כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
5

חיים חדשים ישנים

פרק 28

בדרך שתקנו... לא מכיוון שלא רצינו לדבר זה עם זו הרגשתי בטוחה כל כך באותו הרגע, וגם הוא היה נראה שלו ולא היה טעם במילים שיהרסו את הרגע.
במהלך הרכיבה התחיל לרדת עלינו גשם, בהתחלה טיפות קטנות שגרמו לצימרורים קטנים של קור ולאחר כמה דקות הגשם התחזק והרגיש כמו מחטים קפואות הדוקרות את עורנו.
מרחוק ראינו אור והתכוונו לבקש מקום מכסה עד שיידמר המבול ולמזלינו האור שראינו היה שייך לבית הארחה, כסף טוב בגלל כמות העוברים ושבים במסעותם כאן והיה לי כבר ברור מההתחלה שלא נצליח לחזור ביום אחד למידלנד מכיוון שהדרך הייתה ארוכה מדי.
דפקנו בדלת משקשקים מקור ונוטפים מים פתחה לנו את הדלת אישה מבוגרת שנראתה מבוהלת ברגע שהניחה את עייניה עלינו "אוי אלוהים! תיכנסו פנימה!" היא דרשה מאיתנו "אני אכין את המיטה, שבו תאכלו בינתיים!" היא הצביעה על חדר בעל שולחן ועליו קדרה רותחת ושולחן שערוך לאדם אחד.
התיישבנו שנינו וחיכינו לגברת אבל השתיקה ששררה עכשיו בין שנינו הייתה מתוחה, טום בחן את פניי והבעה משונה הייתה על פניו שילוב של כעס וכאב וכשעיינינו נפגשו הוא מייד השפיל את מבטו.
הגברת חזרה עם עוד שתי צלחות ועוד סכום והחלה לשאול מהיכן אנחנו ומה אנחנו עושים משוטטים בדרכים הללו בשעות כאלה ביום כזה, היא הייתה דאגנית ואימהית דבר שגרם לי לחבב אותה במהירות רבה.
היא עצרה את הנזיפה בנו על רכיבה בגשם שהסתכלה על פניי "אלוהים ילדתי! מה קרה לך?!" היא שאלה מזועזעת "על מה את מדברת?" שאלתי מפוחדת היא רצה והביאה לי מראה.
לשבריר שנייה יכולתי לראות את פניי, והזדעזתי שתפי דם שעיטרו את עייני הימנית השריטות המפוזרות על פניי מרוב לחץ ופחד ממה שקרה לי לא שמתי לב לכאב ולדברים הללו, אבל לאחר שנייה כל שרירי נירפו ושוב מצאתי את עצמי במרחב האינסופי הרגיל שלי.
הפעם הכל התבהר מעט זה לא היה שחור זה היה אפור כהה והקול ההוא שוב דיבר אליי "ילדתי... אל תשובי עדיין! אינך יכולה... את צריכה רק עוד קצת רק עוד קצת להישאר בעולם העצוב הזה, אבל אל תדאגי בקרוב תחזרי הבייתה!" התעוררתי בבת אחת ומצאתי את עצמי בידיו של טום ומעליו עומדת הגברת משקשקת מפחד, המראה הייתה מנופצת על הריצפה "אני כל כל מצטערת!" התכוונתי לקום אבל טום לא הניח לי.
"זה בסדר..." היא ענתה עדיין בהלם "אנחנו נלך לישון עכשיו, תודה רבה על הארוחה והדאגה!" הוא הודה לה ונשא אותי בידיו "אני יכולה ללכת בעצמי..." אמרתי לו "בבוז הוא גילגל את עייניו והניח אותי על הרצפה "אני שמח לראות שחזרת לעצמך..." ניסיתי להעמד על רגליי אבל שריריי עדיין היו מעט רפויים ולא הצלחתי לשלוט בהם כראוי.
הוא עזר לי לעלות במדרגות ששם חיכה חדר קטן חמים ומאוד ביתי אבל הייתה בו בעיה אחת הייתה מיטה אחת.
"גברתי?" שאלתי "כן?" "אני מצטערת על החוצפה אבל האם יש עוד מיטה?" טום ציחקק "לא... מצטערת" היא ענתה.
אוי לא! חשבתי לעצמי אנחנו הולכים לישון באותה מיטה?! "תרגעי..." טום אמר בקול רגוע "אני לא יעשה לך כלום..." הוא היה נראה רציני ולא הייתה לי גם ככה ברירה אלה להאמין לו.
הוא התחיל להתפשט ואני יכולתי לדעת שמהחום שהרגשתי בלחיי שאני אדומה כמו עגבניה והוא בתגובה צחק "גברתי!" הוא קרה לה "יש לך אולי כותנת להשאיל לנו?" "כמובן!" היא אמרה הביאה לו אותה והלכה.
"את לא יכולה לישון בבגדים רטובים!" הוא גער בי והושיט לי את הכותונת.

~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~

הושטתי לה את הכותונת והיא הפנתה את גבה אליי והחלה להתפשט על גבה התפזרו סימני שיטפי דם וחתכים שהזדהמו, ושוב רתחתי מזעם, על אלו שעוללו לה את כל הרע הזה ועליי... שברגע היחידי שהיא באמת הייתה זקוקה לי לא הייתי שם, שנתתי לעצמי להשתכר ולהשטטות בזמן שהיא הסתובבה לבדה בעיר "על תזוזי!" כמעט צעקתי והיא נבהלה "אבל הבטחת..." היא התחילה להגיד בקול רועד אבל קטעתי אותה "אני לא הולך לעשות לך כלום אבל חייבים לטפל בפצעים שלך כדי שלא ייזדהמו" ירדתי למטה וחזרתי עם בקבוק אלכוהול ומפית "אל תזוזי... זה הולך קצת לשרוף" אמרתי לה בזמן ששפכתי מהאלכוהול על המפית, והתחלתי לחטא ונקות את פצעיה והיא לא זזה למרות שידעתי שהיא סובלת עכשיו.
"אני מצטער..." מלמלתי בשקט "על מה?" היא שאלה מבולבלת "על כל הבלאגן הזה..." השפלתי את מבטי הרגשתי איך האשמה אוכלת כל רגש ורגש שלי אחד אחרי השני ככל שעוברות השעות "זאת לא אשמתך על תאשי..." קטעתי אותה "אני מהיום מבטיח... לא עוד אלכוהול... לא בתדירויות שהיה עד עכשיו" אמרתי מבין את ההשלכות שבבחירה הזאת.
"הגיע הזמן להתמודד עם הדברים לא כמו פחדן..." אמרתי לעצמי בשקט והיא הסתובבה אליי וחיבקה אותי חזק, הרגשתי שכל הרגשות והזכרונות הרעים שעטפו אותי כל השנים האלו פשוט התמוגגו והצלחתי להרגיש רק אושר.
היא הרפתה לאט לאט והיסתובבה בבת אחת כדי שלא אראה דבר והתלבשה והלכנו לישון ביחד.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

רועי לוי עקוב אחר רועי
שמור סיפור
לסיפור זה 18 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
     אלה
אלה
הם לא יהיו ביחד נכון?
הגב
דווח
רועי לוי
רועי לוי
אולי כן אולי לא מה שבטוח אולי (-;
הגב
דווח
    ביטון
ביטון
המשך בבקשה?
הגב
דווח
טען עוד 27 תגובות
כותבי החודש בספרייה
רועי לוי
מליון שירי אהבה
מליון שירי אהבה
מאת: רועי לוי
כשהכל נהיה חשוך
כשהכל נהיה חשוך
מאת: רועי לוי
שקר ירוק
שקר ירוק
מאת: רועי לוי
הרגש הוא עוד שם?
הרגש הוא עוד שם?
מאת: רועי לוי
סיפורים אחרונים
כמעיין המתגבר
כמעיין המתגבר
מאת: Yoav Rehavi
צלקות -7
צלקות -7
מאת: גיא רוזן
"החלל שהשארת בתוכי עצום ואינסופי, כמו הגלקסיה".
"החלל שהשארת בתוכי עצום ואינסופי, כמו הגלקסיה".
מאת: Rom Eliaz
הברבור הלבן
הברבור הלבן
מאת: אביטל סיאני
המדורגים ביותר
הדרך הבייתה
הדרך הבייתה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
גם ככה אין לי חבר
גם ככה אין לי חבר
מאת: דנה לוי