כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

מגע אסור 3

ישבתי שם דיי מכונסת בתוך עצמי, מרגישה קצת כמו יצור מוזר עם בגדים ארוכים וסגורים. באותו הרגע הבנתי שאחותי מאוד השתנתה בשנתיים שלא ראיתי אותה. אני:"פשוט לא ראיתי אותך הרבה זמן, וזה קצת מוזר לראות אותך ככה". אסתר:"ככה?" אני:"ככה...." מילותינו נזרקות לאוויר בהיסוס רב ובליווי של שתיקה מאוד צורמת. כל הזמן הזה יוני לא מוציא מילה מפיו, הוא רק מידי פעם מסתכל על אסתר, עלי הוא עדיין מפחד להיסתכל, נראה כאילו הוא לא יודע אם זה בסדר מבחינתי. אני:"זה פשוט שינוי שבא לי במכה, את אחותי ואני מקבלת אותך בלב שלם, אבל זה מוזר לי..."

אסתר: "התגעגעתי אליך"
אני:"גם אני"
יוני:"בואו תיכנסו לרכב.. אסתי דאגת כל הדרך שייראו אותך..."
אסתר:"כבר לא איכפת לי מכלום, רק מאחותי שצריכה אותי.. לא איכפת לי שיראו אותי גם..."
אני"אסתרי הוא צודק.."
יוני:"בואו תיכנסו.."
אני נכנסתי למושב האחורי ואסתר התיישבה לצידו של יוני.
אני:"לאן ניסע? מה נעשה אסתר את חייבת לעזור לי.."
אסתר:"בואי אלינו, אצלנו את תרגישי בנוח ולא נצטרך להסתתר."
אני:"אני עוד חייבת לחזור הלילה..."
ויוני החל בנסיעה לכיוון ביתם.
אסתר:"אנחנו נראה מה נעשה.. אבל לפי מה שהבנתי ממך בשיחת הטלפון אני לא מוכנה שתישארי במצב הזה."
אני:"אני לא יודעת איך לצאת מהמצב שנכנסתי אליו."
נהייה שקט ברכב, ראיתי את שלטי הדרך, אנחנו לכיוון תל אביב.
אני:"אסתר.... קצת לא נעים לי לשאול.. אבל איפה את גרה?"
אסתר:"מרכז תל אביב" הייתי בשוק, באותו הרגע שמתי לב שלא ראיתי את הלבוש של אסתר קודם, לא התייחסתי אליו בשניה שנפגשנו.
גוון שיערה נראה לי פתאום בהיר יותר ממה שזכרתי,
היא לבשה מכנס בית קצר מאוד שחשף את הרגליים השזופות והרזות שלה, גופיה צמודה ודקה בצבע ורוד ולרגליה כפכפיים.
בפעם האחרונה שראיתי את אסתר היא הייתה עם חצאית ארוכה וחולצה עם שרוולים.
אסתר:"מה השתתקת רחלי... ?"
אני"אין לי מה להגיד...." ישבתי שם דיי מכונסת בתוך עצמי, מרגישה קצת כמו יצור מוזר עם בגדים ארוכים וסגורים.
באותו הרגע הבנתי שאחותי מאוד השתנתה בשנתיים שלא ראיתי אותה.
אני:"פשוט לא ראיתי אותך הרבה זמן, וזה קצת מוזר לראות אותך ככה".
אסתר:"ככה?"
אני:"ככה...."
מילותינו נזרקות לאוויר בהיסוס רב ובליווי של שתיקה מאוד צורמת. כל הזמן הזה יוני לא מוציא מילה מפיו,
הוא רק מידי פעם מסתכל על אסתר, עלי הוא עדיין מפחד להיסתכל, נראה כאילו הוא לא יודע אם זה בסדר מבחינתי.
אני:"זה פשוט שינוי שבא לי במכה, את אחותי ואני מקבלת אותך בלב שלם, אבל זה מוזר לי..."
אסתר:"אני מבינה, אני ידעתי שתצטרכי זמן להתרגל לשינוי שלי ולדרך חיים שלי עכשיו" יוני אחז בידה של אסתר כשהיא אמרה את זה.
"זו הייתה הבחירה שלי, ולמרות כל הצער שנגרם אני לא מתחרטת. גם אם הייתי נמצאת שוב באותה הסיטואציה הייתי עושה את אותו הדבר"
אני:"את רוצה לגרום לי לעשות את הבחירה שלי?"
אסתר:"כן, כי אני הייתי במקום שלך רחלי אני יודעת כמה זה מפחיד ואני יודעת כמה את רוצה לרצות את אבא, ואני גם יודעת מה ישנו בצד השני... וזה לא נורא כמו שנראה לך.. זה לא מה שתיארו לנו כל החיים. "
אני:"אסתר זה שאני לא מרוצה מהאירוסין זה לא אומר שאני לא מרוצה מדרך חיי כיום, אני מאוד רציתי להתחתן.
אני מאמינה באלוקים ורוצה להמשיך בדרך הזו ולכבד אותו ואת משפחתי, והבעיה היחידה היא עוזיה."
אסתר:"חס וחלילה לא אמרתי לך לעזוב את הדת או את דרכך..
אני מכבדת את זה מאוד.
אבל בשביל שלא תינשאי בסוף לעוזיה את צריכה לעמוד מול אבא!"
אני:"אבל.."
אסתר:" אין אבל רחלי, זה מה שאת לא מבינה. חייך לא צריכים להיראות ככה כי את רוצה לרצות את אביך.."
אני:"את אומרת את זה כי אתם בסיכסוך."
אסתר:"השיחה לא מדברת עליו, היא מדברת עליך! לא אבא ישאר עם גבר מכה, את תישארי! ואם לא תגידי כלום לאבא, את תצטרכי לחיות עם זה כל חייך..."
שוב שתיקה צורמת שוררת באוויר, המילים שאחותי אמרה היו דיי דומות למילים שרועי אמר לי. רועי אמנם אדם טוב שפגשתי פעם אחת, אבל כאן מולי אחותי מדברת.
היא רוצה בשבילי רק טוב.
אני:"אני מסכימה איתך, אני לא רוצה את חיי עם גבר כמו עוזיה.. אבל הפתרון היחיד הוא לדבר עם אבא?"
אסתר:"אני חושבת שכן"
אני:"ואם אבא לא יסכים? אם הוא יכעס.. מה אז אני אעשה... ?"
אסתר:"זו החלטה שלך, כמו שלי הציבו תנאים ובחרתי, אם יהיה לך מצב דומה את תצטרכי לבחור."
יוני עצר את הרכב, "הגענו.." והוא מסיע את הרכבו אחורה קדימה כדי להיכנס לתוך מקום חניה צפוץ.
עלינו אליהם לדירה, יוני הגיש קנקן מים וכוסות לשולחן, בשבילו ובשביל אסתר הוא הוציא בירה ושם על השולחן עוד נשנושים ופיצוחים.
אני:"תודה" מבפנים אני מרגישה מאוד מוזר.
אסתר:"מאמי אני לא רוצה עכשיו בירה"
יוני:"אה.. סליחה לא ידעתי." והוא מיהר להעלים אותה מהשולחן.
אסתר:"יוני זה בסדר מאמי.."
אסתר:"אני כל כך שמחה שחזרנו לקשר רחלי."
הרגשתי רע עם עצמי שככה התרחקתי ממנה.
אבל הייתי שמחה במה שיש לנו עכשיו,
מה שחשוב זה שחזרנו לקשר ושלא ניפרד עוד לעולם,
נשכבתי על רגלייה של אסתר והיא ליטפה את שיערי ברכות.
אני:"אני רוצה להתחתן כמוך, להתחתן מאהבה.
את לימדת אותי והראת לי מהי אהבה וכמה היא יפה וטובה"
אסתר:"ואת תתחתני מאהבה! אני לא אתן לזה לקרות רחלי, אני אשמור עליך. גם אם אני אצטרך לעמוד מול אבא."
אני:"אני מפחדת אסתרי."
נשכבנו על הספה מכורבלות אחת בשניה.
אני:"אסתר? .."
אסתר:"כן.. ?"
אני:"את ויוני... עשיתם את זה?"
אסתר אחותי צוחקת, "כן, אני ויוני שכבנו כבר.."
זה מאוד עניין אותי כי אצלנו אין דבר כזה מגע לפני חתונה.
אני:"וכשעוד היית בבית?"
אסתר:"מה פתאום, לקח לי זמן. יוני לא מעולם כמו שלנו, הוא לא גדל בבית עם חינוך דתי והוא תמיד היה במגע עם נשים, בבית הספר היסודי הם היו מעורבבים בנים ובנות.. בתיכון, בצבא.. הוא היה הרבה יותר חשוף ממני וידע יותר ממני, אבל למרות הכל הוא חיכה לי, והיה מוכן לקבל את זה שאני באה מעולם אחר. אז אחרי שהעניין עם אבא התפוצץ עברתי לגור אצלו, כאן בדירה הזו בתל אביב. בהתחלה היה מאוד שונה ומוזר אבל התרגלתי. אני והוא חיינו יחד והיינו כל יום יחד, ובסופו של דבר זה קרה. אני אוהבת אותו והוא אותי"
אני:"וזה כיף?"
אסתר:"זה באמת מעניין אותך?"
אני:"כן.. זה בשנה האחרונה מאוד העסיק אותי ואז קרה את מה שקרה היום עם עוזיה ואני עכשיו תוהה אולי זה לא כזה כיף.
כי זה בכלל לא היה נעים"
אסתר:"מה שעוזיה עשה לא נעים, עוזיה עשה לך משהו שאסור לעשות, זה בכלל לא קשור לחילוני או דתי..
עוזיה הפעיל עליך לחץ וכוח כשלא רצית.
כשעושים את זה, ועושים את זה מאהבה וחיבור וכשיש כבוד ורכות אחד עם השני אז כן זה הכי כיף בעולם."
אני:"אם הייתי יכולה לבחור מישהו, יש לי מישהו כזה.. מתנהג בכבוד וברכות.
אסתר:"כן? מי?"
אני:"רועי"
אסתר:"רועי?
אני:"רועי הוא זה שעצר את עוזיה. הוא עזר לי ושיפר את הרגשתי, הוא אפילו עזר לי להגיע הביתה. הוא היה רגיש ועדין, אלוקים שלך לי מלאך שיציל אותי."
אסתר:"הוא באמת נשמע מקסים. אני שמחה שככה זה נגמר ושמישהו הבריח את עוזיה..."
אסתר:"את פשוט צריכה לדבר עם אבא, הוא אדם קשה קצת אבא שלנו אבל הוא ידאג לך ויבין. אי אפשר לא להבים מצב כזה."
אני:"אני מתפללת שככה יהיה אסתרי מתפללת".
רחלי, רחלי קומי! נרדמנו רחלי!
אני:"מה נרדמנו? מה השעה? כבר בוקר?"
אסתר:"7:00 בבוקר רחלי!
אני:"הם יראו שאני לא בבית! מה אני אעשה... ?
קפצתי מהר על רגליי, ''אסתר מה נעשה?'' צעקתי לעבר אחותי שרצה להביא את המפתחות של האוטו,
''בואי אני מסיעה אותך!'' אסתר אמרה לי.
יוני:''אסתי מה זה כל הרעש?''
אסתר:''נרדמנו יוני, אני לוקחת את האוטו!''
יוני:''אני צריך ללכת לעבודה''
אסתר:''יוני אני חייבת!''
יוני:''טוב בסדר תלכו אני מסתדר...''
אסתר:''יאלה רחלי בואי'' אומרת כשהיא נכנסת במהרה לתוך כפכפייה, היא מתקדמת במהירות לכיוון הדלת ואני אחריה.
הכל בזריזות, בלי להתארגן ובלי כלום. ככה בתוך פחות מחמש דקות כבר היינו ברכב.
תפסתי את ראשי, ''איך נרדמנו אסתר?! איך יכולנו להירדם ככה... ?''
אסתר:''הכל בסדר, תגידי שהיה חסר משהו בבית, תעברי אצל רותי במכולת בשכונה תקני חלב.''
אני:''אני כיסיתי את הכרית שלי בשמיכה כדי שיחשבו שאני בבית.. אני מקווה שאביה לא תשים לב''
אסתר:''יהיה בסדר רחלי, אני מבטיחה לך! תביאי הביתה את החלב כאילו הכל כרגיל ותתפסי את אבא ואמא לשיחה בקשר לעוזיה.. ''
אני:''מה? עכשיו לספר להם?''
אסתר:''אז מתי? הוא היום אמור להגיע, היום קובעים לכם תאריך... את לא יכולה לחכות עם זה..''
אני:''אסתרי אני לא אעמוד בזה, אני לא אצליח...''
אסתר:''את חייבת! את לא יכולה להשאיר את המצב כמו שהוא ככה..''
אסתר מגבירה את קצב הנסיעה כדי להגיע כמה שיותר מהר הביתה,
נשמעה צפירה חזקה מהרכב שלפנינו, כשאורות הברקס שלו נדלקו בפתאומיות.
אני ואסתר הסתכלנו בתדהמה קדימה, ''אסתר תיזהרי!'' ובאוזניי צליל רועש וצורם של בלמים,
הרגשתי כוח חזק שהודף את המכונית ומעיף אותה קדימה לעבר המכונית שלפנינו,
כוח שזרק לי את הגוף בעוצמה כל כך גדולה, ראשה של אסתר נחבט בהגה בחוזקה,
הראייה שלי מטושטשת לגמרי, הכל קרה כל כך מהר.
אני לא מצליחה להבין איפה אני נמצאת, באוזניי עדיין ישנם את הדיי הצפירות של הרכבים האחרים,
ומחנק חזק שמורגש בגרוני שמוציא ממני שיעול בלי הפסקה,
אנשים מבחוץ התחילו לרוץ לכיוון הרכבים, אני מרגישה בתוך ענן ערפל.
אני מסתכלת מתוך חלון הרכב ורואה גבר רץ לכיווני.. פותח במהרה את הדלת, ''תצאיי! האוטו מתמלא בעשן!''
הקדימה של הרכב מקופל ומורם כלפי מעלה, עשן סמיך ושחור עולה מתוכו,
ובכל ההמולה הזאת אני נזכרת, אסתר!
''לא! אחותי! אסתר!'' ראשה עדיין היה מונח על ההגה, אני מנסה במהירות לחלץ אותה מהחגורה
''תעזרו לי! תעזרו להוציא אותה!''
מצידו השני של הרכב הגיע עוד גבר ופתח במהירות את הדלת, יד אחת שלו שם מאחורי ראשה ויד אחרת מתחת לרגלייה, ''אסתר קומיי! אסתר!'' וברקע הגבר שבצד שלי של הרכב צועק לי, ''בואי! בואי החוצה!'' והוא אחז בידי. ''לא!'' אמרתי לו, ושיחררתי את אחיזתו מידי. ''סליחה'' הוא אמר, ''אבל את צריכה לצאת עכשיו!''. הקשבתי לו ויצאתי מהרכב. מסביבי הייתה המולה, צלילים של סירנות נשמעו ברקע, ''מה עם אחותי?'' שאלתי בקול רם, כשהסתובבתי ראיתי אנשי מד''א יורדים מהאמבולנס ורצים עם אלונקה, אני מסתכלת מסיביבי ורואה ארבעה רכבים צמודים אחד לשני, כמויות של עשן וזכוכיות שמפוזרות על הרצפה.
רצתי מהר לצידו השני של הרכב, אותו גבר שהחזיק את אסתר השכיב את אותה על הכביש והתיישב לידה הוא ניסה להעיר אותה. ''גברת, גברת, את שומעת אותי?''
''אסתר!'' התכופפתי לכיוונה והתיישבתי על הרצפה, החזקתי את פניה וצעקתי.
''רחלי?''
אני:''כן מאמי שלי אני פה!''
אסתר עונה לי באיטיות ומאמץ בקושי מצליחה לפתוח את עינייה:''מה קרה? איפה אנחנו?''
אני:''חיים שלי הייתה תאונה''. מסביבי ראיתי אנשים שעוזרים ומוציאים את שאר הנפגעים מהרכבים,
הצלחתי לראות שמאחד הרכבים שנפגעו הוציאו שני ילדים קטנים, ושמהרכב שנכנס בנו יצאה אישה מבוגרת שנראתה בהתקף חרדה, כל הגוף שלה רעד, והיא הייתה נראית בסוג של הלם.
הרבה בכי והיסטריה היה באוייר, כמות גדולה מאוד של אנשים התאספה, חלק מסייעים ועוזרים וחלק מתבוננים.
בזמן שהסתכלתי מסביבי כדי להבין לעומק מה קרה הפרמדיק של מד''א בדק את אחותי,
''אנחנו צריכים לקחת אותה איתנו לבית החולים. היא קיבלה מכת ראש, צריך לעשות לה צילום לראות שהכל בסדר. אנחנו גם ממליצים לך ללכת להיבדק, לפעמים הגוף מקבל שוק ובגלל האדרנלין לא מרגישים את חומרת הפציעה.'' הוא הרים אותה על האלונקה וקיבע לה את הצוואר והראש.
בתוך כמה ד'ק מילאו את שלושת האמבולנסים שהגיעו, ''את באה איתנו?'' שאל אותי הפרמדיק.
''אלוקים תעשה שהכל יהיה בסדר!'' אמרתי בקול חלש,
''כן אני באה'' אני לא יכולה לנטוש את אחותי, לא משנה מה יהיה אני לא עוזבת אותה שוב, אני הבטחתי לה שהפעם אני לא אעזוב אותה.
''אז בואי תעלי, תשבי לידה''.
"אסתרי הכל יהיה בסדר.." אני אומרת ואוחזת בידה החלשה,
"רחלי תלכי הביתה.. ידעו.."
"אסתרי אני לא עוזבת אותך, נכון שאמרת לי שאני אצטרך לעשות בחירות בחיים ושאני גם אצטרך להתמודד עם ההשלכות למעשים שלי.. אז אני מוכנה לקבל את כל ההשלכות של זה.."
אסתר:"אני אוהבת אותך"
אני:"להודיע ליוני?"
אסתר:"כן הוא צריך לאסוף את האוטו"
אני:"ראיתי שהתחילו להזיז אותו מאמצע הכביש לשוליים"
אסתר:"אבל תגידי לו את זה ככה שלא ילחץ... תגידי לו שהכל איתי בסדר ושאנחנו נוסעות לבדיקות".
אני:"טוב מאמי שלי, אל תתאמצי לדבר תנוחי."
האמבולנס נעצר ונפתחו דלתיו האחוריות, נכנסנו במהרה לתוך איזור המיון בבית חולים ואמרו לי שלוקחים אותה ברגע זה לצילום ראש.
אני:"טוב בסדר אני אחכה פה לך..."
אסתר:"רחלי את יכולה להתקשר לאמא, היא תעזור לך..."
אני:"בסדר מאמי שלי, הכל יהיה טוב בעזרת השם"
נזכרתי שאמא הייתה מדברת בסתר עם אסתר מידי פעם.
לפני הכל אני צריכה להתקשר להגיד הכל ליוני,
אבל אין לי את המספר שלו...
איפה הפלאפון של אסתר?
מה אני אעשה הוא בטח נשאר באוטו, בכל ההיסטריה שהייתה שם בכלל לא חשבתי מה אנחנו השארנו מאחור.
טוב באותו רגע זה לא היה מה שחשוב, אבל עכשיו מה אני אעשה.
אני צריכה להתקשר לאמא שתעזור לי, כבר 8:30 אני רק מתפללת שאביה עדיין לא קמה, כי אמא ואבא כבר בטוח קמו,
אבא כבר הספיק ללכת ולחזור מהבית כנסת בשעה הזו,
אבא בטח באירגונים של הבית כדי לעשות רושם טוב.
טוב רחלי אמרתי לעצמי, את חייבת לתפוס את עצמך בידיים ולעשות משהו.
תמיד היה קשה לי להתמודד עם מצבים כאלה.
אני בחורה שהרבה פעמים מרגישה בושה מדברים שאני עושה,
גם במקרים שרבים לא היו רואים את המעשה בתור בושה, בדרך כלל אני מסתירה ומעדנת את מה שקורה לי, בגלל חוסר הנעימות שתוקף אותי, אבל הפעם אני לא יכולה לברוח להשטיח ולעדן את מה שקרה. אני חייבת להתאפס ומהר.
הפלאפון שלי כן היה עלי בכיס חצאית הגינס הארוכה שהייתה עלי. הפלאפון היה עד עכשיו על מצב שקט, כל כך פחדתי לפתוח את המסך ולגלות שיחות שלא נענו.
אני חייבת להתגבר על הפחד,
כשפתחתי את הפלאפון נשמתי נשימת רווחה, אף לא שיחה ולא הודעה.
יופי אמרתי לעצמי, זה אומר שאני עדיין יכולה לדבר עם אמא, אני מקווה שתעזור לי.
אני לוקחת את הפלאפון ומחייגת- "אמא"
צליל החיוג שנשמע מהפלאפון גורם לי לרעוד, ככול שעובר עוד "טו.. טו..." הלב שלי פועם יותר ויותר בחוזקה.
"הלו, רחלי?"
אני:"אמא.."
אמא:"רחלי איפה את? את לא בבית?"
אני:"לא אמא אני לא בבית.."
אמא:"הייתי בטוחה שאת בחדר ישנה עדיין, איפה את?"
אני:"אני בבית חולים?"
אמא:"מה בית חולים? רחלי את בסדר?"
אני:"אני... אני דווקא בסדר"
אמא:"ברוך השם, הלחצת אותי רחלי! אם לא קרה לך כלום מה את עושה בבית חולים? רחלי מה קורה פה, מה את לא מספרת לי...."
אני:"אמא נפגשתי עם אסתר..." אמרתי בקול חלש.
אמא:"מה עשית?"
אני:"ישבתי איתה אצלה בבית"
אמא:"ממתי את בקשר עם אסתר? אבא יהרוג אותך! בואי עכשיו הביתה!" שמעתי את החשש והפחד מגרונה.
אני:"אמא עברנו תאונה..."
אמא השתתקה בקו השני של הפלאפון,
אני:"היא נפגעה בראש הכניסו אותה עכשיו לצילום... אמא? אמא את פה?"
אמא:"היא בסדר? אלוקים, תגידי לי שהילדה שלי בסדר! ?"
אני:"היא ערה והיא מדברת, הם רק רצו לבדוק בגלל שזו פגיעת ראש."
אמא:"טוב אחר כך נדבר על למה עשית את מה שעשית... עכשיו תראי מה נעשה. לאבא אסור לדעת בשום פנים ואופן!
שמעת אותי? הוא כל כך מאושר ממך רחלי, אסור לו לדעת. "
אני:"אני יודעת אמא.. אני התקשרתי כי הייתי צריכה שתעזרי לי!"
אמא:"אני מבינה, אני פה בשבילך. אני אבוא לבית החולים, אני אצא מהבית לפני שאבא יגיע.. הוא מתעכב היום כנראה בבית כנסת. נחכה לראות שהכל בסדר עם אסתר. רחלי אנחנו עושות את זה מהר! את עוד צריכה להתארגן, עוזיה מגיע אלינו ב17:00 .''
-----------------------------------------------------------------------------------
אחרי חצי שעה אני מקבלת הודעת אסמס-
אמא :
''רחלי אבא בדיוק נכנס כשסיימנו את השיחה, אל תדאגי סיפרתי לו ששלחתי אותך לסידורים ואף אחד לא חושד, תסיימי עם אסתר ותבואי הכי מהר שאת יכולה, אני לא יכולה להגיע. תמסרי לאסתר שאני אוהבת אותה מתפללת עליה מפה, ושתרגיש טוב.''
אני עדיין באותו חלק המתנה במיון, כבר עבר המון זמן מהרגע שלקחו את אסתר לצילום, אני מקווה שהכל בסדר.
בזווית העין שלי ראיתי מישהו שהיה מוכר לי מאיפשהו אבל לא הצלחתי להבין מי...
לא הצלחתי לקשר מאיפה, אולי בית חולים מפריע לי לזכור.
הוא החזיק והסיע כיסא גלגלים שעליו ישבה אישה מבוגרת, יותר מבוגרת מאמא שלי זה בטוח.
מי זה? אני חושבת ברגעים שהוא חולף, אני לא רואה את פניו בברור כי הוא קצת רחוק ממני.
הוא נעצר עם הכיסא והלך לשאול שאלה את המזכירה בבית חולים, בזמן שאני רואה אותו מדבר עם המזכירה דרך חלון שקוף קטנטן אני רואה גם את ידו מונחת על כתף האישה, הוא החזיר לה מבט מחוייך ומרגיע.
זה רועי.
זה רועי.
למה דופק לי הלב כשאני רואה את מבטו המרגיע, אני חושבת לעצמי כשאני בולעת רוק וחצי משתתקת.
"את צריכה לבוא איתי ולמלא איתי טפסים, אני צריך את הפרטים של אחותך" -אמר לי הרופא וכמו שלף אותי מתוך הזיה שכרגע הייתי בה.
אני:"ב.. בסדר אין בעיה, אני באה" עניתי לו חזרה כשעיניי מתנתקות מרועי ומופנות אליו.
אני:"היא בסדר דוטור?"
"היא כרגע בבדיקות, אין לך מה לדאוג תכף יביאו אותה לחדר המתנה וידברו איתך. היא תהיה בקומה השניה מחלקה ב' יעדכנו אותך שתגיעי לשם באיזה חדר שמו אותה."
אני:"בסדר דוקטור תודה רבה"
"תלכי למזכירה ותשאירי אצלה את כל הפרטים"
והוא מצביע לי לעבר העמדה שרועי עמד בה.
אה, איפה הוא?
אני מסתכלת לכיוון העמדה של המזכירה ומתחילה לצעוד לכיוונה, תוהה לעצמי לאן הוא הלך ואיך הוא ככה נעלם מעיניי.
די רחלי, את חייבת להתאפס על עצמך.
ככה לחשוב על גבר.. אני מנסה לעדן ולגמד את תחושותיי.
אני: "שלום, אני הגעתי עכשיו עם אחותי.
הגענו באמבולנס מהתאונת דרכים שהייתה ברחוב שלמה המלך. אמרו לי שאני צריכה להגיע למלא פרטים."
"מה שמה המלא?"
אני:"אסתר שרה רובין"
"מה מספר תעודת הזהות שלה?"
אני:"רגע... אני לא יודעת..." עם כל הבלאגן שהיה שכחנו לגמרי לקחת איתנו דברים. כשיצאנו מהבית אסתר לא לקחה כלום חוץ מפלאפון ומפתחות של הרכב בגלל שמיהרנו.
זאת אשמתי שאחותי עכשיו במצב הזה כאן בבית החולים.
אלוקים מנסה ללמד אותנו לקח. מה אם כל מה שעשיתי בתקופה האחרונה זה חטאים גדולים שאין עליהם סליחה, ועוד ברגעים כאלה אני חוטאת וחושבת עוד על גבר.
"גברת אני חייבת מספר תעודת זהות. יש לך מישהו להתקשר אליו? שיכול לדעת? ההורים שלה?"
אני:"כן בטח, אני אנסה להשיג אותו כמה שיותר מהר"
"בסדר, מה הגיל שלה?"
אני:"26".
"את יודעת לאיזו קופת חולים היא שייכת?"
אני:"גם לא.. אני מצטערת אני אברר עכשיו..."
אני חייבת להתקשר לאמא, היא חייבת לדעת.
חייגתי"אמא"-
אני:"אמא!"
אמא:"רחלי כפרה מה קורה מאמא שלי?"
אני:"ברוך השם, אמא אני צריכה למלא פרטים של אסתר פה בבית חולים. אין לי פה שום תעודה שלה, אני חייבת שתעזרי לי! מה מספר תעודת הזהות של אסתר?"
"חכי שניה נשמה שלי אני אלך לחדר.."
"אוקי" ובזמן הזה אני ניגשת למזכירה כדי להגיד לה את המספר תוך כדי.
אמא מתחילה את המספר "30"
ואני למזכירה "30"
אמא:"433"
אני:"433"
אמא:"568"
אני:"568 .תודה אמא תודה שאת ככה עוזרת לי עם אסתר..
אני לא יודעת מה אני הייתי עושה בלעדייך"
אמא:"בטח יקרה שלי, אתן הבנות שלי! אבל רחלי הביתה מהר כפרה...."
רטט קטע את רצף השיחה שלי עם אמא.
אני מוציאה את הפלאפון מהאוזן "אמא רק שניה מתקשרים אלי..."
כתוב לי "אסתר" על הפלאפון.
אני:"אמא אני אחזור אליך... ביי."
אני:"הלו?"
ומהקו השני קולו הלחוץ של יוני,
יוני:"רחלי מה קרה? איפה אתן?"
אני:"לקחו אותנו עם האמבולנס הייתה תאונה"
יוני:"אני פה ליד הרכב, מישהו התקשר אלי מהפלאפון של אסתר והודיע לי. אסתר בסדר?"
אני:"הייתה לה חבלת ראש, בגלל זה לקחו אותנו, הם רצו לעשות לה צילום לוודא שהכל בסדר..."
יוני בקו השני בקושי ונושם. אני שומעת אותו ממלמל דברים מלחץ.
אני:"יוני הכל בסדר.. היא אפילו דיברה איתי לפני שהכניסו אותה לצילום"
יוני:"טוב אני מסיים פה דברים עם הרכב ואני בא אליכן! תודה רחלי, תודה שנשארת איתה!"
אני:"אין על מה להגיד תודה..."
וסיימנו את השיחה בנינו.
_________________________________________________
"אסתרי יוני בדרך.."
אסתר:"אוי הוא בטח נלחץ ממש. מסכן שלי..."
"זה היה מלחיץ! את זוכרת משהו?"
אסתר:"אני לא זוכרת הרבה בעיקר המון צפצופים, ואני זוכרת שהרגשתי בום חזק וקמתי על הרצפה"
:"כן.. אני ראיתי הכל... אבל ברוך השם הכל בסדר!"
אסתר:"דיברת עם אמא?
"כן, היא מסרה בריאות והיא קוראת תהילים לשלומך"
אסתר:"מה תעשי רחלי?"
"אמא מחפה עלי... עלינו..."
אסתר:"אני מתגעגעת אליה"
"גם היא אליך"
אסתר:"גם לאבא"- אני שותקת ולא עונה.
אסתר:"אני לא מצפה שתגידי לי שהוא גם מתגעגע אלי..."
"את מכירה את אבא... הוא לא מדבר, הוא גם לא מוכן לשמוע זיכרונות משותפים איתך... את הבת שלו, אני בטוחה שאיפשהו הוא מתגעגע ואוהב, את היית הבת האהובה עליו.
את תמיד היית ילדה של אבא, בילדות קינאתי בכם על הקשר שהיה בינכם"
אסתר:"ממש אהבה..."
"מצטערת שגם אני התרחקתי ממך! זה לא יקרה יותר בחיים!"
אסתר:"עזבי את זה עכשיו.
מה תעשי עם עוזיה? הוא אמור היום להגיע לפגישת סיכום אצל ההורים..."
"הם מתכוונים לקבל אותו. אבא לא ייתן לי לסרב לנישואין האלה"
אסתר:"את לא יכולה להיות נשואה לגבר כזה! הוא חולה"
"את מכירה את אבא, או שהוא יגיד שזו אשמתי, שכנראה הראתי לו רמזים והתנהגתי לא בצניעות."
אסתר:"שטויות! שאת לר תאמיני לי בזה עכשיו?"
"אני לא רוצה לוותר על נישואין, זה היה החלום שלי... ועד שסוף סוף מצאו לי שידוך, בגלל..."
אסתר:"רצית להגיד בגללי?"
"זה לא בגללך, את עשית את מה שהיית צריכה והרגשת נכון לך,
אבל את יודעת מה קרה לי בגלל שחזרת בשאלה,
את יודעת שנחום פורט ראה אותך יום אחד באוטובוס עם מכנסיים קצרים וסיפר לרב, האשימו את אמא, שזה החינוך שלה!"
אסתר:"לא יכלתי להישאר בעולם הזה רחלי... עכשיו אחרי מה שקרה לך את לא מבינה אותי? לא תרצי לחיות איתי לגור?"
קמתי מהכיסא, "את יודעת מה זה יעשה לאמא? לאבא? לא לא... טוב לי בדת, טוב לי עם האלוקים שלי, טוב לי המצוות ואני מתפללת לזיווג כל לילה...
אני פשוט צריכה לשכנע אותם לזווג לי מישהו אחר..."
אסתר:"את תמימה"
"למה את מדברת ככה?"
אסתר:"כי את לא מבינה בכלל, הם לא יקבלו את זה.
אבא לא יקבל את הסירוב שלך!"
"אני חייבת להאמין ולנסות"
אסתר:"למה קמת?"
"אני צריכה ללכת..." וסידרתי את החצאית הארוכה שקצת התקפלה מהישיבה על הכיסא.
אסתר:"את כועסת עלי?"
"אני מרגישה שאת קצת כועסת..."
אסתר:"זה לא כעס רחלי... אני פשוט מסתכלת על זה ממקום שונה ממה שאת מסתכלת, אני מבינה אותך... הייתי במקום הזה"
"את כל הזמן אומרת 'הייתי הייתי', אני מבינה ש'היית' ואת לא היום
אבל אני עדיין רוצה ואוהבת את המקום הזה,
מרגיש לי כאילו את מצפה שאני אלך אחרייך... לגור איתך? כאן?"
אסתר:"חשבתי דברים אחרים"
"אסתר אני מקבלת אותך בלב מלא אבל אני לא רואה את עצמי חייה כמוך..." - לאסתר היה מבט קצת נעלב, הדברים שאמרתי היו אמנם קצת קיצוניים אבל אמיתיים.
"אני אסע הביתה..."
אסתר:"בסדר, תעדכני אותי"
התקרבתי אליה והבאתי לה נשיקה, "תרגישי טוב... תודה כל הכל"
אסתר:"בבקשה" -ויצאתי מהחדר לכיוון היציאה מבית החולים.
______________________________________________
הגעתי לשכונה ולרגע חשבתי אמא אמרה לאבא שהיא שלחה אותי לסידורים, איך אני אבוא עכשיו בידיים ריקות?
אין עלי ארנק בכלל...
אני חושבת על תסריט בראש, מה להגיד אם אבא ישאל אותי,
אולי אני אגיד לו שבטעות השארתי את הארנק בבית... שלא שמתי לב...
שוב אני מוצאת את עצמי מבקשת סליחה מאלוקים,
שאני בכלל חושבת לעצמי מחשבות שקריות בראש.
מה כבוד אב ואם?
כמה הראש שלי ברח מהקו, כמה הישתנתי, אני עצמי השתנתי, כל מיני מחשבות רעות שעברו לי בראש, ייצר רע שישתלט עלי.
אני צריכה להתאפס על עצמי, לחזור לתלם,
אסור לי יותר לחשוב על גבר, אני בכלל לא יודעת על מה אני חושבת בכלל, תחושת הדיגדוג הזו שהייתה לי בבטן,
למה הדופק שלי הואץ? -
למה חשבתי שהלוואי שרועי היה בחור ישיבה דתי, בחור מבית טוב עם דרך ארץ, וממשפחה טובה.
למה אני בכלל מעלה בראשי סיטואציות כאלה.
הוא הרי חילוני לגמרי. מי יודע אם שומר אפילו בשר חלב, השם ישמור.
אבל זו דרך ארץ? -ברור שצריך לשמור מצוות
אבל עוזיה הוא דרך ארץ?
מה שהוא עשה לי זו דרך ארץ? - זה אדם עם אלוקים? זה אדם בלי אלוקים ובלי חוקים ובלי גבולות ובלי מוסר ובלי כלום.
המחשבה עליו יותר ויותר העלתה לי את העצבים.
אני לא בחורה עצבנית,
אני בדרך כלל מאוד שקטה ורגועה, לא רעשנית מידי, ילדה טובה כמו בספר.
וברגע הזה הרגשתי את עצמי רוצה להתפוצץ כמו איזה הר געש.
גם על מה שעובר עלי,
גם על אסתר,
גם על אבא ואפילו על אמא- שלא רואים מה עובר עלי, וגם אם יראו, הם יבינו? הם יבינו שזו לא אשמתי, כמו שאני הבנתי.
אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר.
אם רועי לא היה שם...
הוא קרע ממני את החולצה בלי בכלל למצמץ, הוא לא עצר גם כשהתחננתי אליו בבכי.
ואני כועסת שרועי ראה אותי ככה, חשפתי את עורי בפני גבר אחר, ואני כועסת על עצמי שמלאתי את ראשי במחשבות בלתי פוסקות עליו.
אני שואפת אוויר ונושפת,
שואפת ונושפת
שואפת ונושפת
תיכנסי לבית ויהיה בסדר.
תפסיקי לחשוב את כל המחשבות האלה,
אנחנו בסופו של דבר הילדים שלו, ואלוקים הוא אבא סלחן,
אני יכולה לכפר על הכל.
נשכבתי על רגלייה של אסתר והיא ליטפה את שיערי ברכות.
אני:"אני רוצה להתחתן כמוך, להתחתן מאהבה.
את לימדת אותי והראת לי מהי אהבה וכמה היא יפה וטובה"
אסתר:"ואת תתחתני מאהבה! אני לא אתן לזה לקרות רחלי, אני אשמור עליך. גם אם אני אצטרך לעמוד מול אבא."
אני:"אני מפחדת אסתרי."
נשכבנו על הספה מכורבלות אחת בשניה.
אני:"אסתר? .."
אסתר:"כן.. ?"
אני:"את ויוני... עשיתם את זה?"
אסתר אחותי צוחקת, "כן, אני ויוני שכבנו כבר.."
זה מאוד עניין אותי כי אצלנו אין דבר כזה מגע לפני חתונה.
אני:"וכשעוד היית בבית?"
אסתר:"מה פתאום, לקח לי זמן. יוני לא מעולם כמו שלנו, הוא לא גדל בבית עם חינוך דתי והוא תמיד היה במגע עם נשים, בבית הספר היסודי הם היו מעורבבים בנים ובנות.. בתיכון, בצבא.. הוא היה הרבה יותר חשוף ממני וידע יותר ממני, אבל למרות הכל הוא חיכה לי, והיה מוכן לקבל את זה שאני באה מעולם אחר. אז אחרי שהעניין עם אבא התפוצץ עברתי לגור אצלו, כאן בדירה הזו בתל אביב. בהתחלה היה מאוד שונה ומוזר אבל התרגלתי. אני והוא חיינו יחד והיינו כל יום יחד, ובסופו של דבר זה קרה. אני אוהבת אותו והוא אותי"
אני:"וזה כיף?"
אסתר:"זה באמת מעניין אותך?"
אני:"כן.. זה בשנה האחרונה מאוד העסיק אותי ואז קרה את מה שקרה היום עם עוזיה ואני עכשיו תוהה אולי זה לא כזה כיף.
כי זה בכלל לא היה נעים"
אסתר:"מה שעוזיה עשה לא נעים, עוזיה עשה לך משהו שאסור לעשות, זה בכלל לא קשור לחילוני או דתי..
עוזיה הפעיל עליך לחץ וכוח כשלא רצית.
כשעושים את זה, ועושים את זה מאהבה וחיבור וכשיש כבוד ורכות אחד עם השני אז כן זה הכי כיף בעולם."
אני:"אם הייתי יכולה לבחור מישהו, יש לי מישהו כזה.. מתנהג בכבוד וברכות.
אסתר:"כן? מי?"
אני:"רועי"
אסתר:"רועי?
אני:"רועי הוא זה שעצר את עוזיה. הוא עזר לי ושיפר את הרגשתי, הוא אפילו עזר לי להגיע הביתה. הוא היה רגיש ועדין, אלוקים שלך לי מלאך שיציל אותי."
אסתר:"הוא באמת נשמע מקסים. אני שמחה שככה זה נגמר ושמישהו הבריח את עוזיה..."
אסתר:"את פשוט צריכה לדבר עם אבא, הוא אדם קשה קצת אבא שלנו אבל הוא ידאג לך ויבין. אי אפשר לא להבים מצב כזה."
אני:"אני מתפללת שככה יהיה אסתרי מתפללת".
רחלי, רחלי קומי! נרדמנו רחלי!
אני:"מה נרדמנו? מה השעה? כבר בוקר?"
אסתר:"7:00 בבוקר רחלי!
אני:"הם יראו שאני לא בבית! מה אני אעשה... ?
קפצתי מהר על רגליי, ''אסתר מה נעשה?'' צעקתי לעבר אחותי שרצה להביא את המפתחות של האוטו,
''בואי אני מסיעה אותך!'' אסתר אמרה לי.
יוני:''אסתי מה זה כל הרעש?''
אסתר:''נרדמנו יוני, אני לוקחת את האוטו!''
יוני:''אני צריך ללכת לעבודה''
אסתר:''יוני אני חייבת!''
יוני:''טוב בסדר תלכו אני מסתדר...''
אסתר:''יאלה רחלי בואי'' אומרת כשהיא נכנסת במהרה לתוך כפכפייה, היא מתקדמת במהירות לכיוון הדלת ואני אחריה.
הכל בזריזות, בלי להתארגן ובלי כלום. ככה בתוך פחות מחמש דקות כבר היינו ברכב.
תפסתי את ראשי, ''איך נרדמנו אסתר?! איך יכולנו להירדם ככה... ?''
אסתר:''הכל בסדר, תגידי שהיה חסר משהו בבית, תעברי אצל רותי במכולת בשכונה תקני חלב.''
אני:''אני כיסיתי את הכרית שלי בשמיכה כדי שיחשבו שאני בבית.. אני מקווה שאביה לא תשים לב''
אסתר:''יהיה בסדר רחלי, אני מבטיחה לך! תביאי הביתה את החלב כאילו הכל כרגיל ותתפסי את אבא ואמא לשיחה בקשר לעוזיה.. ''
אני:''מה? עכשיו לספר להם?''
אסתר:''אז מתי? הוא היום אמור להגיע, היום קובעים לכם תאריך... את לא יכולה לחכות עם זה..''
אני:''אסתרי אני לא אעמוד בזה, אני לא אצליח...''
אסתר:''את חייבת! את לא יכולה להשאיר את המצב כמו שהוא ככה..''
אסתר מגבירה את קצב הנסיעה כדי להגיע כמה שיותר מהר הביתה,
נשמעה צפירה חזקה מהרכב שלפנינו, כשאורות הברקס שלו נדלקו בפתאומיות.
אני ואסתר הסתכלנו בתדהמה קדימה, ''אסתר תיזהרי!'' ובאוזניי צליל רועש וצורם של בלמים,
הרגשתי כוח חזק שהודף את המכונית ומעיף אותה קדימה לעבר המכונית שלפנינו,
כוח שזרק לי את הגוף בעוצמה כל כך גדולה, ראשה של אסתר נחבט בהגה בחוזקה,
הראייה שלי מטושטשת לגמרי, הכל קרה כל כך מהר.
אני לא מצליחה להבין איפה אני נמצאת, באוזניי עדיין ישנם את הדיי הצפירות של הרכבים האחרים,
ומחנק חזק שמורגש בגרוני שמוציא ממני שיעול בלי הפסקה,
אנשים מבחוץ התחילו לרוץ לכיוון הרכבים, אני מרגישה בתוך ענן ערפל.
אני מסתכלת מתוך חלון הרכב ורואה גבר רץ לכיווני.. פותח במהרה את הדלת, ''תצאיי! האוטו מתמלא בעשן!''
הקדימה של הרכב מקופל ומורם כלפי מעלה, עשן סמיך ושחור עולה מתוכו,
ובכל ההמולה הזאת אני נזכרת, אסתר!
''לא! אחותי! אסתר!'' ראשה עדיין היה מונח על ההגה, אני מנסה במהירות לחלץ אותה מהחגורה
''תעזרו לי! תעזרו להוציא אותה!''
מצידו השני של הרכב הגיע עוד גבר ופתח במהירות את הדלת, יד אחת שלו שם מאחורי ראשה ויד אחרת מתחת לרגלייה, ''אסתר קומיי! אסתר!'' וברקע הגבר שבצד שלי של הרכב צועק לי, ''בואי! בואי החוצה!'' והוא אחז בידי. ''לא!'' אמרתי לו, ושיחררתי את אחיזתו מידי. ''סליחה'' הוא אמר, ''אבל את צריכה לצאת עכשיו!''. הקשבתי לו ויצאתי מהרכב. מסביבי הייתה המולה, צלילים של סירנות נשמעו ברקע, ''מה עם אחותי?'' שאלתי בקול רם, כשהסתובבתי ראיתי אנשי מד''א יורדים מהאמבולנס ורצים עם אלונקה, אני מסתכלת מסיביבי ורואה ארבעה רכבים צמודים אחד לשני, כמויות של עשן וזכוכיות שמפוזרות על הרצפה.
רצתי מהר לצידו השני של הרכב, אותו גבר שהחזיק את אסתר השכיב את אותה על הכביש והתיישב לידה הוא ניסה להעיר אותה. ''גברת, גברת, את שומעת אותי?''
''אסתר!'' התכופפתי לכיוונה והתיישבתי על הרצפה, החזקתי את פניה וצעקתי.
''רחלי?''
אני:''כן מאמי שלי אני פה!''
אסתר עונה לי באיטיות ומאמץ בקושי מצליחה לפתוח את עינייה:''מה קרה? איפה אנחנו?''
אני:''חיים שלי הייתה תאונה''. מסביבי ראיתי אנשים שעוזרים ומוציאים את שאר הנפגעים מהרכבים,
הצלחתי לראות שמאחד הרכבים שנפגעו הוציאו שני ילדים קטנים, ושמהרכב שנכנס בנו יצאה אישה מבוגרת שנראתה בהתקף חרדה, כל הגוף שלה רעד, והיא הייתה נראית בסוג של הלם.
הרבה בכי והיסטריה היה באוייר, כמות גדולה מאוד של אנשים התאספה, חלק מסייעים ועוזרים וחלק מתבוננים.
בזמן שהסתכלתי מסביבי כדי להבין לעומק מה קרה הפרמדיק של מד''א בדק את אחותי,
''אנחנו צריכים לקחת אותה איתנו לבית החולים. היא קיבלה מכת ראש, צריך לעשות לה צילום לראות שהכל בסדר. אנחנו גם ממליצים לך ללכת להיבדק, לפעמים הגוף מקבל שוק ובגלל האדרנלין לא מרגישים את חומרת הפציעה.'' הוא הרים אותה על האלונקה וקיבע לה את הצוואר והראש.
בתוך כמה ד'ק מילאו את שלושת האמבולנסים שהגיעו, ''את באה איתנו?'' שאל אותי הפרמדיק.
''אלוקים תעשה שהכל יהיה בסדר!'' אמרתי בקול חלש,
''כן אני באה'' אני לא יכולה לנטוש את אחותי, לא משנה מה יהיה אני לא עוזבת אותה שוב, אני הבטחתי לה שהפעם אני לא אעזוב אותה.
''אז בואי תעלי, תשבי לידה''.
"אסתרי הכל יהיה בסדר.." אני אומרת ואוחזת בידה החלשה,
"רחלי תלכי הביתה.. ידעו.."
"אסתרי אני לא עוזבת אותך, נכון שאמרת לי שאני אצטרך לעשות בחירות בחיים ושאני גם אצטרך להתמודד עם ההשלכות למעשים שלי.. אז אני מוכנה לקבל את כל ההשלכות של זה.."
אסתר:"אני אוהבת אותך"
אני:"להודיע ליוני?"
אסתר:"כן הוא צריך לאסוף את האוטו"
אני:"ראיתי שהתחילו להזיז אותו מאמצע הכביש לשוליים"
אסתר:"אבל תגידי לו את זה ככה שלא ילחץ... תגידי לו שהכל איתי בסדר ושאנחנו נוסעות לבדיקות".
אני:"טוב מאמי שלי, אל תתאמצי לדבר תנוחי."
האמבולנס נעצר ונפתחו דלתיו האחוריות, נכנסנו במהרה לתוך איזור המיון בבית חולים ואמרו לי שלוקחים אותה ברגע זה לצילום ראש.
אני:"טוב בסדר אני אחכה פה לך..."
אסתר:"רחלי את יכולה להתקשר לאמא, היא תעזור לך..."
אני:"בסדר מאמי שלי, הכל יהיה טוב בעזרת השם"
נזכרתי שאמא הייתה מדברת בסתר עם אסתר מידי פעם.
לפני הכל אני צריכה להתקשר להגיד הכל ליוני,
אבל אין לי את המספר שלו...
איפה הפלאפון של אסתר?
מה אני אעשה הוא בטח נשאר באוטו, בכל ההיסטריה שהייתה שם בכלל לא חשבתי מה אנחנו השארנו מאחור.
טוב באותו רגע זה לא היה מה שחשוב, אבל עכשיו מה אני אעשה.
אני צריכה להתקשר לאמא שתעזור לי, כבר 8:30 אני רק מתפללת שאביה עדיין לא קמה, כי אמא ואבא כבר בטוח קמו,
אבא כבר הספיק ללכת ולחזור מהבית כנסת בשעה הזו,
אבא בטח באירגונים של הבית כדי לעשות רושם טוב.
טוב רחלי אמרתי לעצמי, את חייבת לתפוס את עצמך בידיים ולעשות משהו.
תמיד היה קשה לי להתמודד עם מצבים כאלה.
אני בחורה שהרבה פעמים מרגישה בושה מדברים שאני עושה,
גם במקרים שרבים לא היו רואים את המעשה בתור בושה, בדרך כלל אני מסתירה ומעדנת את מה שקורה לי, בגלל חוסר הנעימות שתוקף אותי, אבל הפעם אני לא יכולה לברוח להשטיח ולעדן את מה שקרה. אני חייבת להתאפס ומהר.
הפלאפון שלי כן היה עלי בכיס חצאית הגינס הארוכה שהייתה עלי. הפלאפון היה עד עכשיו על מצב שקט, כל כך פחדתי לפתוח את המסך ולגלות שיחות שלא נענו.
אני חייבת להתגבר על הפחד,
כשפתחתי את הפלאפון נשמתי נשימת רווחה, אף לא שיחה ולא הודעה.
יופי אמרתי לעצמי, זה אומר שאני עדיין יכולה לדבר עם אמא, אני מקווה שתעזור לי.
אני לוקחת את הפלאפון ומחייגת- "אמא"
צליל החיוג שנשמע מהפלאפון גורם לי לרעוד, ככול שעובר עוד "טו.. טו..." הלב שלי פועם יותר ויותר בחוזקה.
"הלו, רחלי?"
אני:"אמא.."
אמא:"רחלי איפה את? את לא בבית?"
אני:"לא אמא אני לא בבית.."
אמא:"הייתי בטוחה שאת בחדר ישנה עדיין, איפה את?"
אני:"אני בבית חולים?"
אמא:"מה בית חולים? רחלי את בסדר?"
אני:"אני... אני דווקא בסדר"
אמא:"ברוך השם, הלחצת אותי רחלי! אם לא קרה לך כלום מה את עושה בבית חולים? רחלי מה קורה פה, מה את לא מספרת לי...."
אני:"אמא נפגשתי עם אסתר..." אמרתי בקול חלש.
אמא:"מה עשית?"
אני:"ישבתי איתה אצלה בבית"
אמא:"ממתי את בקשר עם אסתר? אבא יהרוג אותך! בואי עכשיו הביתה!" שמעתי את החשש והפחד מגרונה.
אני:"אמא עברנו תאונה..."
אמא השתתקה בקו השני של הפלאפון,
אני:"היא נפגעה בראש הכניסו אותה עכשיו לצילום... אמא? אמא את פה?"
אמא:"היא בסדר? אלוקים, תגידי לי שהילדה שלי בסדר! ?"
אני:"היא ערה והיא מדברת, הם רק רצו לבדוק בגלל שזו פגיעת ראש."
אמא:"טוב אחר כך נדבר על למה עשית את מה שעשית... עכשיו תראי מה נעשה. לאבא אסור לדעת בשום פנים ואופן!
שמעת אותי? הוא כל כך מאושר ממך רחלי, אסור לו לדעת. "
אני:"אני יודעת אמא.. אני התקשרתי כי הייתי צריכה שתעזרי לי!"
אמא:"אני מבינה, אני פה בשבילך. אני אבוא לבית החולים, אני אצא מהבית לפני שאבא יגיע.. הוא מתעכב היום כנראה בבית כנסת. נחכה לראות שהכל בסדר עם אסתר. רחלי אנחנו עושות את זה מהר! את עוד צריכה להתארגן, עוזיה מגיע אלינו ב17:00 .

אחרי חצי שעה אני מקבלת הודעת אסמס-
"אמא":רחלי אבא בדיוק נכנס כשסיימנו את השיחה, אל תדאגי סיפרתי לו ששלחתי אותך לסידורים ואף אחד לא חושד, תסיימי עם אסתר ותבואי הכי מהר שאת יכולה, אני לא יכולה להגיע. תמסרי לאסתר שאני אוהבת אותה מתפללת עליה מפה, ושתרגיש טוב.
אני עדין באותו חלק המתנה במיון, כבר עבר המון זמן מהרגע שלקחו את אסתר לצילום, אני מקווה שהכל בסדר.
בזווית העין שלי ראיתי אדם שמוכר לי מאיפשהו אבל לא הצלחתי להבין מי? לא קישרתי את רקע בית חולים אליו,
הוא החזיק והסיע כיסא גלגלים שעליו ישבה ילדה בסביבות גיל שתים עשרה, בערך בגיל של אביה אחותי.
מי זה? אני חושבת ברגעים שהוא חולף, אני לא רואה את פניו בברור כי הוא קצת רחוק ממני.
הוא נעצר עם הכיסא והלך לשאול שאלה את המזכירה בבית חולים, בזמן שאני רואה אותו מדבר עם המזכירה דרך חלון שקוף קטנטן אני רואה גם את ידו מונחת על כתף הילדה, הוא החזיר לה מבט מחוייך ומרגיע.
זה רועי.
זה רועי.
למה דופק לי הלב כשאני רואה את מבטו המרגיע, אני חושבת לעצמי כשאני בולעת רוק וחצי משתתקת.
"את צריכה לבוא איתי ולמלא איתי טפסים, אני צריך את הפרטים של אחותך" -אמר לי הרופא וכמו שלף אותי מתוך הזיה שכרגע הייתי בה.
אני:"ב.. בסדר אין בעיה, אני באה" עניתי לו חזרה כשעיניי מתנתקות מרועי ומופנות אליו.
אני:"היא בסדר דוטור?"
"היא כרגע בבדיקות, אין לך מה לדאוג תכף יביאו אותה לחדר המתנה וידברו איתך. היא תהיה בקומה השניה מחלקה ב' יעדכנו אותך שתגיעי לשם באיזה חדר שמו אותה."
אני:"בסדר דוקטור תודה רבה"
"תלכי למזכירה ותשאירי אצלה את כל הפרטים"
והוא מצביע לי לעבר העמדה שרועי עמד בה.
אה, איפה הוא?
אני מסתכלת לכיוון העמדה של המזכירה ומתחילה לצעוד לכיוונה, תוהה לעצמי לאן הוא הלך ואיך הוא ככה נעלם מעיניי.
די רחלי, את חייבת להתאפס על עצמך.
ככה לחשוב על גבר.. אני מנסה לעדן ולגמד את תחושותיי.
אני: "שלום, אני הגעתי עכשיו עם אחותי.
הגענו באמבולנס מהתאונת דרכים שהייתה ברחוב שלמה המלך. אמרו לי שאני צריכה להגיע למלא פרטים."
"מה שמה המלא?"
אני:"אסתר שרה רובין"
"מה מספר תעודת הזהות שלה?"
אני:"רגע... אני לא יודעת..." עם כל הבלאגן שהיה שכחנו לגמרי לקחת איתנו דברים. כשיצאנו מהבית אסתר לא לקחה כלום חוץ מפלאפון ומפתחות של הרכב בגלל שמיהרנו.
זאת אשמתי שאחותי עכשיו במצב הזה כאן בבית החולים.
אלוקים מנסה ללמד אותנו לקח. מה אם כל מה שעשיתי בתקופה האחרונה זה חטאים גדולים שאין עליהם סליחה, ועוד ברגעים כאלה אני חוטאת וחושבת עוד על גבר.
"גברת אני חייבת מספר תעודת זהות. יש לך מישהו להתקשר אליו? שיכול לדעת? ההורים שלה?"
אני:"כן בטח, אני אנסה להשיג אותו כמה שיותר מהר"
"בסדר, מה הגיל שלה?"
אני:"26".
"את יודעת לאיזו קופת חולים היא שייכת?"
אני:"גם לא.. אני מצטערת אני אברר עכשיו..."
אני חייבת להתקשר לאמא, היא חייבת לדעת.
חייגתי"אמא"-
אני:"אמא!"
אמא:"רחלי כפרה מה קורה מאמא שלי?"
אני:"ברוך השם, אמא אני צריכה למלא פרטים של אסתר פה בבית חולים. אין לי פה שום תעודה שלה, אני חייבת שתעזרי לי! מה מספר תעודת הזהות של אסתר?"
"חכי שניה נשמה שלי אני אלך לחדר.."
"אוקי" ובזמן הזה אני ניגשת למזכירה כדי להגיד לה את המספר תוך כדי.
אמא מתחילה את המספר "30"
ואני למזכירה "30"
אמא:"433"
אני:"433"
אמא:"568"
אני:"568 .תודה אמא תודה שאת ככה עוזרת לי עם אסתר..
אני לא יודעת מה אני הייתי עושה בלעדייך"
אמא:"בטח יקרה שלי, אתן הבנות שלי! אבל רחלי הביתה מהר כפרה...."
רטט קטע את רצף השיחה שלי עם אמא.
אני מוציאה את הפלאפון מהאוזן "אמא רק שניה מתקשרים אלי..."
כתוב לי "אסתר" על הפלאפון.
אני:"אמא אני אחזור אליך... ביי."
אני:"הלו?"
ומהקו השני קולו הלחוץ של יוני,
יוני:"רחלי מה קרה? איפה אתן?"
אני:"לקחו אותנו עם האמבולנס הייתה תאונה"
יוני:"אני פה ליד הרכב, מישהו התקשר אלי מהפלאפון של אסתר והודיע לי. אסתר בסדר?"
אני:"הייתה לה חבלת ראש, בגלל זה לקחו אותנו, הם רצו לעשות לה צילום לוודא שהכל בסדר..."
יוני בקו השני בקושי ונושם. אני שומעת אותו ממלמל דברים מלחץ.
אני:"יוני הכל בסדר.. היא אפילו דיברה איתי לפני שהכניסו אותה לצילום"
יוני:"טוב אני מסיים פה דברים עם הרכב ואני בא אליכן! תודה רחלי, תודה שנשארת איתה!"
אני:"אין על מה להגיד תודה..."
וסיימנו את השיחה בנינו.

"אסתרי יוני בדרך.."
אסתר:"אוי הוא בטח נלחץ ממש. מסכן שלי..."
"זה היה מלחיץ! את זוכרת משהו?"
אסתר:"אני לא זוכרת הרבה בעיקר המון צפצופים, ואני זוכרת שהרגשתי בום חזק וקמתי על הרצפה"
:"כן.. אני ראיתי הכל... אבל ברוך השם הכל בסדר!"
אסתר:"דיברת עם אמא?
"כן, היא מסרה בריאות והיא קוראת תהילים לשלומך"
אסתר:"מה תעשי רחלי?"
"אמא מחפה עלי... עלינו..."
אסתר:"אני מתגעגעת אליה"
"גם היא אליך"
אסתר:"גם לאבא"- אני שותקת ולא עונה.
אסתר:"אני לא מצפה שתגידי לי שהוא גם מתגעגע אלי..."
"את מכירה את אבא... הוא לא מדבר, הוא גם לא מוכן לשמוע זיכרונות משותפים איתך... את הבת שלו, אני בטוחה שאיפשהו הוא מתגעגע ואוהב, את היית הבת האהובה עליו.
את תמיד היית ילדה של אבא, בילדות קינאתי בכם על הקשר שהיה בינכם"
אסתר:"ממש אהבה..."
"מצטערת שגם אני התרחקתי ממך! זה לא יקרה יותר בחיים!"
אסתר:"עזבי את זה עכשיו.
מה תעשי עם עוזיה? הוא אמור היום להגיע לפגישת סיכום אצל ההורים..."
"הם מתכוונים לקבל אותו. אבא לא ייתן לי לסרב לנישואין האלה"
אסתר:"את לא יכולה להיות נשואה לגבר כזה! הוא חולה"
"את מכירה את אבא, או שהוא יגיד שזו אשמתי, שכנראה הראתי לו רמזים והתנהגתי לא בצניעות."
אסתר:"שטויות! שאת לר תאמיני לי בזה עכשיו?"
"אני לא רוצה לוותר על נישואין, זה היה החלום שלי... ועד שסוף סוף מצאו לי שידוך, בגלל..."
אסתר:"רצית להגיד בגללי?"
"זה לא בגללך, את עשית את מה שהיית צריכה והרגשת נכון לך,
אבל את יודעת מה קרה לי בגלל שחזרת בשאלה,
את יודעת שנחום פורט ראה אותך יום אחד באוטובוס עם מכנסיים קצרים וסיפר לרב, האשימו את אמא, שזה החינוך שלה!"
אסתר:"לא יכלתי להישאר בעולם הזה רחלי... עכשיו אחרי מה שקרה לך את לא מבינה אותי? לא תרצי לחיות איתי לגור?"
קמתי מהכיסא, "את יודעת מה זה יעשה לאמא? לאבא? לא לא... טוב לי בדת, טוב לי עם האלוקים שלי, טוב לי המצוות ואני מתפללת לזיווג כל לילה...
אני פשוט צריכה לשכנע אותם לזווג לי מישהו אחר..."
אסתר:"את תמימה"
"למה את מדברת ככה?"
אסתר:"כי את לא מבינה בכלל, הם לא יקבלו את זה.
אבא לא יקבל את הסירוב שלך!"
"אני חייבת להאמין ולנסות"
אסתר:"למה קמת?"
"אני צריכה ללכת..." וסידרתי את החצאית הארוכה שקצת התקפלה מהישיבה על הכיסא.
אסתר:"את כועסת עלי?"
"אני מרגישה שאת קצת כועסת..."
אסתר:"זה לא כעס רחלי... אני פשוט מסתכלת על זה ממקום שונה ממה שאת מסתכלת, אני מבינה אותך... הייתי במקום הזה"
"את כל הזמן אומרת 'הייתי הייתי', אני מבינה ש'היית' ואת לא היום
אבל אני עדיין רוצה ואוהבת את המקום הזה,
מרגיש לי כאילו את מצפה שאני אלך אחרייך... לגור איתך? כאן?"
אסתר:"חשבתי דברים אחרים"
"אסתר אני מקבלת אותך בלב מלא אבל אני לא רואה את עצמי חייה כמוך..." - לאסתר היה מבט קצת נעלב, הדברים שאמרתי היו אמנם קצת קיצוניים אבל אמיתיים.
"אני אסע הביתה..."
אסתר:"בסדר, תעדכני אותי"
התקרבתי אליה והבאתי לה נשיקה, "תרגישי טוב... תודה כל הכל"
אסתר:"בבקשה" -ויצאתי מהחדר לכיוון היציאה מבית החולים.

הגעתי לשכונה ולרגע חשבתי אמא אמרה לאבא שהיא שלחה אותי לסידורים, איך אני אבוא עכשיו בידיים ריקות?
אין עלי ארנק בכלל...
אני חושבת על תסריט בראש, מה להגיד אם אבא ישאל אותי,
אולי אני אגיד לו שבטעות השארתי את הארנק בבית... שלא שמתי לב...
שוב אני מוצאת את עצמי מבקשת סליחה מאלוקים,
שאני בכלל חושבת לעצמי מחשבות שקריות בראש.
מה כבוד אב ואם?
כמה הראש שלי ברח מהקו, כמה השתנתי, אני עצמי השתנתי, כל מיני מחשבות רעות שעברו לי בראש, ייצר רע שישתלט עלי.
אני צריכה להתאפס על עצמי, לחזור לתלם,
אסור לי יותר לחשוב על גבר, אני בכלל לא יודעת על מה אני חושבת בכלל, תחושת הדיגדוג הזו שהייתה לי בבטן,
למה הדופק שלי הואץ? -
למה חשבתי שהלוואי שרועי היה בחור ישיבה דתי, בחור מבית טוב עם דרך ארץ, וממשפחה טובה.
למה אני בכלל מעלה בראשי סיטואציות כאלה.
הוא הרי חילוני לגמרי. מי יודע אם שומר אפילו בשר חלב, השם ישמור.
אבל זו דרך ארץ? -ברור שצריך לשמור מצוות
אבל עוזיה הוא דרך ארץ?
מה שהוא עשה לי זו דרך ארץ? - זה אדם עם אלוקים? זה אדם בלי אלוקים ובלי חוקים ובלי גבולות ובלי מוסר ובלי כלום.
המחשבה עליו יותר ויותר העלתה לי את העצבים.
אני לא בחורה עצבנית,
אני בדרך כלל מאוד שקטה ורגועה, לא רעשנית מידי, ילדה טובה כמו בספר.
וברגע הזה הרגשתי את עצמי רוצה להתפוצץ כמו איזה הר געש.
גם על מה שעובר עלי,
גם על אסתר,
גם על אבא ואפילו על אמא- שלא רואים מה עובר עלי, וגם אם יראו, הם יבינו? הם יבינו שזו לא אשמתי, כמו שאני הבנתי.
אני לא עשיתי שום דבר לא בסדר.
אם רועי לא היה שם...
הוא קרע ממני את החולצה בלי בכלל למצמץ, הוא לא עצר גם כשהתחננתי אליו בבכי.
ואני כועסת שרועי ראה אותי ככה, חשפתי את עורי בפני גבר אחר, ואני כועסת על עצמי שמלאתי את ראשי במחשבות בלתי פוסקות עליו.
אני שואפת אוויר ונושפת,
שואפת ונושפת
שואפת ונושפת
תיכנסי לבית ויהיה בסדר.
תפסיקי לחשוב את כל המחשבות האלה,
אנחנו בסופו של דבר הילדים שלו, ואלוקים הוא אבא סלחן,
אני יכולה לכפר על הכל.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שלומית קאסה
שלומית קאסה
מתי פרק?
הגב
דווח
Shira Amsalem
Shira Amsalem
המשך
הגב
דווח
guest
מושלםםם
הגב
דווח
טען עוד 7 תגובות
כותבי החודש בספרייה
. .
מגע אסור 31  (פרקים חדשים)
מגע אסור 31 (פרקים חדשים)
מאת: . .
יש לי משחק חדש ללמד אותך
יש לי משחק חדש ללמד אותך
מאת: . .
מגע אסור 29
מגע אסור 29
מאת: . .
השקט הזה ימשיך לנצח
השקט הזה ימשיך לנצח
מאת: . .
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
איפוס מחדש פרק 40
איפוס מחדש פרק 40
מאת: Maya B
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
אני לא מתביישת
אני לא מתביישת
מאת: Xx-badbitch xx
שהכל נהיה בדברו
שהכל נהיה בדברו
מאת: שיר פיליבה
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan