כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 1 2

יש לי הכל- פרקים 35+36

"סתיו?" "טליה." אני מתקנת את איתי, והאכזבה כואבת

תוכן עניינים 1. יש לי הכל- פרק 12. יש לי הכל- פרק 23. יש לי הכל- פרק 3+44. יש לי הכל- פרק 55. יש לי הכל- פרק 66. יש לי הכל- פרק 77. יש לי הכל- פרק 88. יש לי הכל- פרקים 9+10 9. יש לי הכל- פרק 1110. יש לי הכל- פרקים 12+1311. יש לי הכל- פרק 1412. יש לי הכל- פרק 1513. יש לי הכל- פרק 1614. יש לי הכל- פרק 1715. יש לי הכל- פרק 1816. יש לי הכל- פרק 1917. יש לי הכל- פרקים 20+2118. יש לי הכל- פרק 2219. יש לי הכל- פרק 2320. יש לי הכל- פרק 2421. יש לי הכל- פרק 2522. יש לי הכל- פרק 2623. יש לי הכל- פרק 2724. יש לי הכל- פרק 2825. יש לי הכל- פרק 2926. יש לי הכל- פרק 3027. יש לי הכל- פרק 3128. יש לי הכל- פרק 3229. יש לי הכל- פרק 3330. יש לי הכל- פרק 3431. יש לי הכל- פרקים 35+3632. יש לי הכל- פרק 3733. יש לי הכל- פרק 3834. יש לי הכל- פרק 3935. יש לי הכל- פרק 4036. יש לי הכל- פרק 4137. יש לי הכל- פרק 4238. יש לי הכל- פרק 4339. יש לי הכל- פרק 4440. יש לי הכל- פרק 4541. יש לי הכל- פרק 4642. יש לי הכל- פרק 4743. יש לי הכל- פרק 4844. יש לי הכל- פרק 4945. יש לי הכל- פרק 5046. יש לי הכל- פרק 5147. יש לי הכל- פרק 5248. יש לי הכל- פרק 5349. יש לי הכל- פרק 5450. יש לי הכל- פרק 5551. יש לי הכל- פרק 5652. יש לי הכל-פרק 5753. יש לי הכל- פרק 5854. יש לי הכל- פרק 5955. יש לי הכל- פרק 6056. יש לי הכל- פרק 6157. יש לי הכל- פרק 6258. יש לי הכל- פרק 6359. יש לי הכל- פרק 6460. יש לי הכל- פרק 6561. יש לי הכל- פרק 6662. יש לי הכל- פרק 6763. יש לי הכל- פרק 6864. יש לי הכל- פרק 6965. יש לי הכל- פרק 7066. יש לי הכל- פרק 7167. יש לי הכל- פרק 7268. יש לי הכל- פרק 7369. יש לי הכל- פרק 7470. יש לי הכל- פרק 7571. יש לי הכל- פרק 7672. יש לי הכל- פרק 7773. יש לי הכל- פרק 7874. יש לי הכל- פרק 79 75. יש לי הכל- פרק 8076. יש לי הכל- פרק 8177. יש לי הכל- פרק 8278. יש לי הכל- פרק 8379. יש לי הכל- פרק 8480. יש לי הכל- פרק 8581. יש לי הכל- פרק 8682. יש לי הכל- פרק 8783. יש לי הכל- פרק 8884. יש לי הכל- פרק 8985. יש לי הכל- פרק 9086. יש לי הכל- פרק 9187. יש לי הכל- פרק 9288. יש לי הכל- פרק 9389. יש לי הכל- פרק 9490. יש לי הכל- פרק 9591. יש לי הכל- פרק 9692. יש לי הכל- פרק 9793. יש לי הכל- פרק 9894. יש לי הכל- פרק 9995. יש לי הכל- פרק אחרון

פרק 35: הכי קרובה

אני קולטת את שביט מרחוק תוך כדי שנהג המונית מתקרב אל שער בית החולים. העיניים שלה מחפשות מאיזה כיוון אגיע. אני מתקדמת אליה ומהדקת את הסווצ'ר שלי אל הגוף, סה"כ אמצע ספטמבר, למה קר כל-כך גם אם אמצע הלילה?
היא מבחינה בי מתקדמת לעברה ומתחילה ללכת חזרה אל השער. אני מדביקה את הפער מהר מאוד. למרבה ההפתעה, נותנים לשתינו להיכנס ואף אחד לא שואל שום שאלה מלבד בידוק בטחוני לתיק שלי.
"יש חדש?" אני שואלת תוך כדי שאני סוגרת אותו שוב.
"הוא התעורר באמבולנס, והבנתי שסבל מחוסר התמצאות ולא זכר כלום. הוא בבדיקות עדיין לראות שלא נגרם נזק גדול יותר או חלילה דימום במוח." שביט מדברת בקצב רגיל ונשמעה רגועה בהרבה מהשיחה בטלפון. אם אני מבינה נכון, איתי בסדר. כלומר, איתי שאני מכירה אישית. המצב של איתי הכדורסלן של מכבי ת"א לא ברור עוד.
אחרי כמה פיתולים בין מסדרונות, אני רואה את שמעון עומד ליד אחד הקירות. הוא נראה שקוע בחומר שהיה ממוסגר, אבל הפסיק את הקריאה כשהבחין בשתינו. הוא לוחץ לי את היד. "ההורים של סתיו לקחו את תום?" אני תוהה אם הוא יודע או חושב בהיגיון, כי אני פה גם. אני מהנהנת. "יופי. את רואה, שביט? לא כזה נורא כמו שחשבנו בהתחלה."
"ראו בטלוויזיה בלופים שהוא נחת לא טוב על הרגל." יכול להיות שאני מוסיפה לחץ להורים של איתי, שנרגעו, אבל אני יודעת שאני לא טועה.
"לא ראינו אותו מאז שפינו אותו באמבולנס, נחכה שיצאו אלינו מהצוות הרפואי." שמעון מוציא את הנייד שלו מכיס הג'ינס שלובש ותוך רגע נעלם בתוך התכתבות.
אני מתיישבת על אחד הכיסאות ומבינה שאין לי באמת מה לעשות עכשיו, והאמת גם אין לי מה לעשות כאן...

רותם שולחת לי הודעה אחרי כמה דקות: "היי. הגעתי הרגע הביתה. יש חדש?"
אני: "לא. הוא עוד בבדיקות."
רותם: "ההורים של סתיו הגיעו שתי דקות אחרי שיצאת. חשבתי שנפגשתם בלובי או במעלית, אבל אמא שלה אמרה שלא."
אני: "לא."
רותם: "תום הייתה חסרת מנוחה בהתחלה. בכתה לאבא של סתיו בידיים כשאמא שלה הכינה את התיק שלה. לא ידעתי שהיא קשורה כל-כך לאיתי."
אני: "היא כל היום איתו. היא ישנה איתו במיטה."
רותם: "באמת? עד עכשיו?"
אני: "כן."
רותם: "אבל הוצאת אותה מהחדר שלה."
אני: "ניסיתי לעשות שינוי. לא הלך, כמו שראית."
רותם רואה את ההודעה ולא משיבה. אני עומדת לשלוח לה סימן שאלה, כשהיא מקלידה משהו שנמשך כמה דקות. לבסוף מופיעה ההודעה:
"אני יודעת שהייתי קשה איתך הערב, ושלא תחשבי שזה מרוע. כל מי שמסתכל מהצד רואה במערכת יחסים שלך ושל איתי משהו חולה. תמיד ראינו ככה, כולנו. זה מרגיש כאילו בחודש האחרון סתיו נעלמה לך מהדרך, ואת ואיתי התקרבתם. אני לא יודעת אם הוא מנצל אותך או באמת צריך אותך כי הוא אבוד. את הכי קרובה אליו כרגע, זה לא סוד. אני לא הייתי מסוגלת להיות, לחיות עם מישהו שיש לו תינוקת שחלק ממנה הוא של החברה הכי טובה שלי. ברור שקל לשפוט מהצד, אני לא באמת יודעת על מה אתם מדברים בפגישות שלכם... בבקשה, טליה, אל תעשי שטויות."
פתאום החיים שלי מרגישים כמו טלנובלה. אני לא עונה לרותם ומחזירה את הנייד לתיק שלי למרות שהשאלה אם סיפרה לעדי את מה שקרה הערב בוערת בי.
עדי ניתקה איתי את הקשר ביום שבו ציינו שבוע לפעם האחרונה בו סתיו הייתה ערה. הייתי אז בבית קפה ליד "הבימה" איתה, ושתינו ספגנו שמש ואווירה של קיץ בתל אביב בין הצמחייה הצבעונית. היא התעצבנה כשכמות ההודעות מאיתי עלו והמשיכו במהלך הארוחה שלנו, ולא הבינה למה אני עונה לו. "תתגברי עליו כבר. חלאס." היא מזגה מים צוננים לכוס שלה, אבל המזג שלה היה חם. "את מתנהגת כמו ילדה בת 17. מה הבעיה שלך לשחרר ולהבין שאת לא אמורה לדבר איתו? שהוא צריך להתמודד לבד וגם אם לא לבד, לא עם החברה הכי טובה של חברה שלו!" אני שונאת שהיא צועקת כשיש אנשים מסביב. זה צד בלתי נסבל אצלה.
הצצתי לשנייה על המסך בהודעה ממנו. איתי כתב שאתמול היה הלילה הראשון שהוא הצליח לישון רצוף מעשר בלילה עד ארבע בבוקר בערך. עדי כמעט שברה לי את המסך כשהפכה בכוחניות דוחה את מסך הנייד שלי כך שהמגן של פוקהונטאס שיש לי נראה. "השתגעת?" אני, לעומתה, לא מרימה את הקול במקומות ציבוריים.
"את תמימה אמיתית או שאת משחקת אותה?" עדי הרימה את כוס המים שלה. "בא לי לשבור לך את הזכוכית על הראש. ההורים של סתיו בוכים על הילדה שלהם, שהייתה שנייה מלמות! , ואת? את עכשיו מנחמת את החבר המסכן שנשאר לבד עם תינוקת. איכס."
"למה זה נשמע כאילו את מקנאה?"
"השתגעת?" היא חזרה על המילה שלי מלפני שנייה. "מי רוצה את החיים האלה? רק בן אדם פסיכופתי יכניס את עצמו למצב הזה. אבל אני לא מתפלאת, האובססיה שלך לאיתי ניצחה את קול ההיגיון מזמן. בראבו, טליה. מי היה מאמין שכדורסלן יפיל אותך ככה."
"למה את מתנהגת אלי ככה?" שאלתי, ואולי נשמעתי תמימה.
עדי התעצבנה וקמה ומאז לא נפגשנו. התכתבתי איתה עוד כמה פעמים עד שהיא החליטה שהיא לא רוצה להיות "חלק" מ"החיים החדשים שלך ושל איתי", למרות שכף רגלי לא דרכה בדירה שלו עדיין, ומאז אנחנו לא מדברות. שלחתי לה כמה הודעות בתקופה הזו, היא סיננה את כולן. חוסר הביטחון שלי הפך להיות בור עמוק, ובאופן מצער/מוזר היחיד שהיה לי כיף להיות איתו בזמן הזה היה... איתי.

דוקטור ברוך (ככה הרופא הציג את עצמו) שפך במשך מספר דקות רצופות את השעות האחרונות: "הוא הגיע לכאן מאוד מבולבל ולא ידע לענות בהתחלה למה הוא בבית חולים ומה קרה. הוא כן ידע לענות על השאלות הבסיסיות כמו למשל: איזה יום היום, מה החודש בו אנו נמצאים, איפה אתה גר, מה שם המשפחה שלך... הוא אפילו ציין שיש לו תינוקת בשם תום, נכון (כולם מהנהנים)? בימים הבאים יהיו תסמינים של עייפות מרובה ורצון לנמנם, לישון כל הזמן. ייתכן ויהיו לו בחילות בהמשך, אין לכם מה לדאוג, היו פה לא מעט ספורטאים שסבלו בדיוק מאותה חבלה. נשאיר אותו להשגחה כמובן הלילה ומחר, גם בגלל הרגל, שנראה שנפגעה כתוצאה מהנפילה. גם איתי עצמו התלונן על כאבים באזור כף הרגל או הקרסול. נבדוק במהלך הימים הקרובים מה קרה לו ומה הטיפול, כמובן. כל עוד הוא כאן, נעיר אותו אחת לכמה שעות לבדיקה קטנה. הכל בסדר, אין לכם מה לדאוג. הוא ישן עכשיו."
רופא הקבוצה ודוקטור ברוך הולכים לכיוון אחד החדרים, ואני, שגם ככה נמצאת מאחור, מרגישה הקלה מהולה בעצב על הצד המקצועי שלו והמשך העונה.
שביט מקבלת פרטים על החדר בו יאשפזו את איתי, ואני הולכת אחריה ואחרי שמעון בשקט כשתחושת אי השייכות קופצת עלי מכל קיר חיוור כמו סיד כאן.
ההורים שלו נכנסים לחדר, ואני נשארת מחוץ ורואה שהשעה כמעט שתיים. אין לי באמת מה לעשות כאן, כבר אמרתי את זה, אבל גם אין לי איך לחזור הביתה. אני מסתכלת בMOVE IT ורואה שהאוטובוס הראשון מהאזור כאן לעיר שלי יוצא בחמש וחצי. עולות בי מחשבות לתפוס תנומה על הספסל כאן, ואני עומדת לכוון שעון מעורר, כששביט בדיוק יוצאת החוצה. "הוא ישן עדיין. את רוצה להיות איתו?" היא שואלת, ושמעון כבר הולך לכיוון המעליות. הם הולכים לדירה שלו ככל הנראה.
אני מפחדת להיות כאן לבד איתו ואין לי שום תירוץ ללמה אני אמורה להיות כאן כי אני לא. הדחף חזק יותר ממני מסתבר כשאני מתחילה ללכת לכיוון הכניסה לחדר. "כן."

פרק 36: סתיו עכשיו

איתי נראה לי רגיל. ברור שהמיטה שהוא שוכב עליה ארוכה בהרבה מהמיטות שאני מכירה, וזה קצת משעשע אותי. השמיכה לא מכסה לו את הרגליים עד הסוף, ואני מבחינה ישר בתחבושת או סוג של קיבוע על כף רגל ימין היחפה שלו שמגיעה עד למעל הקרסול. גם אם יש לו פלסטר די גדול ועבה מעל הגבה שגורם לפנים שלו להיראות מגוחכים, הוא עדיין חתיך בעיניי. הכי חתיך שאי פעם פגשתי. השיער השחור שלו רטוב, ואני מתקרבת אליו ומריחה אם זה מהזיעה שנותרה מהמשחק או שעשו לו פה מקלחת זריזה. אני לא מריחה שום דבר, אבל מעבירה יד על התלתלים שמתחילים לבצבץ. הוא חייב להסתפר.
אני מחפשת כיסא בחדר הגדול בו הוא מאושפז. יש בהמשך, בין המקלחת לחלון אחד. אני מרימה אותו בשקט ומקווה לא לעשות רעש גם לשני האנשים הנוספים שיש כאן, והם ישנים גם. איתי קיבל את המיטה האמצעית. אני מתיישבת ברווח הקטן שיש ומציצה שוב בשעון. שתיים ורבע. אני לא יודעת למה אני מרגישה כמו קפיץ, אבל מי כן מרגיש נוח בבית חולים?
ראיתי את איתי ישן כמה פעמים. הוא תמיד נראה שליו כשהעיניים שלו עצומות ואז גם מופיע הקמט שיש לו ליד עין שמאל. כמויות של ריסים סוגרות לו על העפעפיים, המסתיימות בלכסון, שתום לא ירשה ממנו. אם חושבים על זה, גם את הריסים היא לא קיבלה, אבל היא עוד תינוקת, דברים יכולים להשתנות.
הוא לבוש כבר בכותנת של בתי חולים בצבע תכלת: חולצה קצרה ומכנסיים עד הברך. שרירי הזרוע שלו בולטים כהוגן, שלא לדבר על הוורידים שמבצבצים ונראה כאילו עוד שנייה יתפוצצו על הסדין. בטח היה קל למצוא לו וריד לאינפוזיה. הוא גם בטח איבד הרבה נוזלים תוך כדי המשחק ובטח אחרי שהוא איבד את ההכרה, אז הוא חייב להשלים אותם. אם כבר נוזלים, אני מרגישה צמאה ומחליטה ללכת לחפש את המכונות כדי לקנות לעצמי משהו לשתות.
אני משאירה בחדר את התיק שלי לא לפני שאני שמה את הנייד על שקט, במידה ומישהו יתקשר למרות שהסיכוי נמוך, ויוצאת רק עם הארנק. הכל ריק ושומם, והנורות הלבנות מעל הראש שלי עושות לי סחרחורת. אצל אמא במחלקת היולדות יש לרב אושר, שמחה, אהבה והתרגשות ממשהו התחלתי. זו כנראה המחלקה היחידה השמחה בדבר הזה שנקרא בית חולים. בשלב מסוים אני מוצאת מכונה עם משקאות מוגזים. אני, כמו איתי, לא שותה מתוק מבחירה, ולכן ישר מחפשת את בקבוק המים. "איזה יקר," אני ממלמלת לעצמי כשהמחיר 9 שקלים מהבהב בכחול. ובטח עוד יש עמלה. אני מתחילה לעשות את הדרך חזרה לחדר כשאני קולטת שהחושך בחוץ כבר לא חושך כבד. אני מציצה שוב בשעון היד שלי. כמעט ארבע. וואלה, בהיתי באיתי שעה וחצי בערך. אני צריכה לתת לעצמי סטירה.
כשאני מגיעה לכניסה לחדר, אחת האחיות אומרת לי להמתין במסדרון כי עומדים להעיר את איתי פעם ראשונה ולעשות לו מספר בדיקות. אני מעדיפה לרדת לחצר והפעם במקום להדק את הסווצ'ר למתניים שלי, אני לובשת אותו במלואו (הורדתי אותו ישר כשנכנסתי עם שביט למסדרון לפני כמה שעות. נהיה חם). אני יושבת על אחד הספסלים כמעט ארבעים דקות, רואה איך הצבע בשמיים משתנה לסגול-אפור-תכלת כהים של בוקר מוקדם. הממטרות שבאזור הצמחים מתחילות לפעול. אני יכולה לצאת עוד כמה דקות בתכלס כדי לתפוס את האוטובוס הראשון, אבל הדברים שלי עדיין בחדר. אני זורקת את בקבוק המים בפח ונשארת לשבת, הרגליים מקופלות והיד תומכת בראש, חושבת על השיחה הקשה של רותם איתי ואחר-כך ההתכתבות. הכל מחלחל למוח, ואני מנסה שלא לבכות. תמיד הצטיירתי כבחורה חזקה, אני יודעת, רק השעות האחרונות ריסקו אותי ושברו אותי ממש. למה רואים אותי כבחורה רעה וסכסכנית? הרי לא אני הכנסתי את סתיו לתרדמת, המצב הזה היה קיים. ואם איתי ביקש ממני עזרה, למה שאהיה קרת לב ואגיד לא? בשביל מה יש חברים? כדי שיפנו את העורף, בגלל ביקורות כמו של עדי ורותם? אני צריכה להרגיש אשמה כי נקשרתי לתום? זה לא קרה בכוונה. וכן, איתי מרגיש זאת וסומך עלי בכך שמשאיר אותי איתה לבד. "תמימות" קוראת לזה רותם? אז שיהיה תמימות. בסוף תמיד הבחורה המאוהבת אוכלת הכי הרבה חרא.

"את יכולה להיכנס. אמרנו לו שחברה שלו פה," אומרת האחות שביקשה ממני לצאת מקודם בשנייה כשרואה אותי עומדת מחוץ לחדר. המשפט האחרון שרותם אמרה לי קופץ ישר לראש. הרי ברור שזה מה שיחשבו .
אני מצפה למצוא את איתי ישן, אבל הוא ער ומסתכל על הכניסה. ככל שאני מתקרבת אליו, אני מבחינה כמה המבט שלו מבולבל, וזה היה בעצם רמז מקדים למילה אחת שלו.
"סתיו?"
"טליה." אני מתקנת אותו, והאכזבה כואבת, שורפת, צורבת בפנים. אני אפילו לא מתיישבת. עולה בי מחשבה לאסוף את הדברים ולנסות להספיק את האוטובוס הראשון עדיין או מקסימום לשבת באיזה בית קפה שרק נפתח ולחכות לשני. אני מתכופפת להרים את התיק שלי וכשאני קמה שוב ומסתובבת לכיוון היציאה, היד של איתי תופסת את שלי. המגע שלו תמיד היה רך, נעים וממש לא מחוספס, גס וקשה כמו שעור של ספורטאי אמור להיות.
"אל תלכי, בבקשה." הוא מסתכל לי ממש בלבן של העיניים ואני לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שאני הייתי מעליו בגובה. זה תמיד הפוך.
היד שלו עדיין אוחזת את שלי. אני מרגישה גלים של חום זורמים אל תוך הדם שלי. העור שלי הופך למנוקד. אני תוהה אם איתי מרגיש שקר לי או אם הוא בכלל מרגיש משהו, כי נראה שהוא יצלול לשינה עמוקה בכל שנייה אפשרית. אני מורידה את המבט מהעיניים שלו אל היד שלי. הוא עושה את אותו דבר ולא מרפה את האחיזה שלו עד שאני מתיישבת על הכיסא ובלית ברירה משחררת את היד שלו משלי.
אני שותקת ומשתדלת להתמקד בכל דבר, רק לו בו. אור השמש מתחיל להיכנס אל החדר, אבל הוא עדיין חלש לעומת האור שיש לאיתי מעל הראש. איתי תמיד שונא שקט, ואני לא מתפלאת שהוא מתחיל לשאול שאלות.
"תום בסדר? מה איתה? אצל מי היא עכשיו?"
"ההורים של סתיו לקחו אותה אליהם."
הוא מצביע על הרגל שלו. "אני לא חושב שאשתחרר מהר. כואב לי מאוד. את חושבת שיוכלו להביא לפה את תום מחר?"
"איתי, לא מביאים תינוקות לבתי חולים. המקום הזה מלא חיידקים." אני מפחדת שאני מדברת בקול רם מדי.
"ואת תבואי מחר?"
"כבר מחר, אם אתה לא שם לב." אני רוצה למלמל שהוא לא שם לב לכלום עכשיו, אבל נושכת את השפה וקצת מהלשון.
העיניים שלו נעצמות. הוא פותח אותן. "אני חושב שאני עומד להירדם."
"אל תילחם בשינה. ההורים שלך יגיעו בטח עוד כמה שעות." אני קמה שוב, והוא תופס לי את היד שוב.
"אל תלכי, בבקשה." הוא נשמע כמו תקליט שבור. לראשונה העיניים שלו הגדולות שלו מקרינות סוג של חוסר ביטחון ותלות. זה מעצמת המכה? הפחד להיות שוב לבד אחרי שהוא התרגל לנוכחות של תום בחיים שלו?
איזשהו צד אפל בי אומר "טליה תגדלי חוט שדרה, תזקפי את עצם הזנב ותעופי מפה כבר", אבל אני מהנהנת ו... נשארת.
איתי נרדם מהר מאוד. אני תוהה אם לקום וללכת או להישאר עד שמישהו יחליף אותי רק בשביל האפשרות שהוא יתעורר לכמה שניות ויגלה שהוא לא לבד. הדברים של רותם שוב מציפים אותי, והפעם אני כבר לא מצליחה להשתלט על הדמעות. כשהייתי בת חמש או שש, בגן הילדים, הגננת אמרה עלי שאני מצטיינת בלבכות בשקט, בלי להרעיש ובלי שמישהו יבחין. גם הבוקר זכיתי במדליית זהב על כך.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 8 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Daniella Lev
Daniella Lev
אני עוקבת אחרי הסיפור באדיקות , אומנם מהקוראות ״השקטות״ מה שנקרא.
קוראת גם את התגובות מידי פעם כשיוצא לי,
פעם ענית למישהי שכתבה תגובת ״נאצה״ על טליה שהיא לא אשמה , שהיא סהכ מאוהבת.
עכשיו ברור שאין מה לקלל דמויות ולכתוב תגובות נאצה זה רק סיפור.
אבל מבחינת הגיון ומוסר, מה שקורה כאן זה לא מוסרי גם אם סתיו ואיתי לא יחד כמעט שנה , זאת לא פרידה טבעית היא בקומה.
מה גם ששום חברה שמחשיבה את עצמה חברה טובה לא אמורה לצאת עם האקס שלה , בטח לא עם האבא של הילדה שלה.
יש פה שאלה של מוסר , שהיא עוברת עליו בגדול וגם איתי , פגיעה מאוד בוטה בכבוד של סתיו , ואיתי פוגע בכבוד של אמא של הבת שלו.
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
אבל הם לא יוצאים. וזה שהוא פוגע זה לא חדש. וזה יקרה עוד
תודה על התגובה
הגב
דווח
guest
מהמם.. למה רק בשישי פרק אם אפשר לשאול? זה המון זמן להשאר במתח.....
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 102
להילחם בשבילו- פרק 102
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 82
יש לי הכל- פרק 82
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 101
להילחם בשבילו- פרק 101
מאת: שלכת כותבת מהלב
להילחם בשבילו- פרק 87
להילחם בשבילו- פרק 87
מאת: שלכת כותבת מהלב
אהבה
המקום המושלם בעינייו
המקום המושלם בעינייו
מאת: שבורת כנף
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
שירות לקוחות אהבה
שירות לקוחות אהבה
מאת: Avrahami Amitay
אני בהריון...
אני בהריון...
מאת: Adam gustavo Zyl
סיפורים אחרונים
איך להכיר כוסיות
איך להכיר כוסיות
מאת: מרינה בר
מכתב אמיתי שמסכם שנה
מכתב אמיתי שמסכם שנה
מאת: חובבנית אלמונית
בחורה של פעם
בחורה של פעם
מאת: chen Shitrit
לילה חד פעמי
לילה חד פעמי
מאת: אור לוי
מומלצים מהמגירה
ארזתי לך מזוודה
ארזתי לך מזוודה
מאת: שבורת כנף
פסימיות
פסימיות
מאת: שבורת כנף
אז אתה בונה ארמון
אז אתה בונה ארמון
מאת: שבורת כנף
ואיך העז הוא
ואיך העז הוא
מאת: שבורת כנף