כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1

ליפז גרונר//הכירו אותי

הכירו את ליפז גרונר. נערה עם שלושה אחים שאוהבת לקרוא. נשמעת כמו נערה פשוטה, נכון? תחשבו שוב.

הכירו אותישלום, שמי הוא ליפז. כן, ליפז! אם שמי נשמע לכם מוכר, זה בגלל שאני הילדה הכי מקובלת בבית הספר. סתם, לא באמת. למעשה, אני הכי רחוקה מלהיות הילדה הזאת. אני לא מצלמת עשרות אלפי תמונות סלפי בכל יום, אני לא מתלבשת כמו זונה וגם לא דורכת ורומסת את החלשים ממני, למרות שיש כאלה שיחשבו ככה כאשר יראו אותי בפעם הראשונה, אבל זה לא העניין. אני תלמידת כיתה ט' בבית הספר של חיל הים. זהו בית ספר אשר מתחיל מכיתה ט', ומסתיים בכיתה י'ב, אך מי שרוצה, יכול להמשיך לי'ג ולי'ד על חשבון הצבא. אני כבר יודעת שאני ממשיכה וזה לא כי אני רוצה – אלא כי הוריי מכריחים אותי ואני אצטט – "זה חשוב לחיים ליפזיל'ה, זה מאוד חשוב". אני מסכימה איתם.
בוגרי בית הספר יוצאים עם תעודת מקצוע של הנדסאים אשר תסייע להם בקבלה למוסד אקדמי נחשב בארץ. זהו בית ספר פנימייה הכולל לינה בחדרים של חמישה בחדר וארוחות בוקר, ערב וצהריים. בכל סוף שבוע אני חוזרת הביתה אל משפחתי בקיבוץ שבו נולדתי וגדלתי. אני פוגשת את חברות הילדות שלי אותן אני מכירה מאז שנולדתי. בעצם, אני לא הכרתי אותן ברגע שנולדתי כי, תחשבו, הייתי תינוקת שרק יצאה לאוויר העולם לאחר שהייה של ארבעים שבועות בבטן אמי. לא הייתי במצב לזכור אותן והן גם היו תינוקות, ככה ש... לא ברגע הראשון. יש לציין שלמרות זאת הן לא החברות הכי טובות שלי.
אני אוהבת מאוד לקרוא, אה וגם לצייר. ולרקוד. ולשיר. ולהופיע. וללכת לשופינג עם החברות ובזמני הפנוי אני גם סוכנת סמויה במשימות ריגול מסוכנות (סתם, הייתי רוצה). יש לי מניין תחביבים ולכן הסביבה אומרת לי שאני ילדה מאוד פעילה חברתית ומלאת הומור. אה, וגם יש לי אחים קטנים. לא אחד וגם לא שניים, שלושה אחים! ולא כולל אני. יש את ליה, שהיא נולדה בערך שנתיים אחריי, זאת אומרת שהיא בת 13 ועתידה ללמוד איתי בבית הספר; טום – נולד שנתיים אחרי ליה (בן 11) והאח האמצעי במשפחתנו, אריאל – האח הקטן ביותר – בן 8 ואני, ליפז, בת 15 והאחות הבכורה במשפחה.
בתור האחות הגדולה מוטלת עליי המון אחריות. למשל, בגיל 10, הוריי ביקשו ממני לשמור על האחים הקטנים שלי. הרגשתי תחושת תסכול אבל גם שמחה באותו הזמן. תסכול כי הצטרכתי לבטל את תכניותיי ללכת לבית של אחת מהחברות שלי, ומצד שני שמחה כיוון שאני אוהבת אחים קטנים וילדים בכללי והם מעניקים לי אושר גדול. אריאל היה אז בן 3 והוא היה הכי קטן והכי חמוד במשפחה. הייתי צריכה בעיקרון לשמור רק עליו ועל טום כי טום היה בן 6 והוא עדיין היה בגיל שדורש שמירה צמודה, וליה הייתה כבר בגיל שבו יצאה עם חברות. אומנם לא לסרט, או לכל מקום אחר הדורש נסיעה באוטובוס, אך לגן המשחקים על יד הבית כן. לא שהיא לא רצתה לראות סרט בקולנוע עם חברותיה, אמא ואבא פשוט לא הרשו לה בטענה שהיא "קטנה מדי".
הלכתי עם הבנים לטייל ברחבי השכונה, לנשום קצת אוויר צח, ופתאום אריאל אמר לי בקול החמוד שלו: "ליפז, אני צריך פיפי". באותה תקופה אמא ניסתה לגמול אותו מחיתולים ולכן הוא לא לבש חיתול דווקא ביום הזה, והיינו במרכז הקיבוץ שבו נמצאים בדרך כלל המון אנשים. הייתי צריכה למצוא מהר מקום בו הוא יעשה את צרכיו, ועם המזל שלי לא היה שיח באזור אז לא הייתה לי ברירה ואמרתי לו: "טוב אריאלי, תעשה פה". והוא עשה. על האספלט. איזו בושה! ודווקא ברגע המביך ביותר שקרה לי, חברה שלי הייתה חייבת לעבור ולשאול לשלומי. לא שהתנגדתי לכך, פשוט לא רציתי שהיא תעשה את זה דווקא עכשיו. "היי ליפזוש, מה קורה?" היא שאלה ואז עניתי לה שהכל בסדר למרות שכלום לא היה באמת בסדר.
למזלי היא מיהרה למקום כלשהו ולכן לא עצרה לשיחה ארוכה איתי. אפילו לא הספקתי לשאול אותה לאן היא כל כך ממהרת, אך זה היה הדבר האחרון שעניין אותי באותו הרגע. הדבר הראשון היה הבושה, ה"פדיחה" מה שנקרא בשפת הסלנג היום יומית, והמבוכה. אבל מצד שני, הוא ילד קטן וחמוד ואני מאוד אוהבת אותו. ואני יכולה להשוויץ ליד אנשים ברחוב וחברים שלי שזהו אחי הקטן, ושלי יש אח קטן ולכם לא אז תאכלו גוש.
דמיינתי את האנשים העוברים ברחוב נתקלים בשלולית הפיפי הזו ותוהים לעצמם: 'מעניין מה פשר השלולית הזו... מי השתין? אה! אולי זה הכלב של השכנים?' ורק אני אדע שזה בכלל לא כלב, אלא אחי הקטן שלא התאפק.
אני לעולם לא אשכח את היום ההוא, ולדעתי אני אפילו אספר את הסיפור לנכדים שלי. או לפחות לילדים, מה שיבוא קודם. אם אי פעם אכתוב ספר על הרגע הזה, שמו יהיה:
"כיצד אחיה של ליפז עשה פיפי באמצע הרחוב//ליפז גרונר"
טוב, חוזרת בי, אין שום סיכוי שאני מתעדת את הסיפור ההוא בספר. שום סיכוי. גם אם ישלמו לי מיליון דולר, אני אסרב.

טלי פוקס עקוב אחר טלי
שמור סיפור
לסיפור זה תגובה אחת
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
אהבתי
הגב
דווח
כותבי החודש בספרייה
מרתק
פסק זמן
פסק זמן
מאת: אורי אוחיון
אהבה בנבדל פרק 28
אהבה בנבדל פרק 28
מאת: Maya B
פסק זמן
פסק זמן
מאת: אורי אוחיון
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
סיפורים אחרונים
Eleven laws of friendship – chapter 2
Eleven laws of friendship – chapter 2
מאת: אביטל סיאני
יש לי כתם .
יש לי כתם .
מאת: אודליה כחלון
לנשום עמוק 3
לנשום עמוק 3
מאת: שיר פיליבה
שרק תתעורר 2
שרק תתעורר 2
מאת: שיר פיליבה
המדורגים ביותר
אתה הולך ברחוב
אתה הולך ברחוב
מאת: אורי אוחיון
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl