כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 19

ושוב פעם אני קופצת למסקנות ומרגישה חרא

פרק 19: הסברים

בסרטים הייתי מתעוררת כשליאם נכנס לחדר עם פרחים ובלונים. הייתי קמה לחבק ולנשק אותו או עוברת לשבת עליו, היינו מחליפים רוק בשפע. כמות האהבה בחדר הייתה מספיקה כדי שאולי אפילו ארגיש טוב יותר ואלך הביתה מוקדם מהצפוי. במציאות אני מקבלת בלונים, וגם חיבוק מוחץ, אבל מנועה אחותי הקטנה כשמגיעה לחדר עם ההורים.
אני קצת מאוכזבת לדעת שליאם מציית להודעה ששלחתי לו ובאמת לא מגיע. אני נותנת מבט חטוף בשעון שבנייד שלי ומגלה שכמעט שש. הוא בטח נפגש עם מאיה עכשיו. הוא בטוח איתה עכשיו. אם הוא לא נלחם על הקשר שלנו, אולי באמת עדיף שאשאר לבד. ואם כבר לציית, אני מצווה על המוח להפסיק לחשוב ולחזור אל נועה שאוספת את השיער שלי לצמה. יש לה קטע כזה עכשיו כשלימדו אותה איך עושים שהיא חייבת להדגים ולבצע על כל מי שיש לו שיער ארוך.
"לא היית צריכה להביא לי בלונים. תודה, הם יפים." אני מסלסלת את החוט של הזר סביב אחת האצבעות. יש כאן בלון עגול עם הכיתוב GET WELL ודובי עם רגל שבורה (תודה לאל שלא שברתי רגל), לבבות, סמיילים ועוד כמה "פשוטים" צבעוניים. הם דווקא עושים לי טיפה שמח בלב.
"נועה התעקשה שנעצור בדרך בחנות הפרחים שליד הבית והיא תכין לך אחד לבד מדמי הכיס שלה." אמא מחויכת מאוזן לאוזן.
אני מרצינה. אבא מבחין בכך וממהר להגיב, "כמובן שלא נתנו לה. אמרנו לה ששלושים שקלים יספיקו ואנחנו נשלים את השאר."
"אמא אמרה שאפשר יהיה להזמין לפה פיצה כי את אוכלת עכשיו." נועה קושרת את הצמה הלא ממש מדויקת שלה באחת מהגומיות שיש לה בתיק התסרוקות שאמא קנתה לה. "ואני רוצה פיצה עם זיתים."
"הבטחתי ואני מקיים." אבא ונועה יוצאים מהחדר כשהוא מחייג ומראה לה את המספר של פיצה האט.
"התקלחת?" אמא שואלת. "כולנו התקלחנו בכוונה מוקדם כדי שנבוא להיות איתך ולעזור לך."
"אני חושבת שאסתדר לבד. יש במקלחת מעקה גם אם אחטוף סחרחורת. הבאת לי את הכפכפים?" אני נגעלת ממחשבה על רצפת מקלחת שמי יודע כמה אנשים דרכו עליה.
אמא מוציאה משקית של אחד ממותגי הבגדים את ההוואינס עם החתולים שלי. "הדבר הראשון שהכנסתי לתיק." היא נראית דרוכה, כאילו רוצה לשאול משהו ולא נעים לה.
"על מה את חושבת?" אני שואלת תוך כדי שאני קמה מהמיטה ולראשונה אין לי שום סחרחורת.
"איפה חבר שלך?" הטון של אמא מרגיז אותי ממש.
"לא יודעת." אני ניגשת אל השקית עם ההלבשה התחתונה שההורים הביאו לי בבוקר כשהגיעו לכאן לראשונה. לצערי, אני חייבת להישאר עם הכותונת המכוערת של בית החולים ועם צמיד הפלסטיק המזורגג.
"יש לך חדר משלך אני רואה." אמא פוזלת אל המיטה המסודרת כעת שבאמת עדיין לא נתפסה.
"שיישאר ככה עד מחר. שמחר יגיע כבר, אני רוצה הביתה." אני פותחת את דלת המקלחת וממהרת לשטוף ידיים. בטח היא מפוצצת חיידקים.

משולש פיצה ועוד טיפה מאחד נוסף מספיקים לי. איפה עופרי שדופקת חצי מגש ולפעמים חמישה משולשים כשהיא יושבת עם יובל בפיצרייה שליד הבית שלו כשאין להם כוח לבשל? שאלה רטורית. היא לא נמצאת כבר. ועכשיו עופרי, כלומר אני, שונאת לדבר על עצמי בגוף שלישי, בבית חולים.
אמא, אבא ונועה עוזבים לקראת שמונה וחצי (גם כשהשעה הייתה שבע, ליאם לא הופיע), כששעת הביקור חרגה כבר מהזמן המותר ומשום שקיבלתי חדר לבד עוד הרשו להם להישאר. רבע שעה לאחר מכן, שאני מסדרת מחדש את המיטה שלי, אני עוברת לצפות בחדשות כמו זקנה אמיתית. אני לא רוצה להירדם מהר כל-כך, כי לא בא לי לקום על הבוקר, ולכן מזפזפת בערוצים המועטים שיש כאן. יאי! פרק של בובספוג. אני על סף ניתוק האוזניות מהנייד כדי שיהיה לי קול בטלוויזיה כשלפתע הנייד שלי מצלצל. זו עדי.
"נעלמת לי," היא אומרת ישר כשאני עונה ומוסיפה, "איך היה?"
רגע, היא לא דיברה עם אמא? "את לא יודעת?"
"מה?"
כן, היא לא יודעת. אני משלימה לה הכל. את ההליכה לתחנת האוטובוס, הנסיעה, ההמתנה לליאם שרץ, אכילת הפיצה תוך כדי שמאיה בוהה בי, הליווי שלה לתחנת האוטובוס והסוף המר בו פגע בי אופנוע מפני שהוא התעקש לקצר דרכים ולא חשב עלי. אה כן, ואיך אפשר בלי לסיים בביקור המוצלח שלו כאן? אני לא רוצה להגיד שהייה, כי הוא באמת היה כאן בלית ברירה.
"איזה מניאק."
שתי המילים של עדי תואמות את ההרגשה שלי. אני משנה תנוחה בכך שאני מסדרת את שתי הכריות מאחוריי ומעלה טיפה את המיטה. יותר טוב. "עכשיו את בצד שלי?" אני מרשה לעצמי לחייך. זה חתיכת הישג, להתחשב בכך שהיא הצדיקה אותו בכל הזמנות.
שמחתי הייתה לאיד. "תשמעי, חייבים להיות הסברים הגיוניים לכל זה." אני מצפה ממנה שתרחיב מה ההסברים, אבל היא שותקת.
"אני כבר לא רוצה לשמוע ממנו או לדעת עליו ועל ה... הסברים את קוראת לזה? זה פשוט גובל בגועל. רחמים, רחמים, אבל כמה אפשר? בטח שמיקה ברחה."
"מי?"
אה, כן. היא לא יודעת גם על מיקה. אני מספרת לה ומרגישה איך הכעס מתמקם אצלי גוף ומצטבר בכמויות מחדש.
"עופרי, תשמעי את ההסבר שלו." עדי נשארת בשלה. "את רוצה שאני אבוא מחר על הבוקר להיות איתך?"
"אולי הייתי יכולה לשמוע אם הוא היה בא לפה. בחר להראות שלא אכפת לו. עכשיו את תגידי שהוא לא פה בגלל הבקשה שלי, נכון?"
"לא, דווקא לא. בקטע הזה את צודקת." היא אולי מפחדת שאתפרץ עליה. "לבוא מחר אז?"
"אני אהיה איתך בקשר. אין לי מושג אם אשתחרר בבוקר או אחרי הצהריים. מקסימום, תבואי לבית."
אנחנו מסכמות שאשלח לה הודעה על הבוקר כשאדע מה איתי, וככה אני הולכת לישון.

אני מתעוררת באמצע הלילה עם בחילה ורצה לשירותים. האחות התורנית שומעת את הקיא שלי עד לקבלה, וניגשת אלי. היא מתכופפת, מחזיקה את השיער שלי (הצמה שנועה עשתה לי די התפרקה) ולאחר מכן עוזרת לי לשטוף את הפנים ומושיטה לי כוס מים.
אני חוזרת לשבת על המיטה ומחכה עד שהצרבת המרגיזה תעבור ואוכל לשכב חזרה. האחות חוזרת עם שני כדורים, אחד כתום ואחד לבן. אני בולעת אותם ומרגישה שאני חייבת אוויר צח. בהתחלה אני מסתובבת במסדרון כשהנייד שלי בכיס הכותונת. המיזוג גורם לי להרגיש מחנק ואני מוצאת את עצמי יוצאת אל החצר ומעדיפה את הקור של תחילת מרץ מלהתבשל כמו קציצה במחלקה. אני מתיישבת בחצר על איזה ספסל מתכת ומסתכלת על השמיים. אין גשם או רמיזה לגשם. לפחות האוויר נקי.
אני מוציאה את הנייד מהכיס ומגלה ששלוש וקצת בלילה. אני פותחת את גוגל כרום ולא יודעת למה אני בוחרת להקליד את השם של יונתן בסרגל החיפוש. התוצאה הראשונה שקופצת לי נמצאת תחת "חדשות". ידיעה טרייה מלפני פחות משבוע. זאת כתבת מקומון על ערב גיוס כספים לאנדרטה שתוקם בנקודת תצפית בשביל מטיילים שעובדים עליו לזכרו. בכתבה מתואר שהוא אהב לטייל ואת הטבע, ובמושב בו גדל החליטו ליזום את רעיון השביל על שמו. השם של מאיה מוזכר עם התואר "בת הזוג האוהבת שנשארה מאחור" כמארגנת. השם של ליאם מוזכר משפט לאחר מכן כיזם הראשי חוץ מהיותו החבר הכי טוב. לאחר מכן מופיע מידע על האירוע ו... רגע, מה? האירוע היה הלילה. ליאם תכנן לוותר עליו כדי להיות איתי בבית החולים ובעצם כשאמר להיפגש עם מאיה לפני זה כנראה לתת לה הדרכה או משהו. אני דחיתי אותו, והוא העדיף לא להתעקש כדי ללכת? זאת אומרת, טוב שהוא הלך.
אני נכנסת מיד לפייסבוק של מאיה ורואה פוסט בסגנון "תודה לכולם" מלפני שעתיים. היא כתבה שם על המחווה המרגשת שלא ציפתה לה ושתמונות יעלו בקרוב. אני שוב מרגישה אשמה שכל פעם אני בוחרת לקפוץ למסקנות ולא להקשיב לליאם. מצד שני, איך אפשר שהוא אומר לי, או יותר נכון ביקש ממני, לא לשאול כלום וממשיך להתנהל כאילו הכל חידה אחת ענקית? אני לא בלשית. אין לי את היכולת להבין דברים בעצמי כשאני לא מכירה את העבר שלו מעבר למה שהוא חשף או הפייסבוק.
אני חוזרת לחדר עם ים מחשבות בראש ומשתיקה אותן על ידי צפייה בפרקים של בובספוג עד שהשמש זורחת.
בסביבות השעה שבע, שאני עדיין סוג של ערה, האחות שהביאה לי את הכדורים שואלת אם אני רוצה משהו לאכול. יש חביתות, בלינצ'סים (מה זה טיסה של 'אל על'? ), כריכים, מעדנים וסלט. "תנסי להכניס משהו קטן לפה. הכדורים אמורים להשפיע כבר."
"מותר לי לרדת לקנות משהו מארומה?" אני מפנטזת על איזה בורקס הפתעות.
האחות מנידה את הראש. "לא. זה שבלילה ירדת לחצר בלי רשות, שלא תחשבי שלא ראיתי, זה כבר יותר מדי. עשית משהו מסוכן."
"אני לא אוהבת להיות פה," אני ממלמלת ויורדת מהמיטה. אלך לצחצח שיניים.
היא מחייכת בקטנה. "אני לא מכירה מישהו שכן."
אני מוצאת את עצמי חושבת במשך כל פעולות הבוקר (עוד מקלחת דרושה! מזל שאמא הביאה לי את קרם הגוף האהוב עלי) על אם להתקשר לליאם. מה אגיד לו? שקראתי באינטרנט? או שאתן לו לספר? להגיד לו שנרגעתי ושיבוא? להאשים את המכה שקרתה בעצם בגללו?
אני חוזרת לחדר ומגלה את אמא עם כריך גבינה ביד. "למה את לא אוכלת?" הנה, מתנהגים אלי כמו ילדה בת שנתיים. אני מניחה את המגבת שעטפה את השיער שלי על אחד משני כיסאות הפלסטיק. "הרופא שלך הגיע. אמר לי שישחררו אותך רק אחרי הצהריים. תאכלי."
"מה אחרי הצהריים?" טיפת האופטימיות שעטפה אותי התאדתה יותר מהר מהמים החמים במקלחת. "למה? כולה זעזוע מוח קל."
"הקאת אתמול בלילה?" אמא מושיטה לי את הכריך. "הוא רוצה שתעברי עוד כמה בדיקות."
אין לי סבלנות. אני נהיית עצבנית ואוכלת בלית ברירה רק שאמא תעזוב אותי. איכס. איזה כריך מגעיל. מה זאת הגבינה הזו? אין בה בכלל אחוזי שומן. אני לא בדיאטה! אני עומדת לבקש מאמא שתביא לי משהו מארומה כשצליל הודעה מהווטסאפ מופיע בנייד שלי. האכזבה אוכלת אותי יותר מהר משאני אוכלת את הכריך. זה לא ליאם.
בשתיקה שמתפתחת בחדר (אמא בנייד), אני מתחילה לחזור לנקודת ההתחלה ומשכנעת את עצמי שליאם מסובך מדי, ואני בכלל נועדתי ליובל. מעניין אם יובל יודע שאני בבית חולים. אני לא חושבת שאמא ואבא עדכנו אותו ובטח גם לא קובי. מישהו מהעבודה בכלל יודע? התחושה בגוף ממש מוזרה וגם מוזר לי להגיד את זה, אתם יודעים. כלומר, קשה לי לשכנע את עצמי שיובל הוא האחד. ליאם תפס את המקום שלו והתעלה עליו די מהר. אני אפילו לא מבינה איך.
אני משליכה את הכריך לפח ולוכדת את תשומת הלב של אמא, שמרימה את העיניים ממסך הנייד. "מה, לא טעים?"
"לא."
"אני אקנה לך משהו מהמסעדות למטה לקראת הצהריים." והופ, העיניים שלה שוב בנייד.
"עם מי את מתכתבת ככה?"
"תהיה לך קבלת פנים נחמדה בבית." אמא מחייכת לעצמה.
"אה?"
"תיכף באמת ייפלו הבלונים הרגילים. אני ארד למטה לזרוק אותם ואקנה לך משהו. תפרידי אותם מהבלונים המיוחדים. תעבירי את הזמן." אמא ממשיכה להתכתב.
באותן השניות הנחתי שעדי אצלנו בבית ושמה לי כמה בלונים על המיטה עם איזה שלט חמוד. אני ממלמלת 'שיהיה', תופסת עם האצבע את אחד מהחוטים הצבעוניים בבלונים ומקווה שתהליך "ההפרדה" ייקח כל אחרי הצהריים ושאעוף הביתה כבר.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
רועי לוי
רועי לוי
המשךךךךךך
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אשתדל היום
הגב
דווח
Shira Amsalem
Shira Amsalem
וואו סיפר מדהים מחכה להמשך
הגב
דווח
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 21
להילחם בשבילו- פרק 21
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 20
להילחם בשבילו- פרק 20
מאת: שלכת כותבת מהלב
בסוף בכיתי
בסוף בכיתי
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
מלחמה
לפרוק את הלב
לפרוק את הלב
מאת: Mor B
תחת חסותך.
תחת חסותך.
מאת: La Femme
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
אני רוצה שתהיי מה שכל האחרות לא
מאת: Nizan Zarotski
ריבאונד
ריבאונד
מאת: צ'יקו - chiko
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
המדורגים ביותר
לכל אותן נשמות שחורות
לכל אותן נשמות שחורות
מאת: V D
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl