כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 1

גיא ועדן - פרק 17

" תראי, אני צריך לספר לך משהו... כשהרופא יצא מחדרך רק אני הייתי איתו. ו.. הוא סיפר לי על הבעיה שלך."

גיא
הרמתי את ראשי וניגבתי את הדמעות. הבטתי בעיניה, עיניי מחפשות את מבטה הנודד לכל מקום, רק לא נח עליי. הרגשתי חסר אונים. לא ידעתי מה לומר. רציתי להגיד כל כך הרבה. רציתי להגיד לה "תסתכלי עליי כמו בעבר", רציתי לנשק אותה. רציתי לומר לה כמה דאגתי. רק הייתי צריך שמבטינו יצטלבו. אבל הם לא. היא לא רצתה להסתכל עליי.
נאנחתי וחייגתי לאימי. סיפרתי לה שהיא התעוררה והיא שמחה כל כך. אני אוהב שהיא שמחה. אפילו שגרמתי לה כל כך הרבה כאב... היא אמרה שהם יבואו בהקדם וניתקה.
הנחתי את ידי על ידה הרועדת. חוסר האונים שלי רק התגבר כשהמגע שלי לא גרם לה מה שחשבתי שיגרום. היא התאבנה.
"היי, אני יודע שאת מבולבלת וש... את לא יודעת מה קרה, אבל הכל בסדר עכשיו. את רוצה לספר לי מה גרם לך להתעלף?"
שתיקה.
נאנחתי וניסיתי שוב, "את רוצה לאכול משהו?" .
שתיקה.
"את רוצה שאלך?"
שתיקה.
"נסי לישון קצת, טוב? אני אלך להביא לך משהו טעים לשתות ולאכול." אמרתי, קמתי על רגליי ורכנתי לנשק אותה על מצחה. כשהרמתי את ראשי ממצחה הבחנתי בכך שהיא בוכה. זה היה בכי דומם. רק דמעות היו שם. עיניה היו עצומות והיא נראתה מיוסרת. התיישבתי בחזרה וקירבתי את כיסאי אליה ככל שיכלתי. ליטפתי את לחיה הרטובות.
"היי מה אני יכול לעשות?"
שוב שתיקה.
נשמתי עמוק. " תראי, אני צריך לספר לך משהו... כשהרופא יצא מחדרך רק אני הייתי איתו. ו.. הוא סיפר לי על הבעיה שלך." התחלתי לומר ועיניה ההמומות שהביטו בי לשנייה ואז שוב הושפלו גרמו לי לקפוא לרגע, אך המשכתי, "לא סיפרתי לאף אחד. חשבתי שזו החלטה שלך. במשך הזמן האחרון התרחקת ממני יותר ויותר ו... חשבתי שזה כי את לא רוצה אותי. ניסיתי כל כך הרבה פעמים לשכנע את עצמי לדבר איתך... אבל את היית כל כך קרה אליי... שלא הייתי מסוגל. אני יכול להתמודד כשאת כועסת, אני יכול להתמודד כשאת עצובה, אבל לא כשאת קרה. אז אם אני טועה וגם את מרגישה את החשמל הזה, בבקשה תגידי לי. וגם אם לא, אני אעזור לך בכל מקרה. אני לא נותן לך להמשיך לפגוע בעצמך. "
שוב שתיקה. אך עיניה לא היו קרות יותר. לא הצלחתי לפענח את המבט שהיה לה.
"תסתכלי אליי" דרשתי ברוך והחזקתי את פניה, כך שלא יכלה להזיז את ראשה. אך היא עדיין לא הייתה מוכנה להביט בי. "זה אני? אני עשיתי משהו לא בסדר? פגעתי בך איכשהו?"
פתאום היא הרימה את ראשה אליי בהיסוס. ומבטינו הצטלבו. ומבטה נשאר על שלי. היא לא הסיטה את פניה ממני. ואני הרגשתי את זה... את החשמל החזק הזה. חזק יותר מכל דבר אחר. התקרבתי אליה עוד ועוד עד ששפתינו כמעט נפגשו. ואז היא הניחה את אצבעה על שפתיי בכדי לעצור אותי.
"אתה לא צריך להיות פה..." לחשה.
"מה?" שאלתי.
"תלך" הפצירה בי.
"בבקשה דברי איתי... מה יש?"
פתאום אביה ואמי נכנסו לחדר.
"ילדה שלי!" אביה מיהר אליה וחיבק אותה.
השארתי אותם בחדרה ויצאתי למסדרון. אמי יצאה כעשר דקות אחריי והתיישבה קרוב אליי. ובפעם הראשונה התפרקתי מולה.
"די ילד שלי, היא צריכה אותך חזק עכשיו." אמרה וליטפה את שיערי הסורר.
"היא לא"
"על מה אתה מדבר? היא לא הפסיקה לבכות מהרגע שיצאת."
"היא ביקשה שאלך לפני שהגעתם. היא לא רוצה לראות אותי, אני רק עושה לה רע..."
"אתה אוהב אותה?"
"עד לא מזמן חשבתי שזה לא קיים. שאין דבר כזה אהבה."
"ועכשיו?"
"היא שינתה אותי לגמרי. היא גרמה להאמין שהכל אפשרי. חשבתי שהיא גם מרגישה ככה, אבל עכשיו אני לא יודע..."
"הכל יהיה בסדר, ילד. לך תשטוף פנים ותצטרף אלינו בחדרה, טוב?"
הנהנתי והלכתי לשירותים.
כשהייתי בדרך לחדרה, הבאתי לה בדרך משהו טעים לאכול ולשתות.
רגע לפני שנכנסתי לחדרה, הבטחתי לעצמי שרק אעזור לה לעבור את התקופה הזו, הבטחתי שלא אנסה שום דבר פזיז מידי. כנראה שאני לא בשבילה, נאנחתי.

עדן
פקחתי את עיניי והרגשתי את ראשו על כתפי, פניו היו רטובות. יכולתי לזהות אותו לפי מגע שיערו הרך עליי. אני חייבת להיות חזקה! אמרתי לעצמי. אבל מה קרה לי? אני זוכרת שהייתי במטבח, הכנסתי משהו לתנור והייתה לי קצת סחרחורת. וזהו.
"אל תבכה" לחשתי.
הוא הרים את פניו מכתפי וחיפש אחר מבטי, אך הכרחתי את עצמי לא להסתכל עליו. עיניי נדדו ממקום למקום בלי מנוחה. 'רק מבט אחד' אמרתי לעצמי. אבל ידעתי שזה רק יעשה הכל יותר גרוע. אני מרגישה מין כוח שמושך אותי אליו רק מעצם זה שהוא כאן באותו חדר איתי. ואני כל כך רוצה אותו... אבל אנחנו רק נפגע אחד בשני שוב ושוב. עדיף ככה... אנחנו לא טובים אחת לשני.
לפתע הוא לקח את הטלפון שלו וחייג לאימו. הוא סיפר לה שהתעוררתי וניתק. הוא הניח את ידו על ידי הרועדת. אני קפאתי במקום ועטיתי על פניי מבט אדיש. אני חייבת להיות אדישה אליו. רק ככה הוא יתרחק. אסור לי להראות לו שאני מרגישה משהו.
"היי, אני יודע שאת מבולבלת וש... את לא יודעת מה קרה, אבל הכל בסדר עכשיו. את רוצה לספר לי מה גרם לך להתעלף?" שאל ברוך. לא, לא הוא חייב להפסיק עם זה... הוא מקשה עליי כל כך! הלוואי שהיה חוזר להיות מניאק כמו קודם. זה היה מקל עליי כל כך.
שתקתי.
הוא נאנח וניסה שוב, "את רוצה לאכול משהו?" .
שתקתי.
"את רוצה שאלך?"
שתקתי.
"נסי לישון קצת, טוב? אני אלך להביא לך משהו טעים לשתות ולאכול." אמר וקם מהכיסא, רכן לנשוק לי על מצחי. המגע של שפתיו על עורי גרם לאדישותי להתפוגג והתחלתי לבכות, בכי אילם.
הוא התיישב בחזרה וקירב את כיסאו אליי ככל שיכל. הוא ליטף את לחיי הרטובות.
הוא נשם עמוק. " תראי, אני צריך לספר לך משהו... כשהרופא יצא מחדרך רק אני הייתי איתו. ו.. הוא סיפר לי על הבעיה שלך." הוא התחיל לומר ועיניי ההמומות שהביטו בו לשנייה ואז שוב הושפלו גרמו לו לקפוא לרגע, אך הוא המשיך, "לא סיפרתי לאף אחד. חשבתי שזו החלטה שלך. במשך הזמן האחרון התרחקת ממני יותר ויותר ו... חשבתי שזה כי את לא רוצה אותי. רציתי כל כך הרבה פעמים לשכנע את עצמי לדבר איתך... אבל את היית כל כך קרה אליי... שלא הייתי מסוגל. אני יכול להתמודד כשאת כועסת, אני להתמודד כשאת עצובה, אבל לא כשאת קרה. אז אם אני טועה וגם את מרגישה את החשמל הזה, בבקשה תגידי לי. וגם אם לא, אני אעזור לך בכל מקרה. אני לא נותן לך להמשיך לפגוע בעצמך. "
שוב שתקתי. אך לא הצלחתי לשמור עלארשת פנים אדישות.
"תסתכלי אליי" דרש ברוך והחזיק את פניי, כך שלא יכלתי להזיז את ראשי. אך עדיין לא הייתי מוכנה להביט בו.
"זה אני? אני עשיתי משהו לא בסדר? פגעתי בך איכשהו?"
פתאום הרמתי את ראשי אליו בהיסוס. ומבטינו הצטלבו. ומבטי נשאר על שלו. לא הסטתי את פניי ממנו. לא יכולתי. עיניי כאילו היו ממוגנטות אל שלו. ואני הרגשתי את זה... את החשמל החזק הזה. חזק יותר מכל דבר אחר. הוא התקרב אליי עוד ועוד עד ששפתינו כמעט נפגשו. ואז הנחתי את אצבעתי על שפתיו בכדי לעצור אותו.
"אתה לא צריך להיות פה..." לחשתי.
"מה?" שאל.
"תלך" הפצרתי בו. הרגשתי שאני מאבדת את זה, שעוד שנייה ואני אאבד את יציבותי ואפול לתוך זרועותיו.
"בבקשה דברי איתי... מה יש?"
פתאום אבי ואימו נכנסו לחדר.
"ילדה שלי!" אבי מיהר אליי וחיבק אותי.
הוא השאיר אותנו בחדר ויצא מן החדר. וברגע שראיתי אותו נעלם פרצתי בבכי חונק ורציתי לצעוק לו שיחזור. שאני צריכה אותו.
אימו יצאה כעשר דקות אחריו.
הוא חזר כחצי שעה אחריי והבטתי עליו. לא יכולתי להפסיק להביט עליו. אפילו שאבי ואימו היו שם. הוא כל כך יפה... חשבתי לעצמי.
אך הוא קרע את עיניו ממני. לא! תחזור להסתכל עליי! ייבבתי במוחי.
"קחי" אמר והגיש לי חטיף אנרגיה וסודה.
"אני לא רוצה, גיא. אבל תודה. זה... נחמד מצידך."
"זה או זה או שיחדירו לך אוכל לוריד. עדיף לך לאכול."
"עוד מעט" נאנחתי, "אני עייפה."
"אז תשני." אמר וכיסה אותי בשמיכה.
אבי ואימו נרדמו על הכיסא.
"עדן, אני מצטער. אני מצטער על כל הדברים האיומים שאמרתי לך בעבר. טעיתי. ואני מצטער שניסיתי לנשק אותך אתמול. לא יקרה שוב, טוב? נפתח דף חדש? ידידים?"
מה? חשבתי לעצמי. עצמתי את עיניי בתגובה וניסיתי לישון.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

Panda  עקוב אחר Panda
שמור סיפור
לסיפור זה 3 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
נצנץ
נצנץ
המשך פליזזזזז
הגב
דווח
Panda
Panda
עלה :)
הגב
דווח
guest
יההה איזה כיף שהעלית
מושלםםםם
מחכה להמשך!
הגב
דווח
טען עוד 3 תגובות
כותבי החודש בספרייה
Panda
גיא ועדן פרק 5
גיא ועדן פרק 5
מאת: Panda
גיא ועדן פרק 7
גיא ועדן פרק 7
מאת: Panda
גיא ועדן - פרק 13
גיא ועדן - פרק 13
מאת: Panda
גיא ועדן פרק 2
גיא ועדן פרק 2
מאת: Panda
דרמה
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
סיפורים אחרונים
פני
פני
מאת: ט"צ .
ההוא עם האקדח / השרוט
ההוא עם האקדח / השרוט
מאת: Izo Meich
עד שתיסע(#+18)
עד שתיסע(#+18)
מאת: W W
הלב שלי על מאתיים חלק ב'
הלב שלי על מאתיים חלק ב'
מאת: אור קרסנר