כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 3

מגע אסור 9

דפיקה חזקה בדלת מקפיצה אותי ואת עומר וגורמת לנו להתנתק זה מזו, אני מעבירה את אצבעותי כדי לנגב את הרטיבות משפתיי. עינייו של עומר מבריקות מביטות בי, הוא אוחז בשיערותי ומלטף. שוב דפיקה בדלת, עינייו של עומר יכולות להשכיח ממני הכל, לגרום לי להתנתק מהעולם.

עומר:"קפה?"- הוא שואל כשאני יוצאת מדלת החדר שלו עם עיניים חצי עצומות עוד נפוחות משינה עמוקה.
"מה השעה?"
עומר:"12 עכשיו..."
עומר:"אז קפה?" -הוא קם מהזווית המרוחה שהוא היה בה על הספה והתקרב לכיוון המטבחון.
הבית כולו היה מסודר ונקי- "ואו, מתי הלכת לישון שעד כדי כך נקי פה?"
עומר:"ישנתי איזה שעתיים. לא כל כך הצלחתי להרדם."
הוא אומר כשהוא שם כפית נס קפה גדושה בתוך כוס הזכוכית,
עומר:"כמה סוכר?"
"כפית אחת"- אני אומרת תול כדי פיהוק גדול ששיחרר לי דמעה של עייפות.
מוזג את המים הרותחים שבקומקום אל תוך הכוסות.
האווירה קצת מתוחה,
כאילו גם אני וגם עומר לא בדיוק יודעים איך להתייחס לסיטואציה.
עומר מגיש לי את כוס קפה, ''תודה'' עושה פו ולוקחת שלוק.
עומר: ''לפחות הפעם לא שברתי כלום''
''מה?''
עומר: ''פעם שעברה שהכנת לי קפה ונכנסה לך זכוכית ליד...'' ציחקקתי.
''נכון, כל הכבוד לנו שלא שברנו שוב.''
התיישבנו בספה בסחון אחד ליד השני. כל אחד שקוע בכוס הקפה שלו.
שנינו מסתכלים לנקודות רנדומלית בחלל החדר, רק לא אחד על השני.
השתיקה כרגע היא שתיקה מביכה, לא אחת כזו רגועה...
שתיקה רועשת כזו שצורמת אחת כזו שחייביםלהפסיק...
''אז מה... ?'' עומר ואני אמרנו יחד,
שנינו כנראה מרגישים שצריך להפסיק את האי נוחות הז
הסתכלתי עליו, הוא גם מישיר את מבטו אלי לרגע,
החיוך שבפניו גדל והוא חוזר להסתכל ישר בנקודה באוויר שהחיוך עוד מרוח על פניו.
''מביך אה...''
עומר: ''קצת...'
''למה בעצם?''
עומר: ''כי אני לא מאמין שאני קם איתך בבוקר...''
''אתה לא מתחרט שהזמנת אותי נכון?''
עומר: ''את לא הבנת אותי, אני חושב שאני בחלום... חלום טוב''
''הנסיבות לא היו טובות...''
עומר: ''נכון. איזה לילה היה לנו אתמול... התכוונתי לך''
"העיקר שאבא שלי בסדר עכשיו"
עומר:"זה באמת מה שחשוב. היית חזקה אתמול"
"חזקה?"
עומר:"את הבחורה הכי חזקה שאני מכיר"
"אתה כנראה לא מכיר אותי, אני לא חזקה כמו שאתה חושב..."
עומר:"אני חושב שאת הרבה יותר חזקה ממה שאת מודעת"
"תודה, זאת הייתה היממה הכי ארוכה שהייתה לי בחיים...
תודה שתמכת בי אתמול"
עומר:"הבטחתי לאמא שלך..." הוא עונה עם חצי קריצה.
"לפני אמא שלי..." אני מחדדת לו כמה שאני מתכוונת לכל מילה.
עומר:"שטויות"
"אני מצטערת"
עומר:"על מה?"
"שהלכתי..."
עומר שותק.
"שהלכתי מהיום הולדת שלך."
הוא לוגם עוד שלוק מהקפה.
"מצטערת"
הוא מסתכל אלי בחיוך שחלקו מסתיר מה שבאמת מתחולל בתוכו.
עומר:"אין לך מה להתנצל, אני אשם..."
"לא, לא..."-
עומר:"את ביקשת ממני לחכות ואני לא התאפקתי.
פחדתי כשעשיתי את הצעד הזה, ידעתי שזה יכול לגרום לך להתרחק ובכל זאת..."-
"לא הלכתי בגלל זה.. "
עומר:"באמת?" והטון שלו אומר לי שהתשובה שלי לא שינתה את דעתו.
"ברור שזה בילבל אותי ... אבל לא רק בגלל זה ברחתי"
עומר:"אז למה?"
"קשה לי, אני מרגישה מרחפת באוויר ולא במובן הטוב..."
עומר:"מה הכוונה?"
"התחושה כאילו אין לי קרקע יציבה.
תבין, החיים שלי היו כל כך ידועים מראש מבחינתי.
כל החיים הכינו אותי לחיי הבוגרים, כאישה, כאימא.
המסלול שלי מבחינתי היה חתום וסגור."
עומר:"ועכשיו הוא לא?"
"עכשיו הוא ההפך... אני עכשיו לא יודעת כלום.
היה לי סדר יום קבוע, סדר שבועי קבוע.
חוקים, מצוות, מותר, אסור
והאסור לא היה נורא כמו שהוא נראה לי עכשיו...
ככול שאני פה אני נחשפת יותר לאסור הזה..."
עומר:"את מרגישה עם זה רע?"
"אני מבולבלת..."
עומר:"עם הנשיקה הרגשת רע?" עומר עבר לדיבור ישיר.
"אמרתי, אני מבולבלת."
עומר:"את מפחדת להגיד שבאותו רגע הרגשת טוב?"
שתקתי.
עומר:"נהנית שנישקתי אותך אתמול?"- נרתעתי קצת מהשאלה הישירה, מה שגרם לגופי להזדקר ומעט להתרחק.
רגליי צמודות זו לזו כפות ידי אוחזות בבד החצאית וראשי שמוט.
עומר:"אני נהנתי" - התרוממתי מהספה.
"אני צריכה להתקלח..." רציתי להיעלם מהשיחה הזאת.
עומר:"לא התכוונתי להלחיץ אותך."
"לא, זה... אני באמת רוצה להתקלח..."
עומר:"אוקי." - עומר קם מהספה לכיוון החדר שלו, אני מהלכת אחריו בצעדים איטיים.
הוא מחטט בארון ואני עומדת במשקוף הדלת מביטה אל תוך החדר.
חיוך יפיפה עולה על פניו שוב כשהוא מסתכל בי נשענת בגבי על המשקוף מביטה בו בעיניים.
עומר:"בילבלתי אותך?"
"קצת..."
עומר:"גם את אותי" הוא מוציא מהארון חולצת כפתורים משובצת, ומכנס טייטץ.
"אני לא לובשת כאלה בגדים."
עומר:"תראי החולצה ארוכה! תחשבי על זה כמו שמלה וגרביון...
את לא יכולה להישאר כל הזמן בבגדים האלה."
"לא לא באמת שלא."
עומר:"רק תנסי, אם זה לא יהיה לך נוח אז תחליפי בחזרה."
"רק לנסות."
הוא מתקרב אלי מושיט לי את הבגדים המקופלים.
"טייטץ? רוצה לספר לי משהו?" - ציחקקתי עליו.
עומר:"של אחותי. יש מגבת במגירה שבמקלחת.." - הוא מחייך.
"תודה"-
עומר:"תרגישי בנוח..." הוא חולף מולי וחוזר להתיישב בספה בסלון.
אני עוד כמה שניות נשארת שעונה על המשקוף. מעכלת רגע.
נכנסתי לחדר המקלחת והתפשטתי באיטיות.
התחושה מוזרה,
כמעט הרגשתי צורך לכסות את עצמי... אפילו שהייתי לבד.
עצם המחשבה שהוא יודע שאני כאן עירומה
ורק שנינו בבית גורמת לי תחושות משונות.
גם הוא חושב על זה כמוני?
גם הוא יושב כרגע בסלון וחושב עלי עירומה אצלו במקלחת? -
מסתכלת על עצמי דרך המראה בחדר האמבטיה,
יד אחת עדיין מחזיקה את החזה והשניה את ערוותי.
השיער פרועה על ראשי,
הייתי צריכה כמה שניות להתרגל לתחושה.
לאט לאט הורדתי את הזרוע שהחזיקה את שדיי מנסה להניח אותה בצד הגוף.
נשימות עמוקות .
כך גם עם היד השניה על ערוותי, עד ששתי ידיי לצידי גופי.
חשופה לחלוטין, עירומה לחלוטין.
רק הדלת הזאת מפרידה בנינו.
בהסתכלות במראה הזו פתאום עלו בי מחשבות שלא היו קודם לכן...
אני יפה?
הגוף שלי נחשב יפה?
החזה בסדר?
הרגליים, הבטן?
לא חשבתי על עצמי בצורה כזאת...
אם הייתי יוצאת ככה עכשיו כמו שאני, עומר היה אוהב את מה שהוא רואה? ,
מחשבה רעה! קטעתי במהרה את רצף המחשבות שהתחילו להתגלגל בראשי.
משכתי בידית הברז של המקלחת והמים החלו לזרום.
גופי החל להתרגל לטמפרטורת המים.
'לא לחשוב מחשבות כאלה, לא לחשוב מחשבות כאלה, לא לחשוב מחשבות כאלה...' אני אומרת לעצמי. מנסה למנוע ממילים להיכנס למוחי בלי שליטה.
די, למה מסקרן אותי לדעת אם עומר יאהב את הגוף שלי.
למה מסקרן אותי לדעת איך מגע העור שלו מרגיש?
צמרמורת עברה בגופי רק מהמחשבה הזו.
למה יש בי רצון שהוא יגע בי?
דפיקה בדלת- "כן!" אני אומרת בבהלה.
עומר:"את מסתדרת?"
"כן..."
עומר:"יופי.."
ניסיתי להתנהג עם עצמי כאילו הכל כרגיל ולהמשיך להסתבן כאילו לא חלפו לי כרגע המחשבות האלה בראש.
פתאום אני שומעת צליל של פריטה על גיטרה.
פריטה מדוייקת שנעימה לאוזן.
שטפתי את גופי מהסבון ויצאתי מהמקלחת,
עמדתי בחדרון המקלחת מכוסה מגבת
מביטה בעצמי במראה מחייכת חיוך בלתי נשלט למשמע קולו המוסיף לשיר יחד עם הגיטרה.
כמה התרגשות אני יכולה להרגיש מאדם אחד?
שגורם לי לחייך לעצמי כמו דבילית עכשיו .
בין חיוך לציחקוק אני מחזיקה את ראשי בידי כשמרפקיי נוגעים בשייש המקלחת ונפלט לי 'מטומטמת' - והחיוך רק גדל וגדל.
לקחתי את מכנסי הטייטץ והלבשתי על רגליי
כך גם עשיתי עם החולצה המכופתרת.
היא אכן הייתה ארוכה עלי, הגיע לירך.
את כפתורי החולצה סגרתי עד הסוף, הטייטץ הזה כל כך צמוד ומבליט.
החולצה הזו, כמה שהיא גדולה... עדיין רואים את הגוף שלי.
את הצורה, את החזה, את הישבן.
אין ברירה.
ביום ראשון אקנה לעצמי משהו נוסף להיות איתו.
הוא שר יפה כל כך.
קול עמוק כזה, גברי.
הקול שלו מתמזג עם הסאונד של הגיטרה הצורה כל כך מושלמת.
פתחתי את דלת המקלחת והתקדמתי לאט לכיוון הסלון.
"אני עוד זוכר אותה, כמו בסערה... תתארו לכם אותי נופל,
לתוך זרועותייה..."
הוא מבחין שחזרתי, מחייך ומתבונן, ממשיך לפרוט באצבעותיו הארוכות על המיתרים במיומנות מפתיעה.
השיער על ראשו מעט פרוע. הוא לא הסתפר דיי הרבה זמן...
זיפיו הכהים על סנטרו לעומת זאת היו דיי מדוייקים בשביל שתישפך ממנו כמות סקסאפיל נכבדת.
עיניו הכחולות האלה מביטו בי עמוק.
"נהנתי"- אני אומרת בקול.
עומר הפסיק את הנגינה.
"הנה, אמרתי את זה... נהנתי מהנשיקה איתך..."
עומר:"את כבר לא מבולבלת?"
"אני מבולבלת יותר מתמיד"
עומר:"עוד לא עניתי לי אם מה שמבלבל אותך זה זה שאת נהנית מזה ... ?"
"להודות בזה זה להודות בחטא, זה ממש לא בתום לב .
זו צלילות מלאה... ומודעות להשלכות"
עומר:"איזה השלכות?"
"יש, יש הרבה השלכות..."
עומר:"אז אני אגיד לך שעוד לא ראיתי את ההשלכות האלה..."
"אני ואתה לא מאותו מקום..."
עומר:"מה את אומרת..."
"מה זה אומר?"
עומר:"זה שאני מגיל חמש עשרה גר בת"א לא אומר שאני לא מכיר"
"כן זה כן. מה אתה מכיר בעולם שלי?"
עומר:"תתפלאי"
"תתפלאי שמה?"
עומר:"אבא שלי רב מקובל בצפת, המשפחה שלי משם במקור."
"אתה? אבא שלך?"
עומר:"אני חושב שאף אחד מהחברים שלי היום לא יודע את זה...
דיי הרחקתי את זה ממני"
"למה בעצם?"
עומר:"לא משנה, שורה תחתונה אבא שלי לא מכיר בי, רוב האחים שלי לא מכירים בי.
בעצם גרתי אצל סבתא שלי כאן בת"א.
אמא שלי חזרה בתשובה בעקבות אבא שלי שעם השנים התחזק והתחזק... מה שבסופו של דבר הרחיק אותה גם מאמא שלה"
הפתיע אותי. הפתיע אותי מאוד כל הסיפור הזה.
התקרבתי אליו והתיישבתי לידו על הספה.
"גם אתה היית.. מבולבל?"
עומר:"בגלל זה שאלתי אותך בכזו ישירות.
את יודעת איך הרגשתי בשבת הראשונה שלא שמרתי...
חשבתי שאני קם מת לפני שנרדמתי במיטה באותו שישי,
חשבתי שהשמיים יצנחו עלי, שהכל יקרוס ויהרס..."
"ומה קרה?"
עומר:"הכל בסדר... הכל במקום"- הוא שוב מחייך את חצי החיוך שלו שמסתיר המון.
"מה לא במקום?"
עומר:"אני נגיד מתגעגע מאוד לשישי ולחגים.
אני עדיין רוצה אישה... את יודעת.. אישה כמוך..."
"כמוני?"
עומר:"אישה טובה, עם ערכים ועדינות ותום, שלא התקלקלה מהעיר המלכולכת הזאת..."
"אתה אומר אבל שאתה מעדיף את זה על פני החיים הקודמים, נשמע שאתה עדיין קצת מבולבל..."
עומר:"יש הרבה דברים טובים בדת, אבל יש גם דברים רעים...
אני נכוויתי מהדברים הרעים, העדפתי להתרחק...
אבל כשראיתי אותך, הרצון הזה חזר אלי..."
"לדת?"
עומר:"למסורת"
"נעשה היום קידוש."
עומר:"כן?"
"כן, אני אעשה דגים... נקנה יין, חלות. נעשה שבת."
עומר:"אני אשמח לעשות איתך שבת..."
"נשחק רמי?" - עומר צחק.
עומר:"יש לי פה רמי, שש בש וטאקי..."
"או אה! את כל ה'ערכה' הבאת איתך..."
עומר:"ערכה?"
"ערכת משחקי שבת..."
עומר:"תכלס"
"נעשה קניות... ? רגע מה השעה... ?"
עומר:"שעון קיץ, יש עוד זמן..."
"יופי..."
עומר חושב דקה ואומר :"אני רוצה לחכות לך רחלי,
אני רוצה להכיר אותך לאט... אני אתקרב לדרך חיים שלך...
אני לא אלחץ עד שתהיי מוכנה"
"מוכנה?"
עומר:"את יודעת... אני מבין אותך, אני לא אעשה שום דבר שלא תסכימי.
את צריכה להיות מוכנה לפני כל צעד שנעשה, נכיר אחד את השני, נרגיש, ניגע... אבל לאט. "
"אני לא מבטיחה שום דבר..."
עומר:"אני לא צריך שתבטיחי.
תביני, חלמי שתבוא לי אישה כמוך וזה התגשם"
"אישה כמוני?"
עומר:"כמו שאמרתי, התום שלך... הטוהר הזה..."
"על איזה טוהר אתה מדבר?"
עומר:"חלמתי שתגיע אישה שהכל איתה יהיה מההתחלה,
שהכל יהיה ראשוני.
את לא מבינה... לא מפריע לי שאת בתולה, להיפך..."
רציתי להיבלע.
רציתי להיקבר במקום.
אני לא.
אני לא בתולה. רציתי להגיד אבל החנקתי את מילותי וסגרתי את פי בחוזקה.
במקום זה יצא לי,
"אז ניקח את זה לאט..."
סיימנו את הקניות בסופר שמתחת לבית סיר החריימה כבר על האש אחרי הכנה מהירה יחד,
הבאתי גם חצילים וטחינה וירקות בשביל להכין את הקציצת ערוק של אמא שלי.
לדחוף לפיתה חציל וקציצה עם טחינה מעל...
ככה מבחינתי זה לקום ביום שישי,
תמיד הכי אהבתי את הטיגונים בשישי בצהריים.
עומר לא מפסיק להתפעל, ולפאר אותי.
עומר:"ואוווו"- הוא התקרב לסיר והניחוחות הציפו את אפו.
"זה? שטויות..."
עומר:"תמיד הערצתי את זה, את היכולת להעמיד שולחן אוכל בכזו מהירות ומיומנות... ואוו רחלי הקציצה אליפות"
"אתה סתם מגזים זה כלום... זה אפילו לא רבע שישי אצל אמא שלי. קח קח, שים את זה ככה בפיתה..."
עומר:"ככה?"- והוא מקשיב ומכין לעצמו פיתה לפי ההסבר שלי.
"כן, תטעם..."
עומר אוחז בפיתה ולוקח ביס בתאווה.
עינייו נסגרות והוא מתענג על הביס.
עומר:"ואוו רחלי ואווו, איך בא לי לנשק אותך עכשיו!" - הוא מסתכל אלי בחיוך מסופק ואני חוזרת להפוך את הקציצות.
"אז טעים?"
עומר:"אם טעים לי... יש לך ספק בכלל אם טעים לי... בקצב הזה אני אהיה 100 קילו, אני גם ככה הזנחתי את החדר כושר לאחרונה."
"שתוק, אתה נראה מצוין."
עומר מחייך :"אני נראה מצויין בעינייך?"
"כן" - מסתכלת לו בעיניים הכחולות המדהימות האלה ומחייכת.
עומר:"זהו, אין מצב עכשיו אני נותן לך ללכת שוב, אם ככה את מבשלת. כולא אותך פה!" הוא קוטע את המבט הממושך שנוצר בנינו וגורם לי לפרוץ בצחוק.
עומר:"אפשר עוד פיתה?'
"מה אתה שואל יא מצחיק, אלה מצרכים שלך... "
עומר:"מי שמבשל הוא הבוס."
"ברור שאפשר"- והוצאתי לו עוד פיתה מתוך השקית, הפיתות היו חמות וטריות.
מילאתי לו פיתה והגשתי לו, שוב עוצם עיניים.
עומר:"יאו אני לא יכול.. זה כל כך טעים! נישואין עכשיו!" הוא אומר בקול.
"חחחח איזה קיצוני אתה"
עומר:"בשביל לאכול את האוכל הזה כל החיים אז אני מוכן!"
"קל לקנות אותך..."
עומר:"פיתה ואני שלך...."
"עומר יש לך פלטה?"
עומר:"כן..." הוא לוקח ביס אחרון ומנקה את ידייו. "כאן בארון הזה... יש גם מיחם."
"תגיד... כמה זמן לא שמרת שבת?"
עומר:"הרבה שנים..."
"אז למה יש לך פלטה של שבת ומיחם?"
עומר:"למקרה... את יודעת.."
"אתה גם לא שיחררת מהעבר שלך."
עומר:"פשוט שמתי אותו מאחוריי, זאת הייתה הבחירה שלי."
"אתה מתחרט?"
עומר:"לא."- ושוב החצי חיוך שמסתיר המון מתגלה על פניו.
"אבל זה לא באמת מצליח להישאר מאחוריך."
עומר:"לרוב..."
"אז למה אתה מסכים לעשות איתי שבת?"
עומר:"כי זה מה שאת רוצה..."
"לא הכרחתי אותך, אתה הזמנת אותי מטוב ליבך.
אני עשיתי את הטעות הזו כבר עם יונתן ואסתר
שניסיתי שדברים ילכו בדרך שלי.. וזה יצר מריבות..."
עומר:"צודקת, זו החלטה שלי." -לרגע חשבתי שכל השישי הזה יכול לההרס.
אולי פתאום הוא הרגיש כפייה מצידי?
עומר:"אני רוצה להתקרב אליך, בגלל זה בחרתי כן לעשות איתך שבת."
"מעריכה את זה"
עומר:"אנחנו יחד?"
"עוד לא אמרת לי אם אתה חושב שאני יפה בעינייך... ?"- עיניו של עומר נפקחו מהישירות הפתאומים שיצאה ממני.
עומר:"אם את יפה בעיניי..."
"סתם, סתם צחקתי..."
עומר:"מה הובכת פתאום? אהבתי דווקא ששאלת."
"אז למה אתה לא עונה?"
עומר:"כי אני בשוק מכמה את לא מודעת לעצמך בכלל"
"ומהמשפט הזה הייתי אמורה להבין ש... ?"
עומר:"שאת מדהימה"- הרגשתי שלחיי נצבעו בגוון אדמדם ממבוכה.
עומר מתקרב אלי בצעד איטי ואוחז לי בכף היד.
הוא מרים אליו את כף ידי ומעביר את אצבעותיו על שלי,
אני מרימה את ידי השנייה והפעם בפעם הראשונה אני החזרתי מגע.
אצבעותי באיטיות ריפרפו על שלו, כפות ידיינו חקרו וטיילו זאת בזאת. עברתי אצבע אצבע מהאצבעות הארוכות שלו, ליטפתי את פרק כף היד, את פנים היד... הרגשתי את מגע עורו.
ידיינו התחברו לאחיזה חזקה, הרגשתי את שרירי ידיו מקרבים אותי אליו כל פעם קצת יותר, בהדרגתיות.
לא התנגדתי... גופי היה נתון בשליטתו, רציתי להיות בשליטתו.
עינינו שקועות במעשינו, מתמסרים לחלוטין למגע הכה 'רגיל' שמקבל זווית אחרת למה זו אינטימיות.
למה זו משיכה. ברגע הזה אני הבנתי מה זו משיכה.
ראשינו כמעט והיו צמודים אחד לשני, ידיו המשיכו לטייל לי במעלה הזרוע
וכך גם אני עשיתי, חיקוי כמעט מדוייק של תנועותיו.
מרגישה את נשימותיו קרובות אלי כל כך.
אצבעותיו ממשיכות לעלות מעלה ומגיעות לכתפיים,
שנינו עומדים ומתלטפים. ככה באמצע החדר, פתאום.
ידיו עוברות וממשיכות אל הצוואר החשוף שלי. צמרמורת עברה בגופי למגע שלו בצווארי.
שפתיו הרכות נושקות לי במצח כשידייו ממשיכות ומלטפות.
ידייו מרימות מעט את ראשי, הוא נושק על האף.
עוד קצת מרים את ראשי, עיניי שקועות עמוק בשפתיו שכל כך קרובות אלי.
ההתרגשות שלי בשיאה. אני כמעט ויכולה להרגיש את המגע הרך
של שפתיו שאני זוכרת מאתמול.
את טעמו, את הלשון שלו, את האוויר שלו.
אני מעט מתמתחת ומעבירה משקל לקצות אצבעותי... מתרוממת בלי שליטה. הגוף שלי כמהה אליו.
מחזיקה את עורפו בידי, היד השניה מטיילת בשיערות ראשו,
מרגישה שאם לא אחזיק אני עלולה להתמוטט.
התחושה גובלת בשיגעון,
ידייו נכרכות סביב מותניי ומצמידות אותי אליו.
גופי צמוד לגופו לחלוטין, אין בנינו מרווח, חוץ ממרווח שפתינו.
אפו מתחכך באפי, לחיו בלחיי ושפתיו לשפתיי.
קול אנחה נפלט מפי בלי שליטה כשהרגשתי במגע שפתיו.
חיוך בלתי נשלט התפרס על שפתיו כשהן עדיין צמודות לשלי,
לשונו חדרה לפה שלי והחלה להתמזג יחד עם לשוני,
המתסרתי לתנועות שפתיו, זה היה משכר....
תחילה הנשיקה הייתה איטית ויסודית, אט אט הפכה הנשיקה מהירה ועמוקה.
יד אחת החזיקה בראשי והעמיקה את הנשיקה, השניה עדייף עוטפת את גופי, משאירה אותי צמודה אליו.
מתנתקים רק כדי לשאוף אוויר לשניות בודדות.. מידי פעם נפלטת ממני עוד אנחה עמוקה.
כל פעם כזאת מכניסה את עומר ליותר טירוף, אם קודם אמרתי שאנחנו בגבול השיגעון, אז עכשיו השתגענו לגמריי.
התחושה הזאת פשוט מטורפת. מי צריך אלכוהול בכלל כשיש תחושות כאלה... תחושה שגורמת לך לאבד היגיון.
דפיקה חזקה בדלת מקפיצה אותי ואת עומר וגורמת לנו להתנתק זה מזו, אני מעבירה את אצבעותי כדי לנגב את הרטיבות משפתיי.
עינייו של עומר מבריקות מביטות בי,
הוא אוחז בשיערותי ומלטף.
שוב דפיקה בדלת,
עינייו של עומר יכולות להשכיח ממני הכל,
לגרום לי להתנתק מהעולם.
עומר בקול צרוד:"מי זה?" - נושכת את שפתיי ואצבעותיו עוברות עליהן.
"זה יוני אחי..."
יונתן בדלת,
"תפתח לו" אני אומרת בלחישה כשהאגודל שלו מלטף את השפה התחתונה שלי.
עומר:"רגע אחי אני בא..." הוא תפס בקבוק מים והלך לכיוון הדלת, עומר מסתכל עלי כשאני מסדרת את השיער שקצת התפרע ומסיים את הבקבוק בשלוק מהיר.
פותח את הדלת,
יונתן מניח את היד על הכתף של עומר בחוזקה וידו רועדת
עינייו נפוחות מחוסר שינה ודמעות יחד,
עומר עוד עם הבקבוק ביד מחזיק את כתפו של יונתן במן הבנה גברית כזו.
עומר:"בוא בוא כנס..."-
הרגשתי לא נעים, הובכתי להיות בסיטואציה הזו.
יונתן נראה מפורק לחלוטין.
אסתר הייתה מאוד פגועה זה נכון, גם אני ספגתי את הכעסים שלה אבל חשבתי שעם יונתן זה יסתדר...
כאילו, זה יונתן.
היא אוהבת את יונתן, הוא היה איתה ובשבילה כל הזמן הזה.
בשבילו היא עזבה את הבית.
אין מצב שהיא תרחיק אותו ממנה...
קצת הסתבכתי עם רגליי ולא ידעתי לאן ללכת,
יונתן:"איזה ריח, רחלי את עשית?"
"כן. תודה"
עומר:"תכננו לעשות שבת יחד."
יונתן:"אתה עושה שבת?" יונתן צוחק. "אתה אוכל שרימפס בחלב אימו" - הוא ממשיך בציניות עם צחוק מתגלגל.
עומר:"אחי, באמת..."- עומר מסתכל עליו במבט רציני.
יונתן:"ואללה, יפה... בסוף עוד תהיה לנו צדיק!"
"משהו קרה לאסתר?"
יונתן:"לא... רגיל... סתם איבדה שפיות והתחילה לשבור כוסות בבית וטענה שתעבור גם לשבור את הצלחות אם לא אלך.. הכל ממש רגיל..."
עומר:"ישנת בכלל?"
"איזה... אני מפורק!" - יונתן מתיישב משעין את ראשו לאחור
יד מונחת על מצחו וגופו נשמט בלי כוחות על הספה.
עומר שולח יד לכיווני אוחז בידי בפתאומיות ואומר "תתני לנו כמה דק"- זרקתי את ידי אחורה בחוזקה, מתנתקת מאחיזתו מתוך אינסטינגט, דבר שגרם לעומר להיבהל גם ממני וגם מעצמו.
לא התכוונתי להיות כל כך ברוטלית וברורה, אבל מה הוא נוגע בי ככה שיונתן בחדר!
לאף אחד אסור לדעת שאנחנו עוברים על איסור הנגיעה!
"אני בחדר..." אמרתי בקול ונכנסתי פנימה.
"אתה דפוק תגיד לי?! מה אתה נוגע בה?" יונתן אומר לעומר בשניה שאני נכנסת לחדר.
אני מתנשפת בכבדות, הדופק שלי מהיר. נלחצתי!
אני מתפתה בקלות... מה עובר עלי?!
מה אני מנשקת אותו בצורה הזאת?
למה אני מאפשרת לכזה מגע לקרות בכלל...
אני נשכבת במיטה מכורבלת על הצד כשפניי לכיוון הקיר וגבי פונה לדלת החדר, מתכסה, מתכנסת בתוך עצמי...
מרגישה את עצמי נסגרת שוב, תחושות הבילבול הנגדיות האלה
שלא מניחות לי... הקול הקטן הזה בראש שאומר לי 'זה אסור'
שמיום ליום קטן וקטן... אבל הוא ישנו, הוא שם.
הוא לא מרפה, תחושות אשם כבדים עוטפים אותי.
אני ממש מקרבת את ברכי לאזור בית החזה ועוטפת אותם בזרועותיי.
שיקרתי לעומר...
שיקרתי לו..
איזה קללה הביאו עלי! מה נגזר עלי מלמעלה? עוזיה נגזר עלי מלמעלה?!
משם הכל החל להתפורר
מהנקודה הזו נהרסו לי החיים וישתני מקצה לקצה,
אני לא אותה רחלי!
קשה לי אולי לקבל את זה, אבל אני רחלי שונה!
מאותם רגעים מתחת לבניין, שהרגשתי את הקור של האספלט, את החיספוס בפניי את....
הכל חוזר אלי, בתמונות, בצלילים, בריחות...
תחושת גועל מציפה אותי ואני מרגישה תחושה חזקה של בחילה שמצטברת במעמקי הבטן שלי.
רגע מקולל!
איש מקולל!
אלוהים תעשה שיכאב לו...
אלוהים תעשה שישלם על זה... ! בבקשה... !
והרגעים בחניון,
שהוא קרע את כפתורי חולצתי המכופתרת.
אני זוכרת את הסאונד שהשמיע הבד, ואת הלחץ החזק שהוא הפעיל בשביל שהחולצה תיקרע.
לא יכולה להחזיק את זה יותר בפנים...
לא מצליחה לדחוק הצידה!
זה תוקף, זה מתפרץ... הזיכרונות האלה מציפים אותי ברגע.
נקודת האור היחידה בזמן הזה זה עומר,
וגם זה עוזיה בסוף יגזול ממני...
שיקרתי לעומר...
הוא מניח בצדק שאני בתולה ואני, אני כבר לא!
דווקא לו זה משנה? לעומר? לבחור שהיה עם כל כך הרבה נשים...
דווקא הוא רוצה אישה בתולה?
וכשהוא יגלה שאני לא...
מה אני אעשה? אני אוכל לחיות כאן? ...
אוף! אלוקים תן לי משהו... תן לי קצה...
אני יודעת שאני צריכה לשאוב מהאמונה ולקבל הכל בדרך הטובה ומלמדת...
אבל מה ללמוד מעוזיה?
מה זה השיעור הזה? לא יכלת לא ללמד אותי את השיעור הזה? .
סליחה אלוקים שלי, סליחה שאני מפנה אליך כעס ודרישה...
אני פשוט רוצה כוח...
תתן לי כוח אלוקים שלי,
תן לי... אני אחזור להתפלל אליך לפני השינה בלילה,
אני עדין לא מסוגלת לומר את התפילה, תפילה שאומרת שאני סולחת..
מעניין מה עם אחותי?
אם היא ככה התנהגה ליונתן המצב חמור יותר ממה שאפילו חשבתי.
הדרך היחידה לפתור את זה זה דרך אמא...
לי היא לא תקשיב, אבל לאמא בסופו של דבר כן.
אסתר כל מה שהיא הכי רוצה זה שיכירו בה ויאהבו אותה,
שלא יפגעו בה ויאשימו אותה בהכל כל הזמן...
היא הייתה העילוי בבית, תמיד הכי מוכשרת, הכי מוצלחת,
איזה שידוכים היו לה... ממש על מגש של כסף...
והיא בחרה באהבה.
מהמקום שאני נמצאת בו היום אני יותר מבינה אותה,
היא הרגישה ליונתן מה שאני מרגישה לעומר...
ואולי יותר..
היא לא יכלה להתמודד עם הבילבול הזה, בעצם היא לא התבלבלה.
היא תמיד ידעה, היא תמיד ידעה הכל...
ואז כשהיא עזבה היא אמרה... "אני יודעת מה טוב בשבילי" .
אבי בכה יומיים, היא הייתה ילדה של אבא, הגאווה של אבא, אחרי שהיא עזבה הוא התחיל להסתגר בחדר, הוא נהיה קודר, מריר, קשוח . קשוח יותר לכולם, אלי... אל אמא.. לקטנים.
הפתרון הוא למצוא את הפתח ולתקן את העוול שקרה למשפחה הזו.
הקרע הזה במשפחה... אני מרגישה את אחותי! אני מכירה אותה!
זה מה שהיא צריכה, זה מה שהיא רוצה... !
בין מחשבה למחשבה אני מרגישה את עיניי כבדות יותר ויותר.
"איזה גבר ירצה אישה שלא בתולה?!" פרצופו של עוזיה הופיע מולי, לצידי עומר. עוזיה מתקרב אלי אבל אני משותקת, אני לא מסוגלת לזוז!
אני מנסה לצעוק לעומר, תעזור לי! תעזור לי! אבל הוא רק מסתכל. עוזיה תופס בכתפיי ומנענע אותן חזק - "איזה גבר ירצה אישה לא בתולה! ?"- "די! די! די! בבקשה! - "איזה גבר ירצה אישה לא בתולה?!"
"אעאעעעע" צרחתי את נשמתי, גופי כל כך נאבק שהייתי ישובה על המיטה.
זיעה מציפה את כל גופי, הדופק בשמיים.
"רחלי!"- עומר נכנס לחדר בסערה.
"אעע"- צעקתי עוד צעקה חלשה יותר. מנסה לעכל שזה היה רק חלום.
"זה היה כל כך מפחיד!"- אני אומרת בקול כשעומר עולה על המיטה.
"אפשר?" - הוא שואל. אני מהנהנת ומתקרבת אליו עם גופי,
רוצה להרגיש את ההגנה שלו.
רוצה להרגיש ששומרים עלי.
"אתה תשמור עלי?"
עומר מחבק בחוזקה אוסף אותי אליו. "בטח שאשמור עליך!"
"אם תראה משהו שקורה לי, אתה תעצור אותו?"
עומר:"את מי לעצור?"
"אם מישהו ינסה לפגוע בי..."
עומר:"אני לא אתן לאף אחד בחיים לפגוע בך!
מה קרה מי פגע בך? אסתר? אבא שלך?"
"לא, לא הם..."
עומר:"לא הם אז מי כן... ?"
עומר:"לא הם אז מי כן?"
ראשי קבור בחזה שלו וידי הרועדות אוחזות בכתפיו, מוחצות אותן בחוזקה.
עומר:"מי עשה לך רע?"- עומר לוחש מלטף את שיערותיי ברכות, מצמיד את פיו לקודקוד ראשי ומחבק אותי אליו חזק.
"לא מישהו ספציפי... בכללי" - בחיי שרציתי להוציא כבר הכל אבל לא יכלתי, לא הייתי מסוגלת לספר.
לא רציתי להשתחרר מהחיבוק הזה.
עומר:"סליחה שמקודם החזקתי לך ככה את היד בפתאומיות..."
"סליחה שהגבתי ככה, זה בגלל שיונתן היה איתנו וראה."
עומר:"אני מבין, אני מצטער"
"זה בסדר, עבר..."
עומר:"על מה חלמת?"
"כלום, סתם ממש נבהלתי. אני בסדר"- אני אומרת את זה וידיי עדיין רועדות.
שום דבר לא בסדר, זה לא 'סתם וכלום'.
הוא משכיב אותי לחיבוק חם על המיטה, עטופה בזרועותיו.
נרגעת קבורה בתוך גופו. מסניפה את ריחו הנעים שמשרה עלי רוגע. שואפת אותו לריאותי. אין אף אחד בעולם חוץ משנינו כרגע.
זו התחושה.
הוא מחבק חזק ומרגיע אט אט את רעידות גופי.
עומר מזמזם מנגינה כמעט בלחישה. "השדים של הלילה..."
"אתה שר?"
עומר:"כשאני לחוץ או עצבני... או... בקיצור, מוזיקה מרפאה.
אותי לפחות היא מרפאה."
"אף פעם לא הייתי יותר מידי מחוברת למוזיקה, אני פשוט פחות הכרתי.. אתה שר יפה... תשיר לי"
עומר:"השדים של הלילה יוצאים כבר לרקוד, הם נוגעים בי נוגעים בך... נוגעים עוד ועוד..."-
"למה הפסקת? תמשיך..."
עומר:"סתם שיר שקפץ לי לראש."
"תכיר לי עוד... תלמד אותי מוזיקה..."
עומר:"עוד שירים?"
"כן..."
"עומר! רחלי? הכל בסדר?" יונתן צועק אלינו מהסלון.
עומר התכוון להתרחק, הוא בטח חשב שאני אבהל.
אבל לא נבהלתי, במקום זה אחזתי בו חזק ולחשתי לו "אל תלך, עוד דקה" -עומר משך אותי אליו בחוזקה בחזרה וזרועותיו ננעלו עלי.
עומר:"לא הולך"
"תשיר לי..."
עומר:"מה לשיר לך?"
"את השיר ששרת קודם."
עומר:"זה אני מנגן לך, מנגן לך ניגון. זה אני שלוקח, אותך לטיול..."- שר כשהו קרוב אלי, עיני מביטות בו. הוא כל כך יפה בעיניי.
"למה הפסקת, אין לזה פזמון?"
עומר:"יש..."
"אז תשיר..."
עומר:"אני צריך לקום ליוני. עזבתי אותו."
"אמרת שאתה לא הולך..."
עומר:"את רוצה שאשאר איתך עד שתירדמי?"
"אני לא רוצה להירדם. עוד מעט קידוש"
עומר:"אני צריל לחזור ליוני..."
"למה אתה מרגיש לי מוזר פתאום?"
עומר:"מה, שום דבר..."
"אל תגיד לי שום דבר. אני מרגישה שמשהו שונה"
הוא נפרד מאחיזתי.
עומר:"כלום לא קרה." הוא קם מהמיטה.
"אתה בורח..."
עומר:"אני לא... אני פה"
"טוב, תלך..."
עומר:"יוני ישן פה גם היום."
"מה? עד כדי כך?"
עומר:"כן, היה בינהם סיפור סיפור..."
"אסתר בסדר?"
עומר:"היא עצבנית בעיקר..."
"היא נשארה בבית?"
עומר:"כן"
"טוב... אני מקווה שהיא תירגע..."
עומר:"בטוח, היא צריכה פשוט זמן לדעתי..."
"כן... תביא לי את הפלאפון שלך. אני אתקשר לאמא לפני שנכנסת השבת."
עומר:"אה, אני גם כנראה לא שומר שבת השבוע..."
"מה?"
עומר:"כן, יוני פה... וזה לא מתאים..."
"מה, אבל עומר!"
עומר:"מה עומר? מה?"
"מה קרה לך פתאום? למה אתה תוקפני?"
עומר:"כלום, שום דבר... פשוט לא השבת.."
"טוב, רק תדאג לא לסגור לי את האור בשירותים..." -
אני אומרת והוא יוצא מהחדר סוגר אחריו את הדלת.
מה לעזאזל?
מה קרה פה עכשיו?
למה רגע הוא חיבק אותי ושר לי,
ורגע אחר התחמק וברח....
עומר חוזר לחדר ומבעא לי את הפלאפון שלו,
"עומר הכל בסדר?"
"כן... אמרתי לך כבר. הכל בסדר." -ופונה לצאת שוב מהחדר.
קמתי מהמיטה- "חכה..." -הוא נעצר.
"תסתכל אלי..."
עומר:"מה.."
"תסתכל עלי, בעיניים." הוא נעצר, ממצמץ בעיניו, נלחם בעצמו כדי להחזיר לי מבט. נותן תחושה של עושה לי טובה.
אני מתקרבת אליו, עיניו סוטות לצד יחד עם ראשו.
"תסתכל!"
עומר מחזיר את מבטו אלי.
אני עומדת מולו, מתרוממת לקצות אצבעותיי מחזיקה את פניו בין ידיי.
מלטפת את סנטרו המחוספסת.
עומר:"מה את עושה?" בקול צרוד.
"מתקרבת אליך... אסור?"
עומר:"תגדירי אסור..."- גורם לי ולו לגחך.
"תחבק אותי!"
עומר מחכה דקה. "את כבר לא מבולבלת... ?"
"מה קרה... ?" אני שואלת אותו ברוך.
עומר:"סתם. מבולבל."
"החלפנו תפקידים ולא ידעתי..."
הפלאפון של עומר מצלצל. הוא התכוון להתקרב ולענות.
אחזתי בפניו בחוזקה, והחזרתי את מבטו אלי.
"אתה לא הולך לפלאפון. אתה תגיד לי מה קרה..."
עומר:"רחלי, אני פשוט צריך כמה דקות לעצמי... זה הכל..."
"זה לא הכל..."
עומר:"אני התרחקתי מהעולם שלך, במודע. הבטחתי לעצמי שאני לא אחזור בחיים לדת."
"הלחצתי אותך?"
עומר:"אני פשוט לא מוכן לזה.... להיות חלק מהעולם שלך.."
"חלק מהעולם שלי?"
עומר:"בחלק של הדת כמובן."
"ואצלי בעולם אתה מוכן? בלי הדת..."
עומר צוחק בחוזקה,
"ממה אתה צוחק" -
עומר:"סתם, היה לך תיימינג יפה עם המשפט 'אצלך בעולם'."
"לא הבנתי"
עומר:"לא משנה... אתת לא תהיי מוכנה להיות איתי אם אני לא אתקרב לעולם שלך.."
"אתה מוותר עלי עכשיו? זה מה שאתה אומר לי?" -
עוד צלצול נשמע מהפלאפון של עומר.
"תענה לי!" - הרגשתי את המחנק בגרוני. התייצבתי חזרה על שתי רגלי הורדתי מפניו את הידים.
הרגשתי את דמעותי עומדות לפרוץ, שכל נשימה שאני לוקחת מצתברות בתוך עיני עוד ועוד דמעות. משכתי באפי.
ניסיתי להחזיק אותן בפנים.
התרחקתי אחורה עד שהגעתי שוב לקצה המיטה והתיישבתי עליה. אני כבר לא מתסכלת בעיניו. לא יכולה להרשות לעצמי להסתכל בעיניו כי זה יגרום לי להתפוצץ.
עומר מתקרב אלי ויורד על ברכיו מולי. "מה פתאום לא התכוונתי לזה ככה, סליחה רחלי, בבקשה תסלחי לי שאני כזה דפוק, אני לא מוותר. אני לא מסוגל לוותר עליך..."
הוא מנסה להרים את ראשי בלי הצלחה.
עומר:"אני לא מוותר, אני פה. אל תבכי... אני פה!"
"אתה אומר לי שאתה מבולבל ומתלבט ככה פתאום?
אתה מהסס, פתאום חושב שוב על הדברים... ? אחרי שנגעת בי! אחרי שהתנשקנו.. ! אחרי שהבטחת שתשמור עלי מפני אנשים... מה שאתה אומר לי שאחרי כל זה אתה מוותר... ?!"
עומר:"אני דפוק, אמרתי שאני דפוק. לא התכוונתי לזה מבטיח לך... לא התכוונתי."
"מה אם כל מה שאומרים נכון?
שאתה רק רוצה... רק רוצה.. אתה יודע"-
עומר:"נראה לך? באמת נראה לך שזה מה שאני רוצה... ?"
"אתה לא יכול להכחיש."
עומר:"תסתכלי עלי! כשאת ביקשת הסתכלתי,
עכשיו אני מבקש... תסתכלי עלי..."
פקחתי עיניים גדולות והרמתי את ראשי.
עומר:"אני מרגיש שאני..."
"הבנתי, שגדול עליך.. ואתה לא רוצה לחזור לדת, הבנתי."
עומר:"לא זה. אני התכוונתי להגיד ש.."
"מה?"
עומר אוחז בשיערות ראשי בשתי ידיו ומצמיד מצחו למצחי.
"אני מטומטם, אני עושה הפוך ממה שאני מרגיש... אני מטומטם."
"מה אתה מרגיש... ?"
עומר:"אני מרגיש שאני..."
"תגיד כבר דביל"
עומר מחייך.
"אני אוהב אותך."- הוא לוחש לי כשהוא כל כך קרוב, כמעט לא מצליח להוציא את המילים מתוך פיו.
"אז למה הרחקת אותי? למה לפני דקה בדיוק עמדת להגיד לי שאתה לא רוצה... ?"
עומר:"נבהלתי מעצמי, נבהלתי ממה שיש לי אליך... נבהלתי, חשבתי אם אני בעצמי יכול לשמור עליך מעצמי.. את מבינה?"
"לא..."
עומר:"אני לא רוצה לפגוע בך בחיים רחלי. אני לא רוצה שתבכי, אני לא רוצה שתרגישי רע. כואב לי שאת מרגישה רע.
ועכשיו הבנתי כמה כואב זה כשאני גורם לך להרגיש ככה... כואב לי בחזה."
"אז פשוט אל תלך ממני..."
עומר:"אני לא הולך לשום מקום. אני אוהב אותך."
הנחתי את זרועותי על עורפו. הוא על ברכיו וגופו נחדק ומפסק את שתי רגליי.
אני מרגישה את יריכי סוגרות עליו.
מרגישה את כל גופי מלופף על גופו.
החום שלו נעים לי כל כך.
הוא מתקרב אלי לנשיקה רטובה. שוב פעם מרגישה ממוסטלת.
מתנתק.
עומר:"את רוצה שאני אשאר?"
"כן"- מרגישה את עיניי כבדות ונשימותי עמוקות ומהירות.
החזרתי את עצמי לנשיקה.
כף יד אחת שלו לפתע מונחת לי על הרגל, קצת קרובה לחצאית.
הכף יד הזו הקפיצה אותי קצת, עיני נפקחו.
פעם ראשונה שהרגשתי שם מגע יד של גבר.
עם הטייטץ הדק הזה אני ממש מרגישה שהוא נוגע בעור החשוף שלי.
נשימותינו, שפתינו, לשוננו מתערבבים ומתמזגים לשיכרון מטורף.
התחושה של גופו החסון צמוד לשלי מדהימה.
גם מבעד לחולצה אני מרגישה את ידו המוצקה.
דפיקת דלת נשמעה.
עומר ואני לא מתנתקים.
ממשיכים לטעום אחד את השני. אני עוד אתמכר לזה.
ידו השניה עוד מלטפת את שיעור ראשי.
הוא חצי מתנתק ממני :"את כל כך מדהימה!"
אני נושכת את שפתיי ממבוכה.
"אני מטורף. מטורף עליך!"
"עומר! בוא רגע.." יוני צועק מהחדר. - הייתה דפיקת דלת מקודם, התעלמנו ממנה לגמרי.
עומר:"שישתוק כבר, הוא כל הזמן קוטע את זה..."
אני מצחקקת לי.
"יאלה לך" אני אומר לתוך פיו וקצת נהנת מזה שהוא לא מסוגל להתנתק ממני.
עד שסוף סוף אנחנו מצליחים לאפס את עצמנו ולהפסיק.
עומר קם, אני עוד ישובה על המיטה.
מלטף לי את הסנטר "יפה שלי"-
הוא אוחז בידי ומרים אותי אליו.
נושק נשיקה קטנה והולך לכיוון הדלת.
עומר אוחז בידי ואני מובלת אחריו...
מסדרת קצת את החולצה במהירות,
אנחנו מגיעים אל מול דלת הבית.
יוני:"עומר זאת..."- הוא לא מספיק לסיים את המשפט.
"עדי!"- עומר משלים אותו.
החיוך שלה כמעט המיס גם אותי,
שיניים לבנות ושפתיים בשרניות, גומה שקועה בלחיה. עורה צבע מוקה שזוף.
עינייה שקד גדולות ופס איילינר מושלם מסורטט במדוייק על העפעף.
היא לבשה חולצה שחורה שמחשופה הוא שרוך שקשור בצורה מרושלת, יכלתי ממש לראות את צורת החזה שלה מבעד לשרוך.
חצאית, גרביון ומגף על רגליה.
שיערה חלק עד הישבן.
ואוו. מה זה? מי זאת? . זאת עדי.

''בייבי חזרתי"- היא מניחה את מזודותיה בכניסה לבית וקופצת על עומר שמשחרר את האחיזה מידי.
נחנקתי.
עומר:"מה את עושה פה?"
עדי:"טוב שאתה שואל... באיזה קטע אתה לא עונה לי לפלאפון! ?"
עומר:"לא שמעתי."
עדי:"לא נורא... חזרתי!" היא מתקדמת לעבר יונתן ומחבקת גם אותו חיבוק חזק.
עדי:"יוני נהיית חתיך...." -
יונתן-"ממש, תפסת אותי ביום הכי שבור שלי בשנה האחרונה..."
עדי:"שתוק, חתיך הורס!" היא נותנת לו מכה קלה עם ידה על החזה.
היא סיימה את סיבוב השלום ומתקרבת אלי,
היא לחלוטין שולטת בסיטואציה שמתרחשת פה.
יונתן בשוק.
שלא נדבר על עומר, שבקושי מוציא מילה.
עדי:"מי את?"
"רחלי..."
עדי:"באמת, רחלי? איזה שם ישן... אמיתי קראו לך רחלי?"-
"מה הבעיה?"
עדי:"סתם, ככה קראו לסבתא רבא שלי..."
עומר:"תעזבי אותה. מה את עושה פה?"
עדי:"הופה! מי קם להגן על רחלי..." - היא אומרת בקול מתפנק ומעבירה אצבע על שפתיו של עומר.
עדי:"אמרתי לך, חזרתי!"
עומר:"חצי שנה לא שמעתי ממך!"
עדי:"טיילתי... לכל אחד מותר להתפרק... גם אתה אני רואה מתפרק יפה מאוד בלעדיי"
עומר:"לכי תזדייני" - הרגשתי כל כך לא נעים בסיטואציה ההזויה הזאת.
עדי:"אז, רחלי... מאיפה את?"
יונתן:"רחלי זאת אחות של אסתר..."
עדי:"מה אתה אומר. לא חשבתי שתעשה אחיות..." - היא מפנה עוד עקיצה לעומר, שנראה כאילו הוא עוד שניה שובר עליה משהו.
היא מתרוממת מהספה, מהלכת בבית בנוחות ובקלילות כאילו היה שלה.
מתקרבת לסירים שבמטבח.
מרימה את אחד המכסים ומכניסה אצבע לטעום.
עדי:"ואוו! אתם בטח לא עשיתם... סחטין עליך אשת חיל"
יונתן:"הם לא ביחד יא מצחיקה, היא דתייה"- יונתן מתפוצץ מצחוק בצד ואומר "היא חשבה שאתם ביחד" הוא כמעט לא מצליח לנשום,
ואני ועומר לא מצטרפים אליו לצחוק המתגלגל, רק עומדים שם בשקט.
היא כמו צלף מקצועי קלטה את הסיטואציה, חצי חיוך זדוני נמתח על פניה .
עומר:"תעופי מפה או שאני אעיף אותך החוצה בעצמי"
עדי:"הופה! הנה! ברוכה הבאה לעומר." היא מוחאת כפיים ושורקת. עדיין שולטת בהצגה, היא השחקן הראשי.
עדי: "את העומר הזה את בטח לא מכירה! ? אח האגרסיביות הזאת. אתה יודע שתמיד נטרפתי מזה..."
עומר:"תסתמי!"
יונתן מהצד קולט גם את הסיטואציה ונופלים לו כמה אסימונים- "אז בגלל זה רצית לעשות שבת.."- עומר מסתכל עליו במבט של מצטער אחי.
עכשיו עדי היא זו שהתחילה לצחוק- " אתה? עושה שבת? גם אם תשמור מעכשיו את כל השבתות למשך כל חייך לא תחפר על מה שעשית..."-
עומר:"מה את משחקת לי אותה עכשיו אה, תגידי. הולכת פה כמו אבו עלי ועוקצת כל אחד..."
עדי:"באתי אליך ואני מוצאת אותך עם דתיה... !"
עומר:"אל תהפכי את זה עלי... כל כך קל לבוא לפה אחרי 6 חודשים, להיכנס בדלת ולהאשים אותי בהכל, אה עדי!"
עדי מתקרבת אלי,
עומר:"תעזבי אותה. היא לא בעסק."
עדי:"אתה לא תגיד לי מי בעסק... מה זה אומר דתייה. דתייה דתייה... ?"-
"כן"- עניתי לה.
עדי מסתכלת עלי בוחנת מכף רגל עד הראש.
עדי:"את בתולה."- היא מצהירה.
עומר:"עכשיו הגזמת! , תצאי מפה!" -
עדי צוחקת:" חחח אם אתה מעדיף שהביצים שלך ישארו כחולות על פניי... תהנה... תעשה פאן..."
יונתן:"עדי באמת תעזבי אותה, היא לא קשורה לריב בינכם..."
עדי:"אתה בטח משתגע. היא ילדה יפה..."-
עומר מתקרב לעדי ואוחז בידה. "צאי עכשיו!"-
"עומר! תעזוב אותה!"- אני צועקת אליו כי אני מרגישה שהכל יוצא מפרופורציה.
עדי:"הנה עכשיו היא ראתה... תתרגלי, זה עומר..."
עומר:"זו את, משוגעת... חולת נפש..."
עדי חולפת על פני עומר וחוזרת אלי :"רואים עליך בתולה, זה כמעט מחרמן אפילו אותי... הכל חדש, מריח נקי..." - היא מתקרבת אלי ועושה כאילו היא מסניפה.
עדי:"כל הכבוד לך מה אני אגיד, כשאני הייתי איתו פחות משלוש פעמים ביום הוא לא היה נרגע..."
"טוב... אני חושבת שאני הולכת... תסיימו את השיחה הזאת בינכם."- אני מתקרבת לדלת ועומר מזנק אלי חוסם לי את הדרך.
הוא מחזיק בראשי, "אל תתייחסי אליה טוב? ... היא... היא סתם."
"עומר אני לא מסוגלת... אני צריכה ללכת... תפתרו בעצמכם הכל...
עדי:"אתה גם רץ אחריה?!"-
עומר:"איתך אני אתעסק אחר כך..."- הוא אומר לעדי.
אני יוצאת מהדלת- עומר:"רחלי! רחלי!"
הוא יורד אחריי במדרגות.
"אני אלך לאסתר, אני גם ככה צריכה להשלים איתה.
אתה לא צריך אותי בריב המטופש הזה, וגם אני לא כל כך רוצה להיות חלק ממנו."
עומר:"את חוזרת היום כן?"
"אולי..."
עומר:"אני מעיף אותה ובא אליך... מבטיח! ללוות אותך?"
"לא, לא צריך..."
אני הולכת ממנו מהר ומתחילה בהליכה.
אני מסתכלת אחורה, אני רואה אותו מהסס...
הולך הלוך וחזור.
אני רק רציתי לברוח משם.
זה יותר מידי בשבילי, אני לא כועסת עליו... אני מבינה שזו מריבה.
אבל היא כל כך גסה,
כשאני רואה אותה אני רואה את העבר של עומר מול העיניים שלי... אני לא יודעת אם אי פעם אוכל להיות ככה?
להראות ככה...
להתלבש ככה...
להתנהג ככה..
אני לא חושבת שממני בחיים תצא כזו סקסיות מתפרצת.
אני לא היא, אני ההפך.
אם זה מה שעומר אוהב... מה הוא עושה איתי?
הגעתי לבניין של אסתר ויונתן, עליתי לקומה.
דפקתי בדלת,
שמעתי אותה...
את אחותי, בצד השני בוכה...
"אסתר?"
אסתר:"רחלי לכי!"
"תפתחי לי בבקשה"- אסתר פתחה את הדלת עדיין עם הבגדים מאתמול, עינייה מנופחות.
אפה נוזל ופניה בצבע אדום מבכי. בכי רב.
שעות של בכי.
"אסתר..."

עומר
אני הולך הלוך ושוב בחדר המדרגות, העצבים שעוברים לי בגוף עכשיו.
בא לי להרוג אותה! כוסאמק מה היא באה עכשיו?
מה היא חוזרת?
אני שומע את צעדיה המהירים של רחלי שלי שמתרחקת בריצה.
לא רוצה שהיא תלך,
לא רוצה שהיא תעלם לי.
אני נכנס לבית ומחזיק בידי את הדלת .

"את עכשיו יוצאת מפה!"-
עדי:"אשכרה רצת אחריה?"
"את לא מבינה מה אומרים לך?! תעופי לי מהעיניים!" - תמיד הריבים שלנו היו גדולים, צרחות, דמעות, אני אפילו זוכר יום אחד שהיא התחילה לגזור לי את הבגדים בארון.
אבל באף אחת מהפעמים לא הייתי עצבני כמו שאני עכשיו.
אני מסתכל עליה במבט של רצח והיא רק נחושה להישאר.
"מה באת? להרוס?"
עדי:"התגעגעתי"-
"תפסיקי להגיד את זה!" אני טורק את הדלת בעצבים ומתקרב אליה במהרה.
יוני נכנס בין שנינו ומחזיק אותי.
יוני:"אחי תנשום!"
"בת זונה! איך יש לך אומץ... ?!" אני צועק לה בפנים מעל הכתף של יוני שהודף אותי.
עדי:"הדבר היחיד שלא עשית לי... להרביץ לי, בוא! זה מה שבא לך לעשות?! בוא תרביץ לי!"
אני תופס את ראשי בין ידיי ונתן אגרוף לקיר.
עינייה מתחילות לדמוע, למרות הפוזה הקשוחה שלה.
"נעלמת..."
עדי:"אני מצטערת"
"קיבינימט נעלמת! כאילו בלעה אותך האדמה! היה לנו בית ביחד..."
עדי:"הבית הזה עדיין שלנו" - היא מנסה להתקרב אלי.
"הוא לא שלנו, אין יותר שלנו!"
עדי:"בוא נסלח, באתי כדי שנחזור.. הייתי עוד אמורה לטייל.. לא יכלתי יותר"
"חצי שנה, פאקינג חצי שנה לא ענית לי. אני כמו מטומטם לא הבנתי למה את עובדת במשמרות כמו משוגעת בחודשים לפני שנסעת... עד שפשוט הודעת לי שקנית כרטיס, ואת רוצה לבד"
עדי:"מותר לי... אתה יודע כמה הייתי צריכה את הטיול הזה לעצמי..."
"עם כמה הזדיינת בחצי שנה הזאת?"
עדי:"ואתה?!"
"התפרקת וזהו, את יכולה לחזור כאילו שום דבר לא קרה..."
עדי:"אני לא הכנסתי מישהי למיטה שלך...."
"איך את מעזה בכלל?! הייתי מפרגן לך, אם היית משתפת, אם לא היית מסתירה הכל... עשית הכל מאחורי הגב שלי"
היא מתקרבת אלי ואני מעט מתרחק-
עדי:"טעיתי... עשיתי טעות, אני מתחרטת."
"היום אני לא במקום הזה"
עדי:"נו אל תצחיק אותי, הבתולה הזאת?"
"אל תדברי עליה ככה!"
עדי:"אל תעבוד עלי... אתה יכול בלי סקס?"
"זה לא הכל בחיים את יודעת..."
עדי:"ואוו לשמוע את זה ממך... באמת דברים השתנו בזמן שלא הייתי"
"זה שלנו בקשר זה היה המרכז לא אומר שכל קשר ככה"
עדי:"אוץ'! אל תהפוך אותי לשרמוטה שלך..."
"כמו שאמרתי, אני כבר לא שם"- אני קר אליה כל כך קר ומרוחק ועצבני .
היא מנסה לרכך אותי, היא תמיד הייתה מצליחה.
עדי:"יוני לך!"
"את לא תגרשי מפה אף אחד!" -
עדי מסתכלת על יוני- "נו יוני... לך" .
אני מחזיק את ידה "תפסיקי עם זה!"
יוני:"אני הולך..."
"אתה לא זז"
יוני:"עומר דבר איתי שתסיים. אתם צריכים לדבר לבד."
יוני יוצא מהבית.
"את... את מחרפנת אותי!"
עדי:"די עומר, תן לי את מעט הכבוד הזה ממך... רצינו להתחתן... דיברנו על ילדים." - היא מחזיקה את זרועותיי ואני מנער אותה ממני.
"והעפת אותי בשניה בשביל להנות בעולם."
עדי:"לא הייתי עם אף אחד. אתה האחרון שלי..."
"שקרנית! אל תשקרי לי בפנים לפחות."
"אני נשבעת לך עומר, נשבעת לך! כל כך התגעגעתי לגוף שלך, התגעגעתי לזין שלך"- היא מתקרבת אלי ואני מרגיש שהיא סוגרת עלי.
אוח.
דמיינתי אותה אומרת לי את המשפטים האלה,
אבל זה מאוחר מידי...
"אני לא רוצה יותר..."
עדי:"עכשיו אתה משקר... אל תגיד לי שאתה לא מת לזיין אותי כאן ועכשיו"-
"אני לא."
עדי מקווצת את אגרופיה ומכה בי בחזה שוב ושוב.
אני אוחז חזק במפרקי ידייה. אני מרגיש את הכאב שלה וזה גורם לי להתרכך קצת.
"די עדי די... בבקשה תפסיקי עם זה..."
עדי:"הכל בגלל שאתה כועס... אני מצטערת.. אני באמת מצטערת.. נכון יש לי שתי מזוודות.. אחת מהן מלאה במתנות שקניתי לך"
"אני כבר לא אוהב אותך עדי."
אני אומר את זה וכואב לי.
מרגיש את הלב מתנפץ לה בתוך העיניים.
היא לא משקרת לי, היא חזרה... והיא פה בשביל לחזור אלי... אבל אני כבר לא אוהב אותה.
כל מה אני רוצה שזה ייגמר ואני אוכל ללכת להסביר לרחלי,
לראות שלא דפקתי הכל והפעם סופית.
עדי:"זה בגללה?"
"אני אוהב אותה."
עדי:"אתה באמת אוהב אותה?"
"באמת."
עדי:"היא יודעת על העבר שלך? מה פתאום דתייה, חשבתי אתה מתרחק מדת כמו מאש מאז..."
"עדי, אני אוהב אותה..."
היא מתרסקת על החזה שלי בבכי חזק. אני מקרב אותה אלי, קרוב לחזה שלי.
לא כי אני אוהב, לא כי אני נמשך.
כי אני מעריך ומכבד את מה שהיה לי לאישה היפה הזו, שבעבר הייתה כל עולמי...
ואיפה שהוא בגלל שהיא עזבה הגעתי להחלטה שאני רוצה אישה כמו רחלי...
שלא תרצה לגלות ארצות, שתרצה לגלות אותי, שתרצה להקים חיים משותפים יחד.
שלא תתפתה מהעולם הגדול, ומאיפור ולבוש.. שלא תתרגש אם היא רזתה או השמינה... כי לי זה לא באמת שינה אף פעם.
שנבשל יחד שישי ונחגוג חגים... נהיה מתחת לשמיכה ביום חורף קריר עם כוס שוקו רותח
ונהנה מרגים קטנים.
אי רוצה אישה פשוטה, אישה כנה... בלי שקרים וסודות וריבים והסתרות.
נמאס לי מלבכות בלילות,
נמאס לי ששורפת לי הנשמה. אני אוהב את רחלי כי מהשניה שראיתי אותה היא הכניסה לתוך חיי שלווה, אני רגוע איתה ולא עצבני... אני מרגיש איתה בית, אני רוצה אותה בתור האישה שלי.
עדי:"אני אלך עכשיו... אמא התרגשה שחזרתי מוקדם"
"דיברתי איתה כשנסעת..."
עדי מוחה דמעה:"אני יודעת. היא אמרה לי שאני דפוקה שוויתרתי על גבר כמוך, שלא אצפה שתחכה. היא צדקה."
"עדי, את תמצאי את הגבר שלך. אני מבטיח לך... כשהוא יגיע אני אראה כמו כלום."
עדי:"לא נכון, אתה הגבר שלי, תמיד היית ותמיד תהיה"
"את תראי... מתישהו אני ואת ניפגש סתם ככה באיזה נקודה בחיים, את תחייכי אלי ואני אדע שצדקתי ושטוב לך..."
עדי:"ואם לא אחייך... ?"
"את תחייכי, אני מבטיח."
עדי:"טוב אני אלך... אני מצטערת"
"זה בסדר. אני סולח"
עדי:"סליחה שהייתי קצת משוגעת"- אנחנו צוחקים יחד כשהיא אומרת את המשפט הזה.
"אה ברגיל" - אני קורץ לה. וכאילו כל הקשר שלנו חולף מול עיניי.
נראה שגם לה.
עדי:"נשיקה אחרונה עומר... ?" היא מתרוממת על קצות אצבעותיה ואני מרגיש את האוויר שיוצא ממנה.
מכיר אותו, מכיר אותה.
"אני עם רחלי."- אני מחזיק את ראשה ומרחיק אותה ממני בעדינות.
עדי מלטפת את לחיי "תגיד לה שתשמור עליך. מה שאני לא עשיתי..." -
אני מנשק את קודקוד ראשה.
שלם כל כך עם מה שאני עושה.
שלם כל כך עם רחלי.
אושר מציף אותי ברגע הכל כך קשה הזה, כשאני יודע בוודאות שאני מאוהב.
עדי יוצאת מפתח ביתי כשהיא מסתכלת לאחור ואני מחייך אליה חיוך קטן.
שותה מבקבוק המים שמונח על השולחן, מעכל.
הלב שלי מתפוצץ... דופק..
הגוף שלי כל כך רוצה אליה...
הלב פועם את שמה.
אני לא חושב ויוצא מהבית בריצה.
חוזר אליה, רוצה להחזיק בה. רוצה ללטף. רוצה שתהיה לידי.
אוהב את הנוכחות שלה.
פאק איזה מוזר, גשם ראשון.
היורה, בתחילת חודש ספטמבר מרגיש לי מוקדם מהרגיל.
לפני שניה היה חם.
טיפטוף שמתגבר מרטיב אותי, אבל לא איכפת לי מכלום.
אני ממהר אליה ומרגיש כמו ילד מאושר.
אני מניע את ראשי כשמגיע לתחתית הבניין ונער מעצמי את הטיפות.
עולה במדרגות.
אפילו לא דופק,
פותח את הדלת בזריזות.
רחלי ואסתר מחובקות על הספה,
שתיהן מתרוממות ונעמדות עם הכניסה שלי לבית, אני מתנשף ומתרגש, לא יכול כבר לשלוט בעצמי, מחייך כשעיניי נפגשות בעיניה המדהימות.
"רחלי! אני אוהב אותך

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Shir Shir עקוב אחר Shir
שמור סיפור
לסיפור זה 15 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Chenush Mor
Chenush Mor
איפה ההמשך?!? אני במתח!!
הגב
דווח
ליאת סנדרס
ליאת סנדרס
היי את מעלה היום?
הגב
דווח
Shira Amsalem
Shira Amsalem
מחכה להמשך
הגב
דווח
טען עוד 30 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מרתק
תקועה- פרק 30
תקועה- פרק 30
מאת: Lee B
להילחם בשבילו- פרק 97
להילחם בשבילו- פרק 97
מאת: שלכת כותבת מהלב
אגדה שמגדה
אגדה שמגדה
מאת: No One
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
סיפורים אחרונים
הצד השני של שנינו פרק 43
הצד השני של שנינו פרק 43
מאת: Maya B
לחלום ביחד
לחלום ביחד
מאת: Shir Shir
הייתי נותנת הכל
הייתי נותנת הכל
מאת: ליאל משעל
הסודות שלנו
הסודות שלנו
מאת: Alina Lave
המדורגים ביותר
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף