כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

מגע אסור 8

"אסתר! ? רחלי! ? מה קורה כאן?"- אמרה אימי בטון כועס אך בשקט וסוגרת אחריה את דלת הבית. "תרדי ממנו!" - היא אמרה. בחיים לא שמעתי אותה כל כך כועסת ועצבנית. "ואת! מה את לבושה ככה... ! ?" היא פונה לאסתר. "אם אבא שלכן היה פותח את הדלת הוא היה חוטף התקף לב עכשיו..."

לקחתי מזוודה שמצאתי בבית והתחלת למלא אותה בבגדים. רגע. אלה לא באמת בגדים שלי...
אני הגעתי לכאן בידיים ריקות, הם נתנו לי הכל.
אני מניחה על המזרון את החצאית של אסתר שלפני רגע קיפלתי בשביל לשים במזוודה.
הכל הם נתנו לי. אני חושבת.
אני מקווה שהיא לא תכעס עלי..
הם כל כך השתדלו בשבילי, אני מודה להם מעמקי ליבי. אני יודעת שהם השתדלו מאד.
אני פשוט זקוקה לאמא שלי...
כל כך הרבה זמן לא נפגשנו אני והיא, חסר לי השיחות שלנו, אני על כך רוצה שתתן לי עצה.
חסר לי את החיבוק שלה, חיבוק חם ואוהב של אמא.
חסר לי הבישול שלה, כמה התגעגעתי לטיגונים של שישי בצהריים, כשאני קמה מאוחר, או בגיל צעיר חוזרת מבית ספר והבית מלא בריחות של בישול. הכישרון הזה שלה להעמיד כמויות של שישי עוד לפני שמגיע שתים עשרה בצהריים.
קידוש. קידוש כמו שצריך, שאבא מברך... ואז שר לאמא אשת חיל...
שישי זה בלי ספק היום האהוב עלי .
כאן לא הרגשתי שישי... אסתר הביאה איזה פלטה ישנה ומיחם...
שיהיה לי איך לשמור את השבת.
הייתי צריכה לשים סלוטייפ על המתג של האור בשירותים כדי שיונתן לא ייסגור לי אותו מתוך הרגל.
הם חמודים, הם השתדלו, לראות את יונתן עם כיפה וספר תורה מקדש את השבת, הוא ממש לא ידע איך עושים קידוש.
שלא לדבר על בית כנסת, שבועיים שלא הייתי בבית הכנסת.
Am. Pm יש מתחת לכל בית אבל בית כנסת אין אפילו בכל שכונה.... ? ת"א, ת"א עיר הזויה.
בנים עם בנות, בנות עם בנים, בנים עם בנים, בנות עם בנות,
בנות עם בנות שעם בנים.
רואים כאן יותר עור חשוף מאשר בדים.
מוזיקה, ריקודים, שיכורים...
החיים בת"א.
רק אני מתגעגעת קצת לבית שלי...
איך אסתר יכלה לקחת את הרגליים ולהסתלק לתמיד? ,
איך היא יכולה עכשיו להרגיש שייכת? להרגיש שזה המקום שלה.
אסתר של היום ואסתר של פעם... ואוו, כמעט שתי נשים שונות לגמרי.
היא הייתה השידוך המבוקש ביותר .
היא הייתה צנועה, פשוטה, קשובה, רגועה, נאמנה, אשת חייל.
יפה מאוד, בשלנית...
בעצם, גם היום היא כזו, היא אמנם פחות צנועה... פחות פשוטה, אבל האופי הטוב שלה נשאר.
אסתר גידלה את כולנו
אותי ומשה אליהו, נתנאל ניסים, אביה שרה, אביתר מנחם, רות חיה.
אנחנו שבעה אחים,
אסתר חיתלה וקילחה אותנו, האכילה... לקחה לבית ספר...
כולנו חוץ מאת רות חיה. רות בת שנה, היא לא הספיקה להכיר אותה...
אני לא רוצה להתרחק מהם כמו שאסתר עשתה איתי...
אני לא רוצה להזיק להם כמו שלי נגרם נזק.
כשאסתר בחרה מהבית השמועות בשכונה התפשטו כמו אש בשדה קוצים. נוצרה "שריפה" עצומה, המשפחה שלי "נשרפה".
אני "נשרפתי".
אמא שלי נהפכה לחצי בן אדם, גם במשקל... היא ירדה המון מהדיכאון הכבד שנפל עליה.
אבי נסגר ונאטם.
כשכולנו היינו יחד היה לנו טוב.
אני לא רוצה שההתרחקות שלי מהמשפחה תזיק לאחים שלי.
מעניין למה אמא עדיין לא יצרה איתי קשר.
היא הבטיחה שתבוא לבקר אותי ואת אסתר.
היא הבטיחה לי שהיא לא תתנתק. אני צריכה את אמא שלי.
לא היה לי מה לקחת איתי במזוודה,
השארתי אותה כמו שהיא, סגורה, על הרצפה בחדר הקטן.
החדר שהכיל כל כך הרבה.
הלכתי במסדרון לכיוון הסלון, נזכרתי ברגע שעמדתי בקצה המסדרון והשקפתי לסלון כשחברים של יונתן הגיעו בפעם הראשונה.
שהמבטים שלי ושל עומר נפגשו.
עלה בי חיוך כשנזכרתי בכוס הזכוכית שנשברה,
כשהזכוכית נכנסה לי בתוך היד ושנגע בי גבר בפעם הראשונה.
כשנתתי בפעם הראשונה אישור לגבר לגעת בי.
יש לי צמרמורת בכל הגוף כשאני חושבת עליו, הלוואי שהשידוך שיהיה
מסתכלת לכיוון המטבח ובראשי שומעת את עומר שואל "אפשר לנשק אותך" - הלב שלי עומד להתפוצץ בתוך החזה.
זה כואב, לא לראות את עומר יהיה כל כך עוצמתי.
ככה דמיינתי את חיי, עם אהבה כזו.
אני עכשיו יודעת מזו אהבה, אני פתאום מבינה את הרגש הזה שכל החיים היה לי רק בחלומות.
אני עכשיו מבינה מהי תשוקה.
מהי כמיהה.
אני לוקחת דף ועט וכותבת לאסתר, מסבירה לה. כותבת לה שלא תדאג ושלקחתי 100 שקל שיחזרו אליה.
אני מרימה את הפלאפון ומזמינה לעצמי מונית,
הדחף הפנימי שלי לחזור הביתה כל כך חזק.
אני מרגישה שאני צריכה להיות שם, וכמה שיותר מהר.
יותר זה כואב...
אני מכבה את האור וסוגרת את הדלת, אני מניחה מפתח מתחת לשטיח הכניסה. משאירה אותו לאסתר ויונתן.
יורדת במורד המדרגות עד קומת הכניסה ומחכה על המדרכה בכניסת הבניין.
אויר הלילה צונן וקריר, משב רוח נעים מלטף את פניי.
מרחוק אני רואה את השלט הצהוב שבגג המונית.
היא נעצרת לידי, "את הזמנת אותי?"-שאל הנהג.
"כן..." -
נכנסתי למושב האחורי וחגרתי את עצמי, החלה הנסיעה.
המבט שלי נשאר ממוקד בבניין, הגוף שלי כבר לא שם אבל חלק מהלב שלי כן. חלק נכבד מהלב שלי אני משאירה מאחוריי.
המבט שלי נשאר ומתמקד בבניין עד שאני שהוא כבר לא בשדה הראייה שלי.
כרבע שעה נסיעה, 00:15 בלילה, הכבישים ריקים.
מוזיקת גלגלצ ברקע,
שירים שנעשים קצביים יותר ויותר, מזכיר לי את המסיבה,
היום הולדת של עומר .
נעלמתי לעומר.
התנשקנו הלילה, נשיקה ראשונה... הנשיקה הראשונה שלי.
אין בי את היכולת להסביר כמה הרגע הזה היה עוצמתי...
להרגיש את הטעם שלו, לנשום את האוויר שלו.
כל כך מרגש לנשום אוויר של מישהו.
"איפה לעצור לך?''
"הנה תמשיך לבניין הזה... כאן.."
"זה יוצא 70" - אני מוסרת לנהג את השטר של המאה.
"תודה רבה" הוא מחזיר לי את העודף.
"תודה, לילה טוב" .
אני פותחת את דלת המונית ויורדת אל המדרכה
המונית חולפת על פניי ונוסעת.
אני נשארת לעמוד, מביטה בבניין, בשכונה שלי..
אני מרגישה מרוחקת קצת מהמקום הזה, מהבית שלי.
הרגשה שאין לי מקום יציב, אין לי קרקע תחת הרגליים. אין לי בית.
אני מתחילה להתקדם לכיוון הבניין בצעדים קטנים,
אני נכנסת דרך שביל הסתרים שלי שבין שני השיחים הגדולים ותחושת מועקה משתלטת עלי.
רגליי מתחילות לרעוד תחושת לחץ חזק בחזה שגורמת לי כמעט להתכווץ, ממש מתחיל להיגמר לי האוויר .
כל רעש ורחש מהצדדים גורם ללב לדפוק חזק.
אני מסתכלת על הרצפה, הרצפה שזעקתי עליה...
הרצפה שרציתי להיבלע בתוכה,
הרצפה שדמעותי נספגו בה.
הדם שלי נזל על הרצפה הזו.
הציפורניים שלי חרצו בקיר בחוזקה כשהתחננתי לדי.
זאת הייתה טעות, אני רוצה לברוח מפה, לברוח מהמועקה הזאת, אני לא מוכנה להתמודד עם השכונה הזאת, אני לא רוצה לחזור לשגרת חיים הזאת, לשידוך הזה.
לא אהיה מסוגלת יותר להתמסר לשידוך...
רועי צדק, אי אפשר לוותר על רגש שכבר קיים,
ואוו והרגש הזה בוער בי מבפנים כל כך חזק.
כל כך נבהלתי מזה זה גרם לי לברוח...
העוצמה של הרגש שהתפרץ ממני הבהילה אותי כל כך עד שבחרתי לברוח...
הנשיקה עם עומר הפכה את עולמי.
בכלל כל מה שמתחיל לצמוח מזה,
וזה היה לי נעים... זה באמת היה כל כך נעים וחם ומכבד ומחבק...
זה התעלה על כל החלומות שלי.
מה אני עושה עכשיו? אני אעלה הביתה?
לאן אני הולכת? אולי חזרה? ואם אני רוצה לחזור... איך אני עושה את זה? אפילו טלפון אין לי.
הראש שלי רץ בכל כך הרבה קווי מחשבה במקביל
"כן כן מכאן! זו הכניסה הסודית של רחלי..." -אני שומעת את קולה של אחותי. כל כך נבהלתי שהתחלתי לרוץ לתוך הבניין ולעלות במדרגות אפילו בלי להדליק את האור.
אני נעצרת כשאני מגיעה אל מול דלת הבית, שומעת אותם נכנסים בדלת הבניין ומתחילים לעלות אחריי...
"מה תעשי תדפקי בדלת?" - אני חושבת ששמעתי את עומר אומר את זה. אולי דמיינתי.
אבל כל כך התביישתי.
עוד לא חשבתי על כל הדברים, עוד הראש שלי רץ...
ואני פתאום בסיטואציה שדוחקת אותי להחליט,
לפתוח את דלת הבית ולחזור ולשקם את חיי הקודמים
או ללכת עם אחותי ועם הלב שלי.
אני שומעת את פסיעותיהם במדרגות הבניין, כף ידי מונחת על הידית של הדלת אך משהו בי עוצר מלפתוח אותה.
"רחלי!" - עומר צועק כשהוא רואה אותי ישובה על הרצפה נשענת עם גבי לדלת וראשי בין ידיי.
הדמעות שלי לא מצליחות להיעצר והן מתפרצות ממני בלי יכולת שליטה שלי לעצור בעדן.
עומר רוכן לעברי במהירות. "רחלי את בסדר... ?"
הוא ישוב על בירכיו מולי, אסתר עומדת מאחוריו ואחריה מגיע יונתן.
הבכי שפורץ ממני הוא חזק.
עומר:"מה קרה יפה שלי? תדברי איתי..."
אני מתקדמת אליו עם גופי וראשי נשען על כתפו
ידיו מונחות על גבי ועוטפות אותי אליו חזק, בוכה לתוך הכתף שלו מנסה לבלוע את קולות הבכי שלי.
אסתר:"רחלי בואי נצא מכאן!"- היא אומרת בטון לחוץ. אני מבינה אותה אנחנו בבניין הוריינו.
בבניין הזה שכל מה שמתרחש בו ישר עובר בשמועה לכל השכונה.
עומר:"שש אל תלחצי עליה. מה קרה רחלי? בבקשה תדברי אלי..."

ידיו מונחות על גבי ועוטפות אותי אליו חזק, בוכה לתוך הכתף שלו מנסה לבלוע את קולות הבכי שלי.
אסתר:"רחלי בואי נצא מכאן!"- היא אומרת בטון לחוץ. אני מבינה אותה אנחנו בבניין הוריינו.
בבניין הזה שכל מה שמתרחש בו ישר עובר בשמועה לכל השכונה.
עומר:"שש אל תלחצי עליה. מה קרה רחלי? בבקשה תדברי אלי..."
אסתר:"אל תגיד לי לא ללחוץ, מישהו בסוף ישמע אותכם ואז זה הסוף שלנו!"
עומר:"לא מעניין אותי. אתם מוזמנים לרדת למטה, אני נשאר פה עם רחלי"
אסתר:"נו רחלי את באה! ? אם לא אנחנו הולכים! מה שחסר לי זה לראות את אבא"-
יונתן:"בפעם הקודמת שראיתי אותו הוא כמעט הביא לי מכות"-
עומר:"אז לכו!" עומר מרים טיפה את הקול.
לא הייתי מסוגלת לזוז ועומר הרגיש אותי,
הגוף שלי רעד. ידיו תפסו אותי בחוזקה מנסות לעצור את רטט הגוף שלי ואני אחזתי בו כאילו חיי היו תלויים בזה .
עומר הניח זרוע אחת מתחת לרגליים שלי, את השניה מתחת לבית השחי והתרומם.
הייתי נטולת כוחות.
עומר נשק למצחי והחל לרדת במורד המדרגות כשהוא עדיין מחזיק אותי בביטחון.
אסתר:"שיט שיט! מישהו נכנס לבניין שיט!"
יונתן:"לעלות חזרה?"
אסתר:"לקומה האחרונה!"
יונתן:"מה לקומה האחרונה?"
אסתר:"מה לא ברור באסור שיראו אותנו?!" - אסתר זזה בחוסר מנוחה.
הכל קרה כל כך מהר, עלינו למעלה חזרה ובכל המהומה והבילבול לא שמנו לב שדלת הבית נפתחה.
"מה זה הרעש הזה מה אתם עושים פה?" - אני שומעת את קוה של אמי. "אתם יכולים להיות בשקט בבקשה!"-
הרמתי את ראשי מהכתף של עומר, אסתר נעמדה קפואה למראה אמי, גם יונתן קפא.
"אסתר! ? רחלי! ? מה קורה כאן?"- אמרה אימי בטון כועס סוגרת אחריה את דלת הבית.
"תרדי ממנו!" - היא אמרה. בחיים לא שמעתי אותה כל כך כועסת ועצבנית.
"ואת! מה את לבושה ככה... ! ?" היא פונה לאסתר.
"אם אבא שלכן היה פותח את הדלת הוא היה חוטף התקף לב עכשיו..."
מתחת לעינה של אימי ראיתי סימן כחול, כמו מכה כזו.
"אמא מה קרה לך ליד העין?"
אמא:"זה מה שמשנה עכשיו? תראו מה אתן גורמות לי תראו!"
השתתקנו כולנו.
אמא:"מה אתן עושות פה?"
"אמ.. אמ.."
אמא:"אמ.. אמ.. לדבר!" -
"חשבתי לחזור..."
אמא:"אל תחזרי! כמו שאת נראית עדיף שאבא שלך לא יראה אותך!"
"אמרת שתהיי איתנו בקשר, שתבואי לבקר..."
אמא:"ולראות מה נהיה איתכן?! אתן גורמות לנו בושה גדולה שתיכן!"
"אמא!" -לא האמנתי למשמע אוזניי.
אמא:"הצלחת לדרדר אותה? אה אסתר? את גרמת לכל האיפור הזה?"
אסתר שותקת, לא מצליחה להוציא אפילו אות מפיה.
מחניקה את הדמעות.
"סליחה אמא..."
אמא:"עכשיו לכו לפני שהוא יבוא... לכו!"
"אמא מזה הסימן הזה?"
אמא:"אמרתי לכו!" - אמא ניסתה לדבר בטון חלש ולא לצעוק אבל במשפט הזה כמעט והתפרצה לה צעקה.
היא לא רצתה שיראו אותנו.
"מישהו הרביץ לך?" - אני מתקרבת אליה.
אמא:"רחלי... תלכי בת שלי תלכי..." היא מפנה את תשומת ליבה לעומר. "תשמור עליה בשבילי."
עומר מהנהן.
"אמא אני מכירה אותך, מה קורה כאן..."
אמא:"אסור שהוא יראה אתכן זה יהפך גרוע יותר."
"גרוע יותר ממה? אבא עשה לך את זה."
אמא:"אסתר קחי אותה מפה..." - אסתר התקרבה אלי ואחזה בידי, ניסתה למשוך אותי אחורה.
"לא!" צעקתי.
"לא אלך! את תתני לזה להמשיך ככה?"
אמא:"אתן לא צריכות להיות פה... אסור לכן לראות את זה"
אסתר מושכת בי חזק שוב.
"את תתני לאמא שלך לקבל מכות בלי להגיב? אני לא אתן!" אני מסתכלת לאסתר ישירות בעיניים, מתכוונת לכל מילה.
שום דבר לא יזיז אותי מפה עכשיו.
אמא מחזיקה את פניי בידיה:"בת שלי, אני מעריכה את זה אבל בבקשה לכי..."
"לא!"- והתפרצתי לתוך הבית.
הלכתי במהירות לכיוון חדר השינה של הוריי.
מאחוריי אני שומעת בקריאות שמי אבל אני לא מתייחסת ממשיכה להתקדם לעבר החדר ופותחת את הדלת בסערה.
רואה את אבי עם מכנס וציציות על גופו.
"אתה מכה אותה כשהציצית עליך?"
אבי הישוב על המיטה בקושי מבין מה קורה.
"ככה אתה מכה את אישתך?!"
אמא מאחורי:"הוא לא מכה אותי רחלי..."
"אז מה זה בעין שלך?"
אמא:"בטעות מאמי שלי... זה היה בטעות"
"בטעות עפה לך היד ישר לתוך הפנים שלה?!"
אבא:"ילדה בלי בושה גילדתי! איפה הכבוד לאבא שלך הא!
גם אחותך הפרוצה פה?! להזכיר לי איך כשלתי..."
"אתה לא תיגע בה יותר ואתה לא מפחיד אותי!"
אבא:"את תכף תחטפי ממני כזאתי סטירה..." - אבי קם מהמיטה והיתקרב לעברי שידו עולה מעלה.
אמא:"אבי לא!" אימי צועקת ועומדת בינינו.
אבא:"פעם קודמת עצרת אותי, אבל הפעם לא תצליחי!" ומטיח את ידו בראש אימי, היא מתמוטטת על רצפת החדר.
"לא! חולה נפש! אתה לא תיגע בה!" אני הודפת אותו בגופי.
עומר ויונתן התפרצו לחדר,
אבא:"מה זה? מי אתם? תצאו לי עכשיו מהבית..."
אסתר נכנסה בריצה אל עבר אמא.
אסתר:"אמא! אמא את בסדר? אמא!"
אבא:"תצאו עכשיו או שאני קורא למשטרה!"
"אני לא זזה מפה! איך יש לך בושה להרביץ לה?"
אבא:"הייתי צריך לנחש שהכל זו את! תראי אותך עם השמלה הקצרה הזו והחזה שלך בחוץ.. הכל באשמתך!"- הוא צועק על אסתר שבוכה כשאמא בזרועותיה.
אבי נעצר לפתע ומחזיק בחזה, צעקה נפלטה ממנו.
"אבא?" - פניתי אליו.
הוא אוחז בחזה ונשען עלי.
"אבא!" - כמעט לא מחזיק את עצמו על הרגליים.
עומר קופץ ואוחז באבי שכמעט נופל מרגליו.
הוא משכיב אותו על מזרון המיטה ובודק לו את הדופק בצוואר,
הוא מקרב את אוזנו לחזיהו ומקשיב לפעימות הלב,
עומר:"תזמינו אמבולס! מהר! הוא בהתקף לב!

"זאת אשמתי!"
"אני אשמה"
אני זזה על הכיסא אחורה וקדימה בלי הפסקה כשאמא מוחזקת בין זרועותי קוראת תהילים.
"אני בת רעה!"
לצידי אסתר כשהאיפור מרוח על פניה וראשה מוחזק בידיה,
לידה יונתן רגלו מקפצת בלי הפסקה ועומר לצידי השני, יושב לידי ומנסה להרגיע בקולו העדין.
"הזמנו מהר את האמבולס, יהיה בסדר."
"מה עשיתי?!"
אמי בזרועותיי ודמעותיה מרטיבות את חולצתי, גופה זז איתי אחורה וקדימה שוב ושוב.
אמא מגישה לי מתיק הצד שלה ספרון תהילים נוסף
ושתינו מתפללות יחד.
עומר פותח את הפלאפון שלו ונשמע שהוא מתחיל למלמל משהו גם, אני מביטה בו ורואה שהוא מתפלל יחד איתנו.
אמא שלי רואה אותו גם ומלטפת את ידי בחום.
אני מרגישה את אמא שלי, היא מעריכה את זה.
גם אני מעריכה את זה, מאוד.
יונתן מנסה להתקרב לאסתר שהודפת אותו ממנה, היא מרוחקת.
הוא גם פותח את הפלאפון בשביל להצטרף לתפילה אך אסתר מורידה את ידו ומונעת ממנו, מסמנת לו 'לא לעשות את זה'.
אמא:"גם על אבא שלך את לא תתפללי?"
אסתר משלבת ידיה בהפגנתיות ומנגבת דמעה מעיניה.
ראשה מופנה ישר והיא בוהה בנקודה באוויר, לא מגיבה.
מסכנה, היא תמיד מקבלת את כל האש אליה.
כאילו כל הצרות בעולם נופלות על הכתפיים הדקות שלה,
אני רואה שזה קשה לה, אני רואה.
לא הייתי צריכה להתנפל עליו ככה.
לא הייתי צריכה לצעוק עליו כמו שצעקתי,
אולי הוא בכלל לא היה מתעצבן ככה וכל זה היה נמנע.
אם יקרה לו משהו...
אם יקרה לאבא שלי משהו באשמתי, אני לא אסלח לעצמי.
הרופא יצא מהחדר ונעמד מולנו.
אמא:"ד"ר, תגידי לנו מה קורה... אני מתחננת אנחנו יושבים פה כבר מלא זמן"
כולנו מתיישרים בכיסאות בבת אחת. ממתינים בציפיה לתגובת הד"ר.
ד"ר:"הוא במצב יציב עכשיו, אבל רק תדעו שזה היה עניין של 5 דקות שהכריעו את הכף.
הוא יישאר כאן בהתאוששות, אבל אני חייב שתדאגו שהוא שלא יתרגש ולא יתאמץ... הוא צריך להתחזק."
אמא:"ברוך השם, תודה לך ד"ר! תודה!"
ד"ר:"רק את יכולה להיכנס כרגע לחדר, הוא זקוק למנוחה."
הוא אומר לאמא שלי.
אמא:"בסדר, אני אכנס אליו."
"אנחנו נלך עכשיו, אם הוא יראה אותנו זה אולי יגרום לו להתרגש. את תסתדרי כאן לבד? את צריכה שנביא לך משהו?"
אמא:"לא לא, התקשרתי כבר לרבקה היא בבית דואגת לקטנים, תלכו."
"בסדר מאמי שלי"-
אמא:"תודה לך בת שלי, את המתנה של החיים שלי." - אסתר קמה מהכיסא והלכה מאיתנו בהפגנתיות,
יונתן קם: "רק בריאות"- אמא שלי מודה לו עם תנועת ראש. והוא רץ אחרי אסתר.
אמא:"לא שאלתי בכלל, איך קוראים לך?" - היא פונה לעומר.
"קוראים לו עומר"
אמא:"אני מודה לך עומר, בזכותך הוא איתנו..."
עומר:"אין לך על מה להודות לי. רק שיהיה בריא."
אמא:"וכמו שאמרתי קודם, תשמור עליה..."
עומר:"אני מבטיח"
חיבקתי את אמי וחייכתי אל עומר מתוך החיבוק שלה.
אמא:"יש לו עיניים טובות''- היא אומרת- ''אני נכנסת" מבפנים מתרגשת ממה שאמרה,
"אם את צריכה משהו אז כל דבר. לא יקרה יותר שננתק קשר פעם שעברה שלא שמרת איתי על קשר!"
אמא:"בסדר"
"זה לא כל כך הזמן לבקש.. אבל אולי תהיי יותר רגישה עם אסתר
היא עדיין אותה אסתר. היא עדיין אסתר עם הלב הגדול שאת מכירה..."
אמא:"תמסרי לה חיבוק ממני... היא ככה הלכה בעצבים. אני רוצה שכולם יהיו רגועים ושלווים עכשיו, זה רק מה שאני מבקשת."
"תתרכזי עכשיו בך ובאבא... הכל יהיה בסדר"- נשקתי על לחיה והיא נכנסה לתוך חדר ההתאוששות.
עומר ואני התקדמנו לכיוון היציאה מבית החולים,
אסתר עומדת מחוץ לרכב וצועקת על יונתן.
עבר עליה לילה קשה מאוד...
אסתר:"בגללך באנו לפה!" - היא צועקת עלי.
"לא ידעתי שככה זה ייגמר..."
אסתר:"אמרתי לכם לא להרעיש! ביקשתי שנלך מהחדר מדרגות המזוין הזה בשקט, ואת במקום זה, מלאה ברגשות הרחמים שלך... ממש מסכנה קטנה. החסודה הקטנה והטהורה של המשפחה. ומה אני? אה, אני הזונה של המשפחה הזו?! הא?!
ואת.. כולה התאהבת בעומר! מה הפאקינג ביג דיל! ?"-
מונולוג הצרחות של אסתר גרם לי להשתתק במקומי.
לא הצלחתי להוציא הגה.
עומר:"מה את רוצה ממנה?"
אסתר:"גם כן אתה, לפני שלושה שבועות מזיין לי חצי עיר ופתאום מוכן לשמור נגיעה?"
יונתן:"אסתי די..."
אסתר:"גם אתה מגן עליה, עליהם? כל העולם בצד שלה... מה איתי?"
"לא התכוונתי שהדברים יקרו ככה... גם אמרתי לאמא שתפסיק לדבר אלייך ככה"
אסתר:"אוי הקדושה הטובה, גם ביקשת מאמא שלא תדבר אלי ככה... תודה רבה לך באמת."
"מה אני עשיתי לך?" -
אגרופי ידיה קפוצים, גופה זז בחוסר מנוחה.
רמות העצבים שהיא הגיעה אליהם היו מטורפות, בחיים שלי לא ראיתי אותה ככה עצבנית .
אסתר:"למה היית צריכה לעשות את כל הדרמות האלה?"
"לא רציתי לעשות דרמות. מה, אם לא הייתי לא היית נכנסת להגן על אמא?"
אסתר:"בטח, בטח שאני הבת הרעה שלא מגנה על המשפחה שלה... שלא קוראת תהילים על האבא הגוסס שלה שכבר פאקינג חמש שנים מחשיב אותי כמתה. מצטערת שאני לא כזו..."
"לא אמרתי עלייך שום דבר רע אף פעם. למה האש הזאת מופנית אלינו... לכל מי שכן אוהב אותך.
אני, יוני, עומר... כולנו אוהבים אותך, אף אחד מאיתנו לא רוצה שתיפגעי."
אסתר:"אז למה אני מרגישה כל כך רע עכשיו... למה הרגשתי שאני היחידה שלא סופרים, שאני היחידה שמתנהגת לא בסדר,
אפילו אבא קיבל התקף לב איך שנכנסתי לחדר...."
"שום דבר לא באשמתך... אף אחד מאיתנו לא חושב עלייך את הדברים הרעים האלה שאת אומרת."
אסתר קצת נסגרה בתוך עצמה,
היה נדמה שהלופ של העצבים שהיא נכנסה לתוכו כל כך עוצמתי עד שהיא כבר לא מצליחה לשחרר ממנו ולא משנה מה נגיד.
אסתר:"אל תחזרי אלינו הלילה הביתה..."
"מה?"
יונתן:"מה?"
עומר:"מה?" -אמרנו שלושתנו יחד.
"מה את רוצה שאני אעשה... אשן בספסל... ?"
יונתן:"אסתי, תחשבי על זה שניה... את סתם מדברת מתוך עצבים, את תתחרטי על זה."
אסתר:"הכל היה טוב איתנו לפני שהיא חזרה! אתה בעצמך אפילו לא הסתדרת איתה..."
יונתן:"אני מסתדר... אני באמת מבין ומשתדל להתחשב הכי שאני יכול."
"אסתר את לא באמת מתכוונת לזה, נכון?!"
אסתר:"דווקא כן."
עומר:"את לא תהיי ברחוב. את תהיי אצלי."
אסתר:"דווקא מסתדר לך יופי, תחביא תחביא את החיוך שעלה לך על הפנים עומר."
עומר:"תירגעי כבר, תירגעי עם האש שלך לכולם... מה נסגר איתך... את פגועה? תתמודדי! מה את צורחת על כולם כמו ילדה קטנה...
את הופכת אותי לבחור הרע? איך אין לך בושה, את אחותה!
אחותה הגדולה... שמתנהגת כאילו איבדה לגמרי את השפיות... נשבע שאני לא מכיר אותך אסתי..."
יונתן:"בואו כולנו ניכנס למכונית וניסע... נקום מחר חדשים, כולנו נקבל פרופורציות..."
אסתר:"התכוונת אלי? שאני אקבל פרופורציות... ?"
יונתן:"אמרתי כולנו..."
אסתר:"זה נאמר בין השורות..."
יונתן:"הם חוזרים איתנו וזה סופי!"
יונתן לחץ על שלט המכונית והדליק אותה, פתח את דלת הנהג, התיישב בתוכה והתניע.
הוריד את חלון הרכב האחורי-:"תיכנסו!" - כמעט צעק לעברינו מעצבים שגם התחילו להצטבר אצלו.
עומר פתח את הדלת האחורית ונכנס לרכב,
יונתן:"נו! כבר פאקינג ארבע וחצי בבוקר, בואו נגמור עם הסיוט הזה..."
נכנסתי גם למושב האחורי מצידו השני של הרכב.
רק אסתר עדיין עומדת בחוץ מסתכלת עלינו שלובת ידיים.
יונתן:"בחיאת מאמי... תעשי לי טובה, בשבילי... בבקשה די."
אסתר מתחילה ללכת לכיוון היציאה מהחניון.
יונתן נוסע בעקבותיה עם הרכב.
יונתן:"את לא נכנסת?!" -
"לא! אני אסע לבד..."
"די יונתן, תוריד איתנו... אנחנו נסתדר. תיקח אותה ברכב, תחזרו הביתה.."
יונתן:"מה זה הקטע הזה עכשיו..."
"לא יודעת, אבל היא פגועה מאוד ורגישה עכשיו.. צריך לתת לה להירגע. תעצור את הרכב."
יונתן מקשיב לי ועוצר.
עומר יוצא מהרכב ומגיע לפתוח לי את הדלת מהצד שלי.
עומר:"בואי ניסע אלי..."
יצאתי אליו.
יונתן:"סליחה אחי. סליחה רחלי." - אסתר נכנסת לרכב מצידו השני, ליד הנהג.
אסתר:"סע..." - יונתן שם גז ונעלם באופק.
אנחנו יוצאים מהחניון לכיוון הכביש הראשי בשביל לתפוס מונית, תוך זמן קצר הצלחנו לעצור אחת שהסיעה אותנו עד הבניין של עומר.
השמיים מתחילים לקבל גוונים בהירים של זריחה.
הרחשים ברחוב מסמנים על תחילתו של יום חדש.
המשאיות שמובילות מוצרי מזון ומשאית הזבל שמתחילה לעשות את הסיבוב הקבוע בשכונה..
איש מבוגר שיצא עם מכנס קצר לריצה.
אוי, מחר שישי...
איך אעביר שישי עם עומר? הוא חילוני...
איך אגור עם עומר...
מה יהיה...
אנחנו נכנסים בדלת הבית ורואים את הבלאגן,
התוהו ובוהו מהמסיבה שהייתה.
בקבוקי הבירה פזורים על הרצפה, כוסות פלסטיק, מאפרות, מגשי פיצה על הספה.
עומר:"תיכנסי אלי, אני אסדר וארדם פה בספה."
"מה פתאום אני אורחת שלך..."
עומר:"מחר נדאג להתארגנות בחדרים, עבר עליך יום ארוך... תלכי לישון..."
"בסדר. עומר, תודה."
עומר:"אין בעד מה..."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Shir Shir עקוב אחר Shir
שמור סיפור
לסיפור זה 13 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
ליאת סנדרס
ליאת סנדרס
מתי המשך?❤
הגב
דווח
Shira Amsalem
Shira Amsalem
למה את לא מוציאה כמה פרקים ביחד?
הגב
דווח
guest
מחכה להמשךך:)
הגב
דווח
טען עוד 21 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Shir Shir
הזמן לאמר בקול
הזמן לאמר בקול
מאת: Shir Shir
כשאני מבינה
כשאני מבינה
מאת: Shir Shir
להיכנס לך לתחתונים
להיכנס לך לתחתונים
מאת: Shir Shir
דגדוג באצבעות
דגדוג באצבעות
מאת: Shir Shir
מרתק
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
הספר שלי, "מסדרונות" - 5 הפרקים הראשונים לקריאה
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
"אולי תכתוב עליי שיר?"
"אולי תכתוב עליי שיר?"
מאת: moshe shachar
סיפורים אחרונים
אין לי סיכוי ?
אין לי סיכוי ?
מאת: Life is a game you win some you lose some
פרץ געגועים סתמי
פרץ געגועים סתמי
מאת: הלל .
אני מכוערת
אני מכוערת
מאת: No One
רדמילה נוסעת לאודסה
רדמילה נוסעת לאודסה
מאת: רינה זיגדון
מומלצים מהמגזין
GAME OVER עבורה?
GAME OVER עבורה?
מאת: שבורת כנף
על המוכר והזר
על המוכר והזר
מאת: שבורת כנף
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
לאן נעלם הנסיך על הסוס הלבן?
מאת: שבורת כנף
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay