כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

מגע אסור 2

אני:איך קוראים לך? ''רועי, ולך?'' אני: ''רחלי''

בשניה שנשמע קול צועק לעברנו עוזיה שיחרר אותי מאחיזתו והתחיל לברוח,
אני התקפלתי והתיישבתי על הרצפה, חיבקתי את חולצתי הקרועה בשתי ידיי מנסה להסתיר את עצמי, בזמן ששמעתי גבר רץ אחרי עוזיה.
אני לא יודעת כמה זמן ישבתי ככה על הרצפה.. אבל אותו גבר חזר אלי,
''בן זונה, את בסדר?'' הוא הושיט לכיווני יד.
בתגובה אליו התקפלתי לתוך עצמי עוד יותר, והזזתי את גופי הצידה רחוק ממנו.. שלא יגע בי.
אני: ''לא...'' אמרתי.
''אני מצטער, אני לא התכוונתי להפחיד אותך...'' והוא רכן לכיווני, והתיישב עם בירכיו על הרצפה בלי מילים.
''חכי רגע...'' הוא אמר, ספק לי ספק מילמל לעצמו...
הרמתי את הראש מעט כדי לראות לאן הוא הלך, למרות שהייתי משותקת מהסיטואציה הרגיע אותי שיש לידי מישהו שהבריח את עוזיה ממני והפסיק את כל הסיוט הזה.
אלוקים, תודה לך שזה הפסיק, תודה.
ראיתי אותו פותח את מכוניתו ומחפש משהו.. אחרי כמה שניות הבחור חזר ובידו בקבוק מים ושמיכה. רכן לעברי שוב, ''קחי תשתי....'' הוא אמר, והניח את הבקבוק לידי. נראה שהוא ניסה לא להפחיד אותי שוב.
''אני אשאר פה לידך. אל תדאגי.'' הוא הסתכל על ידיי שמשובלות, ושם לב שאני מחזיקה את החולצה הקרועה בין ידי.
''קחי, בגלל זה הבאתי לך שמיכה, תעטפי את עצמך בשמיכה''.
אני:''תסתובב''. הבחור הנהן בראשו והפנה לי את גבו. לקחתי את השמיכה עטפתי את עצמי כמו שהבחור הציע, לקחתי את הבקבוק ושתיתי ממנו.
אני:''אתה יכול להסתובב''.
''בן זונה! איזה בן זונה!''
נבהלתי מהקללות שהוא אמר. ''סליחה אני לא מתכוון להבהיל אותך, אני פשוט לא יכולתי לשלוט בעצמי.. אני, מצטער.''
הוא מצטער... חשבתי לעצמי.. למה שהוא יצטער? הוא עזר לי.. הוא לא צריך להצטער.
אני:''זה בסדר. איך ידעת?''
''את לא זוכרת אותי? אני הייתי מלצר במסעדה שישבתם בה. אני תמיד מחנה פה את האוטו מאחורה.. סיימתי בדיוק את המשמרת שלי, שמעתי אותך אומרת תפסיק, כבר כמעט נסעתי ואז ראיתי אותו קורע לך..... הוא בעלך?''
התחלתי לבכות, בכי שנשפך ממני כמו מים.
''די סליחה סליחה אמרתי משהו לא בסדר?''
הובכתי מאוד שהוא ראה את זה, שמישהו ראה אותי במצב הזה.
אני:''אסור לך לראות אותי ככה.. אני עדיין לא נשואה הוא הארוס שלי, אסור גם לו לראות אותי ככה...''
''שום דבר שאת עשית לא היה לא בסדר, את יודעת את זה נכון?''
''את ילדה בכלל, בת כמה את?''
אני:''18''.
''בן זו..... טוב הבנתי את לא אוהבת שאני מקלל.''
וצץ לי חיוך קטן על השפתיים..
''הצלחתי להוציא ממך חיוך... ?!''
''לא.'' השבתי לו בתקיפות.
''טוב טוב סליחה''
אני:''דיי להתנצל''.
''סליחה.. אופס, לא סליחה''
ושוב חייכתי אליו.. הוא מוציא ממני חיוכים ברגע כזה מי היה מאמין שאפשר. אני יושבת בפינה מעט חשוכה, בבגד קרוע, עם גבר שפגשתי רק עכשיו שהבריח את הארוס שלי שניסה.... אני בכלל לא רוצה לחשוב מה הוא היה ממשיך לעשות אם הבחור הזה לא היה נמצא שם.
אני:איך קוראים לך?
''רועי, ולך?''
אני: ''רחלי''
''את רוצה שאקח אותך הביתה רחלי?''
ופתאום נזכרתי באבא שלי,
שוב התחלתי לבכות בהיסטריה..
רועי:''שוב פעם עשיתי משהו לא בסדר?''
''לא לא אתה, אני לא יכולה להגיע הביתה. אבא שלי...''
רועי:''מה אבא שלך? תספרי לו והוא יהרוג אותו. אם אבא שלי זכרונו לברכה היה יודע שקרה דבר כזה לאחותי, אותו אדם לא היה יוצא מזה בחיים.''
אני:''זה לא אבא שלי. זה שידוך אתה מבין.''
רועי''לא''
אני:'' מה לא, זה שידוך, החלום של אבא זה שאני אתארס אליו.. אני לא יכולה לעשות לו את זה...''
רועי:''את לא רצינית... את לא יכולה לעשות את זה לעצמך לא לאבא שלך!''
אני:''אבל אמא שלי אמרה שזה ישתפר ושנלמד להכיר אחד את השני.. ושהוא יכבד אותי במשך הזמן, היא אמרה לי שיהיה בסדר.''
רועי:''רחלי, אם ככה הוא מתנהג ואתם רק מאורסים.... אני לא רוצה להמשיך ולתאר לך איך זה ירגיש שתהיו נשואים.''
אני:'' עזוב רועי, אתה לא מבין את המקום שלי. אני בכלל לא אמורה להחליט. הוא הבן אדם היחיד שמוכן לקחת אותי.. ואני לא יודעת למה אני מספרת לך את כל המורכבות הזו ומשתפת אותך.. זה לא שתבין....''
רועי:''אולי אני לא מהעולם שלך... אבל אני באמת לא מבין איך הוא הבן אדם היחיד שמוכן לקחת אותך? ומה זה בכלל לקחת? את לא סחורה.... ''
אני: אני לא סחורה! אף אחד לא מתייחס אלי כמו סחורה! אבא שלי ואמא שלי רוצים בשבילי רק טוב.
הם רוצים בשבילי בית, ומשפחה...'' אמרתי לו בטון עצבני. כאילו יפה שהוא עוזר לי והכל אבל מה הוא שופט אותי... או את ההורים שלי... או את הדת שלי..
רועי:''לא רציתי להרגיז אותך.. אני רק מנסה להגיד שלא מגיע לך היחס הזה''
אני: ''טוב, אין לי מה לעשות ואין לי לאן ללכת עכשיו חוץ מהביתה..''
רועי:'' בואי אני אקח אותך....''
אני:''אסור לי''
רועי:''את לא סומכת עלי? אני לא מתכוון לתת לך ליסוע באוטובוס ככה...''
את האמת שמאוד סמכתי עליו, רועי נתן לי תחושת ביטחון כמו שלא הרגשתי, ולמרות שאסור לי אני מתלבטת, ואני בטח שלא יכולה לעלות ככה כמו שאני עם חולצה קרועה לאוטובוס... איך זה ייראה בפני אחרים.
אני:'' טוב, אבל אסור שיראו אותי איתך... אני לא יכולה להרשות לעצמי שיראו אותי ככה....''
רועי:''איך את עדיין מרגישה מובכת ממשהו שמישהו אחר עשה לא בסדר.. איך את יכולה להאשים את עצמך בכלל?''
לא ידעתי מה לענות לו על זה, אבל בתוך תוכי הרגשתי כן אשמה. אשמה על הכל. אשמה על מה שעברתי עם עוזיה, אשמה שאני עוד שניה אהיה עם גבר זר בתוך הרכב שלו, כשאני עם בגדים קרועים. ביקשתי מאלוקים שיסלח לי.

הסברתי לו את הדרך, הובלתי אותו אל רחוב אחד מאוחרי הבניין שלי כי משם אני יודעת שאני יכולה להיכנס מכניסה אחורית של הבניין ולא דרך הכניסה הראשית, כדי שלא יקרה מצב ומישהו מהשכנים יראה אותי ככה.
אני:''זה כאן משמאל, אתה יכול לעצור''
רועי:''רחלי, יהיה בסדר. אני שמח שהייתי שם ויכלתי לעזור''
אני: ''לא אמרתי לך בכלל, תודה.''
רועי:''אין על מה''.
אני:''תסתובב'' ורועי הפנה שוב את גבו,
הורדתי מעלי את השמיכה שלו והחזקתי ביד אחת את חלקי החולצה הקרועה.
''אל תסתובב עדיין, אני מתביישת שתראה אותי ככה. תודה רועי''
ויצאתי מהרכב.
סגרתי את הדלת של הרכב שלו, והחזקתי את חולצתי בשתי ידיי.
נשמתי נשימה ארוכה והתחלתי לרוץ לכיוון הבית, עולה במעלה המדרגות ומתפללת שאבא ואמא לא יהיו בדיוק בסלון.
כי אני לא יודעת מה אני אגיד להם.
אבא שלי בטח יכעס עלי מאוד אם אספר לו מה היה.. אני לא יכולה לעשות לו את זה.
אני מתנשפת בכבודות מחוץ לדלת,
עוצמת עיניים ומתפללת..
לוחשת לעצמי,
שלוש,
ארבע,
ו... אני פותחת את הדלת...
שלוש,
ארבע... ו..
פתחתי את הדלת, במזל אף אחד לא היה בסלון.
רצתי מהר לכיוון החדר שלי רק מתפללת שאף אחד לא ישים לב שאני בבית..
רציתי להיכנס כמה שיותר מהר לחדר ולהחליף את החולצה הקרועה שלי. שאף אחד לא ידע מה קרה. אני בכלל לא רוצה לחשוב מה יקרה לי אם יידעו, זאת תהיה בושה גדולה עבורי.
נכנסתי לחדר,
אביה:"רחלי!"
נבהלתי ממנה, נעצרתי קפואה במקום.
אביה:"מה קרה לחולצה שלך?" אני מסתכלת על לכיוון חולצתי ומחזירה את מבטי לאביה,
אני:"אממ, את לא מבינה, את יודעת שהייתי היום בפגישה עם עוזיה.. אז כשסיימנו את הפגישה אני הלכתי לכיוון האוטובוס ובטעות נפלתי מאבן שהייתה בולטת מהמדרכה..." אומרת לה ואני בשוק מעצמי, אני לא מאמינה שהצלחתי למצוא תירוץ.
אביה:" אז איך נקרעה לך החולצה?".
נלחצתי לרגע.
אני:"נפלתי על שיח".
ומנסה לסיים את השיחה הזו כמה שיותר מהר, אני לא רגילה לשקר והסיטואציה הלחיצה אותי.
''טוב אביוש אני חייבת להתקלח.'' אמרתי לה בזמן שאני שולפת במהירות את החולצה הראשונה שהיד שלי תפסה.
אביה אחותי היא בת שתיים עשרה היא עדיין לא יכולה לשמור על סוד מההורים..
גם לא רציתי להעמיד אותה במצב הזה. עדיף לי לא לספר על זה, שאף אחד לא ידע.
נכנסתי לחדר המקלחת, התחלתי לקרצף את הגוף שלי במהירות.
הרגשתי את הצורך לנקות את היום הזה מעליי.. את המגע של עוזיה, שלא מרפה ממני.
אני לא מצליחה להוציא את התמונה שלו מהראש שלי, איך הוא התנהג בכל כך אכזריות כלפי,
בקרירות רוחו ומבט ריקני בעיניים.
אז אני מקרצפת אותו מעליי.. מגרדת חזק חזק.. מאיזור הצוואר והחזה, האיזורים שהוא נגע בהם מקווה שהמקלחת גם תשטוף את הזכרונות שלי.
אני כבר שעה בחדר המקלחת, אני כבר לא באמת מתרחצת אני רק יושבת על רצפת האמבטיה הקרירה ולא מצליחה להתאפס. אני אומרת לעצמי, רחלי תתנהגי כאילו זה לא היה, תשכחי ממה שהיה תעברי האלה.
לרגע אחד תמונה של עוזיה קופצת לראשי וברגע אחר רועי. אלוקים תודה שהוא היה שם.
מילותיו לא מפסיקות להדהד בתוך ראשי, המילים שלו כשהוא ניסה לשכנע אותי לחשוב על עצמי ועל איך ייראו החיים שלי אם אשאר עם גבר כזה
"רחלי?"
נשמע קול מאחורי דלת האמבטיה.
אני:"כן"
אמא:"כשתסיימתי את המקלחת בואי תדברי איתי. יש לי משהו לספר לך.
ניסיתי להתארגן כמה שיותר מהר, לשדר כאילו הכל טוב, הכל כרגיל.
איך אני אצליח לא לספר לאמא על מה שקרה לי עכשיו. איך אני אצליח להחזיק בבטן,
ויותר מזה.. איך אני אצליח להמשיך עם האירוסין האלה לעוזיה.
האם אי פעם תעבור התמונה שלו מראשי?
האם, פעם אני אצליח לא לקבל צמרמות כשאני מדמיינת את מה שעברתי,
האם אי פעם זה יהיה מאחורי... ?
איך אני יוכל להתחתן בכלל עם מישהו שאפילו את הפרצוף שלו אני לא יכולה לדמיין....
''רחלי, איך אני שמחה!'' נשמע קולה של אמא מהסלון עוד לפני שהגעתי..
אני:''על מה את מדברת?''
אמא:'' אני גאה בך בת שלי!'' אמרה כשהגעתי אליה עם מבט מופתע וסקרן.
אמא:''עוזיה התקשר לאבא, כשסיימתם את הפגישה האחרונה.. איך הוא התלהב ממך רחלי...''
נהייתי סיד... אמא שלי לא הפסיקה לדבר ולדבר היא הייתה בהתלהבות, ואני לא יכולתי לשמוע אותה.. התנתקתי לחלוטין, כאילו הייתי בעולם אחר.
איך הוא מסוגל להתקשר לאבא שלי ולדבר איתו אחרי מה שקרה?
איך הוא מסוגל בכלל לדבר לאבא שלי.... ?
ידעתי שאני אצטרך להתמודד עם המצב הזה, אבל לא חשבתי שכל כך מהר ולא חשבתי שבצורה כזו..
ובין המילים שלה למחשבות שלי שמעתי ''הוא מגיע מחר''
אני:''מה מחר? לאן?''
אמא:''מה לאן מה נהיית מבולבלת, לא הקשבת לי?''הוא מגיע מחר וקובעים תאריך.
רציתי לצעוק, לצעוק חזק.
רציתי לספר הכל לאמא שלי.
אני:''אמא, אני צריכה לספר לך משהו..'' אמרתי לה.
אמא:'' כן מלאך שלי..''
עמד לי על קצה הלשון... ולא הצלחתי להגיד כלום..
ראיתי את החיוך של אמא כמה היא מאושרת,
אמא:''מה קרה? למה את שותקת ככה? קרה משהו?''
אני:''כן... אבל אני לא יודעת איך להגיד לך...''
אמא:''את יכולה להגיד לי כל דבר, אני פה בשבילך. רק תדעי, שאבא מאושר אז אל תדאגי מאבא''.
אני:''באמת? אבא מאושר?''
אמא: ''מאוד, באמת הוא מאוד גאה בך!''
אני:''..... מ... אה... את זוכרת את החולצה תכלת שלי שיצאתי איתה היום? עם הכפתורים?''
אמא: '' כן...''
אני: ''אז... היא נקרעה לי..'' לא הצלחתי להגיד לה. כשהיא אמרה לי שאבא מאושר לא יכלתי להמשיך לספר.
אמא: ''... מזה את מודאגת תביאי אותה אני אתפור לך!''
אני:'' אני אראה לך אותה, היא ממש נקרעה..''
אמא:''תביאי לי לראות שניה..''
קמתי מהספה ליד אמא והלכתי לחדר, החזקתי שוב בחולצה שלי, שהייתה עלי.
החולצה שמזכירה לי את הגרוע מכל.
אני הולכת חזרה לסלון, מגישה לאמא את החולצה.
אמא יושבת מולי, מחזיקה אותה בשתי ידייה כדי לראות את הנזק.
אני במתח, ציפורני כסוסות לחלוטין.
אחרי מספר שניות שהרגישו לי כמו נצח,
אמא:''אני יכולה לתפור אותה.. אני מחר אעשה את זה בשבילך.. לפני שבת בעזרת השם היא כבר תהיה מוכנה..''
היא אמרה את זה והרגשתי מחנק,
הבאתי לה את החולצה כדי שתשאל אותי..
רציתי שהיא לא תאמין שזה מנפילה, רציתי שהיא לא תאמין שחולצה יכולה להיקרע ככה בצורה כזו מכלום.
אבל זה לא קרה והסוד שלי עדיין שמור אצלי..
אמא:''טוב יפה שלי אני אלך כבר למיטה אני מאוד עייפה. לילה טוב מלאך שלי''
היא הולכת והבכי משתחרר ממני, בכי ללא קול כדי שאף אחד לא ישמע.
זהו, אני לא יכולה לעשות יותר שום דבר..
אני במקום שאני כבר לא יכולה לצאת ממנו, אין לי לאן לברוח והכל רק נסגר עלי יותר ויותר.
מחר עוזיה מגיע לכאן, לבית שלי, הולך לשבת איתי עם אבא שלי ועם אמא שלי באותו החדר.
הוא הולך להתנהג כאילו כלום לא קרה.
אני לא בטוחה שאני יכולה לעמוד בזה.
אני חייבת לדבר עם מישהו, הבן אדם היחיד שאני יכולה לפתוח איתו את כל הסיפור הזה זו אחותי, אני חושבת לעצמי. רק היא תוכל להבין אותי ולקבל אותי.
רק איתה אני לא אפחד להגיד רק איתה אני לא אתבייש במעשה שנעשה..
אני לוקחת את הפלאפון, פלאפון שכמעט אני לא מתשמשת בו, הרי פלאפון זה תועבה.
''אסתר'', אני מחייגת...
כל כך הרבה זמן לא דיברתי איתה.
מאז אותו יום שהיא הכלה מהבית כשבחרה בבן הזוג שלה. אני זוכרת את אותו היום, את הצעקות של אבי, אני זוכרת את הבכי של אמא, את הבכי של אסתר, אני זוכרת איך הוא צעק עליה ''את לא הבת שלי יותר אם את מחליטה להישאר איתו, תצאי מהבית שלי!''
קול נשמע מהפלאפון,
אסתר: ''הלו''
אני:''אסתר?'' אמרתיי בקול מאוד חלש.
אסתר:'' הלו, מי זה?''
אני:''אסתר זאת אני, רחלי....''
אני:''אסתר, זאת אני רחלי..''
בקו נהייתה דממה, אסתר השתתקה לחלוטין.
אני:''אסתר? את שם?''
אסתר:''כן''
אני:''את לא מדברת''
אסתר:''אני מופתעת, אין לי מה להגיד.''
שתקנו שתינו שוב,
אני:''אני צריכה אותך אסתר, ממש צריכה אותך. לא היה לי למי לפנות''
אסתר:''את לא דיברת איתי שנתיים''.
אני:''אני יודעת, אבא...''
אסתר:''רחלי, את אחותי. אני חשבתי שלא תתנתקי ממני. אני נפגעתי ממך רחלי.''
אני:''אני מצטערת מאוד אסתרי, אבל את יודעת שלא יכלתי לעשות משהו מאחורי הגב של אבא....''
אסתר:''חשבתי שתהיי יותר בוגרת מזה, ושלא תבטלי את אחותך כאילו לא הייתה אף פעם.
אני גידלתי אותך רחלי. אני סיפרת לך את ידעת הכל על יוני,
אני זוכרת את היום הזה שהלכתי רחלי, זה היה היום הרע ביותר בחיי.
אבא השתגע, בחיים שלי לא ראיתי אותו ככה.. אמא בכתה מצער וניסתה להרגיע אותי ואותו, אני התחננתי רק שיקשיב לי. אני נפגעתי רחלי''
אני:''אסתר, גם לי לא היה פשוט להתנתק ממך.
לא הייתה לי ברירה, התחילו עלי חרם בגלל זה, ההורים של החברות הכי טובות שלי לא הסכימו שנהיה יותר בקשר, נשארתי לבד. לא רעיה, לא אפרת, לא מיכל... אף אחת..
שמה של אמא נהרס בשכונה, כבר לא העריכו אותה כמו פעם.
אני לא מאשימה אותך, אבל לא הייתה לי ברירה.
אסתר את חייבת להבין גם אותי.

אני:''אסתרי, אני חייבת אותך בבקשה. תשימי את כל מה שהיה בנינו בצד, בואי נפתח דף חדש אני ואת, אני מבטיחה לך שלא משנה מה יקרה.. אני אף פעם לא אתנתק ממך שוב.''
אסתר:''את אחותי, ברור שתדברי איתי כשאת צריכה...''
נשמע קול של דלת שנפתחה מכיוון המסדרון, שמעתי את תנועותי של אבא. ברגע הפסקתי לדבר.
אסתר בקו השני מחכה שאני אגיב לה ''רחלי? .... רחלי?''
אני:''אבא....'' לחשתי לה לתוך הפלאפון שידי מכסה את פי כדי לשמור על כמה שיותר שקט.
אני יושבת בסלון, אבא לוחץ על מתג האור שבמטבח שמאיר לכיווני וחושף אותי שם.
אבא:''רחלי! מה את עושה פה, הבהלת אותי.. ?'' הכנסתי את היד מאחורי הכרית, מכסה את הפלאפון כדי שלא ישאל שאלות.
אני:''סליחה אבא, לא נרדמתי..''
אני רואה אותו פותח את המקרר מוציא בקבוק מים, ושופך לתוך כוס חד פעמית.
אבא:''רוצה מים? הייתי צמא....''
אני:''לא אבא תודה.... לילה טוב''
אבא:''לילה טוב...'' ואבא שלי התחיל ללכת חזרה לכיוון חדר השינה שלו..
מהר חזרתי והרמתי את הפלאפון ממתחת לכרית, ''אסתר.. אסתר'' עדיין בקול לוחש..
''אהה... ! רציתי להגיד לך שאני גאה בך'' קולו של אבי נשמע וגורם לי לקפוץ מבהלה...
מבטו התחלף מחיוך שמח למבט מבולבל ושואל.. הוא ראה אותי אוחזת בפלאפון..
''עם מי את מדברת בשעות כאלה רחלי.... ?''
אני:''רעיה....'' שלפתי במהירות..
כמה אני חוטאת ביום אחד, אני מקווה שאלוקים מבין אותי שם למעלה.
אבא:''ילדה טובה רעיה, אני שמח שחזרתן לקשר.. את רואה איך הכל מסתדר... את רואה איך הכל מסתדר שמקשיבים לאבא שלך. אחותך לא עשתה את זה ותראי מה יצא ממנה... ''
מקווה בתוך ליבי שאסתר לא שמעה את השיחה בצידו השני של הקו, מתפללת שהיא לא שמעה את אבי מדבר עליה.
אבא:''טוב ילדה יקרה שלי, אל תלכי לישון מאוחר.. מחר עוזיה מגיע בעזרת השם! יום גדול!''
אני:''בעזרת השם אבא....'''
אבא הלך ואני מקרבת את האוזן שלי לפלאפון, אני שומעת את קולה הבוכה והחנוק של אחותי,
אני שומעת על הקול שלה שהיא מנסה להסתיר ולעצור את הדמעות שלא מצליחות לחדול מלרדת...
אני:''אסתרי... אני מצטערת ששמעת את זה....''
אסתר:'' זה לא אשמתך, פשוט קיוויתי שדעתו קצת השתנתה לגבי.... טעיתי..''
אני:''אנחנו לא יכולות להמשיך ככה את השיחה, זה נהיה מסוכן מידי, עוד יעלו עלינו הלילה.''
אסתר:''את רוצה לדבר איתי מחר ושנקבע לשבת?''
אני:'' לא!''
אסתר:'' מה קרה, מה נלחצת... ?''
אני:''מחר זה מאוחר מידי...''
אסתר:''היום? איך תצאי מהבית...''
אני: אני אתגנב, אין לי ברירה אסתר אני חייבת לדבר איתך אני חייבת לעשות משהו.'
אסתר:''רחלי, אין לי רכב היום, אני לא יודעת מה להגיד לך.. אני לא יודעת איך אני אגיע אליך..''
אני:''אסתרי, את לא מבינה כמה זה דחוף!'' והיא התחילה לשמוע שהקול שלי נהיה חנוק מרגע לרגע בשיחה..
אסתר:''רחלי את מתחילה להדאיג אותי מאוד! מה קרה?''
אני:'' אסתרי בבקשה. מחר הוא מגיע! אני לא יודעת מה לעשות..'' בשלב הזה של השיחה אני כבר לגמרי בוכה.. אני בקושי מצליחה לנשום סדיר.
אסתר:''מי מגיע? מה? רחלי, אני לא מבינה מילה ממה שאת אומרת.. חיים שלי אני לא מבינה אותך עם הבכי הזה...''
אני:''מחר קבעו פגישה לקראת החתונה שלי בבית, איתי עם אבא ועם אמא.
אני לא יכולה לעשות את זה אסתרי''
אסתר:''את נלחצת מכל עניין החתונה.. ? בואי אני אעשה לך שיחת בנות, נשב אני אסביר לך..
זה לא כל כך מפחיד.''
אני:''הנה גם את לא מבינה! לא מפחיד אותי החתונה. מי שמפחיד אותי זה מי שמיועד להיות בעלי......
הייתה לנו פגישה אחרונה לפני האירוסין, והוא התחיל לגעת בי....''
אסתר:''מה לגעת בך מה הוא עשה? טוב יפה שלי תירגעי.. תתכונני לצאת מהבית שאני אתקשר אליך אני אבוא לקחת אותך עם יוני''
אני:''טוב אסתרי תודה שאת ככה עוזרת לי, לא היה לי למי לפנות...''
אסתר:''טוב מאוד שאת פונה אלי אני פה! אל תתייחסי למה שנאמר בהתחלת השיחה,
אני פה בשבילך לכל דבר''.
השיחה נותקה,
אני יושבת בספה בסלון, ובוכה בוכה בכי של שחרור.. בכי של התנקות..
כבר שעתיים שאני נטרפת עם עצמי.. זה יום כל כך ארוך, ב20:00 הייתי במסעדה עם עוזיה,
סיימנו את הארוחה אחרי בערך שעה ומשהו, הפגישות בנינו תמיד היו קצרות בגלל שכל כך לא אהבתי להיות בחברתו, הוא כל פעם היה מתנהג ומדבר בגסות, מדבר בגסות למלצר, מדבר בגסות לנהג האוטובוס.
עד שבפעם האחרונה הוא גם היה גס רוח כלפי וזה חצה גבול, גבול אדום גבול שאסור לחצות..
הוא נגע בי, הוא נגע בי בידייו המטונפות והמגעילות, ופרצופו הקר והאדישות לבכי שלי ולסבל שחוייתי..
הייתי חסרת אונים מולו.
ואז רועי מלאך הוא המלאך השומר שנשלח על מנת להגן עלי,
הוא קצת ריכך את המכה הקשה, בלעדיו אני לא יודעת מה הייתי עושה.
וכל כך הרבה שקרים שסיפרתי שהגעתי הביתה,
השקרים לאחותי הקטנה אביה, השקרים לאמא ואבא שלי,
והנקודה ששברה אותי השיחה עם אסתר, שגרמה להכל להתפרץ החוצה...
צליל הודעה נשמע מהפלאפון.
''אסתר''- אני בדרך אליך כבר. 10 דק' אנחנו אצלך....''
לא ידעתי מה לעשות,
לקחתי רק זוג מפתחות שיהיה לי איך להיכנס חזרה הביתה.
אני עומדת עכשיו לצאת מהבית באמצע הלילה, השעה עכשיו 00:24, אני חוששת שישימו לב שאני לא בחדר.
אני נכנסת בעדינות לחדר השינה שלי, מנסה לא להעיר בפעם השלישית היום את אחותי אביה,
כי הפעם לא יהיה לי תירוץ...
ניסיתי לסדר את הכרית ואת השמיכה בצורה שתיראה כאילו שאני ישנה מתחת לשמיכה.
עוד הודעת אסמס
''אסתר''בקושי נשמתי, ירדתי במורד המדרגות לכיוון החניה.
הסתכלתי למחוץ לבניין מתוך חלון קטנטן שהיה בקיר חדר המדרגות, רציתי לראות מאיזה צד של הבניין לצאת,
הדופק שלי היה גבוה ורמת הלחץ שלי היא בשיאה.
אני לא רוצה שיראו אותי כאן.
ראיתי רכב עומד בשולי הכביש עם אורות מהבהבים, זה הם.
הם ביציאה האחורית של הבניין.
אני בזריזות ובשקט יורדת לקומת הכניסה של הבניין.
פתחתי את דלת הבניין והצצתי לצדדים, השטח פנוי.
מאחורי הבניין שלי יש שיחים שמגדרים את סביב הבניין,
בשביל לעבור לצד השני של הרחוב אני צריכה להיכנס בין שני שיחים שאני מכירה ויודעת שיש בינהם מרווח.
כשהייתי קטנה היינו יורדים לשחק בגינה, ותמיד שהיו משחקים מחבואים הייתי מגיעה לפינה הזו בין שני השיחים ומתחבאת שם עד שהייתי שומעת שמצאו את כולם חוץ ממני, הייתי מתקדמת בזהירות לכיוון מי שעומד מחכה שהוא קצת יתרחק מהעץ שהוא ספר עליו, כשהוא היה מתרחק הייתי רצה במהירות לכיוון העץ וצועקת בקול, אחת שתיים שלוש!
ככה בדיוק הרגשתי באותו רגע, כמו אותה ילדה ששיחקה מחבואים, עם אותה רצינות ואותו ריכוז.
הזדחלתי בין שני השיחים והגעתי לרחוב המקביל, הרכב החנה בצידו השני של הכביש.
אסתר ראתה אותי, היא פתחה את דלת הרכב במהירות
ואני התחלתי לרוץ אליה, נפגשנו שתינו בחיבוק ענקי.
חיבוק ששיחרר אצלי ואצלה דמעות,
"רחלי קטנה שלי..." אסתר אמרה לי כשהיא נגבה את פני מדמעות.
"אל תבכי אסתר" אמרתי לה וניגבתי גם אני את דמעותיה מעינייה הירוקות הגדולות.
אסתר: "התגעגעתי אליך"

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

. . עקוב אחר .
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
איזה כיףף!! איך התגעגעתי לסיפור שלךך!! ולעומר ורחלי חיפשת אותו מלא! כיף שחזרת את כותבת מדהים! ❤️
הגב
דווח
. .
. .
תודה רבהה, גם אני התגעגעי אליהם❤
הגב
דווח
Yasmin Ilgaev
Yasmin Ilgaev
את לא מבינה איך התגעגעתי לזה!!!
מכורה לכתיבה שלך מדהימה שלי⁦❤️⁩
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
. .
מגע אסור 31  (פרקים חדשים)
מגע אסור 31 (פרקים חדשים)
מאת: . .
יש לי משחק חדש ללמד אותך
יש לי משחק חדש ללמד אותך
מאת: . .
מגע אסור 29
מגע אסור 29
מאת: . .
השקט הזה ימשיך לנצח
השקט הזה ימשיך לנצח
מאת: . .
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אני חיה בסרט
אני חיה בסרט
מאת: Liel Shmuel
אני לא סטוקרית
אני לא סטוקרית
מאת: Mia N
שהכל נהיה בדברו 2
שהכל נהיה בדברו 2
מאת: שיר פיליבה
ההתנגשות הסופית חלק2
ההתנגשות הסופית חלק2
מאת: Miss D
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Elchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה