כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

מגע אסור 4

יד תופסת בי בחוזקה וגוף נצמד באגרסיביות לגבי, מדביק אותי לקיר "אמרתי לך לא לשחק איתי משחקים"- קולו של עוזיה נשמע מאחורי העורף שלי. "תעזוב אותי!" -אני צועקת חזק, ידו תופסת את פי בחוזקה בניסיון להשתיק את הצעקות שלי. אני מנסה לנשוך אותו בפי אבל לשווא. "למה החצאית הזאת לא יורדת" - אני שומעת אותו מדבר בעצבים.

אני עולה במעלה המדרגות מגיעה לדלת הבית ופותחת אותה.
ריחות הבישולים במטבח עולים ומציפים לי את האף בתענוג,
אין כמו ריח של בית.
אבא שלי מסתכל עלי ומחייך, אבא שלי כמעט ולא מחייך, פעמים בודדות הוא חייך מאז... בעצם רק כשאסתר הייתה בבית הוא חייך.
אני יכולה לקחת את החיוך ממנו?
את המבט הגאה שלו?
כל חיי רק חיכיתי שהוא יסתכל עלי במבט גאה.
אמא:"הבאת את השמלה לתופרת?"
"ממ.. אה.. כן" -לוקח לי זמן עד שאני מבינה שאמא כבר רקמה תוכנית.
אני חייבת לדבר עם אמא, חייבת לספר לה מה קרה חייבת שהיא תבין אותי.
אמא:"אמרתי לאבא שלך שאני רוצה שתהיי חגיגית היום"
"כן... בקשר להיום..."-אמא מסתכלת עלי מהמטבח במבט שאומר 'תיזהרי ממני'
אבא:"בקשר להיום מה?"-אבא שלי ישר קפץ בחשדנות.
"אהה.. אמ.."
אמא שלי עוזבת את הבישולים שעל הגז ולוקחת אותי איתה לחדר.
אמא:"מה יש? מה עובר עליך בימים האחרונים?"
"אני צריכה לספר לך משהו..."
אמא:"מה ילדה שלי?"
"בפגישה האחרונה שהייתה עם עוזיה..."
אמא:"הבנתי שאת יצאת לא מרוצה מהפגישה האחרונה... כבר דיברנו על זה לא רחלי?"
הדמעות מתפרצות ממני, הגוף שלי רועד.
אמא:"רחלי, יש משהו שלא סיפרת לי?"
"כן" - והיא מתקרבת אלי מחבקת אותי.
אמא:"הוא... הוא.. ?"
אני מתפקרת על כתפה.
אמא:"אוי אלוקים שישמור אותי... מה הוא עשה?"
"הוא..."
אמא תופסת אותי ולעצמה את הראש ביחד, מצד אחד אני מרגישה את הרגש האימהי הדואג שלה ומצד שני אני מרגישה שהיא גם עוד שניה מתמוטטת.
אמא שלי מתרחקת ותופסת לי בכתפיים,
אמא:"את כבר לא בתולה?"-היא שואלת אותי חצי בפחד חצי בכעס.
"אני בתולה"- אמא שלי נושמת לרווחה.
אמא:"אוקי, אוקי.. ברוך השם... כמה התפללתי עליך על השידוך הזה. תודה לך השם, תודה ששמרת על הילדה שלי" - היא כמעט זועקת.
אמא:"מה הוא עשה?"
"כשהפגישה הסתיימה הוא רצה ללוות אותי לאוטובוס,
הוא תפס אותי בכוח בחניון שמאחורי המסעדה...
הוא קרע לי את החולצה!"
אמא שלי מחזיקה את פניה בין ידייה בצער.
אמא:"הוא ראה אותך חשופה?"
"הוא חשף לי את החזה, ונגע בי. זה היה כל כל מגעיל! הידיים שלו כל כך מגעילות, הריח שלו כל כך מגעיל, הקול שלו מגעיל!
אני לא יכולה להתחתן איתו"
אמא:"ואיך זה נעצר?"
"מישהו ראה אותנו ומנע ממנו, עוזיה נבהל וברח."
אמא:"מישהו?"
"מישהו שעבר שם"
אמא:"אלוקים שלך לך אותו"
"כן... הוא עזר לי... הסיע אותי חזרה הביתה"-פלטתי בטעות.
אמא:"נסעת עם גבר זר לבד באוטו?"
"אמא לא הייתה לי ברירה, לא יכלתי לנסוע עם חולצה קרועה באוטובוס..."
אמא:"אז עם גבר זר?"
"אמא..."
אמא:"בסדר, אני סולחת לך"
"בגלל זה ברחתי לאסתר"
אמא:"בת שלי..."
"אני צריכה איכשהו לשכנע את אבא לבטל את השידוך"
אמא:"שלא תעזי להגיד את זה לאבא שלך! שמעת!"-הקול שלה הפך לתקיף.
"מה... אבל..."
אמא:"תקשיבי לי, אבא שלך לא יקבל את זה... הוא יתמוטט"
"אמא! אני לא יכולה להינשא לעוזיה!"
אמא:"יש לי אוכל על הגז, תעזרי לי..."
"מה נעשה?"
אמא:"תני לי זמן, אני אחשוב על משהו"
"אין זמן אמא! הוא מגיע היום!" אני מרימה קצת את הקול.
אמא בקול רציני:"תרגעי! אני אמצא פיתרון, בנתיים תעשי מקלחת תשטפי את עצמך... אחרי זה תבואי לעזור לי בבישולים"
אני מקרצפת לעצמי את הגוף בספוג אמבט, שמתי עליו כמות יפה של סבון והתחלתי לסבן את כל גופי נמרצות.
אני מרגישה כאילו אני רוצה לקלף את עורי,
להשיל ממני את הליכלוך שעוזיה השאיר עלי.
אבל ה'ליכלוך'הוא לא מוחשי, זה ליכלוך נפשי.
כך שלא משנה כמה אני משפשפת חזק זה לא עוזר,
עורי כבר האדים כבר התחילו להתגלות על גופי שריטות לעורך הזרוע, סימני שיפשוף.
יחד עם מים רותחים שהעלו והעמיסו את המקלחת באדים.
הכאב הפיזי שאני מרגישה משתווה לכאב הנפשי שמתחולל בי כרגע, לסערת הרגשות שמציפה אותי.
הוא עוד מעט מגיע.
לכאן, לתוך הבית שלי.
המחשבה היחידה שהכניסה בי קצת תקווה זו המחשבה שאמא שלי איתי בזה.
כל כך פחדתי שתכעס עלי,
כל כך פחדתי שהיא תאשים אותי, שהיא תתבייש בי.
היא חייבת למצוא פיתרון.
רחצתי את עצמי מכל הסבון שעל גופי, סגרתי את המים והתחלתי להתנגב, המגע של המגבת קצת כאב שהוא הגיע במגע עם העור שלי. ניגבתי את עצמי בטפיחות עדינות.
לקחתי את הבגדים שהכנתי לעצמי מראש שהיו מונחים על סל הכביסה, שמתי על עצמי גרביון וחצאית יפה וארוכה, חולצה מכופתרת לבנה שסגרתי את כפתוריה עד הסוף שעליה שמתי סריג.
הסתכלתי במראה שקצת התנקתה מאדים והתחלתי לסרק את את עצמי, יש לי שיער בהיר ארוך וחלק.
קלעתי אותו לצמה והנחתי אותה על צד שמאל, שתנחת על הכתף.
יצאתי מחדר המקלחת, הלכתי לשים את נעלי הבובה השחורות שלי ואחרי חזרתי למטבח לעזור לאמא.
אבא שלי ישב בסלון,
אבא:"התלבשת יפה רחלי"
"תודה אבא"
אבא:"למרות שתזכרי, את לא צריכה להרשים במראה שלך, אלה בפנימיות ובאמונה. זו גדולתה של אישה טובה.
"אני יודעת אבא"
אבא:"ילדה טובה" - אבא התרומם מהספה
אבא-"אני יוצא למנחה"
אמא:"רציתי לדבר איתך רגע לפני..."
אבא:"על מה?" -אני משתתקת ליד אימי.
אמא:"השדכנית התקשרה, יש לה עוד מישהו להציע לרחלי"
אבא:"תגידי לה שזה כבר לא רלוונטי..."
אמא:"אמרתי לה, אבל היא אמרה לי שהוא בחור יותר טוב..."
אבא:"מה היא אמרה?"
אמא:"הוא ממשפחה דתית, שומר מצוות, תלמיד ישיבה טוב.
לא חוזר בתשובה שהיה כופר כל חייו"
אבא:"איך לא שמענו עליו קודם? מי זה? מה שם המשפחה?"
אמא:"... מה אתה דואג... אני אומרת לך הוא יהיה נפלא לרחלי"
אבא:"אני עוד לא בטוח לגבי זה, היום אנחנו סוגרים עם עוזיה, ואז מה שהוא חוזר בתשובה תמיד אתה יכול לכפר על עוונותיך, אלוקים מעריך מאוד אדם שבחר בתורה למרות שלא נולד למשפחה שומרת מצוות. זו גדולה"
אמא:"יש לי אינסטינגטים של אמא. תסמוך עלי"
אבא:"אני אחשוב על זה"
אמא:"תבטל את עוזיה?"
אבא:"לא מבטלים עדיין כלום. אני אחזור ממנחה ונראה"- והוא יוצא מהבית וסוגר אחריו את הדלת.
אני מסתכלת על אימי- "תודה"- אני מחייכת אליה חיוך מבוייש ומשפילה מבט.
אמא:"אני צריכה להתקשר לשדכנית... למקרה שזה עבד על אבא שלך. צריך למצוא לך שידוך נוסף במהרה.
את גורמת לי לשקר לבעלי, רק בגלל ששלום בית מונח על הכף."
"שוב פעם תודה אמא"
אמא:"והייתי מאוד רצינית, אל תספרי על זה לאף אחד אף פעם!"
"בסדר"
הערב כבר הגיע, עוזיה כבר אמור להגיע.
אמא הגיע אלי נמרצת-"דיברתי עם השדכנית, היא מצאה לנו בחור חמוד, משה קוראים לו"
"וואו אמא!" -התרגשתי-
אמא:"רק עכשיו האבא שלך צריך להסכים"-
אבי נכנס בדלת.
אבא:"הוא אמור להגיע..."
אמא:"כן, בדקות הקרובות" - אמא שלי סידרה על השולחן מטעמים ובישולים שנוכל כולנו להתכבד.
דפיקה בדלת,
אבי קם לדלת הבית,
ואני הלכתי במהרה והתיישבתי בקצה הספה בסלון.
אבי פתח את הדלת ומולו עוזיה- נראה מעונב ומסודר.
אבי לחץ לו את היד והזמין אותו להיכנס.
הוא בירך את אימי מרחוק לשלום והתיישב על ספה רחוקה ממני, אמא שלי התיישבה לידי.
אמא:"תרצה משהו לאכול?"
עוזיה:"איך אני אוכל לסרב..." הוא עונה לה בנימוס.
אימי ומניחה מולו צלחת עם מטעמים מכל טוב.
עוזיה מברך שהכל נהיה בדברו ואוכל-"תבורכנה ידייך"-
אבי מסתכל עליו, בוחן, נראה שהוא מתרשם ממנו.
אני מסתכלת על אמי בפחד.
אבא:"אתה נראה לי אחלה בחור."
עוזיה:"תודה"
אבא:"תראה, אני מאוד מתרשם ממך, רציתי לתת לך כבוד ולא לבטל את הפגישה שקבענו ולהגיד לך את זה בארבע עיניים".
אני כמעט נחנקת, עוזיה הניח את הצלחת על השולחן ומבטו נהיה קפוא.
אבא:"מצאנו לרחלי שידוך אחר. אני לא אומר שאתה לא טוב, חלילה... אני אפילו אמליץ עליך. אבל זאת הבת שלי..."
עוזיה:"אני מבין"-הוא שולח לי מבט קפוא עמוק לתוך עיני ואומר-
"הכל בסדר"-
אני משפילה את ראשי רק להימנע ממבטו שמעביר בי חלחלה.
עוזיה קם מהכיסא לוחץ לאבי את ידו, מודה לאמי ויוצא מהבית.
באותו רגע נשמתי נשימת רווחה.
אבא:"אני מקווה שהשידוך יהיה טוב, כי שלחתי עכשיו הביתה בחור שנראה לי מתאים."
אבי קם מהספה והולך לכיוון החדר שלו,
אני אנוח קצת ואז אחזור לערבית.
"אין לי חלב למחר בבוקר"- אמי הצהירה בקול רם
"להביא לך?"
אמא:"כן כפרה שלי את יכולה?"
"בטח"
אמא:"המכולת של מזל עוד פתוחה"- קמתי ולקחת כסף מתוך הארנק שלה -"אין בעיה" - ויצאתי מהבית.
ירדתי במדרגות הבניין ודילגתי לכיוון דלת היציאה, הלכתי מדרך קיצור אחורית של הבניין, לחתוך דרך השיחים.
יד תופסת בי בחוזקה וגוף נצמד באגרסיביות לגבי, מדביק אותי לקיר "אמרתי לך לא לשחק איתי משחקים"- קולו של עוזיה נשמע מאחורי העורף שלי.
"תעזוב אותי!" -אני צועקת חזק, ידו תופסת את פי בחוזקה בניסיון להשתיק את הצעקות שלי. אני מנסה לנשוך אותו בפי אבל לשווא. "למה החצאית הזאת לא יורדת" - אני שומעת אותו מדבר בעצבים.
אני בוכה וטון מתחנן יוצא ממני, הגוף שלי זז בחוסר מנוחה אבל הוא השתלט על כולי.
אין לי יכולת לזוז. הוא מנסה בכוח להפשיל ממני את החצאית שלי, צליל של קריעה נשמע מהגרביון, עצמתי עיניים בחוזקה,
מתפללת שמשהו יעצור הכל,
מתפללת שזה יפסיק,
אני שוב מנסה לצרוח בכל כוחי אבל לא יוצא ממני קול.
שיפסיק.
אני מתפתלת בין ידייו המזיעות, ריחו המגעיל שעולה וחודר אל מעמקי אפי מעלה אצלי תחושה של גועל, של בחילה.
מנסה לרקוע ברגליים ולזוז בחוזקה ברצון לנער אותו מעלי כשאני שומעת פסיעות מכיוון חדר המדרגות שבבנייני.
אנחנו נמצאים בפינה מאחורי הבית, בצד האחורי של הבניין.
משם יש דרך שמובילה לכביש הראשי.
בין שני השיחים הגדולים ישנו פתח קטן, מעבר סודי שהוא רק שלי. ברגעים אלה אני מתפללת שהמעבר הזה יהיה גם המעבר האישי של מישהו אחר.
מנסה להרעיש ככול שביכולתי.
הוא מחזיק בי חזק, נעצר מפעולותיו, בנתיים.
מקשיב כמוני לקולות הסביבה, לאדם שפוסע במדרגות הבניין.
שוב אני מנסה לצעוק בכל כוחי, אך הוא חוסם את פי בחוזקה ומתקרב לאוזני לוחש בתוכה בקולו המחוספס, " תשתקי, אחרת אמא שלך אפילו לא תצליח לזהות אותך. ותיזהרי לעשות לי שוב תרגילים מלוכלכים. את לא תהיי אישתי אז לא תהיי אישתו של אף אחד, מי ירצה אישה לא בתולה..." - הוא מחדיר לתוך אוזניי את המילים האלה שמעבירים בי פחד תהומי בכל הגוף.
אני מתפללת כל כך חזק.
קולות הפסיעות במדרגות פסקו, האור שנראה בשביל היציאה מהבניין כבה.
אני מרגישה בגופו את תחושת ה'ניצחון'שלו,
ואני מאבדת תקווה.
הוא מחזיק בשתי ידיי חזק לאחור וידו אחת מונחת על פי חוסמת את האופציה מבחינתי לזעוק לעזרה.
הוא מוחץ אותי חזק על הקיר ולאט לאט מחליק אותי במורד הקיר לכיוון הרצפה, מרגישה את כובד גופו עלי יותר ויותר עם כל דחיפה שלי לאורך הקיר המעט מחוספס שגורם לי לשריטות בפנים.
התחושה נוראית.
"דיי דיי בבקשה דיי"- אני מסנה להוציא צלילים מפי שישמעו כמו מילים, מנסה להתחנן.
כשאני כבר לגמרי שכובה על הרצפה ופני מופנות למטה לרצפה
אני מרגישה את ידיוו הברוטליות מעלות לי את החצאית מעלה,
גופו לחוץ על שלי, מנסה להתנוענע בחוסר מנוחה.
הוא חזק ממני, בהרבה.
אני ממשיכה להתחנן, כשאני שומעת את ריצרץ המכנס שלו נפתח ועיניי מתמלאות בדמעות שמציפות את ידו המסריחה שמחזיקה בפי.
תחושה של כאב חד ועמוק, לרגע נשימתי נעצרה, כאב שלא הרגשתי עוד כמותו בעולם בין רגלי וזעקת שבר חזקה נפלטת מגרוני ומצליחה להתגנב החוצה מבין אצבעותיו של עוזיה.
ניצלחתי את ההזדמנות ונשכתי את אחת מאצבעותי בחוזקה,
הצלחתי לגרום לו להזיז את ידו מהפה שלי ולהצליח להוציא מתוך גרוני עוד צרחת כאב, מלווה בתחנוני עזרה. אלה היו סיכויי היחדים. הרגשתי שאני עומדת למות באותם הרגעים. חשבתי שמשם, אני לא אצא חיה.
עוזיה קצת נלחץ מזה שהצלחתי לפלוט צעקה ועצר את מעשיו.
הכאב עוד מורגש, אני מרגישה אותו עמוק בפנים. הרגשתי כאילו הוא קרע בתוכי משהו.
בחדירה כל כך גסה, ברוטלית, כל כך כואבת. זה כאב משתק. כאב שלא נותן לך לנשום.
אני מרגישה את עוזיה מתנתק ממני כשאני עוד שכובה על האספלט המחוספס, כשחול דבוק לצד לחיי, שהתערבב עם דמעותי ונהפך לבוץ על פניי.
שמעתי את זעקת אבי, ואחריה חבטה חזקה בקיר.
עיניי נעצמו למשמע החבטה החזקה, גרמו לגופי לרעוד בלי שליטה.
הורדתי מעט את חצאיתי לקו הירכיים, אך עדיין נשארתי שכובה שם כמו חפץ נטוש.
לא רוצה לקום, לא רוצה להתמודד עם מה שקרה לי עכשיו.
גופי עדיין רועד מבלי שליטה קופץ מכל פעם נשמע צלילי חבטה.
אני
מתקפלת לכדור כשאני עדיין על רצפה ורואה שובל של דם מרוח על האספלט מתחת לאגני .
פרצה ממני זעקה חזקה, רק צרחתי וצרחתי.
אבי כנראה המשיך בחבטות בעוזיה ולא יכל להפסיק כי הוא לא התייחס בכלל לזעקות שלי.
אבי רוטן ומתעצבן, מאבד כל יכולת שליטה עצמית ורסן בדיוק כמוני, על סף שיגעון.
"רחלי"-שמעתי את אמי וצעדיה המהירים פוסעים אלי עד שהיא רוכנת מתחת לראשי. מחזיקה בראשי בחוזקה וסוחבת אותי להיות על רגליה.
אמי כמו מערסלת אותי, מנדנדת מצד לצד בוכה איתי ומנסה להרגיע אותי בתנועותיה המגוננות.
"דיי כבר אבי!" -אמי אומרת. אני שומעת אותה אומרת כשקולותיו של עוזיה נעלמים מאוזניי, אני מבינה שהוא כבר הוכה עד אובדן הכרה.
אמי רואה את כתם הדם וכמעט נשמטת עלי בבכי מתפרץ.
"מה זה היה?" -אבי צועק.
"מה זה היה?"- הוא חוזר על משפט שוב בקול רם יותר.
אמי-"אבי... בבקשה.. לא עכשיו"- מתחננת אליו אמי בבכי.
"מה לא עכשיו?"- "את לא תגידי לי לא עכשיו!" -
"רחלי! מה זה?!"
"דיי דיי אבא דיי"- אני צועקת עליו כמו שבחיים לא צעקתי בקולי שנקטע בגלל התפרצות הבכי.
"את רצית את זה?" -
אני עוצמת את עיני בחוזקה למשמע שאלתו.
"אבי! אין לך בושה לשאול אותה ככה כשהיא במצב כזה..."
אמי מנסה לעזור לי לעלות לקום.
מרימה אותי בשארית כוחותיה.
אבי החל מסתובב סביב עוזיה המעולף, חושב מה לעשות.
אני לא יכלתי להסתכל עליהם, רק שמעתי את צעדיו העצבניים של אבי.
אמא עזרה לי והגענו עד תחילת המדרגות.
צמתי התפזרה כבר כמעט לגמרי. החצאית מקופלת כמעט עד ברכיי חצי קרועה, הגבריון קרוע לכל אורכו מכוסה בכתמי דם במפסעתי ותחתוני חצי קרועים.
מצליחה בקושי לעלות מדרגה מרוב הכאב שחשתי באותו רגע בגופי.
אין ספק שגם כאב הנפש שיחק תפקיד לא קטן בכאב שהתחולל לי בגוף.
הצלחנו לאט לאט לעלות מדרגה אחר מדרגה.
בדרך כלל הייתי מצפה שאמי תדחק בי לעלות במהרה למרות הכאב בשביל 'שלא יראו' חס וחלילה, ושלא ידברו ויספרו.
לא היה לה איכפת, היא המשיכה איתי צעד צעד ליטפה ותמכה עד שנכנסנו בדלת הבית.

אמי צעקה לאחיי להישאר בתוך החדרים בזמן שהיא מובילה אותי לאמבטיה.
מניחה אותי על שרפרף קטן מפלסטיק בזמן שהיא מורידה ממני את הבגדים,
עם ספוג ומים היא טפחה בעדינות תחילה על השריטות בפניי, הורידה את הצטברות החול והבוץ על פניי בעדינות ואיטיות.
אנחנו שומעות את אבי נכנס בדלת הבית בסערה, סוגר אותה בחוזקה ומסובב חזק את המפתח.
הוא מגיע לחדר המבטיה ודופק בחוזקה על הדלת, חוזקה שגורמת לגופי לקפוץ ושוב להתחיל לרעוד.
"אבי תפסיק! אתה מפחיד את הילדה, בבקשה ממך."
"תלבישי אותה, אני רוצה לדבר איתה"
"לא עכשיו אבי!"
"עכשיו!"-אבא שלי צועק ומכה בחוזקה בדלת.
אמא שלי לקחה חלוק בד ארוך מהארונית במקלחת ועטפה אותי בו, כרכה סביבי חוט משי נעים וסגרה אותו בקשירה עדינה.
סידרה לי את אזור מפתח החזה, סגרה אותו בבד החלוק וכיסתה אותי לכל האורך את רגליי.
אמא פותחת את דלת המקלחת.
"אנחנו באמצע מקלחת"-
"אני רוצה לדעת אם אני מבין נכון את מה שאירע כאן"
"אבי לא עכשיו, נדבר מחר. אני צריכה לדאוג לילדה. אנחנו צריכים לדאוג לילדה."
אבא שלי רואה את הגרביון החצי קרוע שלי מונח על רצפת האמבט שחלקו מכוסה כתמים אדומים.
"אני מבין נכון? רחלי! ?"
אני מתחילה לרעוד שוב למשמע קולו הפתאומי שהתחזק.
"את לא..."
"את כבר לא..."
"שמורה יותר?"
"לא אבי היא לא. בגלל 'בן זונה' טפי, שאלוקים יסלח לי על הכל הקללות וימחל, היא לא. וזה לא היא אבי זו לא היא"
"בושה"
"אבי תפסיק! אתה עושה טראומה נוספת לילדה" -
"את קורבה!" וסוטר בפניי.
אמי עומדת מולי והודפת את ידו בגופה, מגנה עלי, איתנה ולא זזה מסתכלת לו עמוק בעיניים.
"אתה לא תרים יד על הילדה שלי!" - עומדת מולו בטוחה וחזקה.
"אתה צריך להשפיל מבט."
"הילדה לא מכבדת את האבא שלה"
"יש לזה שם אבי, הילדה שלך נאנסה"-
"בטח נתנה פתח.. סיבה... כמו האחות הזו שלה השנייה, עוד בת שלך..."
"אתה יום אחד תסתכל על עצמך בראי ותתבייש.
יום יבוא ושהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ידון אותך ואתה תראה שצדקתי.
הבנות שלי ילדות טובות, בנות טובות! אתה שומע! עכשיו תצא מפה!" - אמרה בקול חזק ובטוח והצביעה לכיוון היציאה מחדר האמבטיה.
"הן לא הבנות שלי".
אמא לקחה את הפלאפון שלי והתקשרה ממנו לאסתר,
היא הסבירה לה הכל וביקשה ממנה לבוא לקחת אותי,
היא חשבה שיהיה לי טוב עכשיו להיות עם אסתר ולהתרחק מאבא.
היא אמרה שהוא יחשוב על מה שאמר ועשה ושהוא ככה הגיב מכעס ומבלבול, מעצבים שהיו לו בגוף מכל הסיטואציה.
היא ביקשה שאני אתן לדברים להתקרר קצת,
היא הבטיחה לבוא לבקר, אותנו, אותי ואת אסתר.
אמא שלי לא תסתיר יותר את הקשר שלה עם הבנות שלה.
אמא שלי נלחמת על הילדים שלה בשינייה.
עומדת על רגליה איתנה כמו סלע,
כמו לביאה ששומרת על גוריה.
אמא עזרה לי להגיע לרכבה של אסתר, אסתר ישר רצה לכיווני ולקחה אותי מידייה של אמא, הכניסה אותי למושב אחורי ברכב שם נשכבתי ונפרסתי לכל אורך המושב האחורי.
כאב לי כל הגוף, עדיין כאב לי.
כל הנסיעה עברה בשקט, אף מילה לא נזרקה לאוויר רק משיכות אף ששמעתי מאסתר, לדעתי היא עצרה את הדמעות מלפרוץ.
אבל אני כבר לא הגבתי לכלום, אין ימינה אין שמאלה, אין יום אין לילה, אין שעות, ימים, שבועות.
מנותקת לגמרי. מתפללת להעלם באוויר.
בוהה בפנסי הרחוב כשהמכונית חולפת בצמתים גדולות.
רואה אותם כמו הבזקים, זרקורים חזקים שרק מפריעים לי להיכנס לתוך עולם מבודד.
לתוך העולם של עצמי.

הגענו לדירה של אסתר, היא הביאה לי חולצה ארוכה דקה ומכנס פיג'מה. שאלה אותי אם יפריע לי ללבוש מכנס. אמרתי לה שכרגע לא אכפת לי משום דבר.
אסתר הזיזה את כריות הספה והניחה אותם על הרצפה בשביל לפנות לי יותר מקום לישון בו.
היא סידרה לי סדין, כרית רכה ונפוחה כמו שאני אוהבת ושמיכה נעימה.
נשכבתי על הספה
ואסתר מסדרת מעלי את השמיכה הנעימה, עוטפת אותי מכל צדדי ומהדקת סביב גופי.
"אני צמאה"- אסתר מיד קפצה והביאה בקבוק מים מהמקרר והגישה לי. לגמתי אותו בצימאון רב.
הנחתי את הבקבוק חזרה על השולחן, אפילו לא היה לי כוח לסגור את פקק הבקבוק. היד שלי פשוט נשמטה לצד הספה עד שנגעה ברצפה הקרה. אסתר השלימה אותי וסגרה את הבקבוק עם הפקק האדום.
אסתר נדחסה בין הגב שלי לספה, מכרבלת אותי חזק אליה, "אפשר לחבק?"
הנהנתי בראשי, להסכמה.
אסתר שמה את ידה עלי בעדינות, במין "כפיות"-
אסתר-"את לא לבד! אני אשמור עליך!"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה 4 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Yasmin Ilgaev
Yasmin Ilgaev
אלופה⁦❤️⁩
הגב
דווח
. .
. .
אהובה❤
הגב
דווח
guest
אני ממש אבל ממש לא התגעגעתי לפרק הזה!
פליז תעלי מחר שניים כפיצוי על הדמעות
הגב
דווח
טען עוד 5 תגובות
כותבי החודש בספרייה
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
סיפורים אחרונים
אני חיה בסרט
אני חיה בסרט
מאת: Liel Shmuel
אני לא סטוקרית
אני לא סטוקרית
מאת: Mia N
שהכל נהיה בדברו 2
שהכל נהיה בדברו 2
מאת: שיר פיליבה
ההתנגשות הסופית חלק2
ההתנגשות הסופית חלק2
מאת: Miss D
המדורגים ביותר
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אישתי "השרמוטה"
אישתי "השרמוטה"
מאת: Adam gustavo Zyl
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
זה נכתב בשבילך אהובה שלי
מאת: Me & Myself
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D