כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
2 1

מגע אסור 5

"היי" -אני שומעת קול של גבר משיב חזרה, הגבר נכנס לבית ואחריו עוד שני גברים. קפאתי מבהלה. יונתן חוזר ומתיישב בספה, חבריו מסתכלים עלי מרגישים בחוסר הנוחות שלי באוויר. אני קמה מהספה וחולפת על פני הגברים בזריזות בדרכי לשירותים. הייתי חייבת לברוח לאנשהו. "אני עומר"

רחלי.. רחלי..."- קולה המלטף של אסתר קורא בשמי.
אני מכורבלת מחזיקה ברגליי החצי מקופלת. ידי אוחזות חזק בשמיכה על גופי, תחושה כל כך חמימה ומוגנת.
"רחלי, הכנתי לך שוקו"- אני פוקחת חצי עין, וממלמת לעצמי, "מודה אֲנִי לְפָנֶיךָ מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם, שֶׁהֶחֱזַרְתָּ בִּי נִשְׁמָתִי בְּחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ...." ומזדקפת תוך כדי שאני אומרת את התפילה.
"שוקו?", אני שואלת אותה.
אסתר:"את לא זוכרת שכל בוקר הייתי מכינה לך שוקו"
"זה היה שהייתי בבית ספר יסודי"- גיחכתי קצת כשאמרתי בחצי חיוך מתאמץ.
אסתר:"כן... בשבילי את תמיד תהיי האחות הקטנה שאני מכינה לה שוקו."
עברתי לחצי ישיבה, לוקחת את הכוס אלי נושפת עליה ומברכת.
אסתר משיבה לי "אמן" .
לקחתי שלוק ונתקפתי בגל נוסטלגי שהעביר בי צמרמורת בגוף, אבל צמרמורת טובה, כזו שמחזירה אותך למקום טוב יותר.
לשניה אפילו יכלתי להרגיש את עצמי שם, כשאסתר המעירה אותי לפני בית ספר.
טעם השוקו בין שפתיי, הניחוח המתוק הזה שהציף אף חדרי אפי וחדר עד מעמקי גופי לתוך ריאותיי. תענוג.
"טעים"- אמרתי כשניתקתי את כוס השוקו משפתיי.
אסתר:"אני צריכה לצאת לעבודה"
"עכשיו?"- שואלת אותה בפחד.
אסתר:"אני חייבת... אני לא יכולה לא להגיע, אבל מבטיחה להשתחרר מוקדם יותר"
ניסתי להראות רגועה ולא לצאת אובססיבית.
למרות שהדבר שהכי רציתי זה להישאר בחברתה, לא רציתי להישאר לבד.
אסתר:"הנה, יש לך כאן את הטלויזיה..."- לרגע אסתר עוצרת כשהשלט בידה.
אני מביטה במסך הפלזמה הענק שמונח בכוורת בתוך הקיר.
"אין לנו טלויזיה..."
אסתר מתחילה גם לגמגם :"כן.. קצת שכחתי מזה. תראי, את לוחצת על הכפתור הזה, כאן.
ואז על זה... מבינה?
כשאת רוצה לכבות את פשוט לוחצת רק על זה."
אני מחזיקה בשלט בידי, אוחזת בו ובקושי מבינה...
גם הפלאפון שיש לי הוא לא משוכלל.
אין בו חיבור ישיר לאינטרנט, רק אסמסים ושיחות.
אסתר מדגימה לי על השלט כשהוא בין ידיי ונדלקת הטלויזיה.
בערוץ טלויזיה שמשמיע מוזיקה, הורדתי את ראשי למטה במבוכה כשראיתי במסך אישה בתחתון מזיזה את איבריה המוצנעים מעל גבר ששר.
אסתר: "סליחה, סליחה! העברתי...", אסתר ניסתה ערוץ אחר והפעם ניסתה להראות לי סרט.
אסתר: "זו קלאסיקה, טיטאניק. את תהני מהסרט הזה, סרט רומנטי... זה אומנם לא מההתחלה... אבל זה אחלה סרט"
"טיטאניק את אומרת?"
אסתר:"כן עם ליאונרדו דה קאפריו..."
"עם מי?"
אסתר ממש מגמגמת:"אמ... הנה, זה עם השיער הבהיר שעכשיו רוקד עם הבחורה בשיער האדום"
"אה.."
אסתר:"הוא שחקן מפורסם"
"הבנתי..."
אסתר:"אני חייבת לסיים להתארגן כדי שאספיק להגיע בזמן"
"בסדר אני אראה פה את לאונדו קרפיון" -
אסתר התחילה לצחוק :"ליאונרדו דה קאפריו..." היא השיבה לי בקול כשהיא עוזבת את הסלון ונכנסת לחדר.
שמעתי את אחותי מתלחששת עם בן זוגה יונתן שעד עכשיו לא ידעתי אם הוא בבית או לא..
"תתנהג אליה יפה ובסבלנות"- אני שומעת את אחותי אומרת לו.
קצת הובכתי, הרגשתי קצת את הפערים בנינו,
את המרחק והמיקום השונה ששתינו נמצאות בו, שוב מרגישה קצת קינאה באותה ילדה לפני כמה שנים שקיבלה כוס שוקו חמה למיטה מאחותה האהובה.
ניסיתי להתבונן בסרט, תמיד רציתי לראות סרט... כזה... רומנטי כמו באגדות ובסרטים המצויירים רק באמיתי.
אני מסובבת את ראשי לצלילי 'תק תק תק' של הליכה
נקישות העקבים על רצפת הבית ''אלו...'' בולעת את מה שבאתי להגיד בפליטת פה.
מולי עומדת אסתר
מכנס מחויט וצמוד המבליט את צורת רגליה הארוכות, מכופתרת נשית ועדינה עם מפתח חזה מרשים. אפילו את הכתפייה הלבנה של החזיה ניתן לראות מבצבצת מכתפה, ג'קט מחויט מעל החולצה המכופתרת ולרגלייה נעלי עקב שפיציות עם עקב גבוה ודק. שיערה החלק מגיעה עד כתפיה.
עינייה ושפתייה מאופרות בקפדנות.
"ככה את הולכת לעבודה?" שאלתי אותה כשעיניי פקוחות לרווחה.
אסתר:"מה, לא יפה?" - אסתר פעם, היא הייתה הבחורה הכי צנועה ומאמינה שהכרתי.
למדתי ממנה הכל אני שיכפול שלה. אסתר עם החצאיות הארוכות שאפילו לא הבליטו וסגרו לה על המותניים כדי שלא יראו 'קימורי גוף', שהייתה שמה חולצה עם צווארון גבוה תמיד, וזרועותיה מכוסות תמיד עד לכפות ידייה.
שיערה אסוף קלוע לצמה.
לראות אותה ככה היה הלם מבחינתי.
"יפה..."- אמרתי לה כדי לא להביך אותה או בעצם אפילו להביך את עצמי.
היא התקרבה אלי ונתנה לי חיבוק. ניחוח הבושם נדף ממנה כמעט בחריפות.
שולפת מהתיק שלה סיגריה ומצת, "אני הולכת... אבל אני אחזור הכי מוקדם שאני יכולה"
"בסדר".
אסתר סוגרת אחריה את הדלת.
אני ישובה על הספה עטופה כולי בשמיכה נעימה, ממשיכה לצפות בסרט שמוקרן על מסך הטלויזיה הגדול.
ברגע מסויים בסרט אני רואה את השחקנית אדמונית השיער מפשילה מבגדיה לחלוטין ונשארת במערומיה אל מול קארפיון שמצייר את גופה.
שוב אני עוצמת את עיניי בחוזקה ומכניסה את הראש בתוך השמיכה: "יונתן! יונתן!" אני קוראת בקול רם, כשאני לא מצליחה להבין איפה לוחצים בשלט בכדאי להעביר את הסרט הזה.
ראשי עדיין חצי בתוך השמיכה כשידי מנסה לגשש ולהבין איך מתפעלים את השלט. "יונתן!"-
יונתן: "מה? מה קרה?" - יונתן הגיע אלי בבהלה מנסה להבין מה עובר עלי.
יונתן: "מה, תסבירי לי! קרה לך משהו? נפצעת?"
"לא... הסר.. ט"-
יונתן: "הסרט?"
אני מזיזה את ראשי לצדו של יונתן, מסתכלת עליו על גופו הערום למחצה שרק תחתונים צמודים מונחים על גופו.
"לא... !" צעקתי ושוב חזרתי לאחוז בשמיכה ולכסות את עצמי.
יונתן:"מה קרה?"
"אתה ערום!"
יונתן השתתק ולאחר מספר שניות ענה בלחש- "סליחה... אני.. אלך.. אני אשים מכנס"
יונתן חוזר אחרי מספר רגעים. זהו את יכולה להרים את השמיכה מהראש.
החזקתי את השמיכה חזק בשתי ידיי כמו מתכוננת להחזיר אותה שוב במהרה מעל לראשי אם שוב יקרה משהו לאט לאט הורדתי אותה מעיניי מאפשרת לעצמי להתבונן ביונתן,
רואה שהוא שם מכנס ונושמת לרווחה.
יונתן:"אני מצטער, צעקת והבהלת אותי פשוט רצתי..."
"אני מבינה"- אמרתי לו כשעוד רק עיני נגלות מתחת לשמיכה.
יונתן-"מה רצית?"
"שתעזור לי להעביר ערוץ..."
יונתן:"בגלל זה צעקת ככה?"
"אני.. אני פשוט לא רגילה לכל זה... לחיים שלכם עכשיו. אני צריכה לעכל."
יונתן:"החיים שלנו בסדר גמור"
"לא העברתי ביקורת, זה פשוט שהכל כל כך חדש לי אני לא כל כך יודעת איך להתמודד עם זה, והאדמונית שיער התפשטה מול קארפיון... אז..." -
יונתן מתחיל לצחוק- "קארפיון?"
"הבלונדיני מהסרט" -
יונתן:"דה קאפריו" .
"כן, גם אסתר תיקנה אותי"
יונתן:"זה לא כזה נורא. פשוט צריך להתרגל."
"אני לא חושבת שאצליח להתרגל כל כך מהר..."
יונתן:"שבוע בתל אביב, עיר הפשע והרשע ואת כבר מתרגלת"
"ממש סדום ועמורה"
יונתן:"אפילו גרוע יותר"
"השם ישמור. מה אתם עושים דברים כאלה פה? מציירים נשים ב... ב.. בלי בגדים?"
יונתן שוב צוחק.
"סליחה, באמת תסלח לי, אסור לי אפילו לדבר איתך בצורה הזו זו לא השפה שלי.. "
יונתן ממשיך לצחקק ממני ומכל מילה שיוצאת לי מהפה כאילו נפלתי עליו מ'החלל החיצון'. אבל רגע אני לא זו שעושה כאן כאלה דברים אסורים! הם מציירים נשים במערומיהן בעיר הזאת.
יונתן:"לי זה לא מפריע, לא אמרת שום דבר שלא בסדר"
"מבחינתי כן."
יונתן:"אוקי, אז תדברי איך שנוח לך"
"אתה מבית חילוני?"
יונתן:"כן..."
"שבת אתם עושים?"
יונתן:"בטח... אני תמיד אהבתי שבתות עם המשפחה. אנחנו נוסעים לטיולים עם האוטו ומעבירים את הלילה בחוץ באוהלים. אני ואסתי גם עושים את זה, היא גם התאהבה בשבתות האלה או שיורדים לאילת או נוסעים לישון בכנרת. כל פעם מקום אחר. חוויה."
"בשבת.. ?"
יונתן:"אין זמן אחר לזה, אנחנו שנינו עסוקים באמצע השבוע אז בסופי שבוע יש לנו זמן להקדיש רק האחד לשני. "
"אתה מתפלל? הולך לבית כנסת בשישי?"
יונתן:"חוץ מביום כיפור אחד שנגררתי עם חבר שצם אז לא..."
"כשר?"
יונתן:"לא"- נשמתי נשימה עמוקה.
"אסתר לא שומרת כשרות?"
יונתן:"אמ.. לא היא לא שומרת כשרות"
"חגים? פסח? היא צמה בצומות?"
יונתן מתחיל להתבלבל כשהוא רואה שאני כבר ממש מבוהלת מהעניין.
יונתן:"מפריע לך?"
"אמור להפריע לכם..."
יונתן:"אנחנו בסדר גמור! תודה רבה..."
"בעיניי מי? בעיניי עצמך?"
יונתן:"כן, בעיניי עצמי!"
"איפה טיפת אמונה? טיפת מסורת? טיפה שורשים מאבא ואמא? טיפה הוקרה למי שהעניק לנו את כל הטוב הזה, אנחנו צריכים להודות לו..."
יונתן:"למי אני אודה?"
"לאלוקים למי... הכל זה ממנו!"
יונתן:"אני בכלל לא מאמין שהוא קיים"- הזדעזעתי למשמע אוזניי.
לא חשבתי שיש אנשים שיכולים להיות עד כדי כך קטנים באמונה שלהם לא להאמין בכבודו ובעשייתו של הקדוש ברוך הוא, הרי הכל לנגד עיניינו, אנו צופים בנפלאותיות יום יום דקה דקה.
הסתבר לי שיש אנשים שאין לאמונה משמעות מבחינתם .שאלוקים הוא לא משמעותי מבחינתם.
יונתן:"דרך אגב את כל כך מופתעת וסולדת ממני... אחותך כבר לא מאמינה מזמן..."
"אני לא מאמינה לזה!" - כאן כבר עניתי בצורה חד משמעית.
יונתן:"תדברי איתה! היא באלוהים שלכם כבר לא מאמינה, היא יצאה מהחושך והתקדמה לשנות ה2000."
"אמונה לא קשורה לשנה בכלל... "
יונתן:"זה פשוט פרמיטיבי לחשוב ככה, למה אסור לי לאכול המבורגר עם גבינה?" -
"אני לא אכנס איתך עכשיו לדיונים האלה כי זה יגרור וויכוחים."
יונתן:"כי אין לך מה לענות"-
"יש לי רק משהו אחד להגיד, אמונה אי אפשר להוכיח בצורה ה'רציונאלית' שאתה רוצה, אתם רוצים 'סימן' כל החילונים מחפשים 'סימנים',
זה גדול יותר מהעין וגדול יותר מהאפשרות שלנו לקלוט, קטונתי מלהסביר... אלה דברים שגדולים מאיתנו, שחכמים וטובים מאיתנו למדו ופירשו ועשו הלכות ופסקו, שבאמת קטונתי אני עם כל אמונתי להסביר לך עכשיו מה מאחורי כל דבר ודבר. "
יונתן:"אולי כדאי שבאמת נעזוב בצד את כל הסיפור הזה."
"כדאי באמת" .
יונתן:"רעבה?"
"לא... תודה"
יונתן:"בגלל השיחה שלנו?"
"לא, אני באמת לא רעבה. תגיד אתה יכול לסדר לי חצאית של אסתר? אחת ארוכה... ?"
יונתן:"אני אנסה לחפש" - הרי מתחת לשמיכה אני עם מכנס פיג'מה, יותר נכון דמוי טייץ שאסתר הביאה לי ללבוש אתמול בלילה.
יונתן חוזר עם חצאית ג'ינס שמעט עוברת את הברך והניח לי אותה על קצה הספה.
בדרך כלל לא הייתי לובשת את זה, אבל זה או זה או המכנס אז אין לי כל כך ברירה.
יונתן נכנס למטבח ואני ניצלתי את ההזדמנות לשים על עצמי את החצאית כשאני עוד מתחת לשמיכה.
במאמץ מרובה הצלחתי לשים על עצמי את החצאית בחרתי לשים אותה מעל הטייץ כי בכל זאת היא לא הייתה מספיק ארוכה.
החזקתי בכוס השוקו שהתרוקנה כבר מלפני שעה ונכנסתי נבוכה לכיוון המטבח. כל הזמן שומרת על רווח גדול שישאר ביני לבין יונתן. זאת הפעם הראשונה שאני נמצאת עם גבר שהוא לא אבא שלי או אחד האחים שלי בתוך חדר אחד, לבד.
התכוונתי להניח את הכוס בכיור החלבי, מביטה בכיור אחד בלבד, כיור יחיד.
"זה גם לחלבי וגם לבשרי?"
יונתן מסתכל עלי כבר במבט עצבני,
"לפחות סקוץ' שונה לשתוף את הכלי? ..."
יונתן:"סקוץ' אחד!'' הוא מרים אותו בין האגודל לאצבע ומנענע אותו מולי.
"הבנתי הבנתי..." - עניתי לו, הנחתי את הכוס על השיש וחזרתי לספה.
שוב לכסות את עצמי,
שוב קצת להתחבא,
שוב קצת רוצה להעלם, להיבלע.
אתמול לפני שהלכתי לישון לא התפללתי, לא קראתי קריאת שמע. בכוונה. בבחירה.
חלק מהתפילה אומרת שאנחנו מוחלים לכל מי שעשה לנו רע באותו היום 'הריני מוחל למי שהכעיס או הקניט אותי...' לא יכלת, פשוט לא יכלתי לסלוח, לא הייתי מסוגלת למחול לעוזיה.
לא הייתי מסוגלת לאמר את המילים האלו ולהתכוון. ולשקר לאלוקים? אני לא יכולה.
לא מגיע לו שאני אמחל לו.
לא רוצה למחול לו, לא רוצה.

במהלך היום הורגש שאני ויונתן מנסים להתחמק אחד מהשני כמה שיותר, השיחה שהייתה ביני לבינו גרמה לשנינו קצת לתפוס מרחק זה מזה.
זה לא שאני לא מכבדת את דרך החיים שלו של אחותי זה פשוט כל כך רחוק ממני.. במאה שמונים מעלות רחוק.
את הטלויזיה כבר לא הדלקתי מאז, פשוט נשכבתי על הספה ונמרחתי רוב היום.
את השמיכה והסדין הורדתי מהספה וקיפלתי יפה כדי לא להרגיש כאילו השתלטתי לו על הבית.
בשעה כבר בערך 18:30 בערב, אסתר עוד לא הגיעה הביתה.. כנראה לא הצליחה לצאת מוקדם מהעבודה.
לפתע נשמעה דפיקת דלת שהבהילה אותי מאוד, קפצתי בחוסר נוחות למשמע הנקישה.
יונתן הסתכל עלי ועצר את החיוך שהחל לצבוע את פניו. הובכתי ומעט שמטתי את ראשי.
יונתן מגיע לדלת ופותח אותה. אני מסתכלת לכיוונה בסקרנות,
יונתן: "אחי!"- הוא לוחץ יד בהתלהבות/
"היי" -אני שומעת קול של גבר משיב חזרה, הגבר נכנס לבית ואחריו עוד שני גברים.
קפאתי מבהלה.
יונתן חוזר ומתיישב בספה, חבריו מסתכלים עלי מרגישים בחוסר הנוחות שלי באוויר.
אני קמה מהספה וחולפת על פני הגברים בזריזות בדרכי לשירותים. הייתי חייבת לברוח לאנשהו.
"אני עומר"- אומר לי אחד הגברים, אני מנסה לחלוף על פניו במהירות. "שלום"- אני עונה כשראשי מופנה כלפי מטה ורגליי קלות וזריזות הולכות בלי שליטה לכיוון השירותים, במהירות אני נועלת את דלת השירותים מורידה את קרש האסלה, מתיישבת עליה כשאני בוהה בדלת הנעולה.
זה היה המקום היחיד יכלתי לברוח אליו.
"מי זו?"- שמעתי את אחד הגברים שואל. קירבתי מעט את ראשי לכיוון הדלת, הסתקרנתי משיחתם.
יונתן: "אחות של אסתי"
"נראית טוב"- אחד מהם אומר וגורם לי להזדקף במקומי, להרגיש מבועטת.
"דוסיות עושות לך את זה בן?"
יונתן: "שש.. שלא תשמע אותכם היא רגישה זאת. תמימה תמימה"
"זה סקסי בעיניי, היא יפה..."
"אני לא אוהב את זה בכלל, כל הבד המיותר הזה. עומר אתה אוהב את זה?" - אני מקשיבה בסקרנות רבה.
"היא יפה, איך קוראים לה? היא פשוט ברחה."
יונתן: "רחלי"
"תגיד לה לשבת איתנו..."
יונתן: "לא נראה לי שהיא תסכים"- טוב אני חייבת לצאת מתישהו מהשירותים, אני לא יכולה להיות תקועה כאן כל הערב.
אבל גם יש בי חושש לשבת איתם לבד בסלון.
אני שומעת את הדלת נפתחת שוב ואת אחותי מברכת לשלום כל אחד מהגברים שיושבים בסלון, שואלת איפה אני...
אני מהר מתרוממת מהאסלה מורידה את המים ופותחת את דלת השירותים.
אסתר באה לקראתי בהתלהבות, "איך עבר היום?"
"בסדר..."- אני עונה בלי לפרט יותר מידי.
אסתר: "הכרת כבר את חברים של יונתן?"
"לא..." אני עונה לה ונשמע היסוס בקולי.
אסתר: "הם אחלה חברה..."
"אני לא יודעת..."
אסתר: "את מרגישה לא בנוח?"
אני מהנהנת לה כ'כן'.
אסתר: "טוב, כל היום חשבתי מה אפשר לעשות כי אנחנו לא יכולים להשאיר אותך בסלון כל הזמן, כאילו, חברים של יונתן מגיעים לפה תמיד זה בית שתמיד יש בו אנשים. אז רציתי שתהיה לך את הפרטיות שלך"-
"אני אשמח"- אמרתי לה.
אסתר: "חכי כאן רגע"-
אסתר הולכת ליונתן: "אני רוצה לארגן לרחלי את החדר הקטן"
יונתן: "את המחסן?"
אסתר: "כן, היא צריכה את הפרטיות שלה ואם היא גרה כאן שכבר יהיה לה חדר''
"אה היא עוברת לגור איתכן?"- אחד החברים של יונתן קופץ ושואל.
אסתר: "כן עומר... תיזהר ממני!" - אסתר מצחקקת. לא כל כך הבנתי את הסיטואציה.
למה שיזהר ממנה?
אסתר: "אז אני עכשיו מסדרת את החדר הקטן. אתם רוצים לפני זה משהו? בירות? פיצוחים?"
אני מחליטה להתקדם באיטיות לכיוונם מציצה בזהירות לתוך הסלון, עומדת צמודה לקיר במסדרון .
יונתן משיב לאסתר: "לא יפה שלי, אני אביא..." - והביא לה נשיקה על השפתיים.
מעט הובכתי, שוב השפלתי את המבט למטה.
"היי"- שמעתי קול שגרם לי להרים את הראש, אסתר הסתכלה אחורה אלי וראתה שאני עומדת קרוב אליה.
אסתר הושיטה אלי יד, "רחלי.. לא ראיתי אותך בכלל" .
"היי אני בן"- אומר לי אחד החברים שעל הספה,
"אני מתן"
"אני.." - "עומר"- אני משלימה אותו.
עומר-"כן..."
"אני זוכרת, אמרת לי קודם. היי" - עניתי בבישנות עדיין נמצאת בפינת המסדרון.
אסתר:"אז נלך לסדר את החדר הקטן... ?" אני משיבה בהנהון.
עומר עדיין מסתכל לעברי אבל עיניי בורחות ממפגש עיניינו זו בזו
יונתן: "לעשות לך כוס וודקה? בן הביא איתו"
אסתר-"כן תעשה לי כוס. אני כבר אצטרף אליכם"
אסתר קמה מחזיקה בידי ולוקחת אותי אחריה לתוך החדר הקטן.
אנחנו מתחילות לסדר ולפנות מקום בחדר.
לנקות אבק וליכלוך שהצטברו, לסדר את הארון ולפנות לי בו מקום שיהיה לי איפה לשים דברים.
"יש לך עוד חצאיות ארוכות בשבילי?"
אסתר: "כן יש לי עוד כמה בארון, אני אביא לך..."
"תודה, אני מבטיחה שאני אמצא כאן עבודה ושאני לא יהיה עליכם נטל".
אסתר-"אל תצחיקי אותי הכל בסדר. את אחותי. אני רוצה קודם שתתרגלי שקצת תתאפסי על המקום.. "
"תודה"
אסתר: "טוב דיי עם התודה הזה. זה המזרון" -היא אומרת כשהיא מורידה מעל מזרון מאובק חפצים וארגזים. "הוא קצת ישן אבל הוא נוח ממש, עד שנקנה לך אחד חדש"
"זה אחלה ממש" -חייכתי אליה.
אסתר: "הנה, קחי.. זה סדין נקי. אני בנתיים הולכת לשירותים. דקה חוזרת".
אסתר הלכה והשאירה את דלת החדר פתוחה אחריה,
אני בנתיים ניסיתי להילחם עם הסדין שקצת הסתבך לי.
אני מותחת אותו לקצה אחד של המזרון וכשאני באה למתוח לצד השני הגומי של הסדין קופץ ומשתחרר.
"הנה אני אחזיק"- קול מפתיע אותי, מאחוריי עומד עומר והוא קופץ בשניה לתפוס את קצה הסדין שהשתחרר.
"זה בסדר אני מסתדרת"
עומר: "בדיוק הלכתי לשירותים, חשבתי שאת צריכה עזרה..."
"השירותים תפוסים"
עומר: "אה.." הוא מהדק את קצה הסדין על המזרון ומיישר.
"תודה"
עומר מזדקף ונעמד מתוח, "בכיף" . הוא מחייך חיוך גדול.
עומר: "את צריכה כאן עוד עזרה?"
צליל של הורדת מים נשמע מהשירותים ואסתר נכנסת לחדר,
היא לרגע נעצרה והשתתקה הסתכלה על עומר במבט חודר.
"הנה, השירותים פנויים" אמרתי,
ועומר -"כן פנויים עכשיו. אני אלך.." ויוצא מהחדר.
"הוא עזר לי עם הסדין."!
אסתר: "איתו אני אדבר אחר כך..."
"למה, מה הוא עשה?"
אסתר: "לא משנה רחלי.. את עוד לא מבינה גברים"
"מה אני צריכה להבין? הוא עזר לי עם הסדין והיה נחמד... זה הכל"
אסתר: "את עוד תמימה"
"למה את מתכוונת, מה זה אומר?"
אסתר: "הוא מנסה להתחיל איתך..."
"להתחיל איתי? ..."
אסתר:"כבר בסלון ראיתי שהוא שם עליך עין..."
"אני חושבת שאת טועה."
אסתר: "יכול להיות, פשוט תשימי לב יותר..."
"אוקי, מבטיחה"
אסתר: "טוב, בתכלס סיימנו כאן... את רוצה לבוא קצת לסלון?"
"אמ... לקצת..."
אסתר יוצאת מהחדר הקטן לכיוון הסלון ואני אחריה,
צליל ירידת המים נשמע ועומר יוצא מחדר השירותים והולך אחריי.
אני מסובבת את מבטי אליו והוא מתבונן בי ומחייך.
אני מחזירה את מבטי קדימה ומחייכת לעצמי חיוך קטן.
יונתן: "קחי מאמי עשיתי לך כוס. שמתי לך את הקשית הוורודה"
"תודה חיים שלי" אומרת ומביאה לו עוד נשיקה קטנה על השפתיים.
מוזר לי לראות אותה כל כך מינית ופתוחה.
בן: "אתן דומות!"
אסתר: "אמרו לנו את זה כשהיינו קטנות יותר אבל חשבתי שזה כבר לא ככה. כן, דומות? ."
בן: "אתן עדיין דומות, הפנים... ממש "
אף פעם לא שמעתי גבר מתאר בקול רם מה הוא רואה כשהוא מסתכל ובוחן את תווי פני.
התישבתי בבישנות על כיסא שהבאתי מהמטבח.
בן: "לעשות לך כוס?"
"לא!"
גם אני וגם אסתר קפצנו.
אסת מיהרה להגן עלי : "היא לא שותה"
בן: "מה לא שותים אצל הדתיים?"
"הגברים... בשמחת תורה ובפורים בעיקר. את זוכרת שבשמחת תורה אבא היה יוצא מאחורי הבית איתנונ ומשאיר אותנו מחוץ לבית הכנסת היו מחלקים שם שתייה ושיערות סבתא מתוקות ואבא ואמא היו הולכים להקפות.
בן: "אתם יודעים להשתולל..." ומצחקק.
"אני בחיים לא שתיתי. גם אמא שלי. אלא אם יין של קידוש נחשב? .."
בן מצחקק ומשיב: "לא נחשב. את לא רוצה לנסות?"
אסתר קופצת, "אל תשגע אותה."
עומר קופץ גם הוא: "תעזוב אותה, היא ילדה טובה..."
אסתר-"זה כולל גם אותך..."
בן ומתן מתחילים לצחוק.
"יופי אסתי תיכנסי בו" אומר בן בהתלהבות.
אותי הסיטואציה הזו רק יותר ויותר הביכה...
נראה שגם קצת את עומר כי פניו גם היו מעט נפולות ומבויישות.
"אני חושבת שאלך לחדר..." אמרתי וקמתי.
"אסתר אפשר לקחת ממך פיג'מה לישון איתה? "
אסתר: "בטח מאמי, בואי..."
עומר-"את הולכת בגללי? סליחה..."
"לא, אני פשוט עייפה זה הכל"
עומר-"אוקי. לילה טוב."
"לילה טוב"- ממשיכים אותו כל שאר החברים.
"לילה טוב." אני משיבה לכולם יחד.
אסתר מביאה לי כותונת שינה ושמיכה חדשה,
אסתר-"את בסדר?"
"כן.. מתרגלת.."
אסתר-"גם לי זה היה מוזר בהתחלה... לאט לאט."
"אני לא יודעת אם אני רוצה בכלל לצאת מהדת."
אסתר-"את לא חייבת..."
"ואיך אני אעשה פה שבת?"
אסתר: "נקנה לך פלטה ומיחם לשישי ונשתדל בשבילך כמה שיותר... אני לא יכולה לבקש מיונתן לשמור שבת. למען האמת גם אני כבר לא רוצה לשמור.. אבל נכבד אותך."
"תודה"
אסתר: "אמרתי לך כבר די עם התודה. לכבות לך את האור?"
"כן..."
אסתר נעמדה ליד המתג וכיבתה את האור,
רק אור הפנסים מהרחוב נתן תאורה עדינה לחדר.
"לילה טוב"
אסתר: "לילה טוב." וסגרה אחריה את דלת החדר.
נשכבתי שם בחדרון הקטן, במקום כל כך מרוחק ממה שאני מכירה, בעולם כל כך שונה ממה אני רגילה.
שמעתי מהסלון ליחשושים ודיבורים. שמעתי את אסתר.
אסתר:"תעזוב את אחותי בשקט..''
שמעתי את עומר משיב לה חזרה" "לא עשיתי כלום. פשוט הייתי נחמד."
אסתר: "ראיתי את המבטים שלך ואתה יודע שאני כבר מכירה אותך טוב וקולטת אותך.
היא לא כל אחת, היא לא בחורה שתזיין ותזרוק!"
עומר: "מי חשב על זה בכלל?"
הסתובבתי לצד השני, גבי לדלת.
מנסה עכשיו לאטום את אוזניי. לא רוצה לחשוב עכשיו בכלל על מגע עם גבר .
פלשבקים מעוזיה עולים בראשי. נזכרת בריח המגעיל שנדף מידיו, נזכרתי בחוסר אונים שלי, שלא יכלתי לעשות כלום כדי למנוע, כדי להתנגד.
רציתי להעלים את המחשבות שרק עוטפות ומציפות את הראשי. אבל הם רק הכו בי שוב ושוב..
תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה למחשבות ולזכרונות יש תוכניות משלהן... לא הצלחתי להפסיק את רצף הזכונות שהציף את ראשי.
אני מרגישה את המחנק בגרון והגוף שלי שוב מרגיש קפוא כמו ברגע שהחזיק בי על הקרקעומנע ממני לזוז.
לא רוצה בחיים שייגעו בי ככה... לא מוכנה!
יחד עם המחשבות הבלתי פוסקות ומעט דמעות שזלגו להם על לחיי הרגשתי את עצמי נרדמת בלי שליטה.
"אה! אוח! אה! ..." שמעתי בחוזקה.
"אההה! יוני!"
שמעתי קול הצלפה.
חריקות המיטה בחדרם היו צורמים,
התרוממתי בבהלה, ליבי דופק בחוזקה! הוא מכאיב לה!
"אהה" אני שומעת את הקול של אסתר מתחזק ועוד צליל הצלפה.
"יונייי!" אני שומעת בחוזקה.
נכנס בי אומץ, הרגשתי שאני חייבת לעצור את זה .
הפחד ממה שחוויתי לא ישתק אותי!
אני חייבת להציל את אחותי!
אני נעמדת מחוץ לדלת חדרם וקולות החריקות של המיטה רק חזקות יותר ויותר.
שמעתי אותם זזים ומתהפכים,
והיא המשיכה לצעוק, ממש לצרוח חזק.
לא יכלתי יותר,
פתחתי את דלת החדר שלה וצעקתי-"תעזוב אותה!"
אסתר ישר קפצה מגופו של יונתן והתכסתה בשמיכה,
יונתן אחז באיברו, "פאק, מה?!"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך
הגב
דווח
. .
. .
ממשיכה היום יקירתי, אעלה שניים הערב
הגב
דווח
Shira Amsalem
Shira Amsalem
מתי מעלה את ההמשך?
הגב
דווח
טען עוד 14 תגובות
כותבי החודש בספרייה
. .
מגע אסור 31  (פרקים חדשים)
מגע אסור 31 (פרקים חדשים)
מאת: . .
יש לי משחק חדש ללמד אותך
יש לי משחק חדש ללמד אותך
מאת: . .
מגע אסור 29
מגע אסור 29
מאת: . .
השקט הזה ימשיך לנצח
השקט הזה ימשיך לנצח
מאת: . .
אהבה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המדורגים ביותר
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan