כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

יש לי הכל- פרק 84

אני מוצאת את עצמי קורסת לאיתי על הגוף ומתפרקת. "אל תמות, זה לא הזמן."

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 84: "הבטחתי לך"

במבט הראשון בפנים של איתי קופצת לי ישר המחשבה ששביט צודקת. הוא נראה אותו דבר. כשאני מתחילה להתרגל למראה "הפצוע" שלו, והאוזניים מתרגלות לצפצופים החלשים שמסביב- אני נכנסת קצת לפאניקה. אני זוכרת את הצינורות האלה בנחיריים שמכניסים חמצן לגוף, גם אני הייתי מחוברת אליהם, אבל מהמכונה שאיתי מחובר אליה משתלשל עוד צינור אל מקום בין הצוואר לסנטר וחודר גם לשם- וזה מדאיג אותי. אני נזכרת איך הייתי מתעצבנת עליו שהנשימות שלו בלילה ממש חזקות ורועשות, לפעמים הייתי בטוחה שהוא ינחר כשנתבגר, אבל מהר הבנתי שזה בגלל גודל הגוף שלו והעומס שהוא עובר. פתאום מבט אחד מספיק כדי לגלות שלא משנה כמה חמצן יש בצינורות האלה שבתוך הנחיריים שלו, הוא לא ממש נושם חזק. זה נראה כאילו הוא לא נושם בכלל אפילו, והעור שלי מסתמר ישר מהמחשבה הזו. יש סביבו המון חוטים שמתחברים למכונות שנמצאות בשני הצדדים. החולצה שהוא לובש פתוחה וחושפת את החזה שלו. בכל צד מודבקת אלקטרודה שמונחת לו טיפה מעל הפטמה. בצד שמאל של הגוף יש עוד כמה שלדעתי נמצאות איפה שהריאות שלו. אני לא יודעת למה, אבל המחשבה הראשונית שלי היא איפה לעזאזל אני הולכת לשים את הראש שאני אבכה עליו ואחבק אותו חזק. הרי ברור שאני אבכה, אני מרגישה את הבכי בפנים. בנוגע לזכוכיות, יד ימין שלו חבושה בתחבושת לא עבה מדי, אבל די מובן לי שהיא זו שספגה את החתכים כשהחלון התנפץ. יש לו גם סימן בצוואר, ואני מזיזה לו קצת מהחולצה ומגלה שבכתף יש מעין פס של תפר שמתמזג עם הצוואר. וואו, זה מסוכן. על אחת מהאצבעות בכף יד ימין שלו יש לו את הפלסטיק הזה שמודד את הדופק ואחראי לצפצופים הלא רועשים מדי פה. לא צריך להיות מומחה כדי להבין שהדופק שלו חלש. על הזרוע של אותה היד תלוי פלסטיק שחור שעוטף לו את החלק העליון שלה, שמזכיר מכשיר למדידת לחץ דם. הוא מכוסה רק עד הבטן, והראש שלו מוגבה עם מספר כריות.
אני מתחילה לרעוד כשאני קוראת את הפירוט הרפואי שיש ליד המיטה שלו. לא, זה לא יכול להיות. הוא לא במצב אנוש. הוא ייצא מזה. במקום לבכות, אני מוצאת את עצמי קורסת לאיתי על הגוף ומתפרקת. "אל תמות, זה לא הזמן." אני מנסה לא לפגוע בשום חוט, אני לא יודעת אם אני מצליחה. עור הפנים שלי נוגע בעור החזה שלו. הוא קצת קר. גם אני הייתי קרה ככה? "איתי, תום צריכה אותך. היא כבר מרגישה שאתה חסר לה. היא צריכה אותך." אני מקווה שהדמעות שלי, שזולגות בכמויות על פלג הגוף העליון שלו, לא יעשו שום קצר. "למה הריאות תמיד מקשרות אותנו? לי הייתה דלקת שהחמירה שם, לך יש עכשיו חור ש-" אני עוד לא מסיימת לומר את המשפט, וכבר אחד המכשירים מצפצף חזק. לא, לא סיימתי להיפרד ממנו. אני ישר מעבירה את המבט אל המוניטור. יש לו דופק. מה קורה פה?
מישהי נכנסת לחדר וישר ממבקשת ממני להרים את הראש. "עשית קצת בלאגן פה." היא נשמעת זועפת ומניחה את אחד החוטים מחדש על החזה של איתי. "את בת הזוג שלו, נכון? אמא שלו אמרה שתיכף היא תבוא."
זה לא הזמן להיכנס עכשיו להסברים או לומר שהייתי. אני מהנהנת. "כן."
"אני תמר, הרופא שמטפלת בו." היא מסתכלת לי בעיניים. "לכי תשטפי פנים ותירגעי. יש לו לפחות עוד שבוע להעביר ככה, עד שנהיה בטוחים ממש במאה אחוזים שאפשר להעיר אותו. תשתדלי לא לגעת בו גם ככה, בסדר? המכונות פה מחזיקות אותו חי, ואני יודעת שזה קשה לשמוע את זה, אבל כל זה היה יכול היה להיראות אחרת אם הוא היה חוגר את חגורת הבטיחות."
אני משתנקת.
הטון הנוקשה שלה ממשיך. "החבר שלו משתחרר מחר, הנהג מונית מחרתיים. לא סתם קוראים לחגורת בטיחות בשמה, היא מבטיחה ואף מונעת המון תאונות. הוא גם היה עם רמת אלכוהול מאוד גבוה בדם כשהוא בא לפה, את יודעת?"
"את כאילו נוזפת בי?" אני מצמצמת את העיניים שלי עד כדי סדק. אני נשמעת כועסת גם.
"לא. אני מדווחת לך מה הוא עשה לעצמו ולמה אני לא יכולה לענות לך או לאמא שלו עדיין אם הוא יצא מזה. אם הוא היה עובר תאונת דרכים בלי האלכוהול, שהיינו חייבים להעיף לו אותו מהגוף ולעכב את הבדיקות הראשוניות קצת, ובטח חגורת הבטיחות, הוא היה כבר משתחרר מחר."
"אם ואם ואם," אני ממלמלת ומחזיקה לאיתי את היד. "הבנתי מה את מנסה לומר. תודה לך, דוקטור."
היא משנה את הטון שלה ב-180 מעלות ולפתע היא רכה לאללה. "אני מבינה שיש לכם תינוקת שעוד לא בת שנה אפילו. אמא שלו עדכנה אותי. אנחנו עושים את מיטב יכולתנו, אבל לפעמים יש דברים שלא תלויים בנו, ואנשים תולים בנו את התקוות שלהם. כן, אנחנו מצילי חיים, אבל במקרה שלו: כל-כך הרבה היה יכול להימנע."
אני שותקת. בפנים הזעם מתחיל למלא אותי. אני לא יודעת אם אני בכלל כועסת על הרופאה, או על איתי שהולך לעזוב את תום באמת בגלל חוסר אחריות שלו. אני מסתכלת עליו ומעבירה את המבט לרופאה שעוד כאן.
"יכול להיות שנעביר אותו חדר, בגלל זה אין ממש איפה לשבת כאן." היא מצביעה על הכיסא שמאחוריי. "אמא שלו אמרה לך שאסור יותר מבן אדם אחד כל פעם, כן?"
"כן." אני נעשית קרה.
"טבעי להתפרק, אבל עדיף שתשטפי פנים ותנשמי עמוק." היא חוזרת להתחלה ויוצאת מהחדר.
ואז שוב אני נתקפת מעין בלבול לא מוסבר. אני אוהבת איתי, לא סובלת את איתי, כועסת על איתי. אני בוהה בפנים שלו, שלבנות יותר ממה שהן בדרך-כלל ואיכשהו בוכה מחדש.
"הבטחתי לך שאעבור לגור לידך, נכון?" אני לא עוזבת את היד שלו. "אתמול הייתי אמורה לעבור לגור איתך, ובפנים האמנתי באיזה סוף שמח. שכן, ייקח זמן, אבל בסוף אני אסלח לך ותהיה לנו משפחה קטנה והכל יהיה בסדר. במקום להיות איתך במיטה אתמול, הייתי שם עם תום לבד וניסיתי לכסות על החיסרון שלך. זה קשה, היא יודעת..."
אני שומעת צעדים וחושבת מה לעזאזל יש עוד לרופאה לומר לי. אני מגלה את טליה עומדת בכניסה וכל מה שיוצא לי הוא טון די מאוכזב מזה שהיא פה (אבל אין לי מה לעשות), "אה, זאת את."

אני עומדת בחצר בית החולים עם מטרייה ביד אחת ועם הנייד בשנייה. "כן, אמא?"
"נו? יש חדש?" אמא חושבת שאם היא תדבר חזק אני לא אשמע את הבכי של תום, אבל אני שומעת. ועוד איך שומעת.
"מה קרה לה?" אני שואלת ישר ומתחילה ללכת לכיוון המכונית.
"אני חושבת שכדאי שתקבעי תור לרופא שלה למחר. אולי יהיה לו פתרון." אמא נשמעת רגועה. "שביט פה גם. הבכי של תום לא אמור להדאיג אותך שתיסעי לפה מהר. די לנו פצוע אחד מתאונות דרכים בגשם."
"טליה פה." אני עושה פרצוף לעצמי, כי אין מי שיראה. "אין טעם שאשאר גם ככה."
"אין חדש?" אמא נשמעת כאילו היא מבינה בעצמה שלא.
"אני באה." אני מבינה שאנחנו מנהלות דו-שיח של חרשות, מכניסה את הנייד אל כיס המעיל ומגבירה את קצב ההליכה.
במכונית אני קובעת תור לשמונה בבוקר לרופא הילדים של תום, וכמו שהבטחתי לאמא- אני נוסעת הכי לאט שאני יכולה תחת הגשם השוטף הזה.

טליה מגיעה בערב לדירה של איתי, והפעם אני לא מופתעת בכלל.
"היית איתו עד עכשיו?" אני שואלת תוך כדי שאני מכניסה אותה לדירה. שביט מנמנמת במיטה של איתי, שמעון צריך לחזור במהלך הלילה, אמא ותום נמצאות בחדר של תום, ואני רק משחזרת זיכרונות מהשנה וקצת עם איתי מהרגע שחזרתי מבית החולים.
"לא. הלכתי גם לאכול איפה שהמונית הורידה אותי והלכתי קצת ברגל. מזל שהייתה לי מטרייה." היא ניגשת אל המטבח ומוזגת לעצמה כוס מים. "הוא נראה נורא. ראית לכמה מכשירים הוא מחובר?"
אני די קפואה, אם להיות כנה. רק העיניים שלי עוקבות אחריה. "כן." אני מצליחה להוציא מילה אחת.
"אמרתי לו שאני סולחת לו, למרות שבפנים אני עוד כועסת על זה שהייתי משחק בשבילו." היא נשענת על השיש.
"אני לא חושבת." אני נשארת לעמוד כמו נציב מלח.
"אני לא יודעת מה יקרה כשהוא יתעורר ואם יתעורר," היא ממלמלת. "אני הרי עוזבת עוד פחות מיומיים."
"אני יודעת. את צריכה טרמפ חזרה בטח, נכון?" אני מצליחה איכשהו לסובב את הראש אל המסדרון. "אמא שלי אמורה לחזור. אני נשארת פה כי גם הרופא של תום קרובה ומחר אני הולכת."
"כן, רעיון טוב." היא נשמעת בנאלית לגמרי ומתקדמת אל הסלון. "אני אלך לבקר אותו שוב מחר לקראת הערב וזהו."
אני רוצה לשאול אותה למה היא מוצאת צורך לעדכן אותי. במקום זה אני קוראת, "אמא, טליה פה. היא חוזרת איתך. מתי את הולכת?"
אמא יוצאת מהחדר עם תום שעונה על הכתף שלה. "עוד מעט. אני מנסה להרדים אותה. את האמת, חשבתי להישאר פה איתך כי שביט הולכת להביא את שמעון מהנתב"ג, ואני לא חושבת שזה רעיון טוב שתישארי עם תום לבד כל הלילה כשהיא נודניקית."
"היא רוצה את אבא שלה, היא לא נודניקית." טליה משחקת אותה מומחית ומתקרבת אל תום. היא מניחה את היד שלה עם המצח הקטן שלה. "אין לה חום. היא משלשלת? מקיאה?"
אמא מנידה את הראש.
"נטו געגועים לאבא שלה. נכון שתינוקות בגיל הזה כביכול לא מרגישים, אבל הוא היה מאוד דומיננטי בחיים שלה-"
אני קוטעת אותה. "הוא עדיין. אל תדברי על איתי בלשון עבר."
"אני מצטערת." היא נועצת בי מבט. "איזה מוזר שפתאום את כאילו מתרככת. מה הוא צריך להיות בסכנת חיים כדי שתודי שאת עוד אוהבת אותו? אני לא מנסה להתערב או משהו, פשוט הרגיש שאת מתעבת אותו ולא רוצה לראות אותו יותר איזה תקופה. אחר-כך היה באמת את הקטע עם הכתבה שתקפת אותו... ועכשיו את בוכה עליו ומגנה עליו ורוצה לחזור לגור איתו. את צריכה להחליט מה את רוצה מהחיים כבר, סתיו."
"אני אחליט, וזה לא יהיה עניינך." הקול שלי מתחיל להיות גבוה.
אמא קולטת שהאווירה מתחממת, מעבירה לי את תום וניגשת אל הספה כדי לאסוף את המעיל שלה. "בואי, טליה. נלך."
טליה זורקת את הכוס החד פעמית שלה בפח ואומרת לי, "הוא חשש מהתקופה אחרי שאביטל ומאיה יעזבו ואני אחריהן. אם הוא יתעורר, תראי לו שהוא לא הולך להיות לבד."
אני מעמידה פנים שאני לא שומעת ונכנסת עם תום אל תוך החדר שלה כשאני טורקת את הדלת אחריי.

במהלך הלילה, כששביט חוזרת עם שמעון מנמל התעופה, תום מתעוררת. אני לא ממש הצלחתי להירדם על הכורסה בחדר שלה, עדיין הייתי מוטרדת במחשבות פלוס זיכרונות מכל מיני סיטואציות והמילים של טליה... שמעון פותח את דלת החדר בדיוק כשאני מוציאה אותה מהמיטה.
"היי." הוא נכנס פנימה ומדליק את האור. תום ישר מתחילה לבכות, והוא מכבה מיד. "סליחה."
"שתדע להבא, כשהיא בחדר שלה היא רק עם מנורת הלילה כשהיא קמה באמצע הלילה." אני משכיבה אותה על שידת ההחתלה.
"אני יודע שבתוך תוכך את חושבת כמה איתי חסר אחריות שהוא הלך לשתות ולחגוג כשלמחרת בעצם הייתם אמורים להתחיל מחדש, בערך. חשוב לי שתדעי שגם אני כועס, עם כמה שקשה לי, בבחירה הזו שלו." שמעון מתיישב על הכורסה. "כן, הוא אמנם בחר לחזור במונית ולא לנהוג שיכור, אבל כשהבנתי ממנו מה את הולכת לעשות, הרגשתי משהו אחר כלפייך אחרי כל הזמן הזה, כולל הפרידה שלכם בגלל ההיריון הלא מתוכנן של תום. הבנתי שאת מנסה לאחד את כל השברים ולעשות כמה שפחות נזק, זו מחשבה שאיתי למשל עדיין לא מסוגל לראות."
"הוא חושב שתום רק שלו כי לא הייתי מסוגלת לטפל בה מהסיבה הפשוטה שלא הייתי בערך בחיים," אני ממלמלת תוך כדי שאני זורקת את החיתול המלוכלך של תום אל אחת מהשקיות שיש פה.
"נכון." שמעון מהנהן. "את צודקת. הסברנו לו מיליון פעם שהיא לא רק שלו. הוא בעצמו סרב לעשות דברים מהידיעה שאת מפספסת אותם. המעבר של תום לעגלה, צמיחת השן הראשונה שלה... אני זוכר הרבה רגעים ואלו היו בסך הכל ארבעה חודשים כשהיית בקומה."
"ובמקום ללכת לבית משפט ולעשות בלאגן, החלטתי פשוט להעמיד לו עובדה שאני גרה פה, כן. אני אמא שלה לפני הכל, והוא שוכח איך כולכם, גם אתה, גם הוא, גם שביט, התנהגתם כששמרתי את ההיריון." אני מרימה את תום ומחבקת אותה חזק. "היא שלי יותר משל כולכם. ואני, לעומתו, לא רוצה להיות אמא חד הורית. אני רוצה שאיתי יתעורר. היא סובלת כשהוא לא פה. היא מרגישה את זה. אני עוד כמה שעות הולכת לרופא שלה לראות מה עושים במקרה כזה. היא כאילו מרגישה... נטושה."
"אמרנו לו מיליון פעם שזה לא רעיון טוב שהיא ככה קשורה אליו. היא ממש ישנה איתו במיטה." הוא לא מחדש לי כלום.
"אני אנסה להרדים אותה מחדש, ברשותך." אני רומזת לו שאין לי ממש כוחות, או בכלל, להמשך השיחה הזו.
מתוך הדממה אני שומעת את הנייד של שביט מצלצל, והלב שלי טס. "כן?" היא עונה ויוצאת אל הסלון ככל הנראה מהחדר של איתי. "אוקי, אנחנו באים."
"מה עכשיו? מה קרה?" אני עוברת את שמעון וכמעט מתנגשת בה בכניסה לחדר.
העיניים של שביט מבריקות. "הגיעה עכשיו תוצאה של איזו בדיקה והיא יותר גרועה ממה שחשבו. הכניסו אותו לניתוח בהול, והסיכוי שהוא יצא מזה... קטן." והיא נחנקת בבכי שלה, ואני בוכה גם, ושמעון בוכה ובסוף תום מצטרפת אל כולנו.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 10 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
guest
פרקק??
מתי תעלי אותו?❤️
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
לקראת אחהצ-ערב
הגב
דווח
Anat
Anat
קודם כל אני שונאת את טליהההה! דיי בבקשה תעלימי אותה כבר פשוט תעלימייי!!!! ובבקשה ממך לא להרוג את איתי זאת תהיה אכזבה ממש גדולה בשבילי אם הוא ימות.. אני מתה על הסיפור הזה ברמות הוא אחד הסיפורים שאני אוהבת ואם הסוף יהיה כואב ויום אני ממש אתאכזב. הוא הבין שאוהב אותה וסבל בתקופה האחרונה ומגיע לו את מה שעבר אבל לא מגיע לו למותתתת.
אני מתה לראות אותם משפחה ביחד עם תום וממש לא בא לי להתאכזב, את כותבת מדהים כרגיל!
הגב
דווח
טען עוד 23 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 91
יש לי הכל- פרק 91
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 66
יש לי הכל- פרק 66
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק אחרון
יש לי הכל- פרק אחרון
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 50
יש לי הכל- פרק 50
מאת: שלכת כותבת מהלב
ילדים
המלאכים שלי
המלאכים שלי
מאת: Shira Mualem
רווקה + 1
רווקה + 1
מאת: Adam gustavo Zyl
״מלכודת ברשת״
״מלכודת ברשת״
מאת: דוד חגולי
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
אמא של יונתן והאיפור בעיניים
מאת: Nizan Zarotski
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
שרמוטות שכמונו
שרמוטות שכמונו
מאת: Eltchin's Emotions
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shira Mualem
״עונשו של סטוציונר״.
״עונשו של סטוציונר״.
מאת: דוד חגולי
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan