כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

מגע אסור 14

אני ממש צורח כי אני כבר לא מסוגל להתמודד עם התחושה הנוראית הזו שעוברת לי בגוף, אני מת שהיא תענה לי :"תסתמו כולכם, אני לא רוצה לשמוע אף אחד עכשיו! רחלי, את בתולה?" תוך כדי בכי נשפך היא אומרת :"לא...." הדם עלה לי לראש, לקח לי שניה כשאני על החול מולה להפנים לתוכי את מה שהיא אמרה... "אני לא מאמין לזה... רחלי?! לא רוצה להאמין לזה..."- אני קם ממנה. "למה עשית לנו את זה?"- אני מגלגל בראשי את כל הפעמים שפחדתי עליה, כל הפעמים שחיכיתי והגנתי, אני מרגיש מרומה... אני מרגיש..

הטעם שלה עדיין בפה שלי והריח שלה ספוג עמוק בתוך עורי,
המדהימה קטנה שלי, אני מסתכל עליה כשאנחנו מתפצלים והיא מתקדמת לכיוון אסתי.
אני לא יכול להפסיק להתרגש ממנה.
אני אשכרה מתגעגע אליה, יומיים לא ראיתי אותה והיא באמת הייתה חסרה לי,
הכל בה היה חסר לי, המבט שלה המטורף והסקרן הזה שגורם לי כמעט לאבד שליטה על הדופק והנשימה.
החיבוק החם שלה שהיא נכנסת בין זרועותי ונשענת על החזה שלי. נשבע שזה רגע שאני מוכן למות בו ואני אמות מאושר. התחושה של השיער הנעים שלה בין אצבעותיי.
החיוך והצחוק הממכרים שלה.
השיחות בינינו... הפתיחות שאני מרגיש איתה, בזכותה, בזכות מי שהיא... אני סיפרתי לה דברים עלי שאף אחד לא יודע.
לפני שהגעתי לפה היום החלפתי אשכרה חמש חולצות שונות ושלושה זוגות מכנסיים מרוב התרגשות לראות אותה.
כשראיתי אותה בגבעת החול עומדת שם כשהרוח הניפה קלות את שיערה ואת החצאית היפה שלה
התקדמתי אליה, ראיתי שהיא ממש רצה לכיווני וכל הגעגוע אליה היכה בי בחוזקה כשהיא קפצה לידיים שלי והנפתי אותה באוויר.
לא יכלתי להוריד אותה מהידיים שלי,
לא יכולתי לעצור את עצמי מלחבק אותה,
הרצון לגוף שלה הוא על גבול השיגעון.
אני נטרף ממנה לגמרי ונהנה מכל מגע איתה.
הרגעים שאני מגלה את הגוף שלה... שאני בוחן ובודק מה עושה לה טוב. אלה הרגעים שגורמים לי להירדם בלילה עם חיוך על השפתיים.
אני מוזג לעצמי צ'ייסר והולך לרועי-
"מזל טוב גבר!"-
רועי:"אחי! יא מלך! אתה ורחלי ביחד? ראיתי נכון... ?"
"כן.." אני אומר לו ואשכרה מתרגש מזה.
רועי:"רחלי נסיכה... תשמור עליה"
"היא מדהימה אחי..." אני אומר את זה ומתבונן בה, רועי נותן לי מכה על הגב.
"מה הבאת את עדי?"
רועי:"ואלה לא ידעתי מה הסיפור ביניכם, גם לא על מה שקורה עם רחלי... היא התקשרה ואמרה שהיא בארץ, הזדמנתי אותה... אתה יודע עדי הייתה אחות"
"בסדר.. לא באמת מזיז לי, שלא יפריע לרחלי פשוט."
רועי:"אני אוהב אותך יא ילד זין! מכל הבנות... רחלי.."
"היא לא רואה אף אחת מהן ממטר"
רועי:"מסכים!"
עדי מתקרבת אלינו, אני מנסה להראות כאילו אני ורועי בתוך שיחה וקצת מתעלם ממנה, רוצה שהיא תבין את הרמז.
היא לא יכולה כל פעם לחזור ולהתקרב ככה, שתכבד את מה שביקשתי ממנה ואת זה שזה נגמר בינינו.
עדי:"לחיים בייבי"- עדי אומרת ומרימה צ'ייסר.
אחד החברים של רועי קורא לו והוא עוזב אותנו לבד,
מה שאני ממש לא אוהב.
אני מסתכל לעבר רחלי, היא רחוקה ממני אבל גם ממרחק אני רואה שהיא גם מסתכלת.
עדי:"סחטיין עליך ועל רחלי... לא האמנתי שזה יחזיק."
"תודה, כן מחזיק..."- מנסה לקצר איתה במילים.
עדי:"אבל עכשיו דברים קצת יותר מסתדרים לי כשאני יודעת שהיא לא בתולה. הצליחה לבלבל גם אותי... הייתי בטוחה שהיא בתולה ואתה יודע שיש לי עין טובה בקטעים האלה"-
החום התחיל לעלות לי לראש, הרגשתי את הדם שלי מתחיל לבעבע בתוכי.
"מה את אומרת שטויות?"
עדי מתחילה לצחוק :" או אה.. לא תמימה בכלל אני מבינה.
דתיה דתיה אבל סובבה אותך על האצבע הקטנה שלה, אתה מסנוור ."
"עדי מה זה המשחק הזה שאת משחקת?"
עדי:"אני נשבעת לך! אני בוודאות יודעת שרחלי לא בתולה. אני יודעת כמו שאני יודעת שאני עדיין אוהבת אותך..."
הכוס נשמטה לי מהיד וזה לא עניין אותי בכלל.
הרגשתי את הדם זורם ומבעבע בגופי, אני מכיר את הרגע הזה לפני שאני רואה לפניי מסך שחור מרוב עצבים.
אני חייב לשאול אותה.
לא עברה חצי שניה והרגליים שלי לקחו אותי אליה בטיל,
אני עומד מולה עצבני ומתנשף מסתכל ומבפנים מרגיש שאני עוד שניה מאבד על עצמי שליטה.
רחלי:"מה עשתה הפעם המשוגעת?" היא מצחקקת ושואלת אותי.
לא יכלתי עוד לשמור את זה בפנים, "רחלי, את בתולה?" זרקתי עליה את השאלה הזו ככה.
היא שומעת את המשפט הזה ואני מרגיש שהמבט שלה משתנה, אני מרגיש שהשמיים עוד שניה קורסים עלינו.
רחלי:"מה?"
"מה מה? שאלתי שאלה... את בתולה?"
הגוף שלה החל לרעוד ועינייה הוצפו דמעות, אני כל כך רוצה להחזיק אותה, לאחוז בה, להרגיע את הרעד... אבל היא לא הצליחה להוציא מילה מהפה שלה וזה רק גרם לי להתחרפן.
דיברתי אליה בעצבים, הייתי כל כך קר אליה, כל כך לא כמו שאני איתה.
"תעני לי כבר כוסעמק למה את לא עונה?" - היא קפצה כשצעקתי עליה, היא נבהלה.
אסתר:"עומר תרגיע ועכשיו!" אסתר צעקה עלי ולא יכולתי לשמוע מישהו אחר עונה לי, הייתי חייב תשובות.
"תסתמי את הפה אל תתערבי! אה? רחלי... מה את בוכה? מה את בוכה?! תעני לי ראבק תעני לי!"
היא נופלת על החול ואסתר מחזיקה בגופה הקטן, הראש שלה שמוט כלפי מטה. הורס אותי לראות אותה ככה ולדעת שזה אני גורם לקטנה שלי לבכות ולהתקפל, אבל אני לא עומד בתחושה הזו אני חייב לדעת.
התכופפתי אליה והרמתי את הסנטר שלה באצבעי.
בתוך עיניי התחלתי להרגיש דמעה, ממתי דברים כאלה משפיעים עלי כל כך... איך קרה שהיא משפיעה עלי ככה?
"תגידי לי שזה לא נכון... תגידי יפה שלי בבקשה, בבקשה תגידי לי שהיא שיקרה לי..."
אסתר:"מי אמרה לך?"
"מה זה משנה מי אמרה?"
אסתר:"עדי?"
"כן, עדי כן... מה זה משנה, רחלי?!"
רועי ויוני התמקמו מאחוריי וניסו להתערב-
יוני:"מה קורה פה?"
רועי:"אחי, הבנת אותה לא נכון..."
אני ממש צורח כי אני כבר לא מסוגל להתמודד עם התחושה הנוראית הזו שעוברת לי בגוף, אני מת שהיא תענה לי :"תסתמו כולכם, אני לא רוצה לשמוע אף אחד עכשיו! רחלי, את בתולה?"
תוך כדי בכי נשפך היא אומרת :"לא...."
הדם עלה לי לראש, לקח לי שניה כשאני על החול מולה להפנים לתוכי את מה שהיא אמרה...
"אני לא מאמין לזה... רחלי?! לא רוצה להאמין לזה..."-
אני קם ממנה.
"למה עשית לנו את זה?"- אני מגלגל בראשי את כל הפעמים שפחדתי עליה, כל הפעמים שחיכיתי והגנתי, אני מרגיש מרומה...
אני מרגיש..
לקחתי את הכיפה שעל ראשי ירקתי עליה וזרקתי על ידה על הרצפה. זין .
"משחקת אותה תמימה, משחקת אותה לא מכירה... שהכל פעם ראשונה בשבילך... למה, למה, למה?"
אני עכשיו מרגיש מחורפן לגמרי.
אני כבר לא רואה בעיניים, לא מימיני לא משמאלי...
אף אחד לא משחק איתי משחקים כאלה!
"הצעתי לך להתחתן, אני לא מאמין.... רציתי שתהיי אישתי!"
אני מחזיק בכתפיים שלה .
אסתר:"תעוף מפה, תעוף..."
רועי מחזיק לי את הכתף :"עומר זה לא כמו שזה נראה..."
אני מסתכל אליו,
"גם אתה יודע על זה?"
אני מסתכל על כולם סביבי...
"כולכם ידעתם? אני לא מאמין כולכם ידעתם. זה אתה אה!"
קמתי אליו והוא קצת נרתע והלך אחורה
"אתה זיינת אותה אה? מאיפה אתם מכירים? מה זה החיבוק הזה שראיתי אותכם מתחבקים על המיטה בחדר שלי?! זיינת אותה!"
אני מרים את ידי ומנחית עליו אגרוף לפנים.
רועי מתעשת ומחזיק לי את היד ואת הפרצוף שלי קרוב לשלו.
מאחורי אני שומע את רחלי צועקת את נשמתה ומתחננת שאפסיק. התחושה שמישהו אחר נגע בגוף של הקטנה שלי, שעד לפני שעה הייתה רק שלי.
"אני בחיים לא החזרתי לך וגם לא חשבתי שאני אעשה את זה,
מוכן לקבל ממך כל אגרוף באהבה אבל אני נשבע לך שאם אתה לא נרגע ומקשיב לי לא תהיה לי ברירה ואני אפוצץ אותך בחזרה..."
יוני מחזיק בגבי ומנסה להפריד אותנו,
"זה בסדר זה בסדר הפסקתי!" צעקתי לו ולא יכלתי שיגעו בי בכלל מהעצבים שהשתלטו לי על כל הגוף והראש.
רועי:"תפסיק! רחלי עברה אונס. בגלל זה רחלי לא בתולה."
הרגשתי קודם שהשמיים הולכים לצנוח עלי, אז עכשיו הם צנחו!
ובמשקל של טון.
"זה לא קורה לי עוד פעם...." - העצבים עדיין בכל הגוף שלי אך העם הם מופנים אלי.
הסתובבתי אחורה "רחלי אני מצטערת"- אני צועק לכיוונה, "אני מצטער נפלט לי משהו לעדי, המטומטמת ישר באה להגיד לך." רועי אומר לי והם צריכים שניהם שוב להחזיק בי כי אני מתחיל להתפרע..
"תזוזו ממני!"- אני צועק על יוני ורועי-
רועי:"עדיף שתירגע קודם!" רועי מחזיק אותי וממרחק אני רואה אותה עדיין שכובה על החול כשאסתר מנסה להרגיע את הבכי הגומר שלה.
אני גרמתי לזה.
למה אני כזה דפוק? למה הייתי צריך לשמוע שהיא עברה אונס בשביל להתאפס על עצמי?
אני רואה שאסתר מצליחה להקים אותה, אני צועק לעברה...
אני אפילו מרגיש בושה, בושה להתקרב אליה מרוב שאני אימפולסיבי ודפוק.
אני מתחמק מרועי ויוני כי אני מרגיש אני חייב לגשת אליה...
אני מתקרב אליה במהירות ואסתר מתקדמת אלי,
"אסתי לא ידעתי... תתני לי להתנצל"-
אסתר:"אתה בחיים יותר לא מתקרב לאחותי, וזו מילה שלי!"- ומעיפה לי את הפרצוף הצידה עם כאפה מצלצלת.
כאפה שהגיע לי לקבל, כאפה ששמחתי לקבל.
"תגמרי אותי, תהרגי אותי, תשלחי אלי מישהו שיפוצץ אותי מצידי רק תתני לי להתצל בפניה... רחלי... ?"
עינייה של רחלי שלי מתרוממות אלי, זה שובר אותי.
אני מסתכל עליה עומדת שם כל כך שבירה,
הבטחתי לה שאגן עליה... עשיתי בדיוק ההפך.
"אני מצטער שצעקתי, אני מצטער שהתנהגתי כמו משוגע... אני אוהב אותך"- אמרתי בקול רם כדי שהיא תשמע אותי.
אסתר מסובבת אלי את גבה והולכת משם מלווה את רחלי לכיוון האוטו.
אני תופס את הראש ובא לי להרוג את עצמי. איך הרסתי אותה ככה...
איך לא עלה לי בראש שגם אם כן אז בטוח שיש הסבר להכל...
למה אני דפוק מהיסוד והעצבים עולים לי כל כך מהר לראש?
אני לא מאמין שהקטנה שלי עברה משהו כל כך נורא,
אני מרגיש שאולי דחקתי בה יותר מידי עם כל הקטע הפיזי...
יוני בא מאחוריי "יהיה בסדר"-
"אתה יודע שהצעתי לה להתחתן... ?"
יוני:"אני יודע... היא תהיה בסדר, היא פחדה לספר לך שלא תכעס עליה. תתנצל כמו שאתה יודע, תפעיל את הקסם שלך שתמיד גורם לבנות לחזור אליך וזה יעבוד.
"אין קסמים איתה, אין שטויות.. אתה לא מבין... איתה אני לא עומר הדפוק. היא גורמת לי להרגיש הגבר שלה, היא גמרה לי להפוך לגבר, היא גרמה לי להרגיש מלך..."
יוני:"עזוב אתה סתם זורק דברים לאוויר, שום דבר לא נגמר..."
עדי:"הצאת לה להתחתן?" - אני שומע קול שבור מאחוריי.
אני מסתכל על עדי, על איפור עינייה שנמרח קצת ליד העין.
עדי:"באמת עומר, אתה מתחתן... ?"
"אם היא תסכים לקבל אותי... מה באת אלי ככה בכלל? מה באת להדליק אותי בכוונה... את יודעת ללחוץ לי בדיוק על הכפתורים הנכונים כדי לגרום לי לאבד שפיות..."
עדי:"לא ידעתי."
"יופי שלא ידעת... ממש עזרת לי, תודה לך"
עדי:"אז רוץ אליה.."
אני שומע את המילה רוץ ובמקביל שומע את צליל ההתנעה של המכונית.
בלי לחשוב אפילו התחלתי לרוץ, עולה במעלה הגבעה בלי להרגיש בכלל מאמץ מרוב הנחישות.
החלון שלידה פתוח, אני תופס בו כשאסתר מתחילה בנסיעה וצועק "רחלי!" - היא מסתכלת עלי, עוד בוכה...
"רחלי! אני אימפולסיבי, דפוק, חמום מוח, כל מה שתגידי זה נכון... אבל אני יודע מה אני הכי הרבה... אני לא יכול בלעדייך."
אסתר:"עומר אני נוסעת"-
אני תופס את כף ידה ומושך אותה אלי אל החלון, "תסלחי לי"-
אסתר נותנת לחיצה קטנה עם הרגל על הגז "תשחרר לה את היד, אני נוסעת"- ומחייבת אותי לעזוב מאחיזתי את ידה כשהיא לוחצת גז חזק.
גופי נופל בגלל שהרצון החזק להיאחז היה חזק ממני לא הרפתי מהאחיזה ברכב והרגל שלי התעקמה.
אני מביט ברכב שלהן הנוסע ממני במהירות והלב שלי שם.
עדי:"בוא, אני אקח אותך הביתה..."-
"איזה.. עזבי."
עדי:"נו תתן לי לפצות אותך, בבקשה לפחות את זה תתן לי להרגיש"-
"אבל יוני ורועי עוד פה. אני צריך להגיד להם שאני הולך..."
עדי:"אם הם ירצו הם יתקשרו... יאללה בוא לרכב" -
והיא פותחת את המאזדה שתיים שלה החדשה בעזרת השלט .
"לא בטוח שזה מתאים.."
עדי לא מחכה ולוקחת את היד שלי בחוזקה ומובילה אותי למושב שליד הנהג, ממש מושיבה אותי בכיסא וסוגרת את הדלת.
"תודה"- אני מחזיק קצת ברגל שהתעקמה, תכלס כואב אבל למי איכפת עכשיו...
לא מעניין אותי שום דבר.
עדי שמה לנו מוסיקה איטית, היא ניסתה קצת לדבר איתי ואני ביקשתי ממנה שתהיה נסיעה שקטה, שאין לי מצב רוח לדבר...
נכנסתי לעצמי.
גם לא היה לי כוח לדיבורים, בטח לא עם עדי... השיחות האלה תמיד היו מגיעות למקומות מיניים וזה הדבר האחרון שהיה בא לי להתעסק איתו עכשיו.
אני נשען בכל גופי על המושב ומותח את הרגליים קדימה,
מתמקם לי בנוח ונרגע... אני מרגיש את עיניי נעצמות לאט לאט...
איפשרתי לעצמי להירדם.
שפתיים מונחות על שפתיי. אני בטח חולם על רחלי מנשקת אותי...
לא, אלה לא השפתיים של רחלי, זה לא הטעם של רחלי... זה לא... זו עדי, פקחתי עיניים במהירות והתיישרתי בכיסא.
"מה עובר עליך?"- ניגבתי את הרוק שלה מהשפתיים שלי, רציתי להוריד אותה ממני.
עדי:"הגענו"-
אני מסתכל מחוץ לרכב לכיוון הבניין ובחלון ראיתי את רחלי עומדת מולי עם עיניים פקוחות לרווחה.
לא התייחסתי בכלל לעדי וישר פתחתי את הדלת באותה השניה,
יצאתי במהירות החוצה והרגשתי את הכאבים ברגל שלי.. כאב שחודר את העצמות, אבל זה לא מעניין אותי בשיט כרגע.
רחלי מסובבת אלי את הגב וצועדת במהירות.
כוסאמק זה כואב.
"רחלי! נו ראית שלא אני עשיתי את זה! ראית..."
היא ממשיכה ללכת...
"נו בחייאת רחלי שנסעתם נקעתי את הרגל נראה לי, תעצרי!"
רחלי מסתובבת אלי ורואה אותי צולע לעברה :"באמת?"- היא שואלת ואני שומע בטון שלה נימה של דאגה..
אני ממהר להגיע קרוב אליה.
"ראית שלא עשיתי את זה..."
רחלי:"אני לא יודעת מה ראיתי, אני יודעת שאני רק מתחרטת שבאתי לכאן"
"אל תתחרטי"
רחלי:"באמת? אני מגיעה ואני רואה את זה, לא להתחרט?"
"זה לא אומר שום דבר, נשבע לך היא נישקה אותי"
רחלי:"תירוצים של ילד... באמת נראה לך שאני קונה את זה?"
"יפה שלי אני מצטער, מצטערת שצעקתי עליך... מצטער שלא באתי ושאלתי אותך בצורה נורמלית כמו בן אדם, מצטער שגרמתי לך לבכות... את יודעת שאני לא יכול שאת בוכה..."
רחלי:"הבטחת שאני לא אבכה..."
אני עוצם את העיניים חזק כי זה צורם לי לשמוע.
"מגיע לי כל דבר שתגידי עלי, כל דבר... תסלחי לי. אני לא מאמין שנגעו בך ככה, את לא מבינה מה אני מרגיש בגוף כשאני חושב על זה"
רחלי רועדת ומתחילה לבכות :"אל תחשוב על זה, אל תגרום לי להיזכר ברגעים האלה..."
אני מתקרב אליה ומחזיק לה ביד אחת את העורף ויד שניה בתוך השיער שלה.
"נשבע לך אני אהרוג את מי שעשה לך את זה"
רחלי נרתעת ממני ומתרחקת. אני לא מנסה בכוח להחזיק אותה בתוך הידיים שלי.
רחלי:"לא צריכה שתהרוג אותו, היה לי טוב גם בלי שידעת..."
"למה? מי שעשה לך דבר כזה, מי שהעז לעשות דבר כזה לאישה שלי, לאישה שלי! צריך לשלם על זה."
רחלי:"רוצה להשאיר את זה מאחוריי, לא רוצה שתתייחס אלי בצורה מיוחדת בגלל שעברתי את מה שעברתי... כי עד שידעת אתה פשוט לא הפסקת לצעוק עלי.. אתה הפחדת אותי"
"הפחדתי אותך? את פחדת ממני?"
רחלי:"אתה הלכת מכות עם רועי"
"הוא סלח לי..."
רחלי:"זה לא משנה"
"מצטער, מצטער, לא הייתי צריך להגיב כמו שהגבתי גם אם המקרה הזה לא היה קורה לך... "
רחלי:"כל כך פחדתי מזה שתגיב ככה, בגלל זה לא סיפרתי"
"הגבתי ככה בגלל שלא סיפרת! אני צריך לשמוע על זה מעדי?"
רחלי:"לא, אתה צריך לנשק את עדי"
"די עם עקיצות של ילדה בגן. העפתי אותה ממני אהובה שלי"
רחלי:"לא יכולה לשמוע ממך יותר את ה 'אין לי כלום עם עדי...' "
"אני יודע שאין דבר יותר נורא ממה שראית עכשיו אבל אני נשבע לך, שאין כלום עם עדי!"
רחלי:"אני לא יכולה, אני לא סומכת עליך..."
"אני יודע שהפרתי את האמון שלך, ריסקתי הכל במו ידיי כמו שאני יודע לעשות הכי טוב. אבל את לא מרגישה כמה את חשובה לי?
פעם אמרת לי שאת מאמינה לי... את כבר לא מאמינה לי?"
רחלי:"אני כבר לא יודעת במי ובמה להאמין...."
היא אומרת את זה ודמעה קורעת יורדת לכל אורך הלחי שלה.
היא מסתובבת ומפנה אלי את גבה.
רחלי:"אין לי כבר במה להאמין!"
"בי!" - אני צועק לה.
רחלי:"אתה היית הדבר האחרון שאני אתן בו אמון בחיים שלי,
לא אעשה את זה יותר..."
"די יפה שלי די לדבר ככה... זה אני!"
רחלי:"לא מכירה אותך." - אומרת בטון קריר ומרוחק ומתחילה בהליכה מהירה.
כמה צעדים אני עוקב אחריה ומבין שזה אבוד,
גם הרגל שלי גמורה,
גם רחלי שלי גמורה,
החיים שלי גמורים.
התרסקתי.
בנקודה הזו, התרסקתי באמת.

''תשתקי, אחרת אמא שלך אפילו לא תצליח לזהות אותך.''
''תיזהרי לעשות לי שוב תרגילים מלוכלכים.
אם את לא תהיי אישתי אז לא תהיי אשתו של אף אחד, מי ירצה אישה לא בתולה... ?!"
רגליי לוקחות אותי כאילו מעצמן, בריצה...
רחוק מעומר.
בראש שלי כל הזמן רץ וחוזר המשפט שעוזיה החדיר לאוזניי
"מי ירצה אישה לא בתולה"
שוב ושוב ושוב אני שומעת את קולו המחוספס בתוך הראש שלי.
מהירות הריצה שלי מתגברת, אני מרגישה שאני רוצה לברוח, לברוח מהכל, לברוח מעומר, מהבית שלי, מהחיים שלי ובעיקר לברוח מהמוח והמחשבות הלא פוסקות האלה.
רק כשהייתי עם עומר אז הקולות שבראשי פסקו.
אבל עכשיו.. הכל חוזר פי עשר.
אני ממש יכולה להרגיש באפי את ריח הגועל שיצאו מתוך ידייו המזיעות, אני נזכרת בכאב החד שפילח את גופי נגד רצוני ובתחושת ההשפלה שהרגשתי באותו רגע.
אני מרגישה עכשיו חסרת אונים כמעט כמו אז...
אני עוצרת בפתאומיות בצד הדרך ומקיאה החוצה את נשמתי.
נשענת בידי על פח הזבל ומתרוקנת לתוכו...
התחושה של הידיים שלו על העור שלי לא עוזבת אותי.
הצליל הזה, הצליל של קריעת הגרביון.
הכל רץ במהירות של ספיד בתוך הראש, מחשבה עולה ואחריה תמונה, פלאשבק. פצצה אחרי פצצה.
לא רוצה.
לא רוצה.
לא רוצה לזכור אותו, לא רוצה לחוות את אותו ערב ארור שוב ושוב ושוב...
הראש שלי מסוחרר אני מרגישה לא בפוקוס.
אני מרגישה את הדופק שלי מכל איבר בגוף, שומעת אותו בתוך הראש שלי.
הנשימה נהיית מהירה וקצרה, אני לא מצליחה להסדיר אותה..
אני לא מצליחה לנשום, אני מרגישה חנוקה, אני מרגישה כאילו מישהו תופס לי את הצוואר וחוסם לי את האוויר.
אני מרגישה כאב חד וחודר בחזה. כאב משתק, כאב מקפל.
אני כבר מתחת לבניין שלי ואני בקושי מסוגלת לזוז.
כל רעש מסביבי מקפיץ אותי וגורם לי לרעוד מכף רגל עד ראש .
אני מחזיקה את המעקה בתחילת גרם המדרגות בבניין ולא מצליחה לעלות אפילו מדרגה אחת.
אני מתיישבת כמו שאני במקום, משעינה את ראשי על הקיר,
חם לי, אני מזיעה...
"רחלי.. ?" שומעת מישהו קורא בשמי וגורם לגוף שלי לקפוץ במקום ולגל רעידות נוסף להשתלט על כולי.
"למה את פה ככה לבד, איפה אסתר?"- אני עוד לא קולטת מי מולי ונרתעת.
"את כולך רועדת, תסתכלי עלי!"-
"אין לי... אוויר"'. אומרת בקול קטוע .
"שש.. עכשיו תסתכלי עלי!"
אני מזיזה את הראש מצד לצד ולא מצליחה להקשיב.
"תרימי את הראש! תסתכלי עלי! רחלי תהיי איתי, תהיי איתי!"
אני מרימה את הראש ורואה מולי את רועי.
"אני לא מצליחה לנשום רועי, אני לא מצליחה לנשום" -
הוא מסדר את השיער שלי ומסיט אותו מפניי
מחזיק לי את הפנים שיישארו מולו.
"תסתכלי עלי לשאוף... ולנשוף... ככה, תעשי איתי ביחד."
אני מסתכלת עליו ובגוף רועד ונשימה מקוטעת מנסה,
"אני לא מצליחה..." אני אומרת והנשימה שלי שוב נהיית מבולגנת ומהירה.
"רחלי ביחד... אני כאן איתך תשאפי ותנשפי..." -
וכך עשיתי שוב.
מנסה לעקוב ולחקות את הקצב של רועי.
לאט לאט, כשאני שקועה בעינייו ונרגעת בעזרת הנוכחות שלו אני מצליחה להסדיר את הנשימה וכך גם הלב חוזר לדפוק בקצב נורמלי.
רועי:"הנה, את בסדר.. הכל בסדר, אני פה."
הראש שלי נשמט על הכתף שלו ואני מתרסקת לתוכה בבכי.
רועי עוטף אותי עם זרועותיו ומנשק לי את הראש.
רועי:"הכל בסדר, את לא לבד... זה בסדר תתפרקי עלי אני פה, תשחררי הכל"
אני מחזיקה חזק בגבו והוא מחליט לקום כשהוא לוקח אותי בתוך זרועותיו במעלה המדרגות.
אני כל כך סחוטה פיזית שלא איכפת לי ואני מרפה לגמרי את הגוף ונשענת עליו.
אנחנו נכנסים לתוך הבית שאני עליו נטולת כוחות והוא מהלך איתי לכיוון החדר.
אסתר יוצאת בבהלה מהחדר שלה.
אסתר:"מה קרה?"
רועי:"הכל בסדר עכשיו, היא צריכה לנוח זה הכל"
אסתר:"אבל תגיד לי מה קרה? למה היא ככה?"
רועי:"אני לא יודע ככה מצאתי אותה"- והוא מוריד אותי למיטה שלי ומכסה בשמיכה.
אסתר:"אני אהרוג את עומר, אני אהרוג אותו!
מה הוא חושב לעצמו?
אני הולכת אליו עכשיו" -
אסתר הולכת במהירות לדלת היציאה מהבית ורועי קופץ אחריה,
רועי:"אל תעשי את זה, רחלי צריכה אותך עכשיו... את גם לא יודעת מה קרה.."
אסתר:"אני רוצה לברר מה קרה... תראה אותה"
רועי:"עבר על שניהם יום קשה"
אסתר:"אתה מגן עליו? איך אתה מגן עליו... גם אתה חטפת ממנו"
רועי:"לא משנה לי שחטפתי ממנו, הוא פשוט היה בטירוף באותו רגע.. לא נפגעתי ממנו, זה היה אגרוף חברי ששמחתי לקבל."
אסתר:"ממש אגרוף חברי... אל תצחיק אותי"
רועי:"אם אני לא לקחתי קשה אז את תקחי קשה?"
אסתר:"יש לך סימן... אני אביא לך משהו קר לשים על זה."- אני מתרוממת מהמיטה וקמה לכיוונם.
"יש לך סימן?"
רועי מסתכל עלי ומחייך, "מה, זה?" ומצביע על סימן כחול תחת העין שלו. "זה בקטנה"' .
"מה בקטנה.. זה רציני.." - בכל המצב שלי קודם לא שמתי לב בכלל לסימן הכחול הזה.
אסתר מגיעה מהמטבח עם מגבת שבתוכה קוביות קרח.
אסתר"הנה תשים!"-
רועי:"דיי, זה באמת בקטנה"-
אסתר מתקרבת אליו קרוב וטופחת בעדינות על הסימן.
נגיעות קטנות.
מרועי נפלט "אחח" כזה חלש וכיווץ של הפנים הסגיר שכן כואב לו.
"אני לא מאמינה שהוא עשה לך את זה"
רועי:"עומר הוא אח שלי, אני מכיר אותו כמו את הכף יד שלי... ה.. הבן אדם הזה הציל לי את החיים ולא פעם אחת,
מה זה אגרוף.. לחטוף ממנו אגרוף זה גאווה בשבילי."
אסתר:"רחלי אליך הוא לא מתקרב יותר! לא מבינה למה התעקשת ללכת אחריו.. הוא כזה דפוק"-
רועי:"אסתי זה לא נכון מה שאת אומרת... עומר באמת אוהב את רחלי!
עומר אוהב את רחלי אפילו מאוד! אני בחיים לא ראיתי את עומר ככה עם אף אחת" -
"גם לא עם עדי?" - אני שואלת.
רועי צוחק:"עדי? את רצינית איתי... ?"
"כן, לגמרי כן..."
רועי:"אפילו לא חצי... איזה חצי, שמינית אין לו ולא היה לו אליה מכמות הרגש שיש לו אלייך."
"באמת?"
רועי:"אני נשבע לך, הוא מרוסק."
"רועי אני הגעתי אליו וראיתי אותם מתנשקים..."
רועי:"מה?"
אסתר:"מה?"
שניהם צעקו ביחד.
הציפו את עיניי דמעות "כן.. היא עצרה את האוטו שאני הייתי בבניין וחיכיתי לו, ראיתי אותו והחלטתי להתקרב.. שיצא אלי... כשהתקרבתי ראיתי את הראש שלה רוכן לעבר שלו ואותה נצמדת אליו."
אסתר:"אני לא מאמינה? איזה בן זונה!" - ואסתר טופחת טפיחת חזקה מעצבים על העין של רועי שצועק בעקבות זה "אווץ" -
אסתר:"סליחה, סליחה" - היא קולטת שהיא הכאיבה לו והיא מחזיקה את פניו בשתי ידייה.
שניהם מסתכלים אחד בשני קרובים ומחייכים, מחייכים גם בעיניים.
"נעים לכם?" - שאלתי בחצי כעס חצי צחוק.
הם יצאו מהרגע שהם נתקעו בו והסתכלו עלי,
אסתר:"מה?"
"מה מה, הרגע סיפרתי לכם שעדי נישקה את עומר ולא הגבתם על זה שום דבר"- רועי מצחקק קצת ואסתר מסמיקה.
אסתר:"סליחה, צודקת"
"קצת תשומת לב למישהי שהלב שלה נשבר עכשיו!"
שלושתינו קצת צוחקים ואני מנגבת מעיניי דמעה ומרגישה קצת טוב יותר.
רועי:"אמרת היא נישקה אותו?"
"כן.."
אסתר:"מה זה משנה מי נישק, משנה אם הייתה נשיקה."
רועי:"תפסיקי להיות עצבנית ותקשיבי שנייה.." - הוא אומר בפרצוף רציני ואז מוסיף חצי חיוך.
אסתר מחזירה לו חיוך ערמומי בחזרה:"עצבנית אה.. אם אני בחורה עצבנית כדאי שתיזהר ממני, בייחוד אם אני עכשיו נוגע באיזור שקצת כואב לך"-
רועי:"מה את מאיימת?"
והיא לוחצת בקטנה על המכה מתחת לעינו.
רועי:"זבל!" -
והיא משחררת ממנה צחוק משוגע.
"אתם מתאימים!"- אני מצהירה בקול רם והם שניהם משתתקים.
אסתר:"קח אתה יכול לעשות לעצמך..."- והיא מגישה לו את המגבת.
רועי: "צודקת."
"מה השתתקתם שניכם?"
אסתר:"רחלי דיי!"
רועי:"אז מה שניסיתי להגיד קודם, שאם עדי באה לנשק את עומר והוא הזיז אותה ממנו ולא רצה אז זה לא נחשב..."
"רועי עברת נושא בדרך מוצלחת, רק על זה אני לא אמשיך לחפור לכם..."
הוא זורק לי חיוך של 'תפסת אותי'.
"הוא כן הזיז אותה.. גם ישר רץ ואמר שהיא התנפלה עליו. אבל למה הוא הביא את עצמו בכלל למצב הזה?"
רועי:"אני יודע בוודאות שהוא לא רוצה את עדי.. הוא לא היה עושה את זה. למה הוא הכניס את עצמו לסיטואציה? כי גברים תכלס חלשים מולכן, תהיו קצת פגיעות ורובנו יעשו מה שתרצו באותו רגע.. אנחנו לא עומדים בפני זה."
"אוף זה מצב כזה מעצבן!"
רועי:"תירגעו ואז תדברו... את תראי הכל יהיה בסדר. אני גם חייב לציין שאת נראית הרבה יותר טוב עכשיו ממקודם."
"תודה רועי"
רועי:"אין בעד מה"
אסתר באה מהמטבח עם בקבוק וודקה וכמה אקסלים.
אסתר:"יש לך עדיין יום הולדת... !"
"איזה מדכאים אנחנו, הרסנו לו אותה."
רועי:"לא נהרס שום דבר. יש עדיין אנשים שחוגגים לי בחוף"- והוא צוחק.
אסתר:"באמת לא נהרס שום דבר, אנחנו עושים לחיים."
אסתר מסדר כוסות ומוזגת כוס לכל אחד-
"אני לא שותה!"
אסתר:"את כן... אני החלטתי וזה לא נתון לוויכוח"-
"מה?"
אסתר:"יאלה את צריכה לדעת מתישהו מה זה סטלה... את לא יכולה להיות ילדה טובה כל הזמן"
"תגדירי ילדה טובה... ?"
אסתר:"את ילדה טובה כפרה שלי, את טהורה קטנה"-
רועי:"זה נכון..."
אסתר:"מה שקרה לך לא באשמתך ואת לא עשית דבר שאסור"
"אני מעדיפה לא להיכנס לשיחה כזאת עכשיו."
אסתר:"ברור, עכשיו עושים לחיים לכבוד רועי"
היא מביאה לי את הכוס
מביאה לרועי ולוקחת לעצמה.
אסתר:"רועיקי מזל טוב חיים שלי, לחיים!"
הכוס שלי מתנגשת בשל רועי ואז בשל אסתר ואסתר מצמידה את הכוס שלה לכוס של רועי.
רועי:"תודה נסיכה שלי"
שניהם לוקחים שלוק גדול מהכוס.
אני מכניסה את הקש הורוד לפה ולוקחת שלוק קטן.
אסתר:"עשיתי לך חלש"-
אני עושה פרצוף מצומרר שמצחיק את אסתר ורועי.
ככה ישבנו שלושתינו איזה שעה,
הם כבר בכוס השלישית בערך ואני רק סיימתי את הראשונה.
הם בעיקר מדברים ביניהם ואני או צוחקת או מהנהנת..
ככול שאני שותה ככה הראש שלי בורח למחשבות...
אני מנסה שלא ייראו את זה עליי אבל זה לא נשלט.
אי אפשר להתעלם מהכימיה שיש בין אסתר ורועי.
כאילו הם מכירים ממש טוב...
אוף, אני חושבת כל הזמן על עומר, לא מצליחה להוציא אותו מהראש שלי.
אני מפחדת שעכשיו שבגלל מה שקרה אני אחזור לנקודת ההתחלה...
אני מפחדת שוב שהוא יגע בי.
לא כי אני מפחדת ממנו, כי אני מפחדת מהזכרונות שלי.
אני מפחדת שתמונות מעוזיה ימשיכו ויצוצו במוחי כשהוא יגע בי.
אם זה יקרה אני אשתגע! אני לא אעמוד בדבר כזה.
זה מה שהפך אותו להיות השקט שלי, המקלט והמפלט שלי.
השקט הזה למוח כשאני איתו... אני לא חושבת על שוב דבר חוץ מעל שנינו, איתו אני חייה את הרגע ולא את העבר.
אני לא יודעת אם אני מאמינה לרועי,
כי אחרת... למה הוא לא פה...
אני יודעת שהלכתי, אבל למה הוא לא נלחם עלי?
האלכוהול מתחיל לעלות לי לראש ואני קמה מהספה,
אסתר מצחקקת עם רועי ושואלת "לאן?"
"סתם, לשירותים."
רועי קיבל שיחת טלפון,
"כן אחי, לא לא נעלמתי...
אני בא, אני בא!
10 דק שם"-
רועי:"שיט שכחתי מהם לגמרי הם עוד בחוף..."
אני הולכת לכיוון השירותים כשאסתר מלווה את רועי לדלת.
אני מסתכלת בהם ממרחק.
היא קרובה אליו, מחזיקה את פניו בין ידייה. מלטפת את הזיפים שלו.
הוא עוצם עיניו ושואל.
רועי:"מה את עושה?"
אסתר:"אולי עשיתי טעות שבחרתי בו...."
רועי:"את עשית את ההחלטה שלך אז"
אסתר:"טעיתי..."
רועי:"לא נראה לי טעית, את שיכורה... "
אסתר:"רועי, כששמעתי שאתה הצלת את רחלי... אתה לא מבין מה זה עשה לי..."
רועי:"כן, גם אני הייתי בשוק לגלות שזו אחותך..."
"התרחקנו"
רועי:"מה רצית? שאשאר קרוב אחרי שבחרת בו?"
אסתר:"לא... אתה צודק."
רועי:"את אוהבת אותו, זה בסדר, הבנתי את זה גם אז... אני רק רוצה שיהיה לך טוב"
אסתר:"תנשק אותי!"
רועי:"מה פתאום, זה יעשה לך רע..."
אסתר:"נפרדנו..."
רועי:"מה?"
אסתר:"היינו אצל אבא שלי.."
רועי:"השלמת עם אבא שלך?"
אסתר:"בערך..."
רועי:"יופי, אני שמח בשבילך, זה מדהים!"
אסתר:"אבא שלי העמיד בפנינו תנאי, הוא ביקש שנתחתן... ויוני לא היה מוכן..."
רועי:"איזה דביל הוא! כמה הוא מטומטם..."
אסתר:"הוא לא היה מוכן..."
רועי:"אני הייתי קופץ על אופציה כזו... הוא לא מבין מה יש לו בידיים, הוא אף פעם לא הבין..."
"תנשק אותי!"
רועי תופס בעורפה ובגבה ונצמד אליה לנשיקה פרועה.
אני מחליטה להיכנס לחדר האמבטיה.
אסתר בגדה ביוני עם רועי?
מה?
מה שראיתי עכשיו הכניס בי פחד, הייתי משותקת.
אם אסתר שהיא כל כך אוהב את יוני מסוגלת לבגוד?
מה עובר על העולם הזה?
התבוננתי בעצמי במראה ובעירפול חושים החלטתי לרוקן את הארון תרופות...
לוקחת לעצמי כל כדור שרק מונח שם.
אני לא רוצה לחיות.
שמעתי את הדלת של הבית נסגרת ומיהרתי להיכנס לחדר שלי שאסתר לא תראה אותי.
נעלתי את דלת החדר.
ישבתי במיטה והתבוננתי בכדורים.
אסור להתאבד, גם זה אסור לי...
גם פה אני חוטאת אבל אני כבר לא עומדת בזה..
לא עומדת בעומס על הלב והנפש שלי.
אני פותחת קופסא ראשונה, בדמעות וגרון חנוק מחליטה לקחת... בהתחלה אחד אחד..
אחרי זה כבר כמה במכה. בלי מים, בולעת אותם לתוך הגרון שלי...
דפיקת דלת נשמעת:"הלכת לישון? הכל בסדר?"
"כן, אני עייפה.
אסתר:"לילה טוב..."
"לילה טוב"- אני אומרת בגרון כמעט חנוק.
דמעות מכסות את עיניי אבל אני מחרישה את הסאונד שלא תשמע אותי.
ככה עברתי לקופסא השנייה.
שמעתי את המים יורדים באסלה,
אסתר:"לאאא!"- שמעתי אותה רצה ומתחילה לדפוק על הדלת.
"רחלי! ? את לא צריכה לעשות את זה! בבקשה את לא צריכה!"
אני לא עונה לה ורק ממשיכה לקחת עוד כדור ועוד כדור.
רוצה שזה ייגמר כבר, מוכנה שזה ייגמר כבר.
אסתר:"ראיתי שלקחת את כל הכדורים, אל תעשי את זה!"
אני שומעת אותה מתחילה לחייג וצועקת על הטלפון, נו רועי תענה רועי תענה"
היא מנתקת ומחייגת שוב.
"עומר, תבוא עכשיו! היא נעלה את עצמה בחדר עם כל הכדורים שבארון תרופות"
סיימתי כבר כמות נכבדת של כדורים .
נשכבתי על המיטה ורק המשכתי, כדור אחר כדור ..
עד שהחלטתי להפסיק ולבהות באוויר.
הרגשתי את עצמי כאילו אני מרחפת..
לא יודעת כמה זמן אני כבר ככה.. את הדפיקות בדלת מאסתר כבר שמעתי לא ברור...
שמעתי בעיטה חזקה על דלת החדר,
עומר"רחלי תעני לי, רק תעני שנשמע אם את בסדר?"
אני לא עונה ונשמעה עוד בעיטה ועוד בעיטה עד שעפה הדלת...
את הראש שלי אני כבר לא יכולה להרים העיניים חצי עצומות..
אני רק מרגישה ידיים אוחזות בי,
עומר:"זה לא קורה לי שוב..."- הוא מחזיק אותי בזרועותיו .
אני מצליחה לראות רק את הצבע הכחול שבעינייו בוהק מולי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Shir Shir עקוב אחר Shir
שמור סיפור
לסיפור זה 15 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
כותבת לי
כותבת לי
מהמם
הגב
דווח
קורל יפרח
קורל יפרח
יאללהה רועי ואסתררר התגעגענווו,
אלופה אחת❤
הגב
דווח
ליאת סנדרס
ליאת סנדרס
את לא מבינה איזה כיף זה בשבילי לקום כל בוקר וישר לקרוא פרק!!! כל הכבוד לך !!❤❤
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Shir Shir
כשאני מבינה
כשאני מבינה
מאת: Shir Shir
הזמן לאמר בקול
הזמן לאמר בקול
מאת: Shir Shir
להיכנס לך לתחתונים
להיכנס לך לתחתונים
מאת: Shir Shir
דגדוג באצבעות
דגדוג באצבעות
מאת: Shir Shir
דרמה
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
סיפורים אחרונים
תקופות
תקופות
מאת: ליאל משעל
בגידה
בגידה
מאת: Vlad Lebedev
יומני היה קר- החופש הגדול 12
יומני היה קר- החופש הגדול 12
מאת: דוד קורסונסקי
גול ישר לתוך הלב
גול ישר לתוך הלב
מאת: אביטל סיאני