כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2

להילחם בשבילו- פרק 9

כשבחורה עם לב בשם שלה בנייד מתקשרת אליו בזמן הדייט שלכם

פרק 9: אמיצה, רק בלי חץ וקשת

המראה מחבבת אותי, ואני מחבבת אותה לחזרה, לשם שינוי. אני בודקת אם הג'ינס השחור נוח לי בישיבה, כי אני יודעת שליאם ואני נשב בפגישת קפה הזו, והוא סבבה לגמרי. הסריג התכלת שבחרתי לא ממש מתאים לדצמבר בלי כלום, אבל אני מניחה שלא אצטרך את המעיל במקום סגור. במצב הכי גרוע, הוא יביא לו את הסווצ'ר שלו. אויש, עופרי, את לא מכירה את הבחור וכבר נדלקת עליו מתמונות בפייסבוק כי הוא חתיך. בבקשה שם למעלה, תעשה שיהיה יותר מזה.
"לאן את הולכת?" אמא שואלת רגע לפני שאני סוגרת אחריי את הדלת.
"לקניון."
היא לא צריכה לדעת מה אני עושה פחות משבוע מאז החזרה שלי מהולנד. זה סתם להכיר. אני יודעת ומרגישה שלא יצא מזה זוגיות ארוכת טווח כמו שהייתה לי עם יובל. הייתה. אוחח, קשה לי עדיין לעכל את זה. יש בי סוג של ריק, לא אכחיש, על כך שהוא כבר לא בחיים שלי בכלל בכלל. מצד שני, אני דווקא די מחבבת את הזמן הפנוי שהתפנה לי ומבינה למה הוא התכוון כשאמר 'לבד'. למשל היום, קובי הוריד לי את הכפולה למשמרת בוקר בלבד. פתאום היה לי את כל אחרי הצהריים לעצמי, כי עכשיו רק שמונה, ונהניתי לדעת שאני לא חייבת להביא ליובל דברים כי הוא עובד משרה מלאה ולא מספיק או להכין לנו ארוחת ערב בדירה שלו מהרגל. אני חופשיה. עלק.
אני מגחכת לעצמי תוך כדי שאני הולכת לכתבת הפיקטיבית שלי, זו שהבאתי לליאם כשהוריד אותי שלשום כאן. אני קולטת את סוג האוטו שלו לראשונה: קאיה פורטה בצבע אפור-כחול. נחמד. לא רכב זול, אבל גם לא יקר.
אני עומדת לפתוח לעצמי את דלת הרכב שפתאום הוא יוצא, טיפה מבהיל אותי, ומתעקש לפתוח אותה בשבילי בעצמו. אויש. אני מגלגלת עיניים.

"איך עובר החג?"
אני לרגע לא מאמינה שזאת השאלה הראשונה שהוא שואל אותי כשהנסיעה מתחילה. מה זאת אומרת איך עובר? מה אני תלמידה בתיכון שסופרת ימים עד החזרה לבית הספר? בסך הכל מדליקים נרות ונמנעים מסופגניות.
"מה?"
"בטח מלא עבודה במסעדה."
אני מרימה גבה. "אה, כן." אין לי באמת מה להגיד על זה.
"אז יש הרבה עבודה?" הוא כאילו מנסה לפתח שיחה בכוח.
אני מציצה בוויז. שבע דקות נסיעה. יכול להיות שהוא טיפה לחוץ או מתוח, ולכן אני מחליטה לספר לו על משהו שקרה היום ולקחו לי שעתיים להירגע ממנו.
"קצת אחרי הפתיחה באה משפחה עם שלושה ילדים, שניים מהם ממש תינוקות. ההורים והילד הגדול, בין שבע בערך, אכלו. אחד הילדים היה על כיסא תינוק וסתם אכל את הפיתה שיוצאת מהטאבון, מכיר? הילד השני היה בעגלה. בשלב מסוים הילד בכיסא תינוק השתגע, העיף את הפיתה על התינוק בעגלה, והיה בכי כפול. האמא קיבלה גם חתיכת פיתה לפרצוף ולא ראתה כנראה כי שלחה מרפק ושפכה את כל קנקן הקולה שהם הזמינו. כל הבשרים נרטבו, הסלטים..."
"נשמע לא מצחיק במיוחד להורים." הוא בכל זאת מחייך.
"רגע, זה לא הסוף." אני מתחילה לצחוק מחדש. "הרצפה הייתה רטובה, אז נחש מה קרה."
"מישהו מהם החליק?"
"האבא בא להוציא את הילד מהכיסא, החליק ותפס כיסא כדי לאחוז בו ונפל נפל. האמא באה לעזור לו, איבדה שיווי משקל, משכה במפה והיה בלאגן ענקי. אורחים נבהלו. הייתי צריכה להיות רצינית לאללה, אבל זה היה קשה. ניקינו אחר כך משהו כמו שעה. הבוס שלי התחרפן." אני מנסה להירגע ואומרת את הסוף, "הוא רק חיכה שהם יעופו מהמסעדה, כבר הוציא להם חשבון, אבל האבא העקשן רצה לאכול והתנצל. בסוף התינוק בכה והוא עשה טייק אוואי. מזל שכך."
ליאם לא ממש צוחק ואני מבינה שיש לי כאן עסק עם בחור רציני למדי. "ללא ספק ילדים זה שמחה."

אני שוב מוצאת את עצמי מרימה גבה כשאנחנו נכנסים לבית הקפה וליאם מזמין... ג'חנון. אני עדיין לא מצליחה לחבר את כל החלקים אצלו, והפעם הרשתות החברתיות או יותר נכון רק הפייסבוק לא סייעו בכלל.
"זה באמת מה שאתה לוקח?" אני מצחקקת ואומרת בו זמנית למלצרית שאקח פסטה עם שמנת, שיהיו הפעם פנה כי אני מתפדחת להתלכלך לידו ואם אפשר גם צ'ילי גרוס בצד.
המלצרית שואלת אם ליאם רוצה לשתות משהו, והוא עונה שישמח לקפה. אני אומרת קולה. כשהיא מהנהנת ומתרחקת לכיוון המחשב, הוא מסתכל עלי במבט כחול כובש. "מה רע בג'חנון?"
"לא יודעת, לא משהו טיפוסי. אני באה לבית הקפה הזה משהו כמו שלוש שנים כבר ובחיים לא הזמנתי אותו." יש מצב שאני נשמעת טיפשה. אני מעבירה נושא ושואלת אותו מה הוא לומד כי הבחנתי בתעודת סטודנט זרוקה באוטו שלו איפה שאמורים לשים כוסות.
"משפטים באוניברסיטת תל אביב," הוא משיב בנינוחות.
אני מתאפקת לא לצחוק לו בפרצוף. זה קשה. "בקרוב תמלצר גם." זה מה שאני אומרת למלכי מאז שבחרה ללכת על מסלול ודומה וכבר בשנה שנייה.
הוא קולט את העיוותים בפנים שלי שקורים כשאני מנסה לשלוט בפרץ, לא הולם יש לומר, של צחוק. "יש לאבא שלי משרד עורכי דין."
אני מרצינה במכה. "אה, הסתדרת בחיים."
"את לומדת?"
"לא."
"חשבת על זה?"
הוא גורם לי לחשוב כאילו אני נמצאת בתוך איזה ראיון עבודה וזה מרגיז אותי. "לא."
"לא מאוחר מדי." הוא מרים את העיניים אל המלצרית ששמה את השתייה שלנו.
אני מחכה שהיא תתרחק ואז מרשה לעצמי לגלגל את העיניים. "הבהרת כבר את הקטע עם הפוטנציאל.
הנייד שלו מצלצל ולא מאפשר לו להגיב לדבריי. אני מצליחה להבחין בשם של המחייגת, קוראים לה מאיה וליד השם שלה צמוד יש אימוג'י של לב אדום. "אני חייב לענות." ליאם ספק מתנצל, קם והולך לאזור השירותים בלי שאספיק לומר משהו. האוכל מגיע בערך שתי דקות אחרי, ואני עוקבת אחריו תוך כדי שאני דגה לי פסטה לבנה. אני רואה אותו בזווית העין כל הזמן מאוד רציני ודי בשליטה. מי זאת? מה הולך פה? הוא חוזר עשר דקות אחרי, כשאני די חיסלתי את הצלחת שלי והג'חנון שלו התקשה.
"יש לך חברה?" אני שואלת ישר כשהוא מתיישב.
הוא עונה בקצרה, חצי חיוך על הפנים שלו. "לא, לא. זאת חברה של חבר."
"אז למה יש לב?" אני נשמעת חטטנית או רכושנית. לא טוב, אבל זכותי לדעת.
הוא לא מתרגש ומתחיל לחתוך את הג'חנון שלו. "כי אני אוהב אותה כמו אחות."
"טוב."
ופתאום מתחילה לה שתיקה שהסכין שליאם משתמש בה לא מספיק חדה כדי לחתוך אותה...

אני יודעת שלא משנה מה, אני לא הולכת להגיד שום דבר עכשיו. ליאם שולח אלי הרבה מבטים כחולים, ואני שוקעת במרק השמנת שלי ומרגישה ממש מוזר. הוא לוגם מהכוס שלו, חותך עוד קטע מהג'חנון הבלתי נגמר, טובל אותו ברסק העגבניות ואפילו מוריד את המבט אל הנייד שלו. הראייה שלי מספיק חדה כדי לראות שהוא מתכתב עם אותה מאיה. אני עומדת לקום משם בסוג של הפגנתיות, כשהוא פתאום שואל משהו.
"היית בצבא, נכון?"
אני נשארת דרוכה. אני זוכרת מה ראיתי בפייסבוק שלו אתמול. הוא הולך לפתוח את זה?
"כן. הכנתי פופקורן במדור נשים בתל השומר כשלא ליוויתי חיילות לכל מיני בדיקות."
הוא מגניב חיוך. "מרתק."
אני חושבת שאני מרככת את הרצינות שתבוא כשאני מוסיפה, "החבר הכי טוב שלי היה אחראי על החלפת שקיות זבל. בקיץ היינו כבר ב-2 בחוץ וישר הולכים לים."
הוא ממלמל, "דומה לשירות שלי."
ואז נפלט לי: "ראיתי על חבר שלך."
"וואלה." הוא מביט בי בעיניים כחולות מהוססות. "ראית את הפוסט?"
"כן. אתה כותב מרגש ויפה."
הוא נבוך. "זה לא יצא מרגש בכוונה. לא עשיתי את זה בשביל לייקים."
"לא אמרתי את זה." אני מניחה את הקש שלי על השולחן כשבקבוק הזכוכית כעת ריק לחלוטין. "אני חושבת שדווקא רגשות כאלה חושפים צד אחר שלך ולא משוגע שהולך ומרגל אחרי מלצריות."
הוא צוחק מכל הלב לראשונה הערב, וזה שינוי די קציני להתחשב במה שדיברנו. הוא לא אומר כלום, ואני מנסה לזרוק נושא שיחה כדי שלא נשתוק.
"יש לך עוד תחביבים חוץ מלבוא למסעדה?"
הוא נשאר מחויך. "לרוץ. אני רץ כל יום, גם אם יש גשם."
"רצת היום?"
"כשאני יכול אני רץ בבוקר." הוא מציץ בשעון היד היוקרתי שלו. ווא ווא. "היום נגיד רצתי לפני המקלחת והיציאה איתך."
"אני שונאת לעשות ספורט." אני נכנסת אוטומטית לגלריה בנייד שלי ומראה לו את הציורים השונים שאני יוצרת. "היד שלי עושה הרבה אבל."
הוא מתרשם די מהר. "וואו!"
"כן, זה נחמד." אני מסובבת את הנייד חזרה אלי.
"נחמד? זה אדיר!" הוא נשמע ממש נלהב ואני כבר מכינה את עצמי לקבל עוד מחמאה או משהו בסגנון כשהנייד שלו מצלצל בשנית. שוב המאיה הזאתי.
"נראה שהיא צריכה אותך ממש," אני מסננת בכעס.
הוא מסמן למלצר שחולף על ידנו לחשבון. "אנחנו נמשיך בפעם אחרת, כן?"
משהו בי אומר שאין סיבה שלא. סך הכל היום היה די מביך. כאילו, עדיין. המאיה הזאת לא מרפה ומחייגת בסיבוב שני.
"כן."

ליאם מעמיד לי עובדה שהוא מחזיר אותי הביתה אחרי שהוא שוב הולך לצד לדבר עם המאיה הזאתי. אנחנו יושבים באוטו שלו, והוא מחבר דיסק און קי למערכת. תוך רגע הרכב מתמלא במוסיקה שמוכרת לי. בימינו, עושים שאזאם, והאפליקציה מזהה את פלו-רידה.
"באמת?" אני מרימה גבה בפעם השלישית בשעה וקצת האלו.
"טעם די עממי." הוא מוצא צורך להתנצל.
אני מתחילה לחשוב אם לתת לו את הכתובת האמיתית שלי כשהודעה מ... אתם יודעים מי מופיעה. הוא ממשיך לנהוג ומתעלם ממנה. היא ממש נידי. שיו. קרציה. מה הקטע שלה? איך חבר שלה בכלל נותן לה להתקשר לליאם כל הזמן דגש על כל הזמן? היא לא יודעת להרפות?
ליאם שם לב שהגלגלים במוח שלי עובדים ונשאר נאמן לנושא המוזיקה. "מה את שומעת?"
"שאקירה."
אני מראה לו את הנגן בנייד שלי. כל האלבומים שלה שם. הוא מתרשם בפעם השנייה להערב הזה. בעצם כבר לילה. תשע וקצת.
"אז פעם הבאה אכין פלייליסט של שאקירה."
אני לא מספיקה להגיב וכבר המכונית עוצרת מתחת לבית "שלי". הוא לא משחרר את חגורת הבטיחות שלו, משמע הוא לא הולך לתת לי חיבוק. הוא גם לא נתן כשהגיע לאסוף אותי. בעצם, לא נגעתי בו בכלל. זה מוזר לי, אני מודה, אבל אני מסירה את חגורת הבטיחות ועם רגל אחת בחוץ כשמשהו בי מחליט להתחפש למרידה מאמיצה, רק בלי החץ והקשת. אני מכניסה את הרגל חזרה, מסתובבת אליו עם כל הגוף ומקריבה את הפנים שלי לשלו. הנשימות שלו עלי. ריח של קפה. הוא לא מתנגד כשאני מצמידה את השפתיים שלי לשלו. יש מצב שהוא היה המום, כי הוא לא פעל חזרה משהו כמו חצי דקה, אבל הוא התעשת, זרם והצמיד את שלו חזרה. בלי לשון. ככה, מתוק להתחלה. ובסוף הוא זה שמתנתק ולא נותן שנמשיך לנשיקה צרפתית מה שנקרא.
"אני חייב ללכת." הוא די על הקוצים. "באמת שאני צריך לנסוע למקום אחר ולא הכי רוצה. הלוואי שיכולתי להישאר עוד."
אני יוצאת עכשיו מהמכונית לגמרי לא לפני שאני ממלמלת, "זה בסדר," ומנסה להבין מה לעזאזל הסיפור שלו.

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
עולמי לוי
עולמי לוי
מתי המשךךך???????
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
בקרוב
הגב
דווח
עולמי לוי
עולמי לוי
הלווואיייייי
הגב
דווח
טען עוד 15 תגובות
כותבי החודש בספרייה
מסתורין
תעזוב לי את היד. עכשיו.
תעזוב לי את היד. עכשיו.
מאת: C Y
לא לפחד
לא לפחד
מאת: Soul Writer
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
לצאת עם בחורה מהרשת החברתית
מאת: Eran Shmuel
Smells Like Teen Spirit
Smells Like Teen Spirit
מאת: Sophia Rose
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
צמיד פנדורה.
צמיד פנדורה.
מאת: Orel Yosef
במעמקי ליבי
במעמקי ליבי
מאת: כותבת את הלב אזרן
מגע אסור 14
מגע אסור 14
מאת: Shir Shir
במעמקי ליבי
במעמקי ליבי
מאת: כותבת את הלב אזרן
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni Nassi
מחר יהיה טוב
מחר יהיה טוב
מאת: שבורת כנף
צעצועים
צעצועים
מאת: שבורת כנף
אני כועסת
אני כועסת
מאת: שבורת כנף