כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 2

יש לי הכל- פרק 91

אז בעצם איתי ואני חזרנו?

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 91: לחזור

בהתחלה אני חושבת שאני מדמיינת. כשאני מתחילה לחזור אל "העולם האמיתי" שהוא לא החלום שחלמתי, אני מגלה שבאמת מישהו מלטף לי את השיער עכשיו. אני פותחת עיניים תוך כדי המחשבה הקריפית של מי זה לעזאזל ומה הוא רוצה ממני. תוך שניות ספורות המגע הזה נהיה לי מכור מאוד. רגע, רגע. אני מרימה את הראש ישר ו...
"איתי!" אני כמעט צועקת מההתרגשות ומתחילה לדמוע. "אתה ער!"
הוא מסתכל עלי בעיניים חלשות ומבולבלות, וזה טבעי ומובן לי לגמרי. הוא בטח לא מבין איפה הוא, למה הוא מחובר לכך-כך הרבה חוטים וצינורות ובעיקר מה אני עושה לידו. האישונים החומים שלו, שבדרך כלל מאוד גדולים, הפעם מכווצים. הוא בקושי מזיז אותם.
אני נושמת לרווחה כשאני מרגישה את החזה שלו עולה ויורד ומרימה את הראש לאט מהגוף שלו. הוא מנסה לעקוב אחרי במבט, אבל אני מבינה שקשה לו. אני אמורה עכשיו ללכת לקרוא למישהו מהצוות הרפואי, אני יודעת, אבל אני לא רוצה שיגרשו אותי. זה צפוי מדי. רק עוד קצת...
אני מחבקת אותו את החיבוק הכי חד כיווני ומאושר שהיה לי איתו אי פעם. כשאני מסתכלת על הפנים שלו לאחר מכן, אני רואה שהוא רציני. הוא לא אמר מילה עדיין, וגם זה נראה לי טבעי. הוא פשוט מסתכל עלי וזהו.
אני נזכרת ב"שיטת המצמוצים" שהרופא עשה איתי כשהייתי ערה בקושי חמש דקות וגם אני לא יכולתי לדבר. הרגשתי אז די אילמת. כאב לי בגוף, ממש בער. אני מניחה שזה מה שאיתי מרגיש עכשיו.
"אתה שומע אותי?" אני שואלת אותו. "אם כן תמצמץ-"
תמר מופיעה פתאום לידי ואפילו לא נותנת לי לסיים את המשפט. אני מתרחקת לפני שהיא אומרת לי לזוז משם ועומדת הכי קרוב שאני יכולה, מכוסה עדיין בשמיכה, עם שיער לא מסודר ומסריחה מהפה.
שני אחים נכנסים לחדר אחריה. אחד מהם הולך אל המוניטור, השני מודד לאיתי לחץ דם. אני מחפשת את המבט שלו.
"הדופק שלו עדיין נמוך," אומר האח.
האצבעות של תמר ממששות לאיתי את כף היד, ואני לא מבינה למה עד שהיא אומרת לו, "איתי, תנסה לגעת לי באצבעות." היא בודקת אם התחושה חזרה לו לגוף.
הוא מזיז קצת מהיד, והבעה בפנים שלו משתנה למשהו שנראה כמו...
"כואב לו." אני קופצת ישר. "מה, את לא רואה?"
תמר מתעלמת ממני ומעלה את הידיים שלה אל בית החזה שלו. היא לוחצת לו על העור, ואיתי מתעוות. היא מהנהנת. "איתי, אתה זוכר את התאונה שעברת?" היא מדברת איתו ברוך ואכן משתמשת במצמוץ. הוא זוכר. "הכאבים שאתה מרגיש הם מהתאונה. לא היית חגור, והפגישה של כרית האוויר עם החזה שלך הייתה מאוד... קשה. היית מחוסר הכרה עשרה ימים. אתה מרגיש שאתה יכול לדבר?"
הוא עונה לה שלא. היא מסתכלת על האחים במבט מדאיג. אני פתאום קולטת שיכול להיות שהמוח שלו כן נפגע. איפה שביט ושמעון? מה השעה בכלל?
העיניים של איתי נעצמות לפתע. אני מחכה שהוא יפתח אותן מחדש, אבל לא. הלב שלי עובר לפעום ממש מהר. "מה זה? מה קרה לו?" אני כבר רואה תרחישים בהם הוא מאבד את ההכרה שוב.
"הגוף שלו מאוד חלש כרגע ויש בו עוד שרידים של חומרי ההרדמה. להישאר ער בשבילו זה לבזבז אנרגיה שאין בו. הוא מרוקן. יעברו עליו עכשיו ימים לא פשוטים. קודם כל, ניקח אותו עכשיו לסדירת בדיקות בעיקר כדי לבדוק שבאמת אין נזק למוח. אני לא יכולה להבטיח ששום נזק לא נגרם. אמרתי את זה גם לאמא שלו אתמול. לפי מה שאני רואה עכשיו, מהדקות הבודדות האלו, הכיוון נראה בסדר."
אני מנגבת את הבכי שלי בשרוול. "סוף סוף."
"רב הסיכויים שהוא יעבור חדר. אנחנו לוקחים אותו עכשיו, ואת תקבלי את המידע מהחלון שבהמשך, בסדר?"
אני עדיין חושבת שאני נמצאת בסוג של חלום. אני עוזבת את החדר בלי שאפילו צחצחתי שיניים וישר מתקשרת לשמעון ושביט.

אני יושבת בקפטריה (אחרי שצחצחתי שיניים באיזה שירותים) ואוכלת טוסט עמוס בחמאה וגבינה צהובה ולא ממש אכפת לי כמה קלוריות יש בו. "איתי ער, זהו," אני אומרת לעצמי ולא מאמינה שהסוף הטוב שאני רוצה עכשיו מתקרב.
אני מסתכלת כל הזמן לכיוון הכניסה ולא מבינה איפה שמעון ושביט. משהו בי אומר שבטח איתי רוצה לשאול אותי הרבה שאלות, והוא פשוט לא יכול. אז בעצם חזרנו, לא? אני בעצמי לא יודעת.
אחרי סבב עדכונים עם אמא, שיחה קצרה עם אביטל והודעת ווטסאפ עם טליה ("עשית לי את היום. אני בוכה"), אני מתקשרת לשביט. אני די מופתעת שהיא ושמעון כבר כאן מעל חצי שעה, ונתנו לה להיות באחת הבדיקות.
"תלכי ותחזרי בערב. את ישנה איתו, לא?" היה נשמע שהיא לא ממש איתי.
"כן." אני מניחה שהיא צודקת ועוזבת, אפילו לא שואלת אם יש חדש...

"תומי, אבא קם!" אני מרימה אותה מהמיטה שלה וגורמת לה לצחוק ולחשוף את הגומה שלה. "כן, כן, עוד מעט נראה גם את הגומות שלו, נכון? עוד מעט תיפגשו, נכון?"
אמא עומדת בכניסה לחדר ונשענת על המשקוף. "הפגישה שלהם לא תהיה כל-כך מהירה, את יודעת את זה."
"לפחות היא רגועה כבר." אני מנשקת לה את הפנים. "את רוצה לישון איתי במיטה עכשיו?"
אמא מגלגלת את העיניים. "עדיף שתישני לבד ואני אהיה איתה."
אני מצמידה את תום אלי. "מה פתאום? היא איתי עכשיו."
וכשאמא מוותרת, תום ואני נכנסות למיטה שלי. אני מספרת לה על זה, די לוחשת, שאולי בשנה הקרובה היא תראה את אמא שלה לובשת לבן ואת אבא שלה עומד מתחת לחופה, מחכה ומתרגש ואז הוא גם יגיד את פירוש השם איתי (אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני) תוך כדי שנסתכל עליה ונהיה מאושרים. אבל לדמיין אפשר עד מחר, פחות משעתיים אחרי שביט מחזירה אותי למציאות ומדווחת שלאיתי קשה ללכת, הוא סובל כמובן מכאבים וגם הדיבור שלו לא ממש בסדר... זאת אומרת, הוא לא מדבר, אבל הוא נוכח ושומע. עוד לא יודעים הרבה וימשיכו עם הבדיקות מחר. אני שואלת אם יש לו לוח מחיק עם טוש כדי שיכתוב.
שביט נאנחת, "סתיו, אנחנו לא בסרטים או סדרות. את לא יכולה לאמץ אותו."
"הוא מזיז את הגוף אבל," אני מתעקשת.
"נכון, נכון. זה עדיין לא אומר שיש לו אנרגיות ממש לכתוב ולהפעיל את המוח. סתיו, את צריכה להיות עדינה ורגישה כשאת באה להיות איתו בלילה, בסדר? אני יודעת שאת מפוצצת באנרגיה לעומתו ומאוד אמוציונלית. הוא נמצא בסוג של הלם. הוא אפילו לא מסוגל לנשום לבד עדיין."
"מה? הוא עדיין עם חמצן?" אני כבר בהתארגנות לקראת היציאה.
"כן. הרופאה שלו מקווה שבימים הקרובים הוא יצליח. יש לו כאבים מאוד חזקים בבית החזה."
אני נזכרת בבוקר. "כן, שמתי לב. הוא על משככים?"
"כן. את מגיעה?"
אני מכניסה לתיק שלי מסרק ומנסה לחשוב תוך כדי מה עוד צריך ולא היה לי אתמול. "מאמינה שאהיה אצלו בחדר בשעה הקרובה. לאן העבירו אותו? יש סוף סוף איפה לישון שם?"
וכעבור שעה אני מגלה שכן.

אני סוג של יושבת הפוך על הכורסה. כלומר, הרגליים וחלק מהגוף עליה, אבל הראש שעון איפשהו בין האגן לירך של איתי. אנחנו מחזיקים ידיים, והוא לא עוזב את המבט שלי.
כבר התרגלתי לצפצופים השקטים מהמוניטור, שנשמעים הרבה פחות נורא כשהוא ער. התרגלתי גם למבט התשוש שלו. בלית ברירה התרגלתי בין היתר לזה שהוא רק מסתכל עלי. אין אפילו הבעות פנים. אני לוחצת ממש על האצבעות הארוכות שלו, והן נהיות אדומות. הוא מרגיש, ומרחיק אותן טיפה כדי להגיד לי שאפסיק. כשאני עושה זאת, הוא משלב את שלו בשלי מחדש.
"נכון הגרביים שלי ורודות מדי וממש בולטות?" אני שואלת בחיוך ענקי ומנסה לבדוק אם הוא יחייך חזרה. כלום. כנראה שהלילה לא אראה גומות.
אני נזכרת בשיטת המצמוצים ומבינה שזו כנראה הדרך היחידה לפתח איתו סוג של שיחה.
"אתה יודע שהייתי כאן כמעט כל הימים וישנתי פה בלילות?" אני מסתכלת לו עמוק בעיניים ורואה את ההלם שולט בהן. אני חושבת שעוד קשה לו לעכל את זה שעכשיו הוא מרותק למיטה.
איתי ממצמץ פעמיים. כן.
אין לי איך לשאול מי סיפר לו. אולי הוא סתם מניח. את זה אדע בפעם האחרת. אני ממשיכה לשאול: "גם תום הייתה פה, אתה יודע?" אני טיפה מחייכת. "הגנבתי אותה לפה."
הגוף שלו זז פתאום. הוא נושם עמוק מהצינורות שיש לו באף. לפחות את זה שהיה בצוואר הוציאו, נשארו רק השניים בנחיריים. בהתחלה אני מבינה מה קורה לו כשהוא ממצמץ הרבה, מהר מאוד נופל לי האסימון.
"תום?"
הוא ממצמץ פעמיים.
"היא בסדר."
הוא ממשיך למצמץ.
"להביא אותה?"
הריסים שלו נסגרים ונפתחים מהר מאוד. אולי זה לא בריא לו.
"כן, בקרוב."
האצבעות שלו לוחצות על שלי לרגע ואז משחררות למצב הרגיל.
"מה, איתי, אתה באמת לא יכול לדבר?"
הגוף שלו שוב זז. הוא פותח את הפה ופתאום מתעוות. שיט, כואב לו.
אני קופצת ישר. "לא, לא, סליחה."
כשהוא נרגע קצת, או אולי מרגיש טיפה יותר טוב, אני ממלמלת, "אני מתגעגעת לחיוך שלך."
אני מסתכלת לו על הלחיים ומחפשת את שני החורים שאני כל-כך אוהבת. אני קולטת שהוא מנסה ומצליח רק טיפה למתוח את השפתיים, מה שיוצר חורים קטנים מאוד שנעלמים במהרה. אני לא יודעת למה, אבל העיניים שלי מתמלאות דמעות. אני מזדקפת ונשענת על הכיסא, הרגליים מחבקות את הידיים.
"קשה לי לראות אותך ככה," אני מוצאת צורך להסביר לו. "אני רגילה לראות אותך רץ, קופץ, משתולל. הכי אנרגטי. לא ככה. לא חשבתי שזה יהיה ככה."
הוא מניע את כף היד שלו ומצליח איכשהו לגעת לי ביד. הוא משאיר אותה על העור שלי, אבל אני מחזירה אותה למקום בעיקר כי הפלסטיק שעל האצבע שלו, שמחבר אותו למוניטור, לא נעים לי. זה לא המגע שאני אוהבת.
הוא מנצל את המגע הזה ומשלב את האצבעות שלו בשלי. הוא מנסה להגיד לי משהו.
"מה, כי אני בוכה?" אני מנגבת את האף בשרוול החולצה שלי.
הוא ממצמץ פעמיים.
"אני אהיה בסדר וגם אתה. אני שמחה שהפעם לא שברת שום רגל או יד."
הוא לוחץ לי על האצבעות בשנית. נראה לי שהוא רוצה שאני ארגע.
"אולי נלך לישון? אתה בעיקר." אני מרגישה שאני חופרת לו. "אולי באמת כשנקום יהיו לך כוחות מחודשים ואז אני לא אהיה היחידה שאדבר פה."
הור מצמץ פעם אחת.
"מה? למה לא?"
וסוף סוף סוג של קרח נשבר כשהפעם איתי ממצמץ רק בעין אחת או במילים אחרות: קורץ לי.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 9 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
מצפה יצחק
מצפה יצחק
סיפור מרתק
הגב
דווח
1 אהבתי
guest
אהובה זה מהמםםם ומצמרר ברמותת!!
מחכה לפרק הבא!!!מתי תפרסמי?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה רבה!
הפרק הבא יעלה מחר
הגב
דווח
טען עוד 16 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 74
להילחם בשבילו- פרק 74
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 93
יש לי הכל- פרק 93
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
תכנס אם אתה גבר ושברת למישהי את הלב.
מאת: Shirel Ben-Or
המדורגים ביותר
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
תעזוב אותי או שלא . 18+ !
תעזוב אותי או שלא . 18+ !
מאת: Omer Levi
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
אני מצטער, אבל יודע שכבר לא תסלחי לי.
מאת: Avishai Hai