כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 3

יש לי הכל- פרק 30

זה היה הלילה הכי קשה בחיים שלי, והוא גם השאיר סיוט

פרק 30: היציאה הראשונה

כעבור חודש וחצי

אני שומע את פעמון הדלת מצלצל ורץ מהר מחדר השינה אל הכניסה. טליה נכנסת אל הדירה ונעמדת בסלון. "מה זה?!" היא מסתובבת אלי, כשאני בדיוק סוגר את הדלת. לא ראיתי אותה כמעט חודש והפעם האחרונה שהיא הייתה פה הייתה שהיא נשארה לישון, ממש כמה ימים לפני שהחיים שלי השתנו מקצה לקצה. היא מצביעה על החיתולים, אריזות המגבונים, הבגדים ודברי התינוקות שמפוזרים על הספה הקטנה. "איך אתה מוצא משהו בבלאגן הזה?! מה קרה לרעיון להכין לתינוקת חדר משלה?"
אני קצת מפחד להשאיר אותה לבד בחדר, בטח שהיא התעוררה לפני פחות מעשר דקות. אני הולך לרגע לחדר השינה, מוציא אותה מהמיטה שלי וחוזר לסלון כשהיא בידיים שלי. "היא רק קמה." אני משכיב אותה בעדינות על הספה לידי ומדביק לה נשיקה על הלחי.
"אני אפילו לא יודעת איך קראת לה." טליה נשארת לעמוד, ואני אומר לה להביא כיסא ומתנצל על כך שהספה ממול תפוסה, אבל זו הסיבה שלשמה קראתי לה לבוא היום.
אני מעביר את האצבעות שלי על פניה הקטנטנות ומציג בפני טליה את השם שלה, "קוראים לה תום."
"למה בחרת דווקא בשם הזה?" טליה שמה את הכיסא שלה ממש צמוד אלי ואני קולט שהיא מרימה גבה. "זה לא שם טיפוסי לתינוקת."
"יש לשם הזה שתי משמעויות. המשמעות הראשונה היא הברורה, מהמילה תמימות, וזה מה שהרגשתי בלידה שלה כשהיא אחזה לי את האצבע." אני פוזל לרגע אל טליה ומשלים, "זה גם מה שאני מרגיש עכשיו בתכלס."
"יש לי תחושת בטן שהמשמעות השנייה לא טובה." טליה שולחת יד אל הבטן של תום ומדגדגת אותה. תום צוחקת. "יו! יש לה גומה כמו שלך!" היא שמה את האצבע שלה על החור הפצפון שיש לתום בפנים. "אבל רק אחת, נכון?"
"רק אחת." אני מאשר. "עכשיו תסתכלי על המבט שלה טוב טוב ותגידי מה הוא מזכיר לך."
אני מסתכל על טליה שמכווצת את העיניים שלה עד שהיא קולטת. "פאק!" היא שמה את היד שלה עכשיו על הפה שלה. "יש לה את העיניים של סתיו. בול! אותם ריסים, אותה צורה שהיא בוהה בך."
אני מהנהן. "קלטתי את זה ישר למחרת ה... ה... הלילה הזה, שהייתי בטוח שזה הסוף, התום, וסתיו תמות לי. מפה גם המשמעות השנייה." אני מתקשה להיזכר בלילה הזה. "הלכתי לפגייה להאכיל אותה, להיות איתה והיא פתחה עיניים פעם ראשונה. התפרקתי ממש שם. כמה שעות אחר-כך פשוט החלטתי שזה יהיה השם שלה." העוצמות של הלילה הזה עוד נמצאות אצלי בגוף כל פעם שאני שוקע במבט של תום.
"הלכת לבקר אותה בשבוע האחרון?" טליה משמיעה קול של ברווז, ותום מחייכת אליה. זה עושה לי שמח בפנים לראות אותה שמחה, למרות שהאווירה בדירה לא בדיוק כזו.
"לא, אני לא מסוגל." אני יודע בדיוק למה אני לא רוצה לחזור לבית החולים. אני חווה טראומה שמעופפת מעלי ואני לא יכול וגם לא רוצה להילחם בה.
"הרופאים דווקא מבסוטים שהדלקת עברה והיא מתאוששת." טליה מניחה את היד שלה על הירך שלי. "אתה תראה שהיא תתעורר."
"אני מתקשה להיות אופטימי אחרי הלילה ההוא." אני מרגיש איך הזיכרון משתלט עלי שוב. אני מתחיל לרעוד. גם אם אני ממצמץ לשנייה, התמונות מהמסדרון בבית החולים קופצות לי לראש.
"כן, זה באמת היה מפחיד. ואני עוד לא הייתי אתכם, שמעתי הכל בדיעבד." טליה לא עוזרת לזיכרון לעזוב אותי ומוסיפה את הסוף שלו, כשבדיוק השמש התחילה לזרוח והרופא יצא אלינו. "מזל שהצליחו לייצב אותה."

כשהגעתי עם ליאור, עוזר המאמן, באותו לילה השעה כבר הייתה רבע לשלוש. הייתי מעורפל כשפגשתי את אמא שלי והמשפחה של סתיו מחוץ לחדר בו היא שהתה. רעדתי ובכיתי, ואמא שלי לא עזבה אותי גם כשהלכתי לשירותים להקיא פעמיים. ההורים של סתיו ויובל היו שקטים, ישבו במרחק כמה כיסאות מאיתנו עם הראש רכון. אמא שלה כססה ציפורניים. לא אמרתי להם שום דבר. יובל היה הראשון שניגש אלי והתיישב לידי.
"מתי כל זה התחיל?" שאלתי אותו. חצי שעה לפני שיצאתי לחגיגות, קיבלתי הודעה מאמא שלהם שאין שום שינוי.
"לקראת עשר. אני לא באמת מבין מה קרה, יודע בכללי שהיא הפסיקה לנשום ליותר מכמה שניות והיא רעדה למרות שהיא הייתה מורדמת. היה שינוי בקצב פעימות לב שלה גם, כאילו... היא סוג של מתה לכמה רגעים. ישר הוציאו את אמא שלי."
אבא שלהם דיבר מהמקום שלו. "הגוף שלה לא הצליח לעמוד בחום. טמפרטורה גבוהה לאורך זמן היא מסוכנת, זה ידוע. הוא קרס."
לא הייתי מסוגל לחשוב שזה הסוף, אבל כל הסימנים הראו שזה הלילה האחרון שלה בחיים, כששתי קומות מעלינו בדיוק מתחילים החיים החדשים של משהו משותף של שנינו. "עשו לה החייאה? מה זאת אומרת מתה לכמה רגעים?"
"אין לנו תשובות על מה שקורה בפנים. אני מעריך שאם עברו כמה שעות ואף אחד עוד לא יצא אלינו הצליחו להחיות אותה ועכשיו מנסים לייצב את המצב שלה." אבא שלה נמצא בשליטה, ואני כל-כך מקנא בו. אני מסתכל על אמא שלי במבט חוסר אונים ולא אומר כלום.
יובל ואני ירדנו להביא שתייה לכולם כשהחושך בחוץ התחיל להיות דליל. עניין של פחות משעה לזריחה. עוד לא הספקתי ללגום את הקפה שלי כשהרופא יצא אלינו ואמר שהצליחו להציל אותה. אני שם את הכוס על הרצפה ובוכה לאמא שלי בידיים. ואז הגיעו החדשות הפחות טובות: אף אחד לא מבטיח כלום והימים הקרובים יהיו קריטיים. ככל שהם עברו, וסתיו לא התעוררה, היה מובן לי עוד לפני שהרופאים מסרו שהיא נכנסה לתרדמת. הסבירו לנו שהיא חלתה בדלקת ריאות שהתפתחה להיות חריפה, אבל רואים טיפה סימנים טובים מההשפעה של האנטיביוטיקה החדשה, כמו למשל חום הגוף שלה שירד לראשונה מתחת ל-39 מאז האשפוז שלה. אני הייתי עסוק רק בשאלה מתי ואם היא תתעורר, כשברקע כבר החששות שלי התאמתו. לקחתי את תום הביתה, והתחלתי לגדל אותה לבד.

תום מתחילה לבכות ואני מודה לה על כך שהיא מחזירה אותי למציאות. אני אומר לטליה לשים עליה עין לשנייה וחוזר לספה עם חיתול ומגבונים. "מי זה המיומן הזה?" טליה מקניטה אותי ומושיטה לי שקית ניילון ריקה.
אני זורק את החיתול בפנים ושם לתום את החדש. "באופן מפתיע, התרגלתי לריח."
"היא לא נראית פגה בכלל." טליה עוברת לשבת במקומי כשאני קם למטבח. "היא הייתה אמורה להיוולד השבוע."
"אני יודע." אני זורק את השקית ניילון לפח, שוטף ידיים ומרתיח המים במכונה. "יש לנו יום הולדת בהבדל של יומיים."
"היא דווקא אוכלת טוב אם היא נראית כמו תינוקת בת חודש וחצי." טליה עושה לתום פרצופים כדי שתירגע, אבל כשתום רעבה היא תהפוך מיליון עולמות. למדתי להכיר אותה מהר.
"טפו טפו." אני מחפש את מחלק המנות על השיש וחוזר לשבת כשהבקבוק עם האוכל שלה מוכן. תום מתחילה לשתות מהר ומפסיקה לבכות. "לפעמים אני צריך להכין לה עוד בקבוק כי אחד לא מספיק."
"היא בכל זאת הבת שלך." טליה גורמת לי לצחוק בקול.
אנחנו יורדים במעלית לחניון כשתום נמצאת בסלקל שלה, שמצטרף אלי לכל נסיעה עכשיו. "את תצטרכי לשבת מאחורה," אני אומר לטליה כשאנחנו מגיעים למכונית שלי ומתחיל בחגירת הסלקל שלה למושב שלידי. "קחי." אני מושיט לטליה את התיק עם הדברים של תום, שאמא שלי ארגנה לי ביום שהבאתי אותה הביתה ומאז אני רק ממלא אותו בחיתולים חדשים/בגדים נקיים/ מחלק מנות והתרמוס עם המים החמים שבצד.
"אני קצת בהלם לראות אותך ככה פתאום," טליה אומרת כשאנחנו מתחילים בנסיעה. "כאילו התבגרת תוך חודש ועכשיו אתה כמו בן 33 ולא 23. דרך אגב, ממתי יש לך משקפיים?"
"רק כשאני נוהג." אני פוזל לשנייה אל הוויז. חצי שעה נסיעה. סביר. תום בדרך-כלל לא רגועה בנסיעות, אבל עכשיו היא אחרי האוכל ורב הסיכויים שתנמנם. אני מושיט יד ומצמיד את השמיכה שמכסה אותה אל הגוף שלה.
"ראיתי שיש שם הרבה אופציות לבסיס לחדרי תינוקות. אתה יודע שאתה תצטרך אחר-כך להשלים הכל בחנות עם מוצרי תינוקות, נכון? איקאה זה הריהוט רק." דרך המראה אני רואה את טליה מדפדפת בקטלוג.
"כן, כן. יודע. אני רוצה משהו שיהיה פשוט לאבא שלי ולי לבנות. אני ממש גרוע בכל הדברים האלה של בית, הוא די עזר לי כשעברתי דירה לפני שנתיים בערך לתל אביב לבד." ההורים שלי אמורים להגיע היום בערב לדירה שלי. הם ישנים במלון בתל אביב בגלל שאין באמת מקום אצלי בבית... וכן, הכל בלאגן. בתקווה שממחר בבוקר יהיה סדר, והבית יחזור להיות כמו שהיה לפני ההגעה של תום.
"אז תום בעצם רק איתך עכשיו?" טליה מניחה חזרה את הנייד שלה בתיק.
"מה פתאום? פעמיים בשבוע ההורים של סתיו לוקחים אותה לכמה שעות. זה קורה לרב כשאני באימוני כושר. יש די מסלול קבוע מבחינת מקומות שתום הייתה בהם: הדירה שלי מין הסתם, הבית של ההורים של סתיו והבית של ההורים שלי. בבית של ההורים שלי תום הייתה רק פעמיים, קשה לה עם הנסיעות לשם." אם חושבים על זה, זו הפעם הראשונה שתום יוצאת ממש מהבית למקום חדש.
"הבית של ההורים שלך בצפון, שלוש שעות נסיעה, אין פלא." טליה נשמעת מתנשאת. מעניין אם היא בכלל הייתה אי פעם באזור של הקיבוץ בו גדלתי.
"מגזימה. שעה וקצת על כביש שש." עוד מבט חטוף לתום. היא ערה ושקטה.
"יפה שהקפדת על ארבעים יום לפני שהוצאת אותה החוצה. כשהיא בבתים של ההורים שלך או של סתיו יש פחות סיכון למערכת החיסונית שלה. עכשיו כבר אפשר להוציא אותה." טליה יושבת במושב האמצעי, ולכן היא מתקדמת עם הגוף ומציצה אל תום. "איזה חמוד הכובע הפיצי שלה. יש לה שיער שחור כמו שלך."
"נקווה שהוא לא יהיה מתולתל גם." אני מסתכל במראות רגע לפני שאני עובר נתיב. נהייתי זהיר ממש מאז שתום הצטרפה אלי לנסיעות, וגם הדבקתי שלט של "תינוקת באוטו" ישר כשהוצאתי אותה מבית החולים. "את יודעת שעוד שבוע נגמרת הפגרה, נכון?"
"אם אני לא אדע, איזו מין חובבת כדורסל אני?!" היא מוציאה מהתיק שלה מסטיק ושואלת אם אני רוצה גם. אני מסרב. "רגע, מי יהיה עם תום בלילות כשאתה תשחק? ויש אימוני ערב גם."
"היא תבוא איתי לאולם בהתחלה באימונים. ההורים של סתיו אמרו שהיא תהיה איתם כשאני אשחק. הנסיעות לבית שלהם אחרי משחק יקשו עלי קצת, אבל אין לי סידור אחר."
"למה אתה לא משאיר אותה לישון שם וחוזר לאסוף אותה בבוקר?" טליה שואלת משהו הגיוני. אני לא רוצה לספר לה על כמה הנוכחות של תום מכניסה אור לחיים שלי וכמה, בו זמנית, אני לא רוצה להיפרד ממנה ליותר מכמה שעות.
אנחנו בדיוק מגיעים לחניון הענקי במתחם פולג. אני נותן לתום נשיקה רטובה על הלחי (היא מחייכת אלי, ואני נמס) רגע לפני שאני שם אותה בתוך המנשא שמחובר לי לגוף. היא נשענת לי על החזה ונשארת שלווה כשאנחנו נכנסים לתוך החנות האימתנית. טליה לא אומרת כלום, ואני שונא שקט, אז אני אומר, "תראי איך היא רגועה כשהיא עלי."
"היא רגילה לחום גוף שלך, לריח שלך." טליה מתחילה לדבר בהיגיון כמו "טליה המיילדת". "היא מכירה אותך הכי טוב וישנה איתך גם במיטה, לא?"
"כן."
תום העבירה כל לילה מאז השחרור שלה מהפגייה צמודה אלי במיטה שלי. כמובן שהמיטה ענקית בשבילה, ובלילות הראשונים פחדתי ממש שהיא תיפול או תיחנק מהשמיכה שלי או שחלילה אמחץ אותה וכמעט לא נרדמתי. בלילה הרביעי או החמישי כבר הצלחתי להירדם והרגלתי אותה לישון את שעות השינה שלי. חוץ מהעובדה שהיא מתעוררת בסביבות ארבע בבוקר כי היא רעבה, אנחנו ישנים לילה שלם רצוף ומתעוררים בסביבות שמונה וחצי-תשע. אבל עוד שבוע הכל ישתנה, ואני באמת לא יודע איך אסתדר.

אני מצליח לסדר בפגז' כמו שצריך את המיטה והשידה בסופו של דבר ומרגיש איך אני מזיע. כן, גם החום של אוגוסט לא בדיוק תורם... הארגזים של "בנה בעצמך" בקושי נכנסו, אבל עם מאמץ הצלחתי גם לסגור את תא המטען בשלום.
"אז מה בא לך לאכול?" אני שואל את טליה אחרי שהקלדתי בוויז את כתובת החנות לדברי תינוקות בפתח תקווה, שטליה אמרה שחובה לבקר בה והיא גם ככה בדרך חזרה שלנו לתל-אביב. השעה בסך הכל אחת בצהריים.
"מה שיש בדרך על כביש החוף, או אולי במתחם הזה בפתח תקווה יש משהו. אני זורמת." היא מסדרת את חגורת הבטיחות שלה. "אתה צריך לקנות לתום מוצצים?"
"למרבה ההפתעה היא לא אוהבת מוצץ." גיליתי את זה כשאמא שלי ניסתה לתת לה את מה שנקרא "משתיק התינוקות" והיא סרבה להכניס אותו לפה.
"אז מה אתה עושה כשהיא בוכה?"
"בודק את הסיבה למה. אני כבר למדתי להכיר מתי היא רעבה, מתי עייפה, מתי צריך להחליף חיתול..."
"נכון הכי ממכר זה הריח שלה?"
בא לי עכשיו לעצור את הרכב בצד ולהסניף את תום קצת. אני משוגע על הריח שלה. "אני יכול לנשום אותה שעות אחרי שאני מקלח אותה. זה הריח הכי טוב בעולם."
"מפחיד אותך לקלח אותה?"
אני שוקל את הגדרת המילה "פחד" לכמה שניות. הפחדים הכי גדולים שלי התגשמו אל מול עיניי בשבוע אחד, ויש אחד שאני עדיין לא מסוגל להתמודד איתו. "נראה לי שאני חסין כמעט להכל," אני ממלמל.
את המשך הנסיעה אנחנו עושים בשתיקה. בשפיים יש מסעדה לבנונית חביבה שזכורה לי לטובה מהימים בהם הייתי מתאמן עם נבחרת העתודה במכון וינגייט ומגיע לפה לעיתים קרובות אחרי הלימודים. אני מוציא את הסלקל ותום בתוכו מהאוטו ומעמיס את התיק של תום על הכתפיים שלי כשאנחנו הולכים לכיוון המסעדה. טליה מתכתבת עם מישהו ונראית שקועה בשיחה. היא לבושה בג'ינס ארוך בגזרה גבוהה בצבע כחול עמוק וחולצת בטן שחורה עם הדפס של יונים לבנות בתוך לב אדום. היא נועלת סנדלים שחורים עם פלטפורמה מקש ומסתדרת עליהם לא רע. אני מניח שיש לה איתם 1.70 בערך. היא מאופרת רק במסקרה שממש מגדילה לה את הריסים ואודם בגוון בורדו. היא תמיד נראתה יפה בעיניי. גם היום. השיער שלה עף עם הרוח החמה שמתחילה לנשוב עלינו. אני לא רוצה להפריע לה. היא גם ככה הולכת אחריי.
אנחנו יושבים אחד מול השנייה בתוך המסעדה, ואחרי שאני מזמין חזה עוף וטחינה אני מוציא את תום מהסלקל ומריח לה את הישבן.
"נו, עשתה קקי?" טליה חוזרת לחיים.
אני מציץ דרך מכנס החליפה שלה בכל זאת. "לא."
"טוב, החלפת לה לפני שעה בערך." היא עוד בוהה בתפריט.
"מה יש כל-כך מסקרן בטלפון שאת לא עוזבת אותו?" אני מרגיש לא מעודכן עם מה שקורה בחיים שלה, וזה מוזר. עד הלידה של תום ידעתי הכל על טליה. אני אפילו לא יודע אם יש לה עכשיו מישהו חדש או לא. "את יוצאת עם מישהו?" אני שואל בדריכות.
היא מרימה את העיניים שלה אלי ודופקת בי מבט של "זה לא עניינך". "מה זה משנה?" הטון שלה קר.
"התרחקנו קצת בגלל מה שקורה עכשיו בחיים של שנינו ו... אין כדורסל גם עכשיו..." אני נתקע עם המילים. טליה הופכת את הנייד שלה על השולחן, ואני מבסוט מכך. עכשיו היא תהיה מרוכזת בי. "את יודעת לקרוא אותי, טליושה. אני, לעומת זאת, לא מצליח לקרוא אותך היום."
"רק היום?" היא נראית לי גם כעוסה פתאום.
"מה קרה?" אני פוזל לרגע אל תום שמסתכלת עליי ומחייך אליה.
ואז אני מבין שלטליה נפל האסימון בכל מה שקשור אלי רומנטית. "יש לך משפחה כבר. אין טעם באמת לקשר שלנו."
"משפחה." אני מגלגל את העיניים.
"אתה באמת כל-כך קטן אמונה שסתיו תתעורר?" היא עושה פרצוף נגעל. "אני המומה ממך בקטע הזה."
אני רוצה לשאול אותה אם היא באמת האמינה שיהיה בנינו משהו מעבר לידידות, שנתפסה בעיניי כולם כמוזרה, אני יודע. אני רוצה לשאול אותה אם היא ויתרה עלי. מציאות לחוד, מחשבות לחוד. אני כמובן שותק וכשמגיעה המנה שלי, אני אוכל בשקט.
טליה לא מדברת איתי במשך כל הארוחה וגם הנסיעה עד לחנות. פתאום אני קצת מתחרט שביקשתי ממנה להצטרף אלי ליום הזה, למרות שהיא באמת עוזרת. גם בחנות, היא בחרה דברים כל-כך יפים ועדינים, ואני יודע שלא הייתי מסתדר בלעדיה. אני שובר את הדממה, שוב. "לא צריך בובות, יש בבית של ההורים שלי הרבה מתנות שהם קיבלו ובין היתר גם צעצועים. צריך כל מיני דברים של החתלה, לא? ואמא שלי אמרה משהו על משטח כשאני אקח את תום איתי למקומות בחוץ."
"שמתי כבר." היא מדברת בקול אדיש.
"בסך הכל שאלתי אם את יוצאת עם מישהו." אני מוריד את הראש אל תום כשאני מרגיש את השפתיים הקטנטנות שלה על החזה שלי. לבשתי חולצת וי שחושפת קצת ממנו והיא שמה אותן בדיוק ברווח הזה. התחושה הזו ממש נעימה. היא כאילו מנשקת לי את הלב.
אנחנו הולכים לקופה. טליה ממש רצה. אני לא מבין מה עובר עליה. כשאנחנו יוצאים חזרה למכונית, אני קולט שהיא בוכה. "איתי," היא אומרת ומגרשת את הדמעות עם היד שלה. "תלך להיות עם סתיו היום ואני אשמור על תום, בסדר? ההורים שלך יגיעו גם בסביבות שבע, לא? כמו שאמרת. בבקשה תלך. תתגבר על הפחד הזה שלך."
"אמרתי לך כבר, אני לא מסוגל." אני מתחיל לפעול כמו רובוט בכל מה שקשור ללשים את תום במכונית חזרה ולקשור את הסלקל למושב שלידי.
"אתה זוכר איך הקול שלך, המגע שלך עשה טוב לתום בימים הראשונים שלה בפגייה?" היא נעמדת לידי. "אני מתחננת. תלך. אתה צריך לשמוע איך אתה מדבר. איבדת תקווה ונכנסת חזק לדמות של האבא החד הורי."
האוכל מתחיל לעלות לי למעלה. אני מרגיש איך הבטן מתהפכת לי רק מהמחשבה לצעוד במסדרונות האלה שוב, לראות או יותר נכון לא לראות את סתיו מרב שהיא מוקפת במכשירים על הגוף שלה. כל החדר הזה שם נשמע כמו התזמורת הכי עצובה ששמעתי בחיים.
"בבקשה." טליה עוצרת אותי אחרי שאני סוגר את דלת המכונית במושב של תום ועומד לעבור למושב הנהג. "איתי, בבקשה."
אני מצליח לדחוף אותה ונכנס למכונית, מחכה שהיא תיכנס גם. היא נסערת, אבל יושבת במושב שלה מאחורה ומנגבת את הדמעות בלי לומר יותר כלום. אני מסתכל על תום, שמחזירה לי מבט שכל-כך חסר לי. בתוך תוכי אני מקווה לראות שוב את המבט הזה רק בגרסה המקורית שלו, ממי שהיא ירשה אותו ממנה. העיניים של טליה נפגשות עם שלי דרך המראה כשאני נוסע ברוורס. היא עוד בוכה. אני נושם נשימות עמוקות. "בסדר."

שלכת כותבת מהלב עקוב אחר שלכת
שמור סיפור
לסיפור זה 6 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
Yasmin Ilgaev
Yasmin Ilgaev
וואו, אין לי מילים לתאר עד כמה זה מושלם ומרגש. את מהממת.
הגב
דווח
Yasmin Ilgaev
Yasmin Ilgaev
מתי ההמשך?
הגב
דווח
שלכת כותבת מהלב
שלכת כותבת מהלב
תודה רבה
המשך בשבת
הגב
דווח
טען עוד 17 תגובות
כותבי החודש בספרייה
שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 32
יש לי הכל- פרק 32
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 31
יש לי הכל- פרק 31
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 27
יש לי הכל- פרק 27
מאת: שלכת כותבת מהלב
יש לי הכל- פרק 28
יש לי הכל- פרק 28
מאת: שלכת כותבת מהלב
מרתק
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מגע אסור- 39
מגע אסור- 39
מאת: shir shir
לפני שיהיה מאוחר
לפני שיהיה מאוחר
מאת: Mor B
אני מכורה
אני מכורה
מאת: Shir Mualem
סיפורים אחרונים
מגע אסור- 40
מגע אסור- 40
מאת: shir shir
הבחורה הזאת היא אני
הבחורה הזאת היא אני
מאת: Red Mayu
הרגש הכי כואב
הרגש הכי כואב
מאת: Shir Yanko
לעת פרידה
לעת פרידה
מאת: נועה אדלר
המדורגים ביותר
תסתכל לי בעיניים
תסתכל לי בעיניים
מאת: Yoav Rehavi
כבולה אליו
כבולה אליו
מאת: Lauren .
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
כשאלוהים לא מחזיר לך שיחות, ואז שוכב איתך
מאת: Nizan Zarotski
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov