה.. לא להשאיר אותה לבד עם כל העומס על הכתפיים.
אנחנו מגיעים לכניסת בית החולים ועומר במהרה מחנה את האופנוע. מורידים קסדות ועומר נעצר בפתאומיות, מחזיק בי רגע,
עומר:"היי, אני מצטער... בגלל זה הייתי ככה, אני מצטער"
אני בועטת ברגליי, מאגרפת את כפות ידיי בחולצותו בזמן שהוא מנסה לקרב אותי אליו יותר חזק. חצי רוצה חצי מתנגדת לחיבוק.
"מה שחשוב זה למצוא אותם עכשיו..." עונה מתנתקת ממנו ומתקדמת במהירות לדלת הכניסה.
עומר אחריי, מוביל אותי למחלקה לפי מה שאסתר אמרה.
"כבר שיחה חמישית שאני מתקשרת אליה, למה היא לא עונה!"
אני כבר כמעט זורקת את הפלאפון על הרצפה מרוב עצבים ודאגה. נכנסים למעלית, מחכים שהיא תעלה עד הקומה השניה,
מחכים שנינו בשקט. במעלית ריקה.
הוא נשען על המראה ומצליב רגליים ואני דרוכה לחלוטין, כמעט על דלת המעלית בשביל לזנק ישר כשהיא תיפתח..
הדלת נפתחת והוא אוחז בידי ומושך ואותי אליו לאחור.
עומר:"אני אוהב אותך!"-
עוצמת את עיניי ומצחי נשען על סנטרו.
עומר:"סתכלי עלי"- הוא מרים לי את הראש, "הכל יהיה בסדר, אני איתך, אני אוהב אותך!"
"בגלל זה בבוקר התפללת...."- אומרת ונסדקת קצת מבפנים,
עומר:"סליחה שלא סיפרתי לך קודם... לא אסתיר ממך כלום בחיים, לא יהיה משהו אפילו קטן שלא תדעי ממנו..."
"תודה"- כל כך ריגש אותי פתאום שהוא התפלל בשביל אבא שלי, שהוא שם את כל העבר שלו והכאבים שלו מאחוריו בשבילי.
עומר:"תודה לא חשבתי שאני אשמע..." הוא מגחך ונצד אלי,
אני מאפשרת לו חיבוק יותר צמוד וחזק. לחצנו שוב על קומה מספר שתיים כי הזמינו כבר את המעלית בנתיים לקומה אחרת.. התקדמנו שנינו יחד לקידמת המעלית בחצי חיבוק עטופים אחד בשני, "אני אוהבת אותך עומר!" לחשתי לתוכו כשאני מחבקת.
עומר:"אנחנו ביחד בהכל" דיבר כשנשק לראשי.
הדלת נפתחת וישר קלטתי את אסתר שם על אחד הספסלים
רצתי אליה, כשהיא יצאה מהשוק והבינה שזו אני מתקרבת אליה היא נמתחה והתרוממה בהפתעה.
"תספרי לי עכשיו מה קרה!"
אסתר:"רחלי מה, איך את..."
היא מסתכלת לכיוון עומר.
אסתר:"אני מבינה.."
"זה לא העניין עכשיו", אני אומרת וקוטעת אותה. "תספרי לי מה עם אבא..."
אסתר:"רחלי... המצב כזה...
אסתר:"הכניסו אותו לצינתור חירום,
היה לו קריש דם שגרם לחסימה ."
"ומה המצב שלו?"
אסתר:"הם עוד שם... אין לי מושג..."
"מה שם? מתי הוא נכנס? כמה זמן אתם פה?"
אסתר:"אני לא בדיוק יודעת.. עוד לא יצאו אלינו"
"איפה אמא?"
אסתר:"בשירותים שניה."
"טוב. את השיחה איתך אני אעשה אחר כך! , עכשיו אנחנו צריכות להיות חזקות ומאוחדות בשביל אבא ואמא
אסתר:"אין לך מה לכעוס עלי. זה מדאגה..."
"עדיין, אני לא ילדה קטנה, אל תסתירי ממני דברים ובמיוחד לא דברים כאלה, לא על הבריאות של אבא שלי..."
אסתר:"רציתי שתנוחי אחרי הלילה שעברת, בכלל כולנו פה בסערה שלא נגמרת..."
"בואי נעצור כאן, אין סערה, הכל שטויות ומתגמד לעומת מה שקורה כאן... אבא צריך אותנו וגם אמא צריכה אותנו."
אסתר:"צודקת"
"רק שיצאו כבר ויגידו משהו! , שאלת אולי... אולי כן יספרו לנו מה קורה"
אסתר:"שאלתי שאלתי, הם אומרים שהם יעדכנו שיהיה מה."
אמא פתאום מגיחה מהמסדרון-
"אמא!"- אני צועקת ורצה אליה לחיבוק שאני הכי אוהבת בעולם,
החיבוק העוטף והגדול של אמא שלי.
חיבוק שכולו הגנה ואהבה.
החום של אמא שלי.
אמא:"הבת שליי, נשמה שלי"- הוא מנשקת אותי וממשיכה לחבק חזק. בתוך החיבוק שלה אני חוזרת לילדה שאני.
"מה שלומך?"- היא פונה לעומר.
עומר:"ברוך השם, מה איתכם.. יש חדש בקשר לאבי?"
אמא:"יהיה טוב בעזרת השם, טוב שאתם פה. אבא ישמח ששניכם פה... שתדע, הוא לא הפסיק לדבר עליך..."
עומר:"תודה, זו זכות גדולה אני שמח."
אמא:"אתה ילד טוב"-
עומר:"העיקר שיהיה בריא קודם. אנחנו פה איתכם. כל מה שאת צריכה... להביא לך משהו, נראה לי שלא יצאת מהבית חולים הזה הרבה זמן..."
אני מסתכלת על השיחה המתנהלת בין עומר ואמא שלי ואני נפעמת שהיא מתנהלת ללא התיווך שלי,
הוא כל הזמן משאיר אותי ללא מילים מול ההבנה שלו,
מול הרגישות העצומה והבלתי נגמרת שלו.
היכולת שלו להרגיש את האחר, לתת מעמצמו...
מבפנים כואב לי שככה הוא מציע לעזור ומדבר לאמא שלי,
כואב לי שהוא רואה את החיבוק החם שלה והאהבה..
אני לא מרחמת עליו, באמת שלא,
אבל כל אחד רוצה חיבוק חם, של אמא, או אם לא של אמא אז כמו של אמא, אני מתכוונת לחיבוק אמיתי, חיבוק של מישהו שאוהבת אותך באמת.
חיבוק שיכול לרפא את כאבי הנפש,
חיבוק שיכול להרגיע ולהשתיק פחד. כמו שפחדתי מהחושך שהייתי קטנה, אז הייתי מתגנבת אליהם אל המיטה...
בשקט בשקט נכנסת תחת השמיכה ליד הרגליים, מתכסה ומתכרבלת לכדור קטן... היא תמיד הייתה מתעוררת ומרגישה, רק היד שהיא הייתה מניחה על גבי הייתה מספיקה בשביל להרגיע אותי ולגרום לי לעצום עין כשאני שלווה.
הנוכחות שלה הייתה אוטומטית משתיקה את הפחד.
גם כשאנחנו גדלים אנחנו צריכים שישתיקו לנו את הפחדים
עדיין, כולנו פחדנים...
פוחדים ממשהו, לא חייב להיות פחד כמו פחד גבהים, או כמו זה שהייתי קטנה מהחושך...
הפחדים כשאתה גדל הם פחדים עמוקים,
הם גדולים, שחורים, מאיימים. בכמוה רמות מאותם פחדים שהרגשנו כשהיינו ילדים. אני בטוחה שכל אחד פוחד ממשהו,
גם אם נראה לך שלנגד עיניך יש את הבחור הכי חזק או הבחורה החזקה ביותר...
אני עדיין יודעת שפחד אחד לפחות יש.
ובעומר שלי....
אסתר קוטעת לי את המחשבה שנכנסתי אליה,
"הנה הרופאה!"
אני מחזיקה חזק באמא שלי,
אסתר:"מה שלום אבא שלי... ?"
רופאה:"נכון לעכשיו הוא יצא מכלל סכנה..."- כולנו נושמים לרווחה ומתחבקים.
רופאה:"הוא עדיין מורדם ומונשם, הוא בהתאוששות, לא כולכם יכולים להיכנס ביחד"
"אמא, אני רוצה להיכנס אליו... אני חייבת."
אמא:"כנסי, לכי לאבא שלך..."
אני מסמנת לעומר לבוא אחריי לחדר, אני נכנסת ומתיישבת על הכיסא שליד המיטה,
הוא מחובר למכונות ומכשירים, הציפצוף שלהם צורם לי באוזניים.
אני רוכנת עם גופי למיטה, קרובה אליו.. מרגישה את אבי לידי
אוחזת חוזקה בברזל המיטה ומתפרקת.
עומר מנסה להתקרב ואני מסמנת לו שלא...
שלא יגע בי בחדר בנוכחות אבי... למרות שהוא לא במצב עירני
אני לא יכולה להתעלם מהנוכחות שלו.
אבי הוא האדם הכי חזק שאני מכירה...
אף פעם לא חשבתי שאראה אותו במצב כל כך פגיע...
"אני אוהבת אותך אבא"- אני אומרת בקול תוך כדי בכי
"אני עשיתי את מה שביקשת...."- דמעותי לא מפסיקות לרדת ואני גם לא עוצרת את הדמעות ולא את הסאונד של הבכי, הוא פשוט מתפרץ ממני בחוזקה... אני משחררת הכל החוצה.
"הגשתי עליו תלונה."- ממשיכה לספר לו והדמעות מציפות את עיניי זולגות על לחיי וכבר מגיעות לצוואר.
"ואני מתחתנת...."-במשפט הזה אני בוכה ומחייכת תוך כדי כי החתונה עם עומר זה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים.
קולי רועד אך אני ממשיכה "אתה זוכר את עומר... אנחנו עומדים להיות בעל ואישה! , אני רוצה שתהיה נוכח בחתונה! , אבא שלי!"
אני מסתכלת אל עומר והוא קצת לא יודע מה לעשות... אני רואה שהוא חסר אונים אני רואה שהוא מת לעזור לי, מת להפסיק לי את הבכי.
"עומר זה בסדר... הכל בסדר... אני מדברת עם אבא..."-
עומר:"אני פה איתך."- הוא עונה לי ושוב כמו תמיד מרגיע אותי כל כך רק מעצם הנוכחות שלו לידי.
עולה לי פתאום לראש שאלה לעומר.
אני יודעת שאולי אתחרט עליה או שזה נושא שאסור לי בשום אופן להיכנס אליו, אבל בסיטואציה כמו זו שאני פה בבית החולים, מול מיטת בית החולים שאבי שוכב בה מורדם ומונשם,
אחרי כל התהומות שעברנו והריבים והצעקות.
אחרי שאני נפגעתי, אחרי שנינו נפגענו
אבל אחרי הכל ולמרות הכל.. למרות שכל כך כאב, הוא אבא שלי, וברגע כזה שהוא חלש וחולה ופגיע
ברגע כזה אני יכולה למצוא לו סליחה אמיתית בלב...
סליחה כנה, אני סולחת, ומבקשת את סליחתך גם, כי אני יודעת שגם אני פגעתי. אני מתפללת ומקווה שזה לא יהיה מאוחר מידי שלא מצאתי לו מקום לסליחה יותר מוקדם...
יחד עם המחשבה הזו עלי ועל אבי אני לוקחת נשימה עמוקה ושואלת את עומר
"אתה לא תרצה ליצור קשר עם ההורים שלך?"
עומר:"אל תשאלי את זה יותר בחיים."
"תראה אותי, גם אני סבלתי מריבים עם ההורים שלי, אני באמת מתחרטת על זה היום, אני לא רוצה שתתחרט."
עומר:"אני לא מזלזל בך ובמה שעברת ואל תיעלבי אבל את לא מבינה מהחיים שלך."'
"אולי..."
עומר:"את חושבת שלכל הורה מגיע להיות הורה? , כי אני לא באמת מאמין שכל הורה טוב לילד שלו...
ולא אני לא מדבר על ההורים שרבים, או צועקים, או נותנים עונשים שהם חינוכיים. אני מדבר על אנשים שלא צריכים לגדל ילדים."
"ככה אתה רואה את ההורים שלך?"
עומר:"אני לא רוצה שנדבר על זה"
"אני אוהבת אותך"
עומר:"תסלחי לי רחלי, רפואה שלמה, אני הולך..."
"עומר, סליחה. אני אוהבת אותך."
עומר:"אני חייב ללכת החוצה...."
ועומר ברח מהחדר במהרה....
כשאני מתבוננת בו בשקט, כשאני מקשיבה לו בין המילים, מבין חצאי הסיפורים שהוא בוחר לשתף אותי בהם.. כשהעיניים מדברות...
אז אני מבינה ממה עומר פוחד.
מי דאג להעלים לו את הפחדים? אף אחד.
מי שמר ודאג שיגדל וירגיש מוגן? אף אחד, עומר למד בעצמו,
לימד את עצמו כי לא הייתה ברירה... כמו חיה שצריכה לשרוד בטבע... ולעומר שלי יש אינסטינגטים חייתיים באמת.
מי דאג לדברים הבסיסיים, לרעב?
לצמא?
לשמיכת פוך, שלא יהיה קר בלילות של אצמע החורף... ?
הוא דאג, בגאווה, בלי לבקש טובה.
הוא צד מזון, השיג את ארוחתו גם אם לפעמים יצא שלא 'שילם' עליה.
בשביל להרוות צמאונו לגם מים מבארות שהיו בדרך. ברזי השקייה של בניינים היו ל'בארות' מים כאלה, גם בירזיות שתיה בגינות ציבוריות.
בקשר לקור בלילות החורף? מצא שמיכה בפח וכיסה את עצמו.
כזה הוא עומר שלי, כזה הוא היה.... ילד רחוב.
מי היה אוזן? , רק הוא עצמו היה אוזן, אולי הכלב שהיה מידי פעם עובר בשכונה היה פתאום נותן לו תחושת קירבה.
אבל אנשים... הצחקתם אותו, הוא לא מאמין בהם, הוא בחיים לא יתן להם להיות אוזן לרחשי ליבו הניסתרים ביותר.
הוא למד להיות עם עצמו, לחיות הוא עם עצמו לבד ללא אף אחד.
ילד כזה אתם אומרים לא מפחד משום דבר ואף אחד?
ומה הפחד של ילד הרחוב? של ילד הרחוב שלי.
הפחד של עומר שלי שקוף מולי.
למרות שהוא כבר גדול, עצמאי, חזק... בטוח בעצמו וכולם בטוחים ויודעים כבר כמה הוא שווה. הוא הרי בנה את עצמו מכלום בעשר אצבעות.
הפחד הכי גדול של ילד הרחוב שלי הוא פשוט לאפשר כניסה...
הוא לא באמת רוצה כבר את החיבוק, הוא מצטמרר מחמימות כזו מוגזמת, לא מאמין בה.
הוא לא רוצה שתגידי לו מילה, הוא כבר אמר לעצמו הכל... הוא לא מרחם על עצמו, אז גם כולכם אל תרחמו.
הוא לא באמת מאמין שהוא יכול לשים את ראשו בשקט כשהוא בנוכחותך.... הוא מאמין רק בעצמו, אך ורק בעצמו.
חיה שלימדה את עצמה להסתדר לבד בטבע הפראי....
הטבע של בני האדם שווה לג'ונגלים וליערות הפרועים ביותר מרוב שהוא מוצץ דם ואכזרי.
אני מסתכלת על אבי, שולחת לו נשיקה עצומה...
מתפללת לרפואתו השלמה ויוצאת מהחדר,
אני חייבת ללכת בעקבות עומר. יוצאת למסדרון ורואה שוב את אסתר אמא ורועי על הספסל, אמא מעט מדברת עם רועי...
אני מקווה שהשיחה בינהם נעימה, מקווה שאמא קצת שיחררה את הביקורתיות על אסתר.
אני נעצרת מולם ושואלת במהירות:"ראיתם לאן עומר הלך?"
אסתר:"כן, הוא ירד במעלית... הוא לא בדיוק ענה."
"טוב, אני אלך אחריו... אני אחזור עוד מעט"- בזמן שאני כבר מתקדמת לכיוון המעלית בלי לחכות לתשובה אני שומעת מאחורי את אסתר שואלת "הכל בסדר?"- צועקת לה "כן"- והמעלית נסגרת.
אני יורדת לקומה הראשונה, מחכה דרוכה על דלת המעלית לרגע שהיא תיפתח...
היא נפתחת, אני ישר קולטת את גבו החסון מבעד לזכוכית של הדלת כניסה..
אני מתקדמת אליו במהירות, הוא מעשן סיגריה, שואף שאכטות מהירות לתוך פיו.
"אתה מעשן?"- זו השאלה הראשונה שעלתה לי לראש.
הוא שמע אותי וישר התרומם, הוא לא הסתכל בי ולקח עוד שאכטה ארוכה.
"אף פעם לא ראיתי אותך מעשן..."- התקרבתי והוא התרחק.
עומר:"לא עישנתי כבר שנה וחצי"- הוא אמר ונשף את העשן הסמיך.
"סליחה...."-
עומר:"רק תתני לי דקה, אני לא נעלם לך, תני לי דקה."
הוא הולך ממני ומתרחק כמה צעדים.
אז אני מסתכלת עליו, על עומר שלי...
מתפללת שיראה שאני כאן, לחבק אותו חיבוק של אישה אוהבת.
חיבוק אמיתי,
רוצה לילה אחד שאני אהיה זו שאחכה שהוא יירדם בביטחה,
לשמוע אותו נרגע, לא דרוך וחושש ופוחד.
דפיקות הלב שלו מראות לי כמה הוא פוחד.
אני רוצה להיות זו שתחבק אותו לנצח.
כשהוא מציע לעזור לאמא שלי....
כשהוא מתפלל לבריאותו של אבי...
כשהוא נלחם על האמת שלי למול הגועל נפש הזה שנקרא עוזיה.
הוא גורם לי להפוך ללביאה,
הוא מחדיר בי כוחות, מרים לי את הראש למעלה...
גם עליו אני אלחם בלי לראות בעיניים... הוא מצליח להחדיר לתוכי ביטחון ואהבה בשניות, הוא חדר לי את כל המחסומים שהיו לי על הלב, השתיק את הפחדים בדרך המיוחדת לו...
אני מבטיחה לנסות לעשות גם אותו הדבר למענו,
אני מבטיחה להיות בשבילו בית.
אני מבטיחה שאצליח להרים גם את ראשו בחזרה, אם לא את ביטחונו בבני אדם- אז רק הביטחון בי, כל אחד צריך שיהיה לו אפילו אדם אחד לצידו בעולם.
אחד אמיתי, שמכיר אותך שקוף, שמכיר אותך נקי...
שמכיר כל ליכלכוך וליכלוך כל שריטה וצלקת וחרא שאכלת
ועדיין יהיה לצידך, עם הכל, למרות הכל, בזכות הכל...
בזכות כל אלה עומר שלי
אתה היום עצמך....
ואתה, אין לי דיי מילים שיתארו את הגבר המדהים שאתה.
כל יום אנסה למצוא מילה אחת שמתארת אותך, את כל המכלול המדהים שאתה ואקדיש לך אותה, כל יום בהמשך חיינו אני מבטיחה לך.
כל יום, כדי שתרים את הראש... תזדקף.. מלך שלי! הגבר המלך שלי! , הגבר שהעניק לי תחושה של מלכה.
אני מתבוננת בו מרחוק ולמרות כל הצער שאני מרגישה ממנו אני מרגישה אליו אהבה עצומה. היא רק גדלה כל הזמן,
ולא משנה לי מה אגלה עליו, על העבר שלו...
אני יודעת שאני רק אוהב אותו יותר ויותר.
אני לא מתכוונת ללכת ממנו כשקשה, אני מתכוונת להילחם עליו,
תמיד להילחם עלינו...
שני נשמות כאובות, כאובות בצורה שונה אבל כאובות, שמצאו נחת אחת בשניה.
שתי נשמות אוהבות, אוהבות אהבה הכי גדולה וכנה.
בשביל זה, שווה לי להילחם כל רגע בחיי.
בשביל עומר שלי,
אני מתקדמת אליו מהר, באה מולו, צמודה לפרצוף...
"תזרוק את הסיגריה... אתה לא צריך אותה, אתה לא לבד אני כאן!"-
הסיגריה נשמטת מידו, מעט העשן שנשאר בריאותיו ננשף אל האוויר מעל לראשי.
"רק אני ואתה, אני תמיד כאן בשבילך אתה שומע! אני ואתה זה מה שחשוב..." מחבקת אותו חזק וצמוד.
"אני אוהבת אותך! וכמו שאתה נלחם עלי, ככה אלחם גם עליך... אתה הגבר שלי"
עומר:"נסיכה שלי..."- תופסת בפניו ומתקרבת באיטיות לשפתיו, העיניים חודרות עמוק לשלו בזמן שהשפתיים שלי נצמדות לשפה התחתונה שלו ועוברות לעליונה.. פותחת את פי ונותנת ללשונו פתח, הלשונות מתערבבים באיטיות, מרגישה את השפתיים הבשרניות האלה שמרטיטות אותי... גורמות לי לרצות שיבלע את כולי עם הפה הזה שלו.
"התגעגעתי לנשק אותך ככה"-
עומר:"לא מסריח מסיגריות..."-
"למי איכפת, עם שפתיים כאלה."
עומר:"אני אוהב אותך יפה שלי, אוהב אותך כל כך. סליחה שברחתי ממך. לפעמים אני צריך להתנתק.. "
"אני לא כועסת ולא נפגעת, אני באמת מבינה.
אבל אני באמת רוצה שתדע.. אני פה גם בשבילך.."-
עומר:"אני סומך עלייך כמו שלא סמכתי על אף אחד בחיים שלי;
אני אוהב אותך הרבה יותר ממה שחשבתי שאני יכול לאהוב,
אני מספר לך יותר ממה שחשבתי שאספר למישהו."-
"אתה ההגנה שלי, אתה הגבר שגרם לי לחיות שוב.. אתה החזרת אותי לחיים בזכות הלב שלך,
אני אתן בשבילך הכל, אבל הכל... אתה מבין?!"
עומר:"גם אני אתן בשבילך הכל..."
כשאנחנו מחובקים ומחוברים כל כך צמוד, נפש לנפש, חשופים, עירומים כשאנחנו לבושים לגמרי...
ליבנו הולם בחוזקה, אנחנו שנינו מרגישים יחד את רגש האהבה.
לרגע משהו מושך את תשומת ליבי להיסתכל,
"אסתר!"- אני קוראת בקול כשאני רואה אותה הולכת...
היא מסתובבת אלי,
"לאן את הולכת?"
אסתר:"יוני עכשיו כתב לי שהוא מגיע אלי לדירה לאסוף את הדברים...."-

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
ליאת סנדרס
ליאת סנדרס
מושלםםם❤❤
הגב
דווח
. .
. .
תודה ליאתי❤
הגב
דווח
Tzadef Asayag
Tzadef Asayag
שלמות!!
הגב
דווח
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
. .
מגע אסור 31  (פרקים חדשים)
מגע אסור 31 (פרקים חדשים)
מאת: . .
יש לי משחק חדש ללמד אותך
יש לי משחק חדש ללמד אותך
מאת: . .
מגע אסור 29
מגע אסור 29
מאת: . .
השקט הזה ימשיך לנצח
השקט הזה ימשיך לנצח
מאת: . .
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
בארץ הפלאות
בארץ הפלאות
מאת: Elizabeth Q
דוסית
דוסית
מאת: מישהי .
זה כבר היה
זה כבר היה
מאת: שלכת כותבת מהלב
מעיין וים-7♥(חלק 1)
מעיין וים-7♥(חלק 1)
מאת: אביטל'וש סיאני