כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

יש לי הכל- פרק 89

פרק ארוך במיוחד כפיצוי על השבוע שלא הייתי במוד...

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 89: נשיקת לילה טוב

בסוף אני מוצאת את עצמי מתחרה עם השמיים שמעל מי עובר סערה חזקה יותר. הרגשות שבגוף שלי ממש מתפוצצים, שאני די מופתעת שהם באים לידי ביטוי רק בדמעות שמבצבצות ולא בגלל שאיתי יכול למות, אלא כי החיים שלי ימותו לתמיד.
"סתיו." שביט נוגעת לי ביד. המגע שלה לא נעים לי. הוא כאילו מבעיר לי את הדם. "אני לא התכוונתי ש... אני רק הצעתי שככה... זה טבעי שאני חושבת ככה, את צריכה הבין..."
אני מתרחקת ממנה וחוזרת על אותה המילה. "לא."
אני מרגישה כאילו המבט שלי יוקד עליה אש. בסוף אני מצליחה למצוא את הכוחות לקום ומנסה להשתלט על הסחרחורת שתוקפת אותי תוך כדי שאני מחפשת מקום אחר בחצר רחבת הידיים לשבת בו ולעכל את מה שקרה כאן. אולי יפער איזה חור באדמה, ואיעלם לכמה זמן? לא, המחשבה הזו נמחקת מיד. תום כרגע מעל הכל.

מתחת לכמה עצים שמטפטפים עלי שאריות של טיפות גשם, שבוודאי יחזור בקרוב, אני מוציאה את הנייד מהתיק ומתקשרת לאמא. הנשימות שלי כבדות, ואני בטוחה שהיא תעלה ישר על זה שאני בוכה.
"סתיו?" אמא עונה ישר. "את עם איתי בבית החולים, הבנתי משביט."
"אמא, החיים שלי יהרסו." אני פורקת ישר ומספרת לה את כל מה שקרה לפני פחות מעשר דקות בקרבת מקום בחצר הזו.
"את לא הולכת לעשות שום דבר שנוגד את הרצון שלך. קודם כל, תנשמי ותירגעי. אני לא רוצה, וגם את לא, לסכן את הריאות שלך." אמא נשארת שלווה. "אבא ואני אצל סבתא עם תום. את רוצה לבוא? נישב את ואני במרפסת פה ואם צריך אני אדבר עם שביט אישית שלא תכביד עלייך יותר ממה שאת עכשיו, בסדר?"
"אני לא מסוגלת לדבר איתה. פשוט ברחתי." אני מרגיעה לאט לאט את הרעידות של הגוף. קר לי, זה בטוח.
"אני מבינה." אמא חוזרת על השאלה שלה, "את רוצה לבוא?"
אני מסרבת. "אני אחזור לחדר להיות עם איתי עוד קצת. בערב כבר הוא יקבל פחות חומרי הרדמה. אמא, אני מפחדת כל-כך מיום שני הזה. אני לא יודעת אם אני רוצה שהוא יבוא או-"
אמא קוטעת אותי. "סתיו, כל הוא פחד לגיטימי, אבל לפעמים צריך לאמת את הפחדים ולהתמודד איתם. את הבחורה הכי חזקה שפגשתי, ולא, אני לא אומרת את כי זה את הבת שלי. לפני שנה בזמן כזה, ראיתי אותך עומדת מול המראה בשירותים, עם בטן הולכת וגדלה, ומספרת לתום שיהיה בסדר אפילו שתהיו לבד רק שתיכן כנראה. אני לא מכירה הרבה בחורות בנות 24 שהיו חושבות ככה ולא על החיים שהן עוצרות או משאירות מאחור. אני עמדתי שם מאחורי הדלת, וראיתי איך שמת את היד על הבטן שלך וכמה שפחדת להתחבר אליה, אמרת לה את המשפט הכי נכון, זוכרת? "אני מחכה שניפגש רק כדי להפסיק לפחד ממה שיהיה אחרי שתבואי", וזה נכון. לא ידעת למה את מצפה."
אני מנגבת את הדמעות עם השרוול של המעיל וקמה חזרה. "אני הולכת לחדר. אני אעדכן אותך אם אצטרף או יהיה שינוי."
"אין בעיה."
"תמסרי לתום שאני אוהבת אותה, טוב?" אני פותחת את רוכסן התיק שלי ואחרי שאמא אומרת שבוודאי, מכניסה אותו חזרה בפנים.
כשאני מגיעה לכניסה לחדר של איתי, אני רואה את שביט ותמר מדברות. הפנים של שתיהן חתומות ורציניות. אני נבהלת, ולמרות ששביט מבחינה בי בזווית העין, אני רצה לאחת הפינות במסדרון הארוך ונכנסת לחדר מדרגות שאני מוצאת. אני מתנשמת בכבדות ומשחזרת את מה שראיתי: תמר אמרה משהו על לחץ דם שלא טוב, שביט שאלה על פעימות הלב החלשות... לא, לא, לא.
עולה בי מחשבה לנסוע לדירה של איתי ולקבור את עצמי מתחת לסדינים עכשיו. אני כבר מוציאה את המפתחות מהתיק כשפתאום כמו ברק בעיניים אני נזכרת ביום שהמפתח הזה, עם המחזיק בצורת הלב, הגיע אלי בצורה די מלחיצה...

איתי ואני התעוררנו לבוקר יום ההולדת שלי אצלו בדירה. עוד לא גרתי שם. היינו ערים עד אחת בלילה אתמול, אז הוא שר לי "היום יום הולדת" עם קאפקייק ונר אחד, וזה היה חמוד. הוא היה עייף אחרי משחק החוץ הראשון של העונה, אבל לא רצה לאכזב אותי.
"ילדת יום הולדת." הוא נתן לי נשיקה על השפתיים למרות שלא צחצח שיניים, ודי שנאתי את זה.
"רק היום מותר לך." הנחתי את הראש על החזה החשוף שלו והרמתי את העיניים אלי. "אני מחכה כבר לערב."
"את המתנה את תקבלי עכשיו." הוא הושיט את היד הארוכה שלו אל השידה.
הייתי סקרנית. הזדקפתי ועברתי להישען על המיטה. הלב שלי עבר לפעום מהר כשהוא הוציא משם קופסת קטיפה בצבע חום. "לא," אמרתי ישר.
"מה לא? את אפילו לא יודעת מה יש בפנים." הוא נראה קצת מבוהל.
"אני לא הולכת להתחתן איתך, עוד מוקדם." אני בעצמי הייתי מבוהלת. הוא בן 22, לאן הוא ממהר? למה ספורטאים תמיד צריכים להתחתן מוקדם?
הוא חייך חצי חיוך כזה, הגומות שלו בקושי נחשפו. "אה, לא." נשמע שהוקל לו כשהוא קלט על מה שאני חושבת. "זה לא זה. אני לא כורע ברך, סתיו. אז לא."
"חסר לך." עיסיתי את החזה שלי. אוקי, אז הוא קנה לי תכשיט.
"חכי." הוא שם את הקופסה על החזה שלו והושיט שוב את היד אל המגירה, הפעם הוציא ממנה דף משבצות של מחברת מתמטיקה (מחברת ספירלה שהוא אפילו לא גזר את הצד התלוש שלה, וזה היה די מכוער, אבל העיקר הכוונה) ופתח את הקיפולים שלו כך שנחשפו שתי מילים באנגלית, שנכתבו עם עט שחורה שבטח חרטה ממש על המחברת וזלגה לכל מקום.

SAY YES

"אתה בטוח שזה לא חתונה?" בפנים עוד טיפה הייתי לחוצה. זה לא תכשיט אם ככה, להגיד כן למה?
"אני יודע שאת מפחדת מכל התהליך הזה של לעזוב את המקום המוכר לך, את הבית. אני יודע, סתיו. את פה כבר כמה חודשים טובים והגיע הזמן ש... שתפסיקי ללכת." איתי פתח את הקופסה והתגלה בפנים מפתח מצורף למחזיק מפתחות בצורת לב. "אז, סתיו, תסכימי לעבור לגור איתי רשמית?"
בתוך תוכי חשבתי שזאת מתנת יום ההולדת הכי מקורית ביום. וכן, גם חשבתי שאני צריכה לעזוב את הבית של ההורים. אני כבר בת 24.
לקחתי נשימה עמוקה, והוא צחק. "מה?" העברתי את היד על הפנים שלו. אין לו כמעט זיפים, זה מדהים. "אתה מבקש ממני משהו לא פשוט."
"אל תגידי לי שאת הולכת לסרב." המבט שלו נכבה פתאום.
ולמרות שלא צחצחתי שיניים, וגם הוא לא, ולשנינו היה ריח נורא מהפה, הצמדתי את שלי ולשלו ותוך כדי מיליון נשיקות השבתי, "ברור שכן."

אני מסובבת את המפתח סביב האצבע שלי ונותנת לדמעות לזלוג חופשי. גרתי שם בתכלס בקושי שלושה חודשים. הנייד שלי מצלצל. השם של שביט כתוב על הצג.
"מה?" אני עונה. הכעס מתפשט בי מחדש כשאני נזכרת במה היא רוצה ממני.
"בואי לחדר, נחזור ביחד לדירה. את צריכה לנוח." היא נשמעת כאילו היא מכריחה אותי לעשות משהו שאני לא רוצה, שוב.
"לא." אני קמה ונתמכת במעקה כשאני מרגישה סחרחורת. אני חושבת שלא שתיתי משהו עדיין היום.
"סתיו, ההתעקשות הזו שלך לא בריאה לך. את לא סופרוומן, וכל עוד איתי בלי הכרה זה שאת כאן לא משנה כלום לו, רק לך. את מזיקה לעצמך." היא כועסת, היא! "אני מחכה לך. בואי."
"לא."
"טוב, אין לי סבלנות להתנהגות המורדת שלך. תפסיקי להיות אגואיסטית ותלכי לנוח בשביל תום, שבטח תחזור לדירה בערב עם אמא שלך-"
אני מרימה את הקול. "חלאס, שביט. אני לא רוצה לבוא, מה לא מובן? תרפי כבר."
היא מנתקת לי את הטלפון, ואני מוצאת את עצמי רצה לכיוון המכונות כדי להוציא לעצמי משהו לשתות ומהר וחוזרת משם לחדר של איתי. אפילו לא שאלתי אותה מהעצבים מה הרופאה אמרה לה. אין לי ברירה, פשוט לחכות ליום שני.
כשאני חוזרת השעה כבר שלוש. הרעב מציק לי, אבל כשאני עומדת ליד החלון ורואה שיורד בחוץ גשם חזק ממש, אני אוספת את השמיכה מכיסא הפלסטיק ומכסה את עצמי בה. אין שום מצב שאני יוצאת החוצה במזג האוויר כזה כדי להביא לעצמי משהו לאכול. עולה לי לראש להזמין לפה סושי, אבל החולשה ותחושת הבטן שנדבקת לגב פשוט גורמים לי להירדם תוך כדי שאני מחזיקה לאיתי את היד ומקשיבה לצליל החלש של פעימות הלב שלו דרך המוניטור.

אני מרגישה רטט איפשהו בין הבטן שלי למותן. בהתחלה אני חושבת שאני מדמיינת, בטח שאני פותחת את העיניים לרגע ורואה רק חושך מסביב, אבל כשהרטט מופיע בשנית אני מבינה שלא.
אני משפשפת את העיניים ומרימה את הראש, מרגישה איך הצוואר שלי כואב קצת. חושך בחוץ כי עכשיו כבר ערב מוקדם ושעון חורף. האור היחיד שיש הוא מהמסדרון בחוץ, אפילו המנורה שדלוקה לאיתי מעל הראש כבויה. אני קמה להדליק את התאורה פה, כמעט נופלת ותוך רגע שומעת את הבטן שלי מקרקרת. שיט.
הדמות שמשתקפת מהמראה שבשירותים מחדר לא מרחמת עלי, ולראשונה בחיי אני נגעלת לראות את עצמי הכי לא יפה שאי פעם הייתי. אני חיוורת, מתחת לעיניים שלי יש טיפה שקיות (אמא! מתי הן הספיקו להצטבר שם?! ) והשיער שלי נפוח כולו. אני מרימה ידיים ומריחה את בית השחי שלי. אוי וי... אני מתיישבת על האסלה ומוציאה את הנייד כדי לראות מי התקשר. בסוף זה בכלל הודעת מווטסאפ מ... הלב שלי מחסיר פעימה. שגיא.
"שמעתי על איתי רק היום... את בסדר?"
אני לא יודעת בכלל מה לענות לו. קודם כל, ברור שהוא מנותק מכל מה שקשור לספורט הישראלי ואולי טוב שכך. שנית, למה הוא בכלל שולח לי הודעה אחרי שזה נגמר בנינו די לא יפה? כאילו... אני די העפתי אותו אחרי שהבהרתי לו שתום אצלי מעל הכל. זאת אומרת, היא הייתה עד שביומיים האחרונים אני מקרקרת כמו תרנגולת סביב האבא הלא ממש חי שלה כרגע.
אני משיבה: "אני כן. איתי לא."
הוא מקליד ומקליד ומקליד. אני כבר קמה מהאסלה, שוטפת ידיים ויוצאת חזרה לחדר תוך כדי שאני מנסה לנחש מה לעזאזל הוא רוצה. כאב הראש שהתעוררתי איתו בבוקר והיה עמום התחזק ממש עכשיו. אני מעסה את הרקות, אבל יודעת שלא אצליח להחזיק מעמד ככה עוד הרבה זמן. בלית ברירה, אני מזמינה לעצמי לפה סושי. לא ייאמן שכבר משהו כמו עשר דקות הוא כותב. מה נסגר איתו?
אני לוגמת מבקבוק המים שלי, שמתרוקן במהירות, מעלה את הרגליים לכיסא ומכסה את עצמי מחדש. סוף סוף הרטט מופיע מחדש. אני מנסה לקרוא את מה שהוא כתב דרך חלון ההתראות, אבל זה לא אפשרי. הוא ממש כתב מגילה! בלית ברירה, אני נכנסת לשיחה איתו.
"למה את צריכה לקחת אחריות על משהו שלא קשור אלייך בכלל? הגורל של איתי הוא שלו, סתיו. אני יכול להבין על סמך ארבע מילים שלך שאת בטח שם איתו וקרועה ובטח מזיקה לעצמך. את שוכחת את כל מה שהוא עשה לך. אני ממשיך לטעון שמגיע לך מישהו יותר טוב ממנו. הוא ילד שלא יודע שום דבר מהחיים שלו. נתת לו את המתנה הכי טובה שהוא יכול היה לקבל, הרסת את החיים שלך בשביל שתהיה לו אותה. ככה הוא מודה לך? הולך לשתות ועושה תאונת דרכים? כבר שכחת כמה בכית בגללו כשהוא הלך ושכב עם מי שהייתה החברה הכי טובה שלך? שכחת איך ישבנו בחצר בערב של יום ההולדת שלך שם בבית החולים ובכית לי על הכתף שאת חייבת להמשיך הלאה לא משנה כמה את אוהבת אותו? שזה מה שאת מאחלת לעצמך ל25? אהבה חדשה, נכון? אז מה נכנס בך? איזה שד? תמשיכי הלאה כבר! לא משנה עם מי, רק תעשי את זה. אולי זה לא אני, וזה כואב לי שהפסדתי אותך כי אני יודע כמה את מיוחדת ואיכותית, אבל אל עשי את זה לעצמך. אני מתחנן."
אני אפילו לא יודעת מה לענות. אני מרימה את העיניים הכי בטבעיות אל הכניסה כאילו משם תבוא הישועה ומגלה את תמיר עומד שם, שעון על המשקוף.
"חשבתי שאת ישנה." הוא נכנס בהליכה שיותר מזכירה זחילה.
"כמה זמן אתה עומד ככה?" אני מהדקת את השיחה אל הגוף שלי. רק טיפה מהחלון פה פתוח, אבל עדיין קר לי לאללה.
"משהו כמו שלוש דקות." הוא מתקדם לכיוון המיטה ומסתכל על איתי בעיניים כבויות. "הוא היה כל-כך עסוק בחגורה שלי, שהוא לא דאג לחגור את עצמו."
אני קמה מיד מהכיסא. "שב," אני אומרת לו.
"את נראית על הפנים. יותר ממנו אפילו." תמיר מודה לי על הכיסא. "כמה זמן את פה?"
"כמעט יממה רצוף." אני פוזלת אל הנייד לראות אם השליח של הסושי פה. אני קולטת ששגיא עדיין מחובר ולא כתבתי לו כלום. "אתה לא נראה כאילו נפגעת בתאונת דרכים, רק כשאתה הולך קולטים."
"כן, לא עפו עלי זכוכיות או משהו. החגורה די בלמה את הכל. אני סובל בעיקר ממכות יבשות וכאבים בגב ובצוואר. אני מושבת עד אפריל."
"מצידי שאיתי יהיה מושבת מכדורסל עד סוף העונה, רק שיתעורר כבר." אני עוברת לצד השני של המיטה. "רוני סיפרה לי הכל כשעוד דברים היו טריים. הוא היה בניתוח אז. עבר מאז כמה."
"אני יודע. שביט מעדכנת אותי." הוא מחזיק לאיתי את כף היד. "אחי, אתה חייב להתעורר. בסוף לא צריך לחפש לך כלה חדשה, היא פה, חזרה." בסוף המשפט הוא מסתכל עלי במבט עצוב. אני לא מבינה ממש על מה הוא מדבר, אבל מניחה שזה משהו שבינו לבין איתי ואיכשהו אני קשורה בו.
"איך באת?" אני מעדיפה לשנות נושא.
"רוני." הוא צובט לאיתי את האצבעות, וזה קצת מוזר בעיניי.
"מה אתה עושה? הוא לא יכול להתעורר. הוא מורדם." אני עוקבת אחריו במבט שלי. "אני בספק אם הוא מרגיש משהו גם."
"את יכולה להשאיר אותי איתו לבד קצת? זאת בקשה מוגזמת?" הוא מרים את השמיכה מהרצפה ומושיט לי אותה. "את תצטרכי את זה בחוץ. באמת קר היום."
"בטח שאתה יכול." אני עוטה את השמיכה עלי כאילו הייתה גלימה ויוצאת אל המסדרון. אני מרגישה שאין לי מספיק אנרגיה ללכת הרבה ופשוט מתיישבת על אחד מספסלי הברזל שבכניסה למחלקה. איפה השליח המזורגג הזה כבר. כמה שאני שונאת את שביט, מזל שהיא הביאה לי את הסנדוויץ' בבוקר.
אני נזכרת שעדיין לא עניתי לשגיא. אני קוראת את ההודעה שלו עוד כמה פעמים ומחליטה להתקשר לרותם להתייעץ. לפני שאני עושה את זה, אני נכנסת לאינסטגרם לסיבוב בדיקת סטורים. אני רואה שהיא העלתה אחד אתמול בנמל באחד המועדונים. אני לא יודעת אם זה הלייט או ליצמן, ובאמת שאני מרגישה כאילו הראייה שלי נחלשת ככל שהזמן עובר והשליח לא פה. היא לא מדברת איתי כנראה משום שהיא לא רוצה להפריע/להציק לי, ואני דווקא צריכה אותה יותר מהכל עכשיו. אני צריכה חיבוק ממישהו. אני כמעט ונשברת וכותבת לשגיא שבא לי להיפגש איתו ואני כן מתגעגעת לשיחות האיכותיות שלנו, אבל בסוף יוצא לי רק שתי מילים:
"יהיה בסדר."

תוך כדי שאני אוכלת על אחד השולחנות בקפטריה הסגורה, אמא מתקשרת. "את חושבת לחזור לדירה של איתי או הביתה מתישהו או שתהיי ככה עד יום שני?" היא שואלת.
אני עונה בפה מלא. "אני אחזור מחר בבוקר להתקלח ונראה לי שכבר אשאר קצת יותר."
"ועכשיו מה? כבר לילה." היא לא מוותרת. "אני לא רוצה שתהיי כמו זומבית. את אוכלת, נכון? אני מזהה כמו שצריך?"
"אמת."
"לפחות זה." אמא מספרת לי שתום כבר ישנה והייתה ילדה טובה. אני כל-כך מתגעגעת אליה, אבל בו זמנית מרגישה עדיין צורך להיות כאן.
"את תהיי בדירה של איתי מחר בבוקר או לחזור הביתה?" אני גם מרגישה געגועים לבית. למיטה...
אני מכניסה לפה את חתיכת הסושי האחרונה ומתחילה לקפל את הסעודה הקטנה שפתחתי פה.
אמא משיבה ששביט תגיע מחר בבוקר מוקדם לקחת את תום והיא חייבת ללכת לעבודה. השיחה מסתיימת כשאומרת שתדבר איתי מחר. לפעמים אני שוכחת שהחיים ממשיכים, יש לאנשים עבודה... אני כבר לא זוכרת איך זה להתעורר בבוקר, להתאפר, להתלבש, לראות עולם או בקיצור: ללכת לעבודה.
תמיר מופיע מאחוריי ומניח כף יד ענקית על הכתף שלי. "לבריאות," הוא אומר כשמזהה ומתיישב לידי. "רוני עוד כמה דקות תהיה פה."
יכולתי לומר לו שעדיף שבגלל קצב ההליכה שלו יצא לקראתה מעכשיו, אבל אני מהנהנת. "מה סיפרת לאיתי כבר?"
"כמה אני מתגעגע אליו." הוא משפיל את המבט שלו. "וכמה אני מפחד ש... אני חושב על איך שראיתי אותו מאבד את ההכרה והרגעים שאחרי הרבה. זה כמו סיוט כזה. עבר סך הכל שבוע וקצת, ועדיין. אני זוכר איך הוא צנח על הכרית אוויר מפוצץ בדם. איך הוציאו אותו מהרכב והשכיבו אותו שם על הכביש עם מסכת חמצן ענקית על הפרצוף שלו. חשבתי שהוא מת. הוא איבד את ההכרה ישר."
אני מצטמררת ישר מלנסות ולדמיין את מה שהוא מספר. "ראית שפתחו לו את הראש?"
"כן." הוא מרים את העיניים שלו אלי והמבט שלנו מצטלב. "גם ראיתי שסידרת לו את השיער."
אני מרגישה איך הסומק צובע לי את הלחיים. "מישהו חייב להשאיר אותו חתיך גם כשהוא ישן כבר שבוע."
תמיר צוחק. "תום יצאה ממש דומה לו."
"ספר לי על זה." אני עכשיו סתם אוספת פירורים של הסושי ומפזרת על קרטון האריזה.
"זה דווקא יהיה ממש מתוק שהיא תהיה בחתונה שלך ושל איתי, את לא חושבת?" הוא גורם לי להרצין לרגע.
אני מגיבה בהתאם, "תתרכז בחתונה שלך, עדיף."
"מה, את רוצה להגיד לי שלא תתחתנו אף פעם? אם את פה, את ישנה פה ואת לא בדיוק עוזבת אותו, אז מה? אל תשקרי לעצמך. עלי את לא עובדת נגיד." הוא מתעקש לפגוש את המבט שלי.
הנייד שלו מצלצל. תודה לאל שרוני מתקשרת.
הוא עונה לה ומשום מה נשאר לשבת. "נו."
"מה נו?"
"אני מחכה לתשובה שלך."
"קודם כל שאיתי יקום." אני קמה מהכיסא ועוזרת לו לקום בעצמו. "נראה אחר-כך איזו חתונה תקרה קודם: שלי ושלו או שלך ושל רוני. שמה ווינר ששלכם."
תמיר מוציא את המטרייה שלו משקית הניילון שתלויה לו על היד ומהנהן. "קודם באמת שיתעורר."
אני מלווה אותו בדממה אל הכניסה, מנופפת לרוני לשנייה וחוזרת בריצה פנימה אל הבניין כשמתחיל שוב גשם.
היום הזה מרגיש לי כמו שנה שלמה. למרות שרק תשע, אני מצחצחת שיניים ומתחילה להתכונן לעוד לילה של שינה על הכיסא פלסטיק הלא נוח הזה. אני עוטפת את הגוף בשמיכה האפורה מחדש כשאני עומדת לפני הכיסא, ובאינסטינקט די טבעי נותנת לאיתי נשיקה על השפתיים. כשהאף שלי נוגע בשלו אני מרגישה את החמצן שיוצא מהצינורות שבנחיריים שלו. זה כמו אוויר טרי כזה. אני משאירה את השפתיים על שלו לכמה שניות, העיניים שלי עצומות. הן קרות ואין להן את התחושה שאני זוכרת מפעם. בסוף שלוש המילים האלה יוצאות לי לבד כשאני משחררת.
"אני אוהבת אותך."
וכן, אני מתכוונת לזה. די להילחם בעצמי ולהכחיש. והוא? הוא כמובן ממשיך לישון וחולם על אני לא יודעת מה...

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
משפחה זה הכל ..
משפחה זה הכל ..
וואי פרק מקסים! נשמח שתכתבי עודדדד
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אשתדל שיהיה פרק ביום חמישי
הגב
דווח
משפחה זה הכל ..
משפחה זה הכל ..
תודה על המאמץ.
הגב
דווח
טען עוד 14 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשביל הסיפור
להילחם בשביל הסיפור
מאת: שלכת כותבת מהלב
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
עשיתי את זה! הצעתי לך לצאת, איתי.
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
אהבה של חורף
אהבה של חורף
מאת: אפריל גל גילרוביץ'
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
סיפורים אחרונים
החרא של בלה .
החרא של בלה .
מאת: S Fairy
הבחורה שאנסתי
הבחורה שאנסתי
מאת: LIHI #7
סיפור עם מוסר השכל
סיפור עם מוסר השכל
מאת: אלמונית אלמונית
שהסיפור שלכם יגמר
שהסיפור שלכם יגמר
מאת: .. ..