כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

יש לי הכל- פרק 95

כשאני מביאה את תום לאיתי וכואב לי בלב כי היא "שוכחת" שהיא גדלה אצלי בבטן וגורמת לעיניים שלי לדמוע

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 95: המילה הראשונה

מזג האוויר כאילו רומז לי להישאר בבית. תום מסתכלת עלי תוך כדי שאני אוכלת ארוחת בוקר. רעב אמיתי תקף אותי כשהתעוררתי, אבל אני סותמת אותו רק עם מעט קורנפלקס בצלחת וחלב.
"אני לא יכולה לתת לך גם. את פיצוש מדי," אני אומרת לה בחיוך ומקבלת אחד חזרה.
אני שומעת את הגשם החזק בחוץ ונועלת את מסך הנייד שלי כדי לבדוק מה התאריך היום. 1 במרץ. מחר יעברו שבועיים מהתאונה. אני רוצה לברוח מהמחשבות למקום אחר, אבל אין לי לאן ממש.
"את רוצה שנלך ביחד לאבא?" אני לא יודעת למה אני בכלל שואלת את זה את תום. היא לא מבינה מה אני רוצה ממנה ומחייכת על אוטומט חיוך עם גומה כובשת. וואו, כמה זמן לא ראיתי את הגומות של איתי בלייב...
בסוף אני משכנעת את עצמי שזה הדבר הנכון לעשות, לקחת אותה אליו, למרות שממש לא בא לי לראות את שביט. כשהתעוררתי ראיתי ממנה הודעה שהיא מתנצלת ושהיא מורידה את הרגל מהגז. אפילו לא טרחתי לענות לה. אני מרגישה כל-כך הרבה דברים שהצטברו בי והתגלגלו לכדור של שנאה. היא ציינה גם שאיתי מאוד עייף ושאשתדל לתת לו נוח. שתלך קיבינימט. היממה הזאת מרגישה לי כאילו אני נשואה לאיתי והיא החמה מהגיהינום.
"אני לא סובלת את סבתא שלך," אני מוצאת צורך להסביר לתום על מה אני חושבת וגורם לי להיראות זועפת. גם מזה הקטנה שלי צוחקת. אולי כדאי שאתנהג כמוה ואתחיל לצחוק מהכל? אני עוד לא מיישמת את הרעיון וכבר טלפון משי, אחות של איתי, מראה שלא. הוא מחכה לתום. ומה שקרה שם בחדר בהמשך, הראה שלצחוק ואני כבר לא ילך ביחד היום.

אני מלבישה את תום סופר חם ויוצאת מהבית לא לפני שאני אומרת לשי שאנחנו תיכף מגיעות. כשאנחנו מגיעות לבית החולים, אני מפחדת שהיא תתפוס מחלות חלילה מהאוויר שגם ככה חנוק פה ופשוט רצה עם העגלה.
כשאני נמצאת מחוץ לדלת החדר בו איתי מאושפז, משהו בגוף שלי עוד צועק שאסתובב ואפנה חזרה הביתה. אני בסוף מצליחה להתגבר עליו ומשתיקה אותו ונכנסת פנימה.
איתי ישר מסובב את הראש לכיוון הכניסה וכשרואה אותי עושה את הדרך אליו עם העגלה, אני קולטת אור בעיניים שלו. הוא במצב ישיבה, שעון על הכרית ובלי שום אלקטרודה שמחוברת לו לפלג הגוף העליון. הוא גם לבוש שוב בחולצה התכולה, רק שהפעם היא סגורה.
אני מוציאה את תום מהעגלה ולא צריכה להגיד כלום כי ברגע שהיא רואה את איתי, היא צוחקת אליו ישר.
"פיצוש." הוא מסמן לי לתת לו אותה עם הידיים. אני קצת חוששת, בטח שיש לו צינורות שמחוברים אליהן, אבל הוא מתעקש. כשאני עושה זאת, ומניחה אותה בעדינות רבה על החזה שלו, הוא עוטף אותה בחיבוק ומנשק לה את הראש. "את לא מבינה כמה התגעגעתי אלייך."
"היא הייתה פה כשהיית בלי הכרה, אמרתי לך." אני גם חוששת להתיישב בכורסה שליד המיטה שלו. בסוף אני עושה זאת ורואה איך הוא כולו בהתרגשות.
הוא מהדק את הידיים שלו סביבה. "אני אוהב אותך, תומי." ועוד נשיקה בראש.
תום צוחקת בקול ומרימה את הראש אליו, כמו בעצם מה שהיא עשתה כשהגנבתי אותה לכאן. היא מושיטה יד אל הפנים שלו, והוא מנשק את כף היד הקטנטנה שלה ואת האצבעות. היא כנראה חושבת שהצינורות שיש לו בנחיריים הם משחק, אחרת אין לי הסבר למה היא נוגעת בהם. הוא מוריד לה את היד לפני שאני קופצת. "לא, תומי. אבא צריך את זה."
"כמה זמן הרופא שלך מעריך שתצטרך עוד תמיכה של חמצן? אתה היית אמור לנשום כבר לבד לבד לבד." אני נזכרת בשיחה הראשונית אחר שהעבירו את איתי לחדר כאן. הוא הרבה יותר ידידותי מהחדר ההוא, אם כי יש בו עדיין הרבה מכשירים מצפצפים.
"אני לא יודע. עשינו ניסוי קטן ולא ממש הלך. כאב לי מאוד. תאמיני לי שהייתי מת להיפטר מזה." הוא מוריד את העיניים ונותן לתום לאחוז באצבע שלו עם כל האצבעות שלה. זה מדהים שכבר קרוב לתשעה חודשים היא עושה את זה, והיא כל-כך אוהבת את המגע שלו. טוב, נו, גם אני אהבתי. אני מבינה אותה.
"מה, הכאבים ממש חזקים? ברמה ש-"
הוא קוטע אותי ומשלים, "ברמה שאני לא יודע כמה משככי כאבים אני מקבל היום. לא הערכתי את הכוח של חגורת בטיחות עד הרגע שהם פגו והרגשתי כמו שריפה בגוף."
"מה התוצאות של הבדיקה הזו שהרדימו אותך בה?" אני מעדיפה לא להיזכר את מי פגשתי בגלל הבדיקה הזו ומה קרה בעקבותיה.
"שדרכי הנשימה מתאוששות והמכה פחות חמורה משהייתה. החור בריאה די נסתם, אני חושב." הוא לא ממש מרוכז בשיחה, אלא בתום שמסובבת את הפנים אליו וזוכה ישר לנשיקה רטובה על אחת מהלחיים שלה.
בשלב מסוים אני נרגעת ופשוט מסתכלת על שניהם. הנוכחות שלה בחיים שלו הרבה יותר גדולה משאי פעם דמיינתי. כמובן שתום, כמו תינוקת אמיתית, בוכה כשחולפות כמה שעות מהפעם האחרונה שהיא אכלה. אני מוציאה את התרמוס מהתיק שלה, שתלוי על העגלה, ומכינה לה את הבקבוק. אני עומדת לגשת כדי לקחת אותה מאיתי עד שאני פתאום קולטת שבחיים לא ראיתי אותו מאכיל אותה. בכל הפעמים האלה כשהייתי אצלו, אני זו שהאכילה אותה.
"רוצה?" אני שואלת בטיפה היסוס.
הוא לוקח ממני את הבקבוק בלי לענות ורק מבקש שאעזור לו לשנות לתום תנוחה. כשהיא בין שתי הידיים החסונות שלו, הוא שם לה את הבקבוק פה ושוקע במבט שלה. היא מחזירה לו אחד, ואי אפשר לפספס את האהבה שעפה פה בחדר.
הייתי בטוחה שנישאב בשתיקה כשהקולות היחידים בחדר יהיו הנשימות שלנו, של תום ששותה עם הפסקות ושל המכשירים המרגיזים, שדי מרעישים, אבל איתי מדבר אל תום בסוף. "התגעגעת לאבא, נכון? הסיפורים של אמא וסבתא נכונים?"
אני נושמת עמוק ומנסה לא להתעצבן מהמילה הלפני אחרונה במשפט שלו. אני בוהה במוניטור לכמה שניות, מבינה שאני לא מבינה שום דבר ממה שמצויר שם ושואלת, "איך אתה ישן ככה, עם כל הרעש הזה?"
הוא עושה פרצוף שאני מפרשת כ"לא יודע" ועונה בשאלה אחרת לגמרי, "תגידי, הכנת את הדירה שלי למעבר שלך?"
במכה אחת הזיכרון של איפה היינו אמורים להיות היום צף מחדש. "חשבתי על זה שוב," אני מספרת לו את התהיות שגיבשתי למסקנה בסופו של דבר, "כשתשחרר שנינו נשב, נתייעץ ונדבר על כל מה שיהיה הכי טוב בשביל תום."
הוא מהנהן. "מקובל."

גם אם ההיגיון אומר שהגיע הזמן ללכת מכאן, כי תום ואני פה בערך שעתיים וזה מאוד מסוכן בשבילה, אני לא יכולה להפריד בניהם. היא שעונה עכשיו על הכתף של איתי בשקט ומקשיבה לנו מדברים.
"אני רוצה להתעורר איתה כמו בחודשים הראשונים שלה בדירה שלי. כשהיא ישנה ממש צמוד אלי." העיניים שלו עדיין מבריקות.
"אני לא חושבת שזה רעיון טוב. אני מרגילה אותה לישון במיטה משלה עכשיו." כשהוא היה חולה ראיתי בעיניים שלי בדיוק למה הוא התכוון. לא מובן לי איך ההורים שלו לא העירו לו על זה שום דבר בתקופה ש... שהייתי עם רגל וחצי בעולם הבא.
הוא משתעל ומזיז מיד את הראש שלו לצד השני. אני מנצלת את השיעול הזה כדי לקום ולקחת את תום ממנו וככל הנראה גם לקחת אותה הביתה, אבל הוא לא נותן לי.
"לא." הוא לא מניד עפעף. "עוד לא. אני רוצה שהיא תישאר עוד קצת."
"איתי, זה לא בריא לה," אני מדברת בטון קשוח פחות ממה שהייתי אתמול, לפי עצתו של הרופא.
הוא מניח אותה על החזה שלו, את אותה תנוחה שטליה תיארה שהיא הייתה עליו ככה שעות, ואומר, "נכון את רוצה להישאר עם אבא?"
תום בוהה בו במשך כמה שניות, ממש נועצת את העיניים שלה. הוא שולח אלי מבט חטוף, ואני מבינה שהוא בטח חושב על זה שהמבט שלה דומה לשלי, כמו שאמר בעבר, וזאת הסיבה. אני כבר מושיטה את הידיים כדי לקחת אותה. "אבא ואת תיפגשו עוד כמה ימים. את תראי את אבא שוב, אל תדאגי."
איתי נותן לה נשיקה בכף היד הזעירה שלה. "אבא אוהב אותך."
לפתע, בלי שום אזהרה או אות שהדבר הזה הולך להגיע, תום מוציאה קול. זאת אומרת, זה לא קול, זה... זו, יותר נכון זו, מילה.
"אבא."
תוך שניות האישונים של איתי ממש גדלים מההלם. אני מפחדת שיקרה לו משהו וכבר בהיכון ללחוץ על הכפתור שמעל המיטה שלו תוך כדי שאני צובטת את עצמי. הוא מתחיל לבכות. "היא דיברה." הוא פונה אלי ונראה מבוהל או אולי לא מאמין. "היא אמרה אבא, נכון?"
הפה שלי עונה לאיתי שכן, הלב שלי מתחיל לכאוב כשתום "שוכחת" שהיא גדלה אצלי בבטן ובכלל אבא שלה לא רצה אותה והלך לשכב לו עם כל מיני דוגמניות (בפנים בפנים, אולי בנפש? מתפתח קונפליקט על שזה שאמרתי שסלחתי לאיתי כבר) והעיניים שלי הופכות להיות אדומות כמו של איתי ודומעות.
אני רוצה לזעוק שזה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן. זאת לא יכולה להיות המילה הראשונה שלה. הלילות ההם אחרי שהוא העיף אותי מהדירה שלו, בבית של ההורים כשאני סובלת מבחילות ושיברון לב קופצים לי ישר לראש.
איתי מתעשת על הבכי שלו די מהר. "נכון, אבא." הוא מצליח להעלות טיפה את הגוף שלו לישיבה (כנראה שיש לו מספיק אנרגיה עכשיו) ומנשק לתום את כל הפרצוף. "אבא."
"אבא," אני חוזרת אחריו ובכנות, אני לא יודעת איך אני מרגישה עכשיו. "לא אמא שוויתרה על החיים שלה בשבילה."
איתי בכלל לא מתייחס למה שאני אומרת. "את לא מבינה כמה פעמים אחרי שקילחתי אותה ניסיתי לגרום לה לדבר. כל הזמן סתם זרקתי מילים שכאילו יהיה לה קל לחקות אותי. היא הייתה אומרת איזו הברה בקטנה, אבל לא מילה שלמה."
"מה?" אני מבולבלת.
"כשאני מקלח את תום, אני לוקח אותה לשידת החתלה בחדר שלה עם המגבת ומלביש אותה שם. כאילו קודם מורח לה קרמים בישבן, כפות רגליים וזה, אבל לא משנה. מה שאני בא להגיד הוא שאני תמיד מדבר איתה בקול אידיוטי קצת כדי לגרום לה לדבר. ממש כמה ימים לפני התאונה היה נדמה לי שהיא אמרה "אור" אבל זה לא באמת, כי תינוק לא יכול להגיד ר' אז יצא לה "או" קטן כזה..." הוא נסחף, ואני כבר לא מסוגלת להקשיב. המחשבה שלי נודדת לכך שפעם קראתי שתינוק לא באמת יודע מה זה "אבא" או "אמא", פשוט קל לו להגות את המילה הזו. "... סתיו, את פה?"
אני משפילה את המבט לרצפה ומנגבת את האף והדמעות עם שרוול הסריג התכלת של טופשופ.
"מה, את בוכה מההתרגשות?"
"לא," אני עונה בקרירות. "אני סתם מאוכזבת."
ואז אני מגלה שגם איתי קרא את מה שקראתי. "מה, כי היא אמרה אבא ולא אמא? היא לא יודעת להבחין מי זה אבא ומי זו אמא, אל תקחי את זה ככה קשה."
"טוב," אני כמעט לוחשת.
אני שומעת אותו נאנח ועכשיו מרגישה את היד שלו נוגעת לי בברך. "נו, סתיו. מה, זה לא התקף קנאה או משהו, נכון?"
"לא."
"תנצרי את הטוב שברגע הזה. זה גורם לי להרגיש פי אלף יותר טוב." הוא גם נשמע ככה.
"אני שמחה בשבילך." אני בכלל לא נשמעת שמחה.
"אני לא יכול להרים לך את הסנטר, אז אני אבקש שתעשי את זה בשבילי." אני כמובן לא עושה זאת, אבל הוא ממשיך לדבר, "אני יודע בדיוק מה עובר לך בראש. ואת צודקת, שתדעי שאת צודקת. את זו שגרמה לכך שתום תהיה כאן איתנו בחדר היום ואני אודה לך על זה לנצח."
בסוף אני כן מרימה את המבט אליו. "פספסתי כל כך הרבה-"
הוא קוטע אותי שוב. "אני יודע, אני יודע. אני בעצמי אמרתי לאמא שלי אחרי שתום התחילה להצמיח שיניים שאני עצוב שאת לא רואה את זה קורה. לפחות נהיה שנינו בצעד הראשון שלה."
"היא מנסה לעמוד במיטה, אני לא יודעת אם שמת לב לזה." אני איכשהו מחייכת.
הוא מחייך חזרה והופ! הנה הגומות שלו. "כן, שמתי לב."
"אני לא מדברת עם אמא שלך." אני מרגישה צורך לעדכן אותו ביממה האחרונה.
"אנחנו נדבר על זה פעם אחרת." הוא מסמן עם הראש שלו על תום. אני קמה ככה שאני עכשיו רואה את כל הפנים שלה ומגלה שהיא נרדמה. "שימי אותה בעגלה ותחזירי אותה לבית באמת. תביאי אותה עוד כמה ימים, כן."
אני אוספת את תום מהזרועות שלו ומכניסה אותה לעגלה. מרגיש לי מוזר לצאת ככה מהחדר, ואני ניגשת אל המיטה, מתכופפת ונותנת לאיתי נשיקה על השפתיים. אני עומדת להתרחק כשהוא תופס לי את כף היד ובו זמנית מצמיד את השפתיים שלו לשלי. זאת נשיקה אמיתית, עם חום ורוק, לא כמו זאת שנתתי לו כשהוא היה מחוסר הכרה. אני נשאבת ממש לתוך הנשיקה הזאת וגם שואבת לו את השפתיים. הרוק שלו בלי טעם. הלשון שלו מטיילת לי בפה ולא מתעייפת. את הכאבים שבלב מחליפים עכשיו פעימות מהירות. בסוף הוא מתנתק ממני ואומר לי ללכת.
אני מתרחקת בהדרגה ומניחה את הידיים על ידית העגלה של תום. "אני לא יודעת אם אצליח להגיע בערב, אז מקסימום מחר."
אני יוצאת מהחדר ודי מנסה לעכל את מה שקרה שם כשפתאום פרצוף מוכר מאוד יוצא מהמעלית ועומד מולי. "סתיו," הוא אומר.
"יונתן."
"מה, הבאת את הקטנה לפה?" הוא נשמע מופתע.
"כן, זה עשה לאיתי רק טוב." אני מנסה לבדוק מה הרופא של הקבוצה עושה פה. "באת לעשות לו איזה בדיקה או משהו?"
שני פרצופים מוכרים נוספים קוראים ליונתן להגיע. אני מזהה את הבעלים של הקבוצה ואני חושבת שזה היו"ר. לא בטוחה. "באנו לבקר אותו, בין היתר." יונתן בולע הרבה רוק.
"קרה משהו?" אני קולטת שמשהו לא בסדר.
הוא מנסה לא להסתכל לי בעיניים כשמשיב, "הם לא הולכים לחדש לו את החוזה. בשנה הבאה איתי יצטרך לחפש קבוצת כדורסל אחרת."

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
אולי קראתי את הפרק פעמיים!!
מהמםם!!כל כך חיכתי לקרבה הזאת בניהםם
יהיה פרק היוםם?תגידייי כןןן
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
יהיה בהמשך היום
חסר לי קטע סגירה
הגב
דווח
עולמי לוי
עולמי לוי
מהמםםם מחכה כבר לראות מה יהיה איתםם
הגב
דווח
טען עוד 18 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 111
להילחם בשבילו- פרק 111
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
מומלצים מהמגירה
אני שרמוטה
אני שרמוטה
מאת: Roni ron Nassi
לילה מלא מחשבות
לילה מלא מחשבות
מאת: Matan Osrovitz
אין דבר יותר סקסי
אין דבר יותר סקסי
מאת: Matan Osrovitz
להפסיק לחשוב עלייך
להפסיק לחשוב עלייך
מאת: N D