כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

יש לי הכל- פרק 82

טליה מתקשרת שלוש פעמים. היא ואיתי בילו כל הלילה יחד בטח, ועכשיו הוא שיכור ובוכה לה שאחזור אליו. שיחנקו שניהם

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 82: לילה לבן

סתיו

כמה שעות קודם
אני סוגרת את המחשב אחרי שסיימתי לצפות בכל אתר אפשרי בחגיגות הזכייה בגביע של מכבי. איתי עזר להם לזכות, ובפנים אני גאה בו שיש לו דבר אחד יציב בחיים.
אבא ואמא שותים תה במטבח, ואני צוחקת כשאני עוברת לידם תוך כדי שאני מכינה לתום את הבקבוק של הלילה, שנמצא בחדר למצב ביטחון אם תתעורר. "מתאים לכם סבא וסבתא."
"את נראית כמו סבתא בעצמך עם הפיג'מה הזו והסמרטוט הזה על הכתף שלך." אבא לא יודע שהוא לא ממש מקניט אותי, אלא פוגע בי. "יום חמישי בערב, צאי לבלות עם רותם או עדי."
"מה רע בפיג'מה שלי?" אני סורקת את הגוף שלי מכף רגל ועד ראש. "היא מחממת ממש."
"עזוב אותה." אמא לוקחת את כוס התה שלה אל הסלון ומתיישבת על הספה. "איתי זכה בגביע, סתיו?"
"כן, הם במסעדה חוגגים. זה בכל אתר." אני חוזרת לחדר ונשכבת על המיטה. אני לא ממש עייפה, אבל אין לי משהו אחר לעשות. אני מעדיפה להימנע מהטלוויזיה ולא לעקוב באדיקות אחרי חדשות הספורט והחגיגות שמעבר. אין לי באמת מושג עם מי הוא נמצא. הצד האופטימי שבי מקווה שהוא יהיה זרוק אצל תמיר בדירה בהמשך אחרי הלילה, ויתרץ לי למה הוא מאחר.
אני מקפלת את הכרית כך שיש לה יותר הגבהה לראש ושוכבת על הגב כשהידיים מחבקות אותה ותומכות בראש. אני נרדמת לכמה זמן, אבל מתעוררת כשאני מרגישה את תחושת הנמלים הזו שם. אני מסתכלת על השעון ומגלה שכמה זמן הן רק עשרים דקות. אני בוהה בתקרה ומקשיבה לנשימות הקטנטנות של תום. אני מעלה מחשבה מצחיקה בראש לספור אותן כמו כבשים עד שאצליח לישון מחדש, אבל טבעי לגמרי שאני לא. לחץ ממשהו לא מובן ולא ברור משתלט לי על הגוף. חבל שאין שלט שעוזר לדלג על תקופות מלחיצות ולהיות ישר באמצע שלהן, כשהכל מוכר וידוע והסתגלת.
אני נזכרת מחדש בסוף הקשר שלי ושל שגיא. איך הוא היה מאוכזב לגלות שאני לא ממש רוצה לעבור הלאה מהר כל-כך.
"מה זאת אומרת את צריכה לחכות ולראות איפה איתי ישחק בשנה הבאה?" הוא די התפרץ עלי.
"הוא אבא של תום. אם הוא יעבור לשחק באילת, אני אצטרך להיות קרובה אליו ולגור באילת," אמרתי לו את מה שנראה לי מובן מאליו, את מה שסיכמתי עם איתי רגע לפני שלקחו אותי לחדר הניתוח.
"את אוהבת לסבול, אה?" הוא תקע לי את הסכין בבטן ואז התחיל לסובב. "אני לא חושב שתצליחי להתקדם ככה בחיים אף פעם. במקום להבין כמה את מדהימה ואיכותית, סתיו, את בוחרת להיות סמרטוט של ילד שהכניס אותך להיריון וברח."
ובכיתי כמה ימים על הכרית הזאת. בסוף זה עבר. אני לא יודעת אם לכנות את שגיא אכזבה, כי מובן לי למה הוא ציפה. הייתה לנו מערכת יחסים די קסומה ועגומה בבית החולים ואם חלילה תום לא הייתה בעולם, כנראה הייתי כבר גרה איתו.
רטט מהנייד שלי מעיר אותי אל המציאות. מי מתקשר באמצע הלילה? אני מסתכלת על הצג ורואה את השם של טליה. אני לא עונה ומנסה לא לקפוץ למסקנות, אבל תחושת הבטן חזקה. היא איתו. היא חגגה איתו את הנסיעה שלה ואת הפרידה שלהם והגביע שלו. אולי הם עכשיו עמוק במיטה שלו מתעלסים ונהנים ומחליפים רוק להנאה. טוב, אני מגזימה.
אני עוד לא מספיקה לקרוא את "שיחה שלא נענתה" על הצג וכבר הנייד מצלצל בשנית. שוב היא. נו, מה היא רוצה? הבנתי, היא עם איתי. אני שוב לא עונה. כשהיא מחייגת בפעם השלישית, אני כבר מנתקת את השיחה. היא ואיתי בילו כל הלילה ביחד, ועכשיו הוא שיכור ובוכה לה שאחזור אליו, אם היא מתקשרת בלי סוף. שיחנקו שניהם.
יש כמה דקות של שקט. היא מרפה. יופי. אני עומדת להחזיר את הנייד לרצפה כשהוא רוטט שוב. העצבים מתחילים להיאגר בי. אני קמה ויוצאת החוצה מהחדר תוך כדי שאני לוחשת, "הלו?"
"למה את לא עונה? ומה אם זה קרה חירום?" היא תוקפת ישר.
"מקרה חירום? מה כבר יכול לקרות, נכנסת גם את להיריון לא מתוכנן אחרי סקס עם איתי?" אני יודעת שאם באמת היה קורה משהו היא לא הייתה נשמעת די רגיל.
ופתאום הקול שלה משתנה ומריץ לי טיפה את הלב. היא בוכה. "סתיו, נו, מה נראה לך? תקשיבי. איתי ותמיר הלכו לאיזה בר לחגוג את הזכייה בגביע ונכנסה בהם מכונית שהסתובבה לא כמו שצריך ולא שמה לב שהם היו שם בגלל הגשם." היא נשמעת לא רצופה בגלל הנשימות הכבדות שלה. "הוא בבית חולים, סתיו. התקשרו אלי מהאמבולנס אחרי שאמא שלו לא ענתה. הצלחתי בסוף להשיג אותה-"
אני קוטעת אותה. "אמרת שהם הלכו לחגוג?"
היא משתנקת. "כן."
"לא אכפת לי. בעיה שלו שהוא נוהג שיכור." אני נעשית קרה תוך רגע. למה אני לא מופתעת? רק מתפרע ושוכח שיש לו תינוקת ואחריות.
"מה? לא!" טליה מרימה את הקול ושוב משתנקת. "הם לקחו מונית. חכי, שביט בממתינה." והשיחה מתנתקת.
אני מסתכלת על השעון שבנייד. ארבע לפנות בוקר. לוקחות לי כמה שניות לעכל את המידע. הוא שוב שבר את הרגל? או היד? עוד פעם שיקום? ומה זאת אומרת מכונית נכנסה בהם? מה העוצמה של הפגיעה? עוד מיליון שאלות נכנסות לי לראש עד שהנייד מצלצל שנית. הפעם אני כן עונה ובחיים לא שמחתי לראות את השם של טליה על הצג יותר מאותו רגע.
"נו?" אני הולכת במהירות בין המטבח לסלון.
טליה בוכה עדיין ונסערת ממש. "שביט בדרך לבית חולים. שמעון לא בארץ, נסע לאיזו פגישת עבודה. אומרת שהרופאים אמרו לה שאיתי מורדם ומונשם. יש לו בדם כמות אלכוהול גדולה מדי ושמו לו הרבה מדללים ויש מצב שהוא בלע את הקיא של עצמו תוך כדי התאונה." היא מתקשה לנשום בעצמה. "את באה לבית חולים?"
"איכילוב? תל השומר?" אני מתחילה להתקרב לחדר של ההורים.
"תל השומר. את יכולה לבוא לקחת אותי? אני יודעת שזה לא לגיטימי לבקש את זה אחרי כל מה שקרה. בבקשה, סתיו. בואי נתנתק מהכל. זה נשמע כאילו הוא... הוא עומד למות. אמא שלו ממש צרחה בטלפון." היא כבר לא משתלטת על הבכי וכמעט צועקת בהיסטריה: "אני לא רוצה שהוא ימות."
"תירגעי. אני מעירה את אמא שלי, מעדכנת אותה וחוזרת אלייך." אני שומעת את הגשם מבחוץ.
אחרי רבע שעה, בה אמא מעדכנת גם את אבא, אנחנו מעבירות את המיטה של תום לחדר שלהם. היא נשארת ישנה ושלוויה כאילו כלום. אני מסתכלת עליה ורואה, כמו תמיד, את איתי. אני לא מסוגלת לחשוב על זה שהוא... לא. אסור לי לחשוב על זה. הרי הרבה אנשים עוברים תאונות דרכים ומצילים חלק נכבד מהם. זה נראה רע עכשיו, אם טליה מסרה מידע נכון, ויהיה בסדר בהמשך.
"שימי על עצמך מעיל." אמא מצביעה על הקולב שבכניסה לחדר שלי תוך כדי שאני אוספת את השיער לקוקו גבוה.
אנחנו יורדות אל הכניסה לבית, והגשם ישר שוטף את שתינו. הוא גם שוטף את טליה שמחכה תחת כיפת השמיים. היא יכולה לעשות תחרות עם העננים מי בוכה יותר, אבל לה יש פרספקטיבה אחרת כי היא לומדת רפואה בסיסית ויודעת דברים שאני לא.
"שלום, טליה." אמא יודעת שזה לא הזמן לסגור חשבונות עכשיו ומסתכלת עליה דרך המראה. אני שקועה בנוף שבחולון, והרגליים שלי די רועדות. "שביט עדכנה אותך בדקות האחרונות?"
"לא." טליה מצמידה חתיכת טישו שיש לה ביד, והוא ממש מקומט, אל הלחי שלה. "אם הוא שתה הוא כנראה עבר שטיפת קיבה ושמו לו הרבה חומרי הרדמה. זה לא משהו ממש טוב."
"כן, אבל מרדימים ומנשימים כשיש פגיעות ראש כדי להאט זרימת דם במוח. אין לך את כל התמונה עדיין." אמא ממש רגועה ונוסעת הכי זהיר שיש. אני מקווה שנמצא חנייה במקום מקורה.
במעיל שלי אין כובע, ולכן אני שמה את הקפוצ'ון של הסריג הוורוד שאני לובשת על הראש כשאנחנו יוצאות בריצה מהמכונית של אמא אל מחלקת הטראומה. טליה רועדת, ואני לא יודעת אם מקור או בגלל הדאגה. אני לא אשקר, הלב שלי דופק בקצב מטורף וחושש ממשהו לא טוב, אבל אני לא יודעת את כל התמונה המלאה ועדיף לי לא לשקוע במחשבות שליליות. טליה ואני מחכות לאמא ליד המעליות. למען האמת, אין לי מושג ללכת. כשאני מרימה את הראש (עדיין עם הקפוצ'ון עליו) אני מסתנוורת מפלאש שמופיע משום מקום. בהתחלה אני לא מבינה איך הגיע ברק לפה אם אין חלונות סביבי, מהר מאוד אני מגלה צלם של אחד מאתרי הספורט מולי. סעמק. כולם יודעים. אני מורידה את הראש יותר. טליה עושה כמוני ומוחצת את הטישו שלה עם היד. "סתיו? סתיו?" עכשיו אני שומעת קול שבוודאות של מישהו מהתקשורת. "איתי בסדר? שמעת מה חדש?"
אני לא עונה. הרגל שלי ממשיכה לתופף בעצבנות על הרצפה. איפה אמא כבר? אני יודעת שהחניון למטה היה מלא, אבל לא יכול להיות שהיא מצאה חנייה כל-כך רחוק.
הצלם והכתב מתרחקים, תודה לאל. טליה מנגבת עם שרוול המעיל שלה את האף. אני קמה לשירותים ומתוך רחמים מביאה לה גליל שלם של נייר טואלט.
אמא מופיעה בשעה טובה. "בנות, בואו." היא מסמנת לטליה ולי ללכת אחריה באחד המסדרונות. "ביררתי איפה נמצאים חדרי הניתוח."
הריח של המקום הזה גורם לי לבחילות. אני משתדלת לא לנשום עמוק, לשאוף לתוכי את שאריות הבושם של ברברי ששמתי אחרי המקלחת. המסדרונות ריקים, הרבה לבן בכל מקום. לבן חולה, לא לבן טקסי חגיגי שאני אוהבת. לא לבן של שמלת כלה שפעם פעם חשבתי שאלבש כשאיתי יקבל את ההיריון שלי...

שביט ושי נמצאות מול הכניסה לאחד מחדרי הניתוח. העיניים של שתיהן נפוחות.
"הוא עוד בניתוח?" אמא שואלת ומחבקת את שביט חיבוק חזק.
"כן. לא קיבלנו שום מידע מאז שהגענו לפה לפני חצי שעה בערך. רק אמרו לנו לחכות כאן ושהניתוח יסתיים, יעדכנו אותנו. אני אפילו לא יודעת מה קרה לו, איפה הוא נפגע." היא מסתכלת עלי בחוסר אונים. "הוא לא נהג שיכור, אתן מבינות? הוא שכנע את תמיר לנסוע במונית וזה קרה. מה זה הגורל הזה?"
אני מציצה בשעון שבנייד שלי. כמעט חמש. אני לא יודעת אם כדאי לי לספר לשביט שיש תקשורת בחוץ, אבל כששי אומרת שהיא הולכת להביא בקבוקי מים מהמכונות, אני מזהירה אותה. "יש כתב וצלם בכניסה. אל תדברי איתם."
"ברור שלא." שי עומדת מולי ופתאום הזרועות שלי מוחצות לי את הגוף. "אני מפחדת, סתיו."
אני לא יודעת מה לענות. אני לא מבינה איך אני אדישה כל-כך. אולי מההלם? אני אפילו לא מחזירה לה חיבוק. כשהיא מרפה, אני מגלה שהיא רועדת גם.
אני מתיישבת על אחד מכיסאות הברזל ורואה את הנורה של "בניתוח" צבועה באדום מעל הראש שלי. איכשהו אני רואה בעיניים את הזיכרון מהפגישה הראשונה שלי ושל איתי ומחייכת לעצמי.
"אבא, כדורסל זה משעמם. בחייאת, תן לי להישאר בבית." כמה רטנתי על כך שאני נגררת למקום שאני לא רוצה להיות בו.
"תשמעי, אני אחד מהספונסרים של הנבחרת ואם יש לי יותר מכרטיס אחד, את תצטרפי כמו יובל. תני לי להשוויץ בבת הבכורה והמוצלחת שלי," אבא אמר ומשך אותי אל האוטו.
רב המשחק ישבתי עם פרצוף חמוץ ולא הבנתי מה אני רואה. ואז, בסוף המשחק, אבא גרר אותי איתו למסדרון שמחוץ לחדר ההלבשה. הוא הכיר לי המון שחקנים שיצאו ונכנסו, אבל רק אחד זכה לכינוי "ההבטחה הבאה בכדורסל הישראלי". הרמתי את הראש אל איתי המחוצ'קן, שהיה אחרי משחק ומיוזע לאללה עם גופיה לבנה מסריחה. ראיתי בחור די נאה שחייך אלי בביישנות ולחץ לי את היד. וואו, איזו כף יד ענקית יש לו, אצבעות ממממששש ארוכות, חשבתי אז.
"אני סתיו." לא הבנתי למה הוא לא עוזב לי את כף היד. למען האמת, כף היד שלו די הסתירה את שלי.
"איזה שם יפה. נעים להכיר." הוא הגדיל טיפ טיפה את החיוך, אבל זה הספיק כדי לראות שתי גומות חן מופיעות שם בפרצוף שלו.
בדיוק קיבלתי הודעה בקבוצת הווטסאפ של טליה, רותם ועדי, וכמו כלבה אמיתית, עזבתי את המגע איתו, אמרתי נעים מאוד חזרה והורדתי את הראש חזרה אל הנייד. תוך שנייה הסתובבתי והתחלתי להתרחק מהם, כשאני רק שומעת את איתי אומר לאבא שלי, "זאת הבת שלך?" ואת אבא עונה לו, "היא לא בגיל שלך, גדולה ממך בשנתיים או שלוש, אני חושב. וגם אם לא הייתה גדולה, היא לא אוהבת כדורסל." מהסקרנות סובבתי את הראש כדי לראות איך איתי הגיב. הוא קרץ אלי וחזר אל תוך חדר ההלבשה.
אני מעירה את עצמי להווה כשמישהי מתיישבת לידי. זאת רוני. "סתיו?" היא גורמת לי לחזור למציאות עכשיו בוודאות.
"מה עם תמיר?" אני שואלת אוטומטית. "הוא גם היה במונית הרי."
היא מהנהנת. "כן. הוא ישן עכשיו. חגורת הבטיחות הצילה אותו. הוא אמנם עם כאבים ממש חזקים בצוואר ובגב, אבל הוא יהיה בסדר. כאילו, אני לא יודעת על החזרה למגרש... הוא כל הזמן שאל מה עם איתי, ואמרתי לו שאני לא יודעת. בסוף הכאבים הכניעו אותו והוא נרדם. הבטחתי לו שאני אברר."
"הוא סיפר לך משהו?" אני מנסה להשלים את כל חלקי הפאזל. טליה עומדת לידי ומאזינה.
"הוא ממש שחזר כל פרט ברגע הזה. אמר שפתאום דרך השמשה היה אור ממש חזק. הוא הסתנוור. איתי קלט אותו בזווית העין, כי הוא היה עם הפנים אליו. תוך רגע איפה שאיתי והנהג ישבו, תמיר ישב במושב האחורי, או יותר נכון שכב שם, היה מלא זכוכית והכריות אוויר נפתחו. תמיר אומר שאיתי היה ער לכמה שניות והזיז את כפות הידיים שלו. הוא קרא בשם שלו, אבל הוא לא ענה לו. הוא בא לשחרר את החגורה ולהושיט יד כשאיתי פשוט קרס על הכרית והיה מפוצץ דם. תמיר הזמין אמבולנס." היא נסחפת בתיאור. "שאלו את תמיר אם איתי שתה אלכוהול, והוא ענה לפרמדיק שכן. הוא שמע אותו צועק שהנשימות של איתי ממש חלשות וישר חיברו אותו לחמצן. העלו אותו ראשון לאמבולנס. תמיר אמר גם שהוא ראה איך קורעים מאיתי את הבגדים שהוא לבש. המכונית שנכנסה בהם החליקה או משהו מהגשם, נסעה בנתיב לא טוב ומהר מדי. תמיר נשאר שם לקבל טיפול בהתחלה עד שבא עוד אמבולנס. גם את נהג המונית העלו לפניו."
אני מנסה לדמיין את מה שהיא אומרת כשפתאום מישהו מהצוות הרפואי יוצא החוצה והבעה ממש מפחידה משתלטת לו על הפנים. אני מחפשת את שי ומגלה אותה צמודה לשביט, הראש שלה שעון על הכתף של אמה ושתיהן מחזיקות ידיים.
הוא מוריד את מסכת הבד מהפנים שלו ומחפש במבט של מי להתמקד. "את האמא?" הוא שואל את אמא. שביט אומרת לו, "אני, אני האמא", והוא מסתכל עליה ומעדכן את כולנו בטון הכי יומיומי ביקום, כאילו בתוך החדר שליד הכל בסדר ואיתי צוחק איתם ולא שוכב שם על השולחן שהוא מחוסר הכרה.
"הוא הגיע לכאן עם רמת אלכוהול די גבוהה בדם. כמעט 400 מיליגרם לדציליטר. אני מבין שהם חגגו את הזכייה באיזה גביע, אבל זה עדיין לדעתי לא מצדיק את הסבירות שאם הוא היה ממשיך לשתות הוא היה מת מהרעלת אלכוהול. חיברנו אותו לחמצן מהחשש שהוא בלע את הקיא שלו או יבלע עד שנגיע. הוא עבר שטיפת קיבה, בין היתר. בנוגע לתאונה עצמה, אנחנו עדיין לא יודעים אם ואיזו פגיעה מוחית יש. יכול להיות שאין, הגוף שלו עוד חלש עכשיו כדי לבדוק, ואנחנו נכניס אותו לניתוח נוסף עוד כמה שעות. מומלץ במצבים האלה להשאיר את המטופל מורדם ומונשם, וכמו שזה נראה עכשיו הוא יישאר ככה מספר ימים עד שנדע ונאבחן הכי טוב היכן הוא נפגע. הוא קיבל טיפול ראשוני שכלל בין היתר את הוצאת הזכוכיות שחדרו מתחת לעור. ככל הנראה הוא לא היה חגור, ולכן יש סיכוי שנגרם נזק לבית החזה. מבדיקות ראשוניות בלבד הפגיעה נראית כמו קונטוזיה ריאתית, שמאוד נפוצה בתאונת דרכים בהן נפתחת כרית האוויר על בית החזה כאשר האדם לא חגור. הוא עכשיו בחדר התאוששות, כאמור, לקראת הניתוח הבא."
אני מעבירה את המבט אל שביט, שרועדת ומתייפחת. "הוא בסדר? הוא לא בסכנת חיים?"
"אנחנו נדע טוב יותר בעוד יממה או שתיים." המנתח נשאר קר וזה מדהים איך הם בנויים למצבים האלה.
"אפשר לראות אותו?" שי שואלת.
הוא מהנהן. "רק בן אדם אחד. שיבוא איתי."
שי דוחפת את שביט. "לכי."
שביט מסתובבת אלי ואל טליה. "אחת מכן רוצה ללכת או שזה בסדר?"
"לא, לא. תלכי את." אני אפילו לא נותנת לה לסיים את המשפט. טליה לא אומרת כלום. היא חוזרת לשבת ומנגבת את הדמעות שמציפות לה את העיניים מחדש עם נייר הטואלט שהבאתי לה. אני רואה איך היא דוחת עמוק בגליל את החתיכה הקודמת.
שביט מסתובבת חזרה אל המנתח, מחבקת את שי שוב ואומרת שהיא מצטרפת.
"תיכף יצא אדם נוסף מהצוות ויביא לכם את הדברים האישיים שלו שאספנו ממנו בנסיעה. אני יודע שהיה נייד ושעון. אולי עוד קודם הורידו ממנו דברים נוספים." המבט של המנתח מצטלב עם שלי. הוא מוביל את שביט בעקבותיו אל המשך המסדרון, ואני שומעת אותה שואלת עוד שאלות.
"אני לא חושבת שכדאי שתעדכני את תמיר בכל זה. תתני לו להתאושש," אמא אומרת לרוני.
"הוא יקרא מחר בבוקר באינטרנט." רוני מציצה בשעון היד שלה. "בעצם, כבר עכשיו בוקר. אני יורדת למכונות שבכניסה לקנות לעצמי משהו לשתות. מישהו רוצה משהו?"
"אני אמצא אותך אחרי שאקבל את הדברים של איתי." אני מתיישבת ליד טליה. "אמא, את יכולה ללכת הביתה. אני אסתדר."
"אני ממש לא הולכת." אמא מתיישבת לידי רק אחרי שהיא אומרת לרוני, "אם אין פה אף מהקבוצה עדיין, אני לא בטוחה שמה ששמענו עכשיו יגיע לתקשורת כל-כך מהר."

רוני, אמא, טליה, שי ואני יושבות סביב שולחן אחד בקפטריה שעדיין לא נפתחה. הוצאתי בקבוק מים מהמכונה והכרחתי את שי לשתות ממנו כשהיא נראתה לי חיוורת פתאום.
הדבר היחיד שנמצא על השולחן חוץ מהשתייה של כולנו הוא שקית בינונית עם הנייד של איתי, שעון היד שלו והשרשרת עם תליון האריה בתוכה. את הנייד הוצאתי וגיליתי שהבטרייה שלו תיכף נגמרת.
"יש לו המון הודעות בנייד." אני עוברת על ההתראות. רובן ברכות על הזכייה בגביע.
"התאונה כבר באתרים." טליה מעלה את הנייד שלה מהברכיים אל השולחן. "בכולם."
"אולי הרופא של הקבוצה מתעדכן עם הצוות הרפואי או משהו," שי מנחשת. אף אחד מאיתנו לא באמת יודע.
"עדיף לך להתנתק, שי." אני נכנסת לו לווסטאפ ומגלה קרוב ל-300 הודעות. הודעה מאביטל נכנסת שנייה אחרי שאני סוגרת אותו.

"מי זה עם הנייד של איתי? שביט? שי? הוא בסדר?"

אני מחייגת אליה ותוך רגע היא עונה. "מי זה? מי ענה לך?" אני שומעת את הקול של מאיה ברקע.
"זאת סתיו, אביטל. אני עם הנייד שלו. אנחנו בבית חולים. אין לי מושג מה קראת באינטרנט." ואני מספרת לה את מה שנאמר לנו.
אני שומעת את שתיהן בוכות. "תעדכני אותו ישר כשאת יודעת, בסדר?" מאיה נחנקת מהדמעות. "כבר התחלנו לברר על טיסות חזרה אם... אני לא מסוגלת לומר את זה."
מאיה משלימה אותה ואומרת לראשונה משפט שיגרום לי לבכות בלילה הזה ולהבין מה קרה: "אם תהיה הלוויה."

אם יהיה ביקוש, אעלה עוד פרק בערב

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 14 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
סיפור מרתק
הגב
דווח
שי מצפה
שי מצפה
סיפור מרתק
הגב
דווח
guest
מתי יהיה פרק!!!
אני במתחח!!!
הגב
דווח
טען עוד 26 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 101
להילחם בשבילו- פרק 101
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 100
להילחם בשבילו- פרק 100
מאת: שלכת כותבת מהלב
לילה מטורף
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
נשבע שאת הכי יפה במסיבה כפרה
מאת: אתי בן ארויה
אל תתאהב בי
אל תתאהב בי
מאת: אתי בן ארויה
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
המתנה שלי
המתנה שלי
מאת: Luba Viskun
סיפורים אחרונים
סליחה שאני אוהבת אותך
סליחה שאני אוהבת אותך
מאת: No One
מאסר עולם בתוך עיניה פרק 4
מאסר עולם בתוך עיניה פרק 4
מאת: קריסטין .
ספר הג'ונגל של סינדרלה
ספר הג'ונגל של סינדרלה
מאת: הילדה הזאת
ארז התימני שלי- פרק 5
ארז התימני שלי- פרק 5
מאת: Just Me
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
"מִשְׁפָּחָה"
"מִשְׁפָּחָה"
מאת: בתאל דורון
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף