כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1

לוותר- פרק 3

לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו כל היום... בניגוד לקודם, הוא לא הביט לעברי אפילו פעם אחת. התגעגעתי למקרים האלו שמבטינו היו מתנגשים בשיעורים והיינו מחייכים אחד לשני וצוחקים. איך זה יכול לחמם לי את הלב ולהעציב אותי בו זמנית?!

כעבור שבוע של חופש, בו הייתי בטיול עם ההורים שלי, הייתי צריכה להשיב לגל על החלטתי.
"נו?" שאל כשהופיע מול נטלי ומולי באותו היום.
"לא" בלעתי רוק.
"סבבה. אני בטוח שנטלי תשמח לדעת." אמר והתקדם לעברה כחוצץ בין שתינו.
"מה אני צריכה לדעת?" שאלה, מבולבלת.
"שהחברה שלך פה.." התחיל לומר והסתכל עליי. אוף! הלוואי והייתי אמיצה יותר... מצטערת אור..
"גל ואני יחד!" קפצתי. היא הייתה מופתעת. איך הסתבכתי ככה?! הוא אחז בידי ולי לא הייתה ברירה אלא להשאיר אותה שם. ברגע שהתחלנו ללכת שלושתינו לכיוון הכיתה ניתקתי את ידינו בכוח.

"ממש התרחקנו, אה?" אור בא אליי בסוף היום כשאספתי את דבריי בעצב. לא יכולתי להפסיק להסתכל עליו כל היום... בניגוד לקודם, הוא לא הביט לעברי אפילו פעם אחת. התגעגעתי למקרים האלו שמבטינו היו מתנגשים בשיעורים והיינו מחייכים אחד לשני וצוחקים. איך זה יכול לחמם לי את הלב ולהעציב אותי בו זמנית?!
"אור..." התחלתי. אך ידעתי שאני לא יכולה להסביר לו את זה... אני לא יכולה שיידע את הדבר הזה. פשוט לא יכולה...
"מה?"נאנח.
"אני... לא משנה"

כעבור כמה דקות ניסיתי להשיג אותו בדרכנו הביתה.
"מה קרה?" שאל, מופתע שרצתי אחריו.
"אנחנו יכולים להפגש הערב?" שאלתי כשליבי דופק בחוזקה ולא מניח לי.
"בשביל מה?"
"לדבר."
"על מה?"
"מה זו החקירה הזו?"
"סתם, רוצה דעת."
"אז תבוא" אמרתי והלכתי לדרכי.

"היי" אמרתי כשהגיע לפארק וחייכתי אליו בלחץ.
"היי"השיב. הוא בטח לא יודע אבל ראיתי אותו מסלק את החיוך הכמעט בלתי מורגש שהיה על פיו.
"רצי שנדבר, כי..."
"כי? נו דברי כבר."
"כי התגעגעתי, טוב?! התגעגעתי לשיחות שלנו. אתה חשוב לי מאוד, הרי לא יכול להיות שאתה לא יודע את זה. אני יודעת שהתרחקנו לאחרונה.. אבל זה לא משנה את העובדה הזו! מצטערת, כנראה שהתרגלתי יותר מידי לשפוך את הלב בפניך"
"ובגלל זה לא סיפרת לי על גל?"
"זה באמת לא כמו שזה נראה." ניסיתי לשמור על שלוותי.
"אז איך זה?"
"אני... לא יכולה לספר לך"
"את לא מבינה שאני מת למצוא לזה הסבר?!"
"אני... בבקשה פשוט תסמוך עליי. לא הייתי משקרת לך. אני פשוט לא יכולה כרגע... לטובתך."
"לטובתי?! החברה הכי טובה שלי מסתירה ממני דברים וזה לטובתי? איך אני אמור לסמוך עלייך? לדעת שאת לא משקרת לי רק כדי לכסות על זה שלאט רצית לספר לי?!"
"מה? לא! אני מבטיחה לך שתבין יום אחד!"
"אני לא רוצה להבין! את בדיוק כמו כולם."
"זה לא ככה!"
"אז איך זה?"
שתקתי. אוף, זה עומד לי על קצה הלשון! עוד שנייה ואהרוס הכל... אז פשוט הבטתי בעיניו היפות. איך הן יכולות להיות כל כך יפות כשהן זועמות?
הוא הסתובב ממני ופנה ללכת.
"אני שונאת אותך!"
הוא המשיך ללכת כאילו לא אמרתי דבר. התחלתי לבכות באמצע הפארק. בדיוק כשהתחלתי לחשוב על כך שאני לבד באמצע הפארק בחושך. ואז ראיתי דמות מתקרבת אליי. יופי, אפרת! ואז כשהוא נעמד קרוב אליי הבחנתי שזה אור.
"בואי, אלווה אותך הביתה" אמר באדישות.
התחלנו לצעוד לכיוון ביתי.
"אור?"
"עזבי, באמת"
"אבל אני לא רוצה." אמרתי וחסמתי את דרכו. הוא עקף אותי והמשיך ללכת.
"בואי כבר" רטן.
לאחר כעשר דקות היינו מתחת לביתי.
"לילה טוב" אמר.
"חכה רגע." ביקשתי.
התקרבתי אליו. "התכוונתי למה שאמרתי קודם. אתה חסר לי. אני רק רוצה שתדע את זה. אני לא רוצה שיהיה לך רע. ושתדע שאני לא אוותר"
"חשבתי שאת שונאת אותי" עקץ אותי ונעלם בחושך. נאנחתי ועליתי הביתה. מה אני עושה?

נשכבתי במיטתי וניסיתי להירדם, אך ללא הצלחה. לקחתי את הגיטרה שלי והתיישבתי על המיטה.

הלוואי שהיית יודע,
כמה קשה לי להסתיר ממך את האמת,
כמה ליבי דומע,
ומת לזעוק את האמת.
איך אינך רואה?
כמה שהכל שגוי?
איך אתה כל הזמן תוהה ותוהה,
אוי, אבוי...

שבוע עבר, שבועיים עברו ואור ואני לא החלפנו אפילו מילה אחד עם השניה. שבועיים שלא דיברנו. שבועיים של רק מבטים עצובים מצידי ומבטים עוינים מצידו. שבועיים שלא עלה צחוק או חיוך על פניי. שבועיים שלא ראיתי אותו מחייך. ראיתי אותו מסתגר בעצמו עוד ועוד.
בוקר אחד, ניסיתי לדבר איתו. החלטתי לבוא ולנסות שוב. כמובן שללא הצלחה. בשיעור החמישי באותו יום, הוא לא נכח. יצאתי לחפש אותו. ידעתי שהוא יהיה במגרש. ןצדקתי.
"למה להתעלל בכדור המסכן?" שאלתי.
"מה את עושה פה?" נבהל.
"לא מתאים לך להבריז" ציינתי.
"נכון. אני לא מרגיש טוב." שיקר.
"ולשחק כדורגל אתה כן מרגיש טוב? באמת? נסה שוב."
"לא עשיתי שיעורים"
"לא משכנע מספיק" אמרתי והתקרבתי אליו.
"אני לא יכול לסבול את הנוכחות שלך"
"אאוץ'" צחקתי קלות.
"במיוחד לא כשאני הסיבה שאת וגל יחד בכלל."
"מה?"
"עזבי, לכי לשיעור."
סגרתי את הפער בינינו וחטפתי לו את הכדור. "אתה, נגדי"
"לא."
"אז אני אשחק לבד ואתה תעמוד כמו גולם ותראה אידיוט!"
הוא גלגל עיניים לעברי והצטרף אליי.

לאחר כשעה של משחק, נשכבנו שנינו על האדמה מתנשפים לאחר שהוא הוצחא את כל הכעס שלו עליי במשחק.
"איך הגענו למצב הזה?" שאלתי.
"לא יודע" אמר, "טוב לך כשאני לא בסביבה?"
"כן" עניתי בציניות.
הוא קם בעצבים. התאוששתי וקמתי מיד אחריו בעוד הוא לוקח את דבריו. יצאנו משער בית הספר והוא עמד לחצות את הכביש. עצרתי בעדו.
"לא, לא. אל תלך."
"למה?"
"כי אני..."
"את מה?"
"ככה, טוב? , התעצבנתי."
"עזבי אותי" אמר ועבר את הכביש כשאני עדיין בעקבותיו. עלינו על המדרכה והוא בניסיון לברוח ממני חצה במהירות את הכביש מבלי להסתכל על הרמזור או על התנועה. מכונית פגעה בו והעיפה אותו על הכביש. רצתי אליו במהירות תוך כדי שאני צורחת בהיסטריה- "אור!". ברגע שהגעתי אליו רכנתי אליו והתקשרתי למד"א. כשרכנתי אליו ראיתי שהוא עדיין בהכרה.
"כואב לי..."מלמל בקול רפה.
"אור, יהיה בסדר! רק תישאר איתי, טוב?"
"תספרי לי את האמת" מלמל. ידעתי שרק זה אולי ישאיר אותו בהקלה.
"אני אספר לך מה שתרצה, רק תישאר איתי, טוב?" בכיתי והחזקתי את ידיו החלשות.
הוא הנהן.
"לפני כחודש, יצאתי לשאוף אוויר באחת ההפסקות וכשחזרתי לבניין שמעתי את גל .. מדבר עלייך לא יפה בכלל.. ו.." התייפחתי. ואז האמבולנס הגיע. קמתי ופיניתי להם את הדרך אליו. הם עלו איתו לרכב ואישרו לי גם לעלות איתם. ישבתי לצידו בנסיעה והחזקתי לו את הידיים.
"אפילו עכשיו, בזמן שאני לא יודע מה יקרה איתי אני לא מסוגלת להגיד לך את מה שרציתי להגיד לך יותר מכל..."
|"אתה לא מטומטם" אמרתי ברוך וחייכתי אליו. הוא חייך חיוך עקום ועיניו נעצרו.
"אור!"
"היי חמודה זה בסדר. הוא יהיה בסדר." אחד הפרמדיקים אמר לי כשהם בודקים את מצבו. ברגע שנכנסנו בדלת בית החולים הוא התעורר.
"אור!" צעקתי בשמחה כשהם מובילים אותו במהירות במסדרונות השונים."
"יש עוד" מלמלתי אליו.
"אני יודע. נדבר על זה כשאצא מפה." אמר ואז הפרמדיקים המשיכו איתו לבד והורו לי להישאר מאחור.

לאחר זמן מה הרופא שלו יצא אליי. שיקרתי שאני אחותו כי הם אמרו שרק אם אני משפחה הם יוכלו למסור לי את מצבו.
"טוב, אז ככה. יש לו הרבה מזל. הוא שבר רק את ידו הימנית. יש לו קצת זעזוע מוח. מעבר לזה, הכל בסדר." אמר והוקל לי. כל כך הוקל לי. יהיה בסדר, אמרתי לעצמי.

Panda  עקוב אחר Panda
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
חן בנלולו
חן בנלולו
המשך
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
Panda
גיא ועדן פרק 5
גיא ועדן פרק 5
מאת: Panda
גיא ועדן פרק 7
גיא ועדן פרק 7
מאת: Panda
גיא ועדן - פרק 13
גיא ועדן - פרק 13
מאת: Panda
גיא ועדן פרק 2
גיא ועדן פרק 2
מאת: Panda
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Elchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
אז מה המטרה לחיות ?
אז מה המטרה לחיות ?
מאת: סיגל מור
הפגישה שמעולם לא הייתה 2
הפגישה שמעולם לא הייתה 2
מאת: שיר פיליבה
עברייני ישראל חושבים שהם מאיימים אלי
עברייני ישראל חושבים שהם מאיימים אלי
מאת: Justice gov
מממ רוצה לכוכבים
מממ רוצה לכוכבים
מאת: איש המגבעת
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan