כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2

מגע אסור 19

"אני רציתי לספר לך, שלא יהיה מאחורי הגב." יוני מסתכל עלי ובפרצוף קר ומבט חודר. יוני:"למה שאלת אותי על אסתר? מה באת לספר לי?" "שאני ואסתי ביחד..."

לחצתי על הידית והיא אכן הייתה פתוחה, נכנסתי לתוך הבית וסגרתי את הדלת.
"יוני.. ?"
יוני:"אה גבר... מה זה שניכם חזרתם מפוצצים?"
"איפה עומר?"
יוני:"נכנס לחדר ברגע שהגיע. נראה לי הם ישנים."
"שמעת מה היה?"
יוני:"לא, רק ראיתי אותו נכנס צולע. הוא התעלם ממני ונכנס לחדר ישר."
"ראינו את עוזיה. הגבר ש... ש.. עשה לרחלי.."
יוני:"לא מאמין! , פאק!"
"כן, סרט..."
יוני:"טוב אם באת לבדוק מה איתו אז הוא ישן. היית מתקשר חוסך לעצמך"
"באתי לדבר איתך"
יוני:"בטח גבר, בוא שב." והוא קם מתנוחת שכיבה ופינה לי מקום. "
"אז ככה.. יש לי משהו לספר לך"
יוני:"דבר אלי אחי" - והוא בדיוק מגלגל לעצמו פייסל.
"איך אתה עם אסתר עכשיו?"
יוני:"עם אסתי? על הפנים. דפקתי הכל לגמרי, לא מגיע לי בחורה כמוה." לשונו מרטיבה את נייר הOCB הארוך ואצבעותיו מגלגלות את הקונוס, טיפה דוחס, מגלגל את הקצה ומדליק.
שואף שאכטה לתוך הגרון שלו ונושף לחלל החדר . הריח חריף.
מושיט לי, "רוצה?"
"אני רציתי לספר לך, שלא יהיה מאחורי הגב."
יוני מסתכל עלי ובפרצוף קר ומבט חודר.
יוני:"למה שאלת אותי על אסתר? מה באת לספר לי?"
"שאני ואסתי ביחד..."

אני כבר בסיגריה השלישית בחצי שעה האחרונה
יושבת על הספה מצמידה את הברכיים לחזה חזק בעזרת הידיים.
זזה בחוסר נוחות קדימה ואחורה,
מניחה את הראש על הברכיים ועוצמת עיניים בחוזקה.
אני לא מצליחה להוריד את מפלס הלחץ, הוא רק מטפס ככול שהדקות עוברות.
רועי כבר הגיע ליוני?
הם כבר מדברים?
הוא כבר סיפר לו?
איך יוני הגיב... אני מרימה את הראש ומשעינה אותו אחורה על הספה כשהמחשבות האלה לא מפסיקות לכרסם לי בתוך הראש.
זהו, אני רשמית לא של יוני. אני מנסה לעכל את המציאות שלי. אני לא של יוני אלה של גבר אחר.
הוא היה כל האישיות שלי, הוא היה החיים שלי. יוני האחראי הבלעדי למי שאני היום, לטוב ולרע.
אני כבר לא מסוגלת לראות את עצמי כמו שהייתי פעם, אני לא,
אני הפוכה.
סיבוב של מאה שמונים מעלות אסתר של פעם ואסתר של עכשיו.
הוא לקח אותי ואני הייתי כחומר ביד היוצר, כמו גוש חימר, הוא פיסל אותי לפי רצונותיו.
הפך אותי לבובה שלו, לבובת החרסינה שלו.
למה חרסינה, כי אני כל כך פגיעה, רק הוא ידע כמה אני באמת פגיעה.
רק הוא הכיר את הנקודות שיכולות לנפץ אותי לרסיסים.
והוא, בנזונה, איך הוא תמיד ידע להכניס את המילה שתפרק אותי לגמרי.
איך הוא תמיד היה מצליח להשתיק אותי, לגרום למילים שלי פשוט להיעלם מהראש,
כמה דברים רציתי להגיד לו ברגעים שהוא לא היה לידי, תסריטים שלמים,
דיאלוגים שלמים שהייתי מנהלת ביני לבין עצמי כאילו זה איתו.
ממש עושה סימולציה
מתכננת בקפידה גם מה הוא יענה, ומה אני אשיב בחזרה...
אף פעם לא התכוננתי מספיק. הוא תמיד השאיר אותי המומה ושותקת.
ולמה עוד הוא בנזונה?
הוא גרם לדעתי להתהפך כל פעם מחדש. תמיד אני יצאתי לא בסדר מהשיחות האלה,
הוא תמיד הצליח לגרום לי להרגיש דבילית, להרגיש מושפלת וקטנה,
הוא ידע שהוא עושה את זה. הוא ידע שאני צודקת! הוא פאקינג ידע שאני צודקת!
והמשיך לשקר לי בפנים. כל כך הרבה פעמים ניסיתי לגרור אותו בלשון, שיודה שבגד בי.
אם לא הייתי רואה את השיחות במו עיניי הייתי עוד מאמינה לדביל הזה.
האמנתי לו, הוא היה כל כך משכנע,
ובמצבים שלא הייתי משוכנעת הוא התעצבן,
כל פעם עבר טקטיקה שונה בשביל לשחק לי במוח ובלב.
להשאיר אותי שלו, הקטנה והדבילית.
לא הוא דביל, אלא אני.
כמה אני כעסתי על עצמי כל פעם שלא הצלחתי פשוט לצרוח לו בפרצוף שאני יודעת הכל,
כמה שנאתי את עצמי על החולשה הכל כך גדולה אליו.
בטח ששנאתי את עצמי, לא הערכתי את עצמי.
איך אני יכולה לאהוב את עצמי אם אין לי טיפת הערכה לאישה שאני.
שאין לי טיפת הערכה למראה החיצוני שלי,
שאין לי טיפת מודעות.
מבחינתי הכל מכוער.
מלא מידי, מוזר מידי, אצבעות ארוכות מדי, נקודת חן שתקועה לי מתחת לחזה, הרווח בין העיניים והאף הזה שגדול יותר מידי שתקוע לי באמצע הפנים.
מבחינתי אני קלסטרון מדוייק של גרגמל.
יכולה למנות כל כך הרבה דברים שאני לא אוהבת בגוף שלי.
אני מדליקה עוד סיגריה וחושבת על עצמי, חושבת איך אני מרגישה עם רועי.
נכון, אני עדיין אותו גרגמל כמו כל זמן, אבל אני גרגמל חמוד.
כי רועי תופס ומחבק את החלקים המלאים שלי, בעיניו זה סקסי.
רועי אוחז בחוזקה בכף היד שלי, תמיד.
כשאנחנו מזדיינים הוא מחפש אותה ומחזיק אותה חזק.
לנקודת חן מתחת לחזה, הוא תמיד מחכה...
כשהוא מרים לי את השמלה ויודע שזה סימן דרך ושעוד שניה יתגלה בפניו החזה שלי,
אני רואה את הטירוף במבט שלו ברגע הזה.
רווח בין העיניים? אם אני אגיד לו את זה הוא יצחק לי בפנים.
ואת האף גדול שלי, הוא תופס בשתי אצבעותיו חזק כשאני עושה משהו מטומטם.
המבט שלו כשהוא סורק אותי.
הידיים שלו שלא מפסיקות לגעת,
השפתיים שלו שלא מפסיקות לנשק
והלשון שלא מפסיקה להרטיב ולהרטיט לי את הגוף.
אש יוצאת לו מתוך העיניים האלה כשאני מתמקמת מעליו לפני רכיבה,
כשהוא עולה מבין רגליי אחרי ירידה מעולה,
כשהפה שלי מתקרב לכיוון הזין שלו,
שאנחנו מסדירים נשימה, מתלטפים בעדינות, נרגעים יחד אחרי גמירה כל כך טובה.
רכים נימוכים וסמוקים מאושר.
כשהוא מצמיד אותי אליו בלילה ולא משאיר בנינו רווח אפילו קטן.
והאף שלו תקוע מסניף את השיער שלי או את הצוואר.
כשאני מניחה את הראש על החזה שלו והוא עוטף אותי בזרוע הגדולה שלו, הרגליים שלנו מלופפות האחת בשניה ושנינו נרגעים.
אלוהים, כמה הגנה איש אחד יכול לגרום לי להרגיש ורק בעזרת ליטוף וחיבוק.
כן, ככה רועי גורם לי להרגיש. כמה זה שונה מאיך שיוני גורם לי להרגיש.
ככה הוא גם גרם לי להרגיש כבר מהפעם הראשונה.
אני זוכרת את הערב הזה טוב מאד למרות שכמויות האלכוהול שזרמו לי בגוף לא יביישו אלכוהוליסט,
ישבנו על ספסל שיכורים מחוץ לאיזה בר מסריח ברוטשילד, דיברנו שטויות,
צחקנו המון.
אני נזכרת בזה וכבר כואבת לי הבטן כי אני לא יכולה שלא להתגלגל.
החלטנו לזרום לאכול באמצע הלילה.
טחנו את החיים וצעקנו יחד שהלילה אני שמה זין על משקל.
ואוו כמה הייתי שבורה.
הלב שלי פשוט דימם, האלכוהול לא שם פלסטר אלה גרם לזה לעלות ולי להיות מוצפת יותר,
מדממת יותר, כואבת יותר.
והוא היה שם איתי, עם קול רגוע שמצליח לפקס אותי.
המבט הזה, אוח, המבט של רועי. אין אחד בעולם שיש לו את המבט הזה.
המשכנו לטייל אני ורועי ברחובות תל אביב בשעת לילה מאוחרת ממש.
הולכים על רוטשילד פונים לאלנבי ומתכננים להגיע משם לים.
אני זוכרת שהיה לי קשה כבר ללכת, העקבים גמרו לי את הרגליים, הלכנו חצי תל אביב.
הוא הרים אותי על הידיים.
הרשתי לעצמי לעצום את העיניים כשהוא נושא אותי ברחוב.
הוא התקרב לאף שלי, כן, לאף הגדול שלי ונתן עליו נשיקה.
"את נסיכה קטנה" הוא אמר.
באוויר לא הייתה נימת צחוק, אפילו לא גיחוך.
"טוב, תוריד אותי מה אתה משוגע.. אני כבדה"
"פחח את כבדה? יכול ככה שעות"
"אתה יכול להוריד אותי, אני בסדר"
"עד החוף..."-
וככה היה, הלך איתי ככה.
כאילו רק שנינו בעולם.
כאילו רק אני בעולם.
פעם ראשונה שהרגשתי כאילו כלום לא יכול לפגוע בי.
הגענו לחוף והוא הושיב אותי, חלץ את הנעליים שלי, אחז חזק בכף הרגל שלי ששרפה מכאב.
נרגענו, נשכבנו זה לצד זו בוהים בשמיים, בכמות הכוכבים ההיסטרית שהייתה באותו הלילה, הלילה הזה היה מרהיב ביופיו, הסתכלתי בגלים השחורים המטורפים שמתנפצים על שובר הגלים
ורוח נעימה הניפה את שערי אחורה.
הזזתי את הראש הצידה כדי להביט בו, ראיתי אותו שקוע.
שקוע במחשבות, הוא היה נראה טרוד מאד.
לא ידעתי את הסיבה, אבל כל כך רציתי לחבק אותו ברגע הזה.
כל כך רציתי להגן עליו בחזרה.
העברתי בריפרוף את אצבעותי על זרועו החסונה, מטיילת על השרירים שלו.
כי כל כך רציתי להתקרב אליו פיזית, לא ידעתי עוד איך לעשות את זה.
הוא הפנה את מבטו אלי ובחצי חיוך התבונן בי.
"על מה אתה חושב?"
שאלתי אחרי מספר שניות שהסתכלנו אחד לשני בתוך העיניים.
הוא סיפר לי שסבא שלו מאד חולה, הוא שקע בזה קצת.
הלילה גרם לו לחשוב עליו, ההסתכלות לשמיים גרמה לו לבקש מה' שיפסיק לסבול.
הבטתי בו, הקשבתי לו, הקשבתי באמת.
הוא התיישר והתיישב בפתאומיות. התקרבתי אליו קרוב ואחזתי בפניו, צמוד אליו.
"מותר שיהיה לך קשה. זה לא מוציא אותך חלש"
הוא סיפר לי קצת על סבא שלו, על הקשר ביניהם.
"אבא שלי היה מכור להימורים ולאלכוהול. אם היה מגיע מוקדם הביתה ידעתי שהלילה יעבור בטוב,
אבל הכי פחדתי מהימים שהוא לא היה חוזר.
כל שעה שעוברת אני יותר מפחד, 1:00 בלילה, 2:00, 3:00 והוא עוד לא חוזר..
איפה הוא? במכונות מזל, מהמר, הוא היה נשאר שם עד השעות שהשמש מתחילה לעלות, היה יוצא מאיזה מרתף באיזה רחוב ראשי שבאמצע היום אף אחד לא יודע מה קורה בו אחרי שבעל הבית כבר התעקש שילך.
תמיד היה אותו דבר, כל ערב שוב ושוב התפללתי שלא יחזור מאוחר, ידעתי שאם הוא נשאר שם הוא מרוקן את עצמו...
מרוקן את הכיס, כי הוא לא מצליח להרוויח גם ולא היה מצליח לשחרר כי פאקינג ''עוד שניה מגיעה המכה''- ככה הוא תמיד היה חושב. כמה פעמים היא באה לעומת כמה לא... ? המכה הזו, המחשבה הזו, שהנה, אני מרגיש את זה! זה זה, זה עכשיו! רק שם את הסכום הזה וזהו... אני לוקח ומכפיל את כל מה ששמתי לפני. שזה לא היה מצליח הוא היה אומר לעצמו,
'סטטיסטית אני פה מלא זמן, המכונה הזו צריכה לזכות פעם ב...'
אין סטטיסטיקה בחרא הזה... גם מה אתה מבין בסטטיסטיקה יא בור!
כל כך שנאתי אותו בשעות של הלילה.
בדרך חזרה כמובן היה גם מגרד צ'אנס ואומר למורדי מהקיוסק לרשום לו, כי אין עליו כבר כסף.
הלך הכסף.
אז היה רק מתחיל הסרט, הוא היה חוזר עצבני ומוציא הכל על אמא שלי.
הייתי בורח לסבא שלי, יותר נכון אמא וסבא היו מבריחים אותי אליו.
הוא היה מכין לי ארוחות כשאמא לא יכולה לתפקד.
הוא טיפל בי, ישנתי אצלו המון בתור ילד.
הוא חינך אותי, חינך אותי להיות טוב. לא כמו אבא שלי.
הוא גם זה שעצר את אבא שלי, אבא שלי אחרי מקרה אחד שהעניינים לגמרי יצאו משליטה, מאז אבא שלי יותר לא בחיים שלי ולא בחיים של אמא שלי."
הוא סיפר והרגשתי את הלב שלי יוצא אליו.
"אני מרגישה את סבא שלך בכל מילה שיוצאת לך מהפה.
שלא משנה מה יקרה, הוא, האישיות שלו, הערכים שלו ומה שהוא עשה בשבילך תמיד ישארו וילוו אותך ואת הדרך שלך..."
רועי ניער את ראשו בכעס,
"מה את עושה?" - דמעות התחילו להצטבר בעיניו
"אמרתי את מה שהרגשתי ממך"-
"תפסיקי"-
אני ניסיתי לאחוז בפנים שלו חזק יותר "סליחה מאמי, סליחה"-
שתי דמעות צורבות זלגו על פניו.
"מה גרמת לי לדבר על זה.. אה... ?"
הוא מנסה להתנגד למבט שלי, מנסה להתנגד לידיים שלי שאוחזות בו ומחבקות אותו חזק.
מתקרבת אליו עם הפרצוף שלי, עיניי ממוקדות עמוק בתוך עיניו. מחזיקה בו ומדברת כמעט לשפתיים שלו.
"סליחה מאמי, די סליחה. אני לא אדבר על זה יותר"-
אני מתקרבת אליו צמוד יותר ומניחה על שפתיו את שפתיי בעדינות, לוחשת שוב, "סליחה"
הוא נושך בעדינות את השפה התחתונה שלי וחודר לתוך העיניי במבט שלו.
מנשקת אותו בעדינות ושוב הוא נושך, מנשקת והוא נושך...
הוא עוצר מתבונן בשפתיים שלי, בעיניים שלי שוב ואז שוב בשפתיים,
סוגר עם שפתיו על השפה התחתונה שלי, איפה שהשיניים שלו סימנו אותי קודם באלימות עדינה.
הרכות שלהן פשוט הורגת אותי.
הלשון שלו חודרת לתוך פי ומתמסרת ללשון שלי.
פאק, אני מתנשקת עכשיו עם גבר אחר.

הדלת של הבית נפתחת ויוני עומד בכניסה,
אני מכווצת על הפינה בספה ולא מסוגלת להסתכל עליו בכלל.
לא מסוגלת להרים את הראש. מרגישה כל כך אשמה.
לא בגלל שאני מתחרטת, בגלל שיכולתי לעשות דברים אחרת ופחדתי להתמודד.
יכולתי לקחת בחירות שהיו מקלות עכשיו את הכאב והאשמה שאני מרגישה.
אז מה אם הוא בגד, גם אני עשיתי מעשה פסול, גם אני פגעתי באמון.
בטח הוא היה בשוק.
לזה הוא לא ציפה, אני בטוחה.
הוא סגר את הדלת והתקרב לכיוון שלי. הוא התיישב על הספה, במרחק ממני.
כל כך לא רציתי עוד פעם להיגרר איתו לתוך שיחה, שיחה ששוב אני אצא ממנה קטנה וטיפשה.
אבל הרגשתי יד עדינה מונחת על ראשי, מעביר אצבעותיו בשיערי.
"אסתי, הוא עושה לך טוב?"
"כן"
שמעתי את הנשימה העמוקה שהוא לקח אחרי שעניתי תשובה.
"אני עשיתי לך רע?"
לא עניתי.
"אני מקווה שלא יותר מידי" הוא מזיז את השיער מהפנים וחושף את פניי.
"מגיע לך יותר טוב ממני, את יודעת..."
עדיין לא עונה. רק מחניקה דמעות.
"אני משחרר ממך, משחרר רק כי אני יודע כמה אני רע לך."
"יכלת גם לא להיות רע..." - אני אומרת אחרי הרבה זמן של שקט.
"לא יכלתי..." הוא ענה, בעדינות ובשקט.
"יוני"
"את יודעת שאני באמת אוהב אותך נכון?!"
"את האמת... לא..." עונה לו בשיא הכנות. לא ידעתי בביטחון אפילו לרגע אחד. אולי בהתחלה כן, אבל אחרי שעברתי לגור פה... כבר לא ידעתי.
"אני כל כך אוהב אותך עד שלא מסוגל להשאיר אותך שלי כי אני כל כך חרא... חרא מבפנים יפה שלי,
אני אדיש, אינטרסנט, מניפולטיבי, ציני."
"זה מי שאתה..."
"נכון"
"ובגלל זה, מגיע לך יותר ממה שיש לי לתת לך. אני רוצה שיהיה לך אור בעיניים גם אם אני לא יהיה זה שיאיר אותן. אני רוצה שתשמחי ושתהיי מאושרת, שתרגישי את הביטחון שאף פעם לא הצלחתי לתת לך. אני מוכן שמישהו אחר יהיה עם היפה שלי, אם זה אומר שזה יעשה אותך מאושרת... אני מוכן."
"אתה פחדן! משליך אחריות, מוציא את עצמך שוב פעם בסדר... דואג לי... רוצה שיהיה לי טוב, שאני אהיה מאושרת. איפה כל הרצון לעשות לי טוב היה כשהיינו יחד? אה? איפה בדיוק הראת לי את הרצון הגדול הזה והאהבה שלך?''
"אני באמת פחדן. אבל אני גם באמת רוצה שיהיה לך טוב. אני באמת חושב שמגיע לך טוב"
"יוני, אהבתי אותך ואו כמה אני אהבתי אותך..."
"לא חשבתי שכל כך יכאב לי לשמוע את זה בלשון עבר"
אני מניחה את הראש שוב על הברכיים מחבקת את הברכיים אלי חזק.
"לא הרבצת לו נכון?"
"לא.. הוא את המכות שלו חטף כבר הלילה."
"אוקי."
"קשה לי לדעת שאני פה לידך ושאת את כבר לא שלי,
שאני לא יכול פשוט לשים עלייך את הראש,
לנשק לך את השפתיים האלה."
"יוני בבקשה..."
"סליחה, את צודקת. פשוט עדיף שאלך."
"בסדר"
יוני קם מהספה התקדם לכיוון הדלת ונעצר להסתכל עלי.
דמעות עמדו לפרוץ מעיניי, דמעות מכל הסערת רגשות המטורפת הזו.
כל מה שרציתי זה שזה ייגמר.
כל מה שרציתי זה שהוא ילך ורועי עוד לא יחזור... אהיה כמה רגעים עם עצמי לבד.
אעשן לי פייסל, ארגיע את הגוף והנפש.
אני, עם עצמי, בלי גברים שיטלטלו לי את המוח והנפש ויזרקו אותי מצד לצד.
אני נותנת ליוני לצאת מפתח הבית, בלי ללכת אחריו.
אני שלמה עם זה.
בזה אני לפחות שלמה.
יוני היה תקופה ארוכה, לא רק רעה...
אבל היה בה גם הרבה רע.
אני עכשיו בסערה והכל התדרדר ונהיה פשוט מגעיל ומלוכלך.
למה שנהיה שנינו בסבל?
למה שנמשוך קשר שניתקע וגורם לנו כאב?
לאן זה יתפתח?
איפה זה ישתפר?
כשכל הזמן יש משהו תקוע זה אומר שיש בעיה
ואם התקיעות לא משתחררת, אז זו בעיה עמוקה.
שיחת טלפון מוציאה אותי מהמחשבות הבלתי פוסקות.
"רועי"-
אמרתי שאני לא אענה לו ואשאר אני והפייסל הלילה אבל כל כך בא לי לשמוע את הקול שלו.
"בייבי?" הקול שלו בצד השני של הקו ממיס בי כל חלק וגורם לי לחייך באושר.
"אה מאמי.."
"אחותך בדרך לתחנת משטרה, לא הצלחנו לשכנע אותה לחכות. היא רוצה להתלונן על עוזיה. בואי עכשיו."
פאק, אני מעושנת תחת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
מהמםםם תמשיכייי פליזזז
הגב
דווח
. .
. .
העלתי גם פרק שני כפיצוי ;)
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
. .
מגע אסור 31  (פרקים חדשים)
מגע אסור 31 (פרקים חדשים)
מאת: . .
יש לי משחק חדש ללמד אותך
יש לי משחק חדש ללמד אותך
מאת: . .
מגע אסור 29
מגע אסור 29
מאת: . .
השקט הזה ימשיך לנצח
השקט הזה ימשיך לנצח
מאת: . .
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
איפוס מחדש פרק 40
איפוס מחדש פרק 40
מאת: Maya B
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
אני לא מתביישת
אני לא מתביישת
מאת: Xx-badbitch xx
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה