כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

מגע אסור 6

"רוצה קפה?" -שאלתי. עומר:"בשמחה" "שחור?" עומר:"חזק" "אין בעיה". והורדתי מהמדף כוס זכוכית קטנה. "סוכר?" עומר:"חצי כפית" "אתה יכול להתיישב בסלון... אני אביא לך." אמרתי מבלי לסובב את ראשי אליו. "איך נכנסת?"- נזכרתי ביונתן שבכלל לא נמצא בבית. עומר:"יש לי מפתח, הוא כבר יבוא... הוא אמר לי להיכנס בינתיים" "אה, בסדר.." -אנחנו מדברים שהוא כבר ישוב בסלון ואני כבר מתקדמת אליו עם כוס הקפה. מגישה את ידי קדימה ומתכוונת להניחה על השולחן. עומר שולח יד ואוחז בכוס הקפה כשהיא עדיין בידי, אצבעו מונחת על אצבעי. נבהלתי וקפצתי קלות אחורה, הוא נבהל ממה שעשה ברגע ללא מחשבה והכוס נשמטה מידו והחליקה, נשברה על השולחן. ורסיסייה התפזרו בחלל החדר.

יוני:"פאק, מה?!" - צועק לאוויר בייאוש ועצבים.
אסתר מכוסה בשמיכה, רואה אותי עם דמעות עצורות בעיניים ואגרופים קפוצים. אני דרוכה.
יוני:"מה? מה?! יש גבול אסתי! יש גבול למה שאני מסוגל לסבול... !"
אסתר:"יוני תירגע, זאת אחותי!"
יוני:"שגם תהיה סבתא שלך! היא בבית שלי, אני סובל את ההטפות דת שלה, סובל את השוקיסטיות... אבל אפילו לשכב איתך אני לא יכול.. זה לא הגיוני אסתי. "
אני עדיין עומדת בכניסת החדר המומה.
המומה מהאומץ שהיה לי, הקול הפנימי שבי שגרם לי לפרוץ את הדלת הזו.
באמת חשבתי שאני צריכה להציל אותה.
פעם ראשונה שראיתי גבר בסיטואציה הזו.
הייתי המומה מאחותי, שערה הפרוע, האודם שצבע שפתיה נהיה דהוי ונמרח על לחיה.
שמיכה דקה מכסה את חלקי גופה המוצנעים כמה שאפשר אך חלק מיריכיה חשופות.
הן שזופות יותר מבעבר.
צבע מוקה זהוב.
פעם ראשונה שראיתי חזה של גבר, רגליים חשופות של גבר.
אזור חלציו שקודם לכן התנוסס לו איבר גדול ועוצמתי שהוא ניסה לכסות בידו ללא הצלחה, אך לאט לאט נהיה קטן וקטן יותר עד שידו הצליחה לכסות אותו לחלוטין.
עיניי פקוחות לרווחה,
פי פתוח, ככה נתקעתי, מסתכלת על הסיטואציה.
על סיטואציה שלא ראיתי בחיי.
יונתן:"תצאי!" הוא צעק עלי.
אסתר:"אל תצעק עליה!"
יונתן:"שתתן לי להתלבש לפחות!" הוא אמר בחוסר סבלות וזז בחוסר נוחות על המיטה.
אסתר מתקדמת אלי ומובילה אותי לצאת מהחדר, היא יוצאת איתי וסוגרת מאחורי גבה את הדלת.
גופי נשמט בחוסר כוח על הרצפה הקרה, ידיי החזיקו אותי מלהישכב עליה לגמרי.
התפרצתי בבכי.
אסתר:"מה קרה רחלי? מה קרה לך?" -היא ניסתה להמשתש בקול העדין שלה, התכופפה אלי וליטפה את שיערי.
"חשבתי..."
אסתר:"מה? ..."
"חשבתי שהוא מכאיב לך!"
אסתר מבינה מה קרה ולמה התפרצתי ככה לתוך חדרם ומתקרבת לחבק אותי קרוב.
אסתר:"הוא לא..."
"הייתי בטוחה שהוא עושה לך דבר נורא... את צעקת!"
אסתר:"לא, לא... ממש לא..." -
"אז למה צעקת?"-
אסתר מחבקת אותי חזק יותר:"מצטערת שככה דאגת לי."
"את מצטערת? את אחותי? אם יעשו לך משהו רע אני תמיד אהיה פה להגן עליך!"
אסתר:"בואי נקום מהרצפה... אני צריכה להסביר לך כמה דברים..."
אסתר עוזרת לי בזרועותייה ומקימה אותי מהרצפה.
ואני רק ממשיכה למלמל "חשבתי שכואב לך. חשבתי שכואב לך. חשבתי שכואב לך."
אסתר מנסה להרגיע וללטף אותי. "הכל בסדר.. תירגעי.. אל תבכי.. אני בסדר"
"כל כך פחדתי אסתר! כל כך פחדתי!"
אסתר:"אני מבינה אני באמת מבינה... אבל את צריכה להכניס לעצמך לראש שהוא לא... לא כאב לי, הוא לא רצה להכאיב לי... להפך..."
"להפך?" אני שואלת בהפתעה כשהיא מושיבה אותי על המזרון בחדרי ומתישבת לצידי.
אני מחכה בציפייה שתענה לי ושתסביר לי למה היא אמרה של"היפך'.
אסתר בלעה רוק ואמרה, "הוא רצה לגרום לי הנאה..."
"הנאה?!" אמרתי בתדהמה. "אבל צעקת. צעקת ממש!"
לחייה של אסתר התכסו בסומק אדום בולט ממבוכה.
אסתר:"כן... אני יודעת... זו לא צעקה מכאב... כאילו.. זה נקרא אנחה"
"אנחה?"
אסתר:"כן... קולות שמשמיעים כשנהנים ממש"
"אני נהנתי ואף פעם לא נאנחתי"
אסתר:"כן... זו הנאה אחרת... עשינו מה שנקרא "אהבה"..."
"כן, אני יודעת שלא עשיתם כושר..."
אסתר:"אז כשעושים 'אהבה' נהנים"
"אני לא מבינה כל כך איך... ? מהחויה שהייתה לי מהעניין זה לא הרגיש שזה יכול להיות כיף, שאני צעקתי זה היה בלי ה'אנחה' שדיברת עליה. אני צעקתי באמת."
אסתר:"כי מה שעוזיה עשה היה לא בסדר.
זה לא אמור להיות כמו שאת עברת את זה"
"אחרי מה שקרה אני חשבתי שלא ארצה לעשות את זה יותר בחיים..."
אסתר:"אני מבינה גם למה... קרה לך דבר נורא. אבל יוני הוא לא מכאיב לי.. הוא גורם לי להנות"
"איך זה בדיוק מהנה?"
אסתר:"יש איברים בגוף שאם נוגעים בהם בצורה מסויימת אז זה גורם לתחושת הנאה וכיף, זה מעביר תחושה נעימה בגוף..."
"באמת?"
אסתר:"כן"
"אף פעם לא דיברו איתנו הנאה..."
אסתר:"מאיפה שאנחנו באנו זה לא העיקר, העיקר הוא התוצרמהאקט ושזו הדרך שבה מביאים ילדים לעולם. לא שמים דגש על ההנאה. לפחות לא אצל האישה."
"וזה לא כאב לך אפילו טיפה? הכאב אצלי חרוט עמוק."
אסתר:"בפעם הראשונה זה כואב, אני לא אשקר... אבל כשעושים את זה בצורה מתחשבת זה נהיה נעים אחרי שעובר הכאב."
"אסתר מתי עשית את זה בפעם הראשונה?"
אסתר:"אחרי שעזבתי את הבית ישר באתי לכאן לגור עם יוני ולקח לנו כמה חודשים. בהתחלה הייתי בשוק כמוך אבל הוא התחשב בי מאוד."
"עכשיו הוא לא כל כך התחשב..."
אסתר:"כן הוא קצת התעצבן... אני ארגיע אותו"
"מצטערת שככה זה יצא. אני לא רוצה להפריע לכם אצלכם בבית"
אסתר:"את אחותי! ואת תמיד רצויה!"
"אז ככה נראה..."
אסתר:"ככה נראה מה?"
"את יודעת..."
אסתר:"מה?"
"האיבר של הגבר..."
אסתר צוחקת בקול:"הסתכלת?"
"בלי שהתכוונתי..."
אסתר:"כן..."- ממשיכה לצחוק.
"סליחה שהסתכלתי..."
אסתר:"זה בסדר... אני לא כועסת"
"אוקי, זה טוב"
אסתר:"נרגעת?"
"כן, אחרי שהסברת לי..."
אסתר:"סליחה שאני לא חשבתי שזה מה שיקרה.. לא התחשבתי בזה שאת איתנו בבית..."
"ממש ממש לא התכוונתי שתרגישי ככה. לא חשבתי. מצטערת."
אסתר:"אני יודעת"
"אני חושבת שאחזור לישון"
אסתר:"כן, אני עוד עם השמיכה מעלי..."
"כן, תחזרי ליונתן."
אסתר:"את יכולה לקרוא לו יוני..."
"אני יו, ר אוהבת לקרוא לו בשם המלא שלו, בשם שקראו לו הוריו."
אסתר:"בסדר" נשמעה דפיקה חלשה בדלת.
אסתר:"כן.."
יונתן:"אפשר להיכנס?"
אסתר מסתכלת אלי במבט שואל, מחכה לאישור שלי.
"כן" אני עונה בשקט.
יונתן פותח את הדלת, לבוש במכנס טרנינג וטי-שרט.
מבויש.
יונתן:"באתי לבקש ממך סליחה..."
"יונתן... אתה לא צריך... אסתר הסבירה לי הכל, אני זו שצריכה להתנצל."
יונתן:"לא... לא התחשבתי בך והתפרצתי בלי שליטה... מצטער"
"מקבלת את ההתנצלות. אתה מקבל את שלי?"
יונתן מחייך:"מקבל".

כבר שבועיים עברו מהמקרה שתפסתי את אסתר ויונתן.
היחסים בינינו בבית מאותו רגע השתפרו, באופן מפתיע למדי.
דווקא לאט לאט התחלנו להתקרב ואני שמחה מזה. הצלחנו להגיע למקום שלשלותינו נוח בסיטואציה פחות או יותר.
הייתי פחות המומה מדברים, פחות הסתתרתי מתכנים בטלוויזיה.
אפילו היו עוד פעמים ששמעתי את האנחות שלהם כשהם עשו אהבה.
קיבלתי בפתיחות דברים, למען האמת הרבה יותר מהר ממה שחשבתי...
כמעט כל יום עומר הגיע לבית לשבת עם יונתן.
ראיתי שהוא מסתכל עלי, אי אפשר לפספס את זה.
ביום הראשון שהוא בא הוא רק אמר שלום והסתכל אלי.
ביום השני הוא כבר פיתח איתי שיחות ארוכות יותר.
ככול שעברו הימים הרגשתי יותר ויותר קרובה אליו, הרגשתי לפעמים שהוא בא אלי ולא ליונתן, אבל זו רק תחושת בטן.
צבע עורו שחום אבל עדין, יותר שזוף כזה, עינייו כחולות ושיערו בגוון כהה. עיניו מהפנטות בצבע כחול. התביישתי להסתכל ולבחון אותו, תמיד יוצא שאני בסוף בוהה..
רק בפני עצמי אני מצליחה להודות שהוא גבר נאה בעייני.
התביישתי לבהות לו בעיניים האלה, כי לפעמים הרגשתי שאני מסוגלת להאבד בתוכם.
כל פעם שהוא היה בא הוא היה גורם לי להרגיש בגוף תחושה של חמימות כזו, משהו שמתבלגן ומסתבך מבפנים.
משהו שהוציא ממני מבוכה אך הסקרנות שבי איימה להתגבר על המבוכה.
אני רוחצת את גופי בזרם המים החמימים כשראשי מוצף במחשבות.
אני מקרצפת את גופי ויוצרת קצף מהסבון שאני מורחת על גופי בתנועות עגולות.
מזמזמת לעצמי מנגינה נעימה ובאותו הקצב ידיי זזות על גופי.
תחושה מרגשת כזו. שמחה לא מובנת שממלאת אותי.
סירקתי את שערי החלק מול המראה והחלקתי אותו בין אצבעותי.
מרחתי על גופי קרם גוף בריח וניל.
הרגשתי ריחנית ורעננה.
לבשתי חצאית שחושפת מעט את רגליי ללא גרביון.
חולצה דקה ארוכה שמראה את מפרקי ידיי ועצמות הבריח שלי.
הסתכלתי על עצמי במראה.
נושמת עמוק למראה עצמי הפחות צנועה..
אם בשכונה שלי היו רואים אותי ככה... אני חושבת לעצמי.
התלבטתי מה לעשות עם שערי,
אם להשאיר אותו פזור?
לקלוע לצמה כמו שאני רגילה?
אולי קוקו גבוה?
בוחנת את שערי במספר גבהים וזוויות.
דפיקה בדלת, נבהלתי.
"אני כאן"-
"אה... סליחה..."
"עומר?" שאלתי כשהיה נדמה לי ששמעתי את קולו מבעד לדלת.
עומר:"כן..." הוא עונה בקול הרגוע שלו וליבי פעם בחוזקה למשמע הקול שלו מבעד לדלת.
פותחת את הדלת "אתה יכול להיכנס, סיימתי" -קראתי לעברו.
מבטו נעצר עלי, "היי..." אמרתי לו.
עומר:"פעם ראשונה אני רואה אותך עם פזור..."
נבהלתי וקפצתי במקומי ההבנה שהוא רואה אותי בשיער פזור, ישר ידי התרוממו לאסוף חזרה שיערי.
עומר מיהר להגיד "התכוונתי שיפה לך ככה..." היססתי לרגע, הסתכלתי בו
ועזבתי את שערי שיתפזר. "תודה" חיוך קטן ובלתי רצוני ביצבץ לי מבין השפתיים.
"אתה יכול להיכנס..."
עומר עדיין עמד מולי ומבטו הישר אלי.
"עומר?"
עומר:"אה?"
"רצית לשירותים..."
עומר:"אה, כן בטח..." הוא חייך אלי והתקדם לכיוון השירותים, כמעט כתף אל כתף כשמבטי מסתובב אליו עד שדלת חדר האמבטיה נסגרת. חזר לי האוויר שנעצר לרגע.
טילטלתי את ראשי ימינה ושמאלה בשביל לעורר את עצמי מה'חלום' שהייתי בו לרגע. ברגע איתו התנתקתי מהכל.
ממש כאילו מיסביבו הכל מטושטש ואפור ורק הפרצוף שלו בתוך העולם הזה, העיניים שלו הן הצבע הכי בולט וחי שראיתי בימי חיי. היה טוב בעולם הזה איתו. בעולם איתו לא פחדתי.
הלכתי למטבח להכין לעצמי נס קפה.
שלא יחשוב שהתרגשתי ממנו. שלא יחשוב שאני מחכה לו,
שלא ידע שאני מחכה לרגע שהוא שוב יגיע, ושמבטו מאיר לי את היום.
הרתחתי מים בקומקום ובנתיים הכנתי לעצמי את כוס הנס,
כפית גדושה ואחד סוכר.
שמעתי את מי האסלה יורדים וליבי החל לדפוק שוב .
שמעתי את צעדיו המתקרבים לסלון.
פעימו ליבי התמזגו לצלילי הליכתו, בום בום בום.
ממש הרגשתי אותו הולם בתוכי בחוזקה.
יכלתי להרגיש אותו בכל וריד ונים בגופי.
הקומקום החל לישרוק בחוזקה לקראת סיום שלב הרתיחה.
צליל צעדיו נעצר.
הרגשתי בנוכחותו מאחורי גבי גם בלי להזיז את ראשי לאחור.
"רוצה קפה?" -שאלתי.
עומר:"בשמחה"
"שחור?"
עומר:"חזק"
"אין בעיה". והורדתי מהמדף כוס זכוכית קטנה.
"סוכר?"
עומר:"חצי כפית"
"אתה יכול להתיישב בסלון... אני אביא לך." אמרתי מבלי לסובב את ראשי אליו.
"איך נכנסת?"- נזכרתי ביונתן שבכלל לא נמצא בבית.
עומר:"יש לי מפתח, הוא כבר יבוא... הוא אמר לי להיכנס בינתיים"
"אה, בסדר.." -אנחנו מדברים שהוא כבר ישוב בסלון ואני כבר מתקדמת אליו עם כוס הקפה.
מגישה את ידי קדימה ומתכוונת להניחה על השולחן.
עומר שולח יד ואוחז בכוס הקפה כשהיא עדיין בידי, אצבעו מונחת על שלי בטעות. נבהלתי וקפצתי אחורה, הזזתי במהירות את היד. עומר נבהל ממה שעשה ברגע ללא מחשבה והכוס נשמטה מידו והחליקה, נשברה על השולחן. רסיסייה התפזרו בחלל החדר.
"סליחה!"-התנצלתי במהירות.
עומר:"אני מצטער... אני אביא משהו לנגב" - וקם במהירות לכיוון המטבח להביא מטליות ונייר סופג.
הוא חוזר ומתחיל להספיג את הקפה שנשפך.
אני מנסה גם לקחת מטלית "תיזהרי! זה חם! תני לי..."
הוא ראה שאחת הזכוכיות נכנסה לי ליד ונבהל לרגע.
"נחתכת?"
"הכל בסדר.. סתם..." אני מנסה להחביא את ידי.
"תתני לי לראות.."
"לא זה האמת בסדר"
"מה בסדר? עוד תקועה לך חתיכת זכוכית בתוך היד"
"היא שניה בחוץ... אני אלך לשטוף את היד"
עומר מסיים לארגן את שברי הזכוכית והקפה שנשפך ומגיע אלי לחדר האמבטיה. רואה אותי עם דמעות בעיניים.
עומר:"אני אהיה עדין, אני מבטיח" ומושיט את ידו לעברי, מחכה לאישור שלי שיוכל לגעת בי. נותן לי מבט של 'את יכולה לסמוך עלי'.
ואני מרימה את ידי ומושיטה לו אותה.
יד אחת שלו אוחזת את ידי בעדינות, "זה בסדר?" הוא שואל שוב.
"כן."
והשניה מתמקמת מעל שבר הזכוכית.
עומר:"זה אולי יכאב קצת... אני אספור עד שלוש, ובשלוש אני אמשוך... מוכנה?"
הוא מסתכל עלי, משרה עלי ביטחון ורוגע.
"כן"-
עומר מרגיש את ידי רועדת קלות,
עומר:"קודם תנשמי, תקחי אוויר ותוציאי..." ואני מקשיבה לו,"תסתכלי עלי, בעיניים, לא לפצע." ועייני חודרות לתוך עייניו, צוללות בהן.
"יופי... ככה בדיוק"- הוא אומר ועל פניו חיוך רחב.
ידו מעט חיזקה את האחיזה בידי,
"אל תזיזי את מבטך ממני..." ממשיכה לציית ולעשות בדיוק מה שהוא אומר לי.
עומר:"אני מתחיל לספור... אחת..."
"רגע רגע..." נלחצתי שוב.
עומר:"ששש... הכל בסדר, זה יעבור מהר, אני מבטיח לך... תמשיכי להסתכל עלי."
עומר:" שתיים..." ומושך בחוזקה את שבר הזכוכית מתוך היד שלי.
"פליטת, אהה" נשמעה ממני וראשי התרומם לאחור. "אמרת שלוש!"
עומר:"עדיף בהפתעה... זהו עבר..." מבטי חזר לעייניו.
וידי עדיין נשארה מוחזקת בידו.
מוביל אותי לכיור ומכוון את זרם המים ושוטף את הדם בעדינות. מעיני זלגה דמעה שהשתחררה מהכאב.
עומר:"סליחה שהכאבתי לך..."
"עבר כבר" ובידי הפנויה ניגבתי את דמעתי.
הוא פותח מגירה קטנה ומוציא ממנה יוד וצמר גפן.
הוא טופח בעדינות על החתך.
עומר:"זה שורף?"
"כן..."
הוא מקרב את היד שלי לפניו ומתחיל לנשוף עליה כדי להרגיע את תחושת השריפה.
אני מחייכת.
עומר מסתכל אלי ומייחך גם הוא כשהוא עוד נושף על היד שלי.
עומר:"זה עוזר?"
"מאוד. תודה"
עומר:"זו אשמתי..."
"זו לא... אני כל כך מטומטמת."
עומר:"מה פתאום."
עומר מכסה את הפצע בפלסטר גדול ואומר" זהו".
"תודה עומר"
עומר:"אין בעד מה"
ידו עדיין מחזיקה בשלי, גם שאין צורך בכך יותר...
עייני נעוצות עדיין עמוק בתוך עייניו הכחולות שאפשר לטבוע בהן כמו באוקיינוס, להאבד בתוכם מרוב העומק שבהם.
עייניו מחזירות לי מבט עמוק בכוונה.
יכולתי לראות את עייניו מדי פעם יורדות מעט למטה להסתכל על שפתיי, מה שגרם לי לנשוך אותם מרוב בחוסר שליטה עצמית, מבויישת.
צליל טריקה נשמע מדלת הכניסה לבית,
ויחד אנחנו מתנתקים זה מזה ומהרגע הזה שהורגש באוויר.
עומר בקול חזק:" זהו נכון? את בסדר?"
"כן, כן... בטח" -אני עונה לו במהירות. שנינו זזים בחוסר נוחות חושבים לאן ללכת..
עומר עושה כמה סיבובים סביב עצמו, זז ימינה זז שמאלה וחוזר לבסוף לסלון, "אה יוני..."
אני נשארת כמה רגעים בשוק ולבסוף הולכת לחדרי.
נשכבת על המיטה, אוחזת בידי מלטפת אותה בעדינות...
מה עשיתי... ?!
כבר שעתיים שאני שוכבת על המזרון בחדר הקטן ובוהה בתקרה.
מסתכלת בקילופי הקיר בחיבור עם התקרה, הצבע של הקיר הזה כבר מזמן לא לבן...
אני שוכבת עם ראשי מופנה כלפי מעלה וידיי פרוסות לצדדים,
מנסה להתנתק.
מהסלון אני שומעת את יונתן ועומר רואים משחק כדורגל,
מדי פעם מסתננת לה קללה ומידי פעם צעקה פתאומית.
אני עדיין מנסה להתנתק, גם אם כל הרעש משגיע מהסלון.
קולו הרחוק של עומר מעביר בי תחושות נעימות, יחד איתן גם תחושות רעות מציפות אותי באותה מידת חוזק.
אני לא מצליחה להכיל את כל השינויים הקיצוניים האלה שקורים בחיים שלי, אני מרגישה שאני כמעט ונחנקת.
הקצב שהדברים קורים הוא מטורף, והקצב הזה מסחרר אותי לגמרי..
אני מרגישה שהגבולות שלי מיטשטשים לי...
במה אני מאמינה?
במי אני מאמינה?
מה אסור?
מה מותר?
אני עדיין לא יודעת, וכל יום שעובר אני מגלה שהשאלה הזו והספק הגדול שיש לי בלב רק גדל.
כי שאני נמצאת בחדר לבד הרגעים ההם חוזרים אלי,
הרגעים שהרגשתי כל כך חסרת אונים למול עוזיה,
אותם הדקות האלה שנראו לי כמו נצח...
אני מרגישה שאני עדיין חיה את אותו הרגע,
שאני באותו הסיוט והוא לא מפסיק לחזור אלי כמו לופ מתמשך.
ידי מחזיקות חזק ברגליי אני מחבקת אותן חזק ומתקפלת למצב אוברי.
הבושה שמציפה אותי כל כך גדולה.
אני מרגישה מלוכלכת... אפילו מזוהמת.
אני מרגישה שהוא חילל לי את הגוף. ליכלך לי את הגוף
אני יותר לא אהיה שמורה לגבר אחד...
אני לא אחווה את הדבר שחלמתי עליו כל חיי,
הוא לקח לי את החלום שלי את רגע הקסם הזה שמיינתי לי תמיד איך הוא ייראה... ערב הכלולות שלי... אותו ערב שאני אמורה לתת את עצמי בפעם הראשונה ולקיים את המצווה .
בשתי ידייו הוא פשוט ריסק את החלום ואותי יחד.
מי עכשיו ירצה אותי אחרי שידע דבר כזה?
מי יסכים לקבל אישה כמוני? אני בקושי מוכנה לקבל.
המחשבות על הבית לא מפסיקים לצוף בראשי, אוטומטית אבי עולה לי בראש.
האם הוא עדיין כועס?
איך אמא שלי מתמודדת איתו?
מה עם האחים הקטנים שלי... ?
שמעתי את דלת הבית נפתחת,
"מאמי!" -אסתר הגיעה.
שמעתי את נעלי העקב שלה מתקתקים על הרצפה בקצב מהיר שנשמע מתקרב.
דלת החדר נפתחה, "רחלי..." היא פותחת את דלת החדר כשחיוך גדול מרוח על פניה.
"מה קרה?" - חיוכה של אסתר מיד יירד מפניה כשראתה אותי לא זזה מתנוחתי המקופלת.
היא התקרבה והתיישבה על קצה המיטה.
קירבתי את ראשי והנחתי על ברכייה.
"את זוכרת שכשהייתי קטנה היית ככה מעירה אותי?"
אסתר:"בטח..." והיא מעבירה את ידה הרכה בשיערי.
"עבר עליך יום טוב?"
אסתר:"כן, תאמת שמאוד, קידמו אותי בעבודה... ועכשיו השכר שלי יעלה"
"יופי, אני שמחה בשבילך"
אסתר:"מה איתך? את לא נראית כל כך טוב..."
"עדיין מעכלת..."
אסתר:"קשה לך השינוי?"
"לא יודעת לשים דגש אפילו מה קשה לי בשינוי... אני פשוט מרגישה שאני על סף להתחרפן..."
אסתר:"נוח לך פה?"
"מאוד! , אתם נותנים לי את התחושה הכי נעימה בעולם..."
אסתר:"אז?"
"מחשבות.. הזכרונות.. יש פשוט דברים שלא יוצאים לי מהראש"
אסתר:"ממה שעברת... ?"
"גם..."
אסתר:"עוד לא דיברת על זה, את רוצה לספר לי?"
"אני מעדיפה שלא..."
אסתר:"בקצב שלך, אני פה לשמוע אם תרצי..."
"אני פשוט, פשוט מרגישה אשמה... אני מרגישה חרא עם עצמי..."
אסתר:"את לא אשמה בכלום!" -אסתר אומרת בקול אסרטיבי.
"אני לא מצליחה לנקות את התחושה שלו מהגוף שלי...." אסתר מחבקת אותי חזק.
"אני לא מצליחה להוציא את הרגעים האלה מהראש"- אסתר אוחזת בי בחוזקה כשאני זזה בחוסר נוחות מצד לצד. כמו לא מסוגלת לעצור את הגוף שלי.
אסתר:"זה יעבור.. אני מבטיחה לך... את בטוחה עכשיו!"
"איזה גבר ירצה אותי עכשיו? אחרי הדבר הזה..."
אסתר:"אם גבר לא ירצה אותך בגלל מקרה כזה, היא לא שווה שתהיי איתו..."
"לא, לא, זה לא ככה!"
אסתר:"זה לגמרי ככה!"
"אני לא בטוחה שאני רוצה לצאת מהדת"
אסתר:"תבחרי לעצמך מה שיעשה לך הכי טוב, את יכולה למצוא גבר מדהים... שמגיע לך!"
"איפה יש גברים כאלה?"
אסתר:"יש, תאמיני לי שיש..."
הדלת נפתחת ועומר נעמד בכניסת החדר.
"תצטרפו אלינו..." ומחייך את החיוך המקסים שלו. עומר לרגע נעצר הוא קלט שאני ואסתר בתוך שיחה עמוקה.
"סליחה" הוא אמר.
אני התרוממתי מהרגליים של אסתר וניגבתי מעט את הדמעות.
"מה קרה? בכית?" עומר שואל.
אסתר:"היא בסדר..."
"זה קשור למקודם?" עומר נראה קצת מודאג ומבוהל.
אסתר:"מה קרה מקודם?" -נהייתה שניה של שתיקה מביכה.
"נכנסה לי זכוכית ליד מקודם, עומר עזר לי..." אני יוצאת מהקיפאון שנכנסתי אליו ועונה.
"כבר לא כואב לי..."
עומר:"אני שמח שלא כואב לך. אבל הכל בסדר?"
"כן..." אני משיבה לו.
עומר:"טוב, תבואו אם תרצו..." ויוצא מהחדר.
אסתר מסתכלת עלי במבט חודר, מבט שמסתכל לי בתוך הנשמה.
אסתר:"את רוצה להסביר..." היא אומרת ואני מחייכת אליה חיוך קטן ושובב "כלום... נשברה כוס ונכנסה לי הזכוכית ביד, היא נכנסה דיי עמוק אז עומר עזר לי למשוך אותה החוצה, וגם חבש לי את הפצע... סתם עזר לי... זה הכל"
אסתר:"סתם עזר לך?"
"כן... מה..."
אסתר:"את המבטים שאתם מחליפים אחד עם שני אי אפשר לפספס."
"למה את מתכוונת?"
אסתר:"אתם כמו מהופנטים זה לזו"
"באמת? ככה זה נראה?"
אסתר:"אל תגידי לי שאת לא מרגישה כלום... ?"
"אולי הוא סתם נחמד..."
אסתר:"ככה לא מתנהג סתם נחמד. נתת לו לגעת בך.."
"כן, אבל זה בגלל שהייתי צריכה עזרה..."
אסתר:"את רוצה להגיד לי שלא הרגשת כלום?" -
שוב חיוך שובבי נמתח על פני בלי יכולת לשלוט בו.
אסתר:"רחלי...."
"מה?" אני מיתממת.
אסתר:"את בקטע של עומר?"
"מה קטע? איזה קטע? ... מה זה קטע בכלל.. ?"
אסתר:"קטע.. נגדיר קטע כ'סקרנות' לגביו"
"סקרנות?"
אסתר:"את רוצה לראות אותו ביום יום? את רוצה לפנות אליו יותר מאחרים? את מרגישה רצון להתקרב אליו?"
"מה פתאום, אסור"
אסתר:"לא שאלתי אסור מותר, שאלתי אם בפנים... בתוכך.. את רוצה?"
"הוא קצת מסקרן אותי..."
אסתר מתרווחת ומותחת את ידייה למעלה מעל הראש. "יפה יפה.. אז עומר... יש לך טעם טוב..."
"נו די אסתר.."
אסתר:"ואיזה עיניים..."
"כן..." נפלט לי ואסתר התחילה לצחוק.
אסתר:"נדלקת על עומר?"
"נדלקתי? איזה נדלקתי? אנחנו כל כך שונים זה מזה.."
אסתר:"הידלקות לא קשורה לזה...."
"סקרנות" תיקנתי אותה והיא ציחקקה שוב,
אסתר:"סבבה סקרנות. רוצה לבוא להסתקרן?"
"מה?"
אסתר:"לבוא לסלון... צאי קצת מהחדר הצפוף הזה..."
ציחקקתי גם ונתתי לה מכה קטנה על הרגל.
"טוב".
אסתר קמה מהמיטה ואני אחריה, אנחנו הולכות במסדרון לכיוון הסלון.
אסתר מתיישבת ליד יוני ועומר מסתכל עלי, אני מהססת דקה וחושבת איפה להתיישב...
"אני אביא מים.. מישהו רוצה" זה מה שיצא לי מרוב מבוכה ובלבול.
הלכתי למטבח מזגתי לעצמי מים. שוב הנשימה שלי לא סדירה והדופק מהיר.
שתיתי במהירות את הכוס שמזגתי לעצמי ומילאתי עוד אחת.
"גם אני רוצה" קולו של עומר נשמע מאחורי, קצת מבהיל אותי.
אני לוקחת כוס מוזגת ומגישה לו אותה.
עומר:"בגללי את ככה?"
"מה?"- אני קצת בשוק מהשאלה...
עומר:"גרמתי לך להרגיש לא בנוח שנגעתי בך.."
"לא.. זה לא אתה"
עומר:"זה בסדר את לא צריכה להסתיר ממני אני מצטער. זה לא יקרה יותר..."
"עומר, זה באמת לא בגללך.."
עומר:"באמת?"
"באמת"- ושוב עיינינו לא מצליחות להתנתק זו מזו .
עומר:"את רוצה לספר לי מה קרה?" -הוא שואל בקול הנעים והמרגיע שלו.
"לא משנה..."
עומר:"בסדר, אני שמח שזה לא אני... הרגשתי עם עצמי ממש רע שחשבתי שבכית בגללי"
"איזה מביך..."-
עומר:"מה מביך?"
"שראית אותי ככה בוכה..."
עומר:"שטויות.." הוא קורץ לי.
"אתה לא צמא?"
עומר:"מה?"
"רצית מים... אתה לא שותה"
עומר:"אה.. כן" מחייך ולוקח שלוק מהכוס.
"רוצה עוד?"
עומר:"לא. אה שכחתי..."
"מה שכחת?"
עומר:"רציתי להזמין אותך יש לי יום הולדת, אני חוגג אצלי בדירה... מוזיקה, כמה חברים... רציתי שתבואי גם"
"אני לא יודעת אם אני אתאים לך לאווירה..."
עומר:"את הכי תתאימי..."
"חברים שלך דוסים?" אני צוקחת וגם הוא.
עומר:"אולי ההפך... אבל מה זה משנה, אני ממש רוצה שתבואי.."
"מתי זה?"
עומר:"חמישי הזה"
"נראה..."
הוא שוב מסתכל לי עמוק בעיניים. המבט שלו ישיר ומהפנט.
עומר:"אני ממש רוצה שתבואי..."
"מבטיחה לחשוב על זה..." אני לוקחת שלוק גדול ומסיימת את כוס המים השניה שלי.
עומר מתקדם צעד לעברי, אני לא זזה ממקומי רק עייני עדיין נעוצות בעייניו.
הוא מחייך, "הרבה יותר יפה לך פזור"
"אתה מביך אותי.."
עומר:"סליחה, אני לא מתכוון. את פשוט מאוד יפה"
"יפה?"
עומר:"למה את מופתעת?"
"אף פעם לא אמרו לי את זה ככה..."
עומר:"עכשיו אני מופתע... את מאוד יפה רחלי"
עייני מתנתקות מעייניו וראשי נשמט כלפי מטה,
עומר:"היי.. אמרתי משהו לא בסדר?"
הוא מתקרב עוד צעד לעברי,
ידו מתרוממת וכמעט תופסת את סנטרי אך נעצרת לפניה, נשארת באוויר, בוחנת באיטיות את תגובותיי.
עומר:"אפשר?" -אני לא עונה לו.
אגודלו מלטף את קצה סנטרי. הנשימה שלי עמוקה.
הוא מוסיף עוד אצבע מלטפת וגם עובר ללחי שלי.
עומר:"תרימי את הראש..." - אני נשארת במקומי, משהו פנימי עוצר אותי מלהרים את הראש ולהסתכל עליו. זה מרגיש לי מסוכן.
עומר:"רחלי בבקשה תרימי את הראש.. בשבילי.."
אני מרימה את הראש ופוקחת את עיניי לרווחה מולו. הוא כל כך קרוב אלי.
הוא עכשיו רואה שבעייני התבצרה לה רטיבות קלה, דמעה שמאיימת לפרוץ החוצה.
עומר:"למה את בוכה?"
שתי ידיו אוחזות את פני בעדינות, אגודליו מלטפים את לחיי,
עיניו עמוקות בתוך בשלי.
עומר:"אל תבכי... אני לא יכול שאת בוכה.."
"סליחה"
עומר:"אל תתנצלי בפני, את לא צריכה..."
"טוב"
עומר ממשיך להחזיק את פני, ואני ממשיכה לעמוד ככה מולו, כל כך קרובה אליו... ממש פנים מול פנים. כמעט נשימה אחת.
עומר:"לא לבכות יותר..."- עומר אומר ומחייך אלי...
שוב ראשי כמעט נשמט ממבוכה.
עומר:"תסתכלי עלי... את האישה הכי יפה שראיתי..." הוא לרגע שותק "בגלל זה בכית?"
"אף פעם לא אמרו לי את זה..."
עומר:"מה את מרגישה עכשיו?"
"מה?"
עומר:"הלב שלי דופק כל פעם שאני רואה אותך..."
אני מסתכלת עליו בהלם מוחלט.
עומר:"אני לא יכולתי ליראות שבכית היום. יש בי רצון להגן עליך"
"עומר.. אנ.."
עומר:"אני מרגיש קרוב אלייך מהשנייה הראשונה שנכנסתי בדלת הבית הזה רחלי. גם את?"
"גם אני?"
עומר:"את גם מרגישה עכשיו משהו חזק?"
"אני לא בדיוק יודעת אני מרגישה שונה איתך"
עומר:"אני רוצה לנשק אותך"- לקחתי צעד אחורה וניתקעתי במקום.
הסתכלתי עליו בעיניים, "אני לא יכולה..." - ידיו של עומר התנתקו ממני לגמרי.
עומר:"סליחה" - התרחקתי ממנו עוד צעד אחורה.
"תשכחי ממה שאמרתי, אני מטומטם."
"אני אחזור לחדר שלי"-
עומר:"לא את לא צריכה... הגזמתי.. אני אלך..."
"אל תלך, תישאר, זה בסדר"
עומר:"סליחה"- בזמן שאני יוצאת מכיוון המטבח ועוברת במסדרון אני שומעת אותו נותן מכה קטנה לראש. "מטומטם"- אני שומעת אותו ממלמל ואני סוגרת אחריי את הדלת.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Yasmin Ilgaev
Yasmin Ilgaev
את מדהימה חיים שלייי
הגב
דווח
. .
. .
מושלמממת יפה , אוהבת אותך
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךךךך
הגב
דווח
טען עוד 12 תגובות
כותבי החודש בספרייה
. .
מגע אסור 31  (פרקים חדשים)
מגע אסור 31 (פרקים חדשים)
מאת: . .
יש לי משחק חדש ללמד אותך
יש לי משחק חדש ללמד אותך
מאת: . .
מגע אסור 29
מגע אסור 29
מאת: . .
השקט הזה ימשיך לנצח
השקט הזה ימשיך לנצח
מאת: . .
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
אני חיה בסרט
אני חיה בסרט
מאת: Liel Shmuel
אני לא סטוקרית
אני לא סטוקרית
מאת: Mia N
שהכל נהיה בדברו 2
שהכל נהיה בדברו 2
מאת: שיר פיליבה
ההתנגשות הסופית חלק2
ההתנגשות הסופית חלק2
מאת: Miss D
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan