כתוב כתוב
הירשם
down
התחבר
down
menu
Mypen home בית

המקום שלך לכתוב

magazine המגזין
library הספרייה
drawer המגירה
סיפורים קצריםסיפורים אמיתייםסיפורים בהמשכיםספרים
תגיות
כל התגיות
1 2 1

כמו ציפור את חופשיה - פרק 25

זה היה הזמן שלי לקחת צעד אחורה, פיזית ובעיקר נפשית.

ניגשתי לפקידה במיון נשים, קצת מפוחדת וקצת מתביישת. איך אני אמורה לספר לה למה אני פה?
"איך אפשר לעזור?"
היא הייתה קצת מבוגרת, לדעתי בין גילאי ארבעים עד חמישים. השיער הזהוב שלה היה אסוף בגומיה בצורה קצת מרושלת והיא לא הייתה מאופרת, אז היה נראה לעין שהיא עייפה.
הצצתי בתג שם שלה, קראו לה אסתי.
"אני צריכה רופא נשים"
"תעודת זהות בבקשה"
הוצאתי מהארנק גם את תעודת הזהות וגם את כרטיס קופת החולים שלי והגשתי לה.
לאחר כשתי דקות, היא החזירה לי את הכרטיסים וטופס מיון עם כל הפרטים שלי עליו, בצירוף מדבקות לבנות עם הפרטים שלי גם כן.
הלכתי לפי ההוראות שלה ישר עד הסוף, ימינה ואז עליתי במעלית לקומה השנייה.
פניה ימינה הביאה אותי למחלקת טראומה ופניה שמאלה הביאה אותי למחלקת נשים, אז פניתי שמאלה.
אחות חמודה ויחסית צעירה לגילה קיבלה אותי והובילה אותי לאחד החדרים. היא הושיבה אותי על כיסא ומדדה לי לחץ דם וחום, שניהם לטענתה היו תקינים.
אחרי כחמש דקות של המתנה מחוץ לחדר, הגיעה רופאה חמודה שהכניסה אותי חזרה פנימה.
התיישבתי מולה וחיכיתי שתסיים להקליד את מה שלא הקלידה. "כן, היי" היא חייכה "איך אני יכולה לעזור מיה?"
"זה בחיים לא קרה לי. אני ממש מתפדחת..." גיכחתי מתוך בושה "אני לא זוכרת אם הוצאתי את הטמפון או לא"
"תספרי לי בדיוק מה קרה"
"אני זוכרת ששמתי את הטמפון בערך בארבע בצהריים. ולפני שהגעתי הנה, רציתי להחליף אותו, אבל לא מצאתי. ניסיתי קצת לחפש אותו ולא מצאתי. אז באתי לוודא שהוא באמת לא בפנים"
"בסדר גמור" היא הקלידה עוד כמה דברים, כנראה את השיחה שלנו ולאחר מכן הפנתה אותי למיטת הטיפולים.
נשארתי עירומה בחלק התחתון ונשכבתי על המיטה עם הרגליים פשוקות.
"אז קודם נסתכל באולטרסאונד, נבדוק שהכל בסדר, אוקיי?"
הנהנתי.
"את לא בהריון נכון?"
הנהנתי לשלילה.
"מעולה. אז אני אשים לך על הרחם ג'ל, הוא יהיה קצת קר אז לא להיבהל"
הנהנתי שוב.
"הנה את יכולה לראות בעצמך" היא הצביעה על המסך "הכל נקי." היא אמרה בחיוך וניקתה ממני את הג'ל "עכשיו אני אחפור קצת עם האצבעות. אני אשתדל להיות עדינה"
הנהנתי. הייתי מבוישת מידי או מפוחדת מכדי לדבר. זה היה קצת מוזר לחוות את כל זה...
"נקי. עכשיו נסיון אחרון. אנחנו נחדיר את זה.." היא הראתה לי מן עמוד לבן כזה שניראה כמו ויברטור "ועם זה נדע בטוח"
"אוקיי.." אמרתי בחשש
אחרי כמה שניות מאוד ארוכות היא הכריזה בחיוך "אוקיי, אני שמחה להודיע לך שאין שום טמפון"
סוף סוף יכולתי לחזור לנשום! "איזה מזל"
"את יכולה להתלבש" היא חייכה אליי "ואז תחזרי לשולחן"
"אוקיי, אין בעיה, תודה רבה דוקטור" חייכתי אליה והתלבשתי במהירות
כשחזרתי לשבת היא מיד חייכה אליי ואמרה "את לא תאמיני כמה בנות מגיעות אליי עם הסיפור שלך. וזה תמיד קורה איכשהו החל מהשעה שמונה בערב והלאה"
"וואלה?" שמחתי לשמוע
"כן. ולרוב באמת אין להן טמפון. הן סתם שוכחות" היא אמרה בזמן שהמשיכה להקליד
"זה בחיים לא קרה לי.. אני בהלם"
"כן... טוב, תמיד יש פעם ראשונה. וזה אחלה סיפור לנכדים" היא אמרה לי בחיוך והושיטה לי דף "זה המכתב שחרור שלך. תדאגי רק להחזיר את זה לפקידה למטה כדי שתוכלי להשתחרר"
"תודה רבה דוקטור! וסליחה" אמרתי בחיוך "המשך ערב נעים" אמרתי ויצאתי מהדלת
יש! איזה כיף! לא יכולתי להפסיק לחייך בזמם שעיינתי בטופס...
"דניאל?!" לפתע קלטתי אותו מזווית העין. מה? הוא הגיע מהכיוון של מחלקת טראומה "מה אתה עושה פה?"
"מה את עושה פה?"
"אני שאלתי קודם!"
"באתי לבקר חבר.." הוא היה נשמע קצת מהוסס
ניסיתי לבחון אותו, כי לא כל כך האמנתי לו. "איזה חבר?"
"את לא מכירה"
"איך קוראים לו?" משהו הרגיש לי פישי ורציתי לדעת מה זה
"טוב. תבטיחי לי שאת לא מתחרפנת" הוא הביט בי במבט שלא כל-כך אהבתי
"דניאל... מה קרה?"
"אדם מאושפז פה"
"מה?!" אני חושבת ששמעו אותי בכל הקומה, התחלתי ללכת בהליכה מהירה לכיוון המחלקה "למה אדם מאושפז פה?"
"מיה חכי רגע!" הוא ניסה להשיג אותי
"דניאל באיזה חדר הוא?!"
הוא תפס את הזרוע שלי וגרם לי לעצור לרגע "מיה חכי שניה!" הוא לקח נשימה והמשיך "תירגעי רגע.." הוא לקח עוד כמה רגעים "הכל בסדר. יש לו פציעות ממש שטחיות. פשוט רצו להשאיר אותו עוד יום"
"איזה פציעות דניאל? ממה?" הייתי בסטרס! ממה אדם כבר יכול להיפצע ועוד להתאשפז בגלל זה?
"אני פשוט אקח אותך אליו.."
שתקתי והלכתי אחריו. הוא נעצר והצביע על חדר מספר 245. "זה שם, תיכנסי"
לא שאלתי אותו אם הוא רוצה להיכנס איתי. פשוט נכנסתי.
"נו דני הבאת לי את ה.. -" הוא ניראה כאילו ראה רוח רפאים
זה הוא. זה אדם. אני סוף-סוף רואה אותו מולי. כל הרגשות עלו לי בבת אחת.
סגרתי אחריי את הדלת והתקדמתי למיטה שלו. הוא היה לבוש בחולצה המכוערת הזאת של בית החולים עם יד חבושה שנתמכת בעזרת תחבושת סביב הצוואר שלו. היו לו גם כמה שריטות ופציעות יבשות על הפנים.
המבטים שלנו ננעלו. לא האמנתי שהוא כאן מולי, אחרי כל החודש הארוך הזה. כעסתי עליו. הבאתי לו בוקס קטן לתוך הבטן, כדי שיבין שאני כועסת. ברחה לי דמעה תוך כדי.
"אח!" הוא השתנק מעט ואז חזר להביט בי
"מה קרה לך?"
"תאונת אופנוע.."
"איזה אופנוע? ממתי יש לך אופנוע?"
"קניתי"
"מתי?"
"לפני שבועיים"
"למה קנית אופנוע?!" אשכרה התעצבנתי עליו, שהוא סיכן את עצמו ככה. כאילו הוא עשה את זה בכוונה..
"התחשק לי.."
הבאתי לו עוד בוקס קטן לתוך המותן
"תפסיקי להרביץ לי" הוא השתנק שוב
"תפסיק להיות שמוק" הדמעה זלגה מטה
היו כמה שניות של שקט, כשאנחנו לא מפסיקים להביט אחד לשנייה בעיניים. "בואי" הוא אמר לי ברוך ופינה לי מקום לידו, על המיטה שלו. עליתי בזהירות ונשכבתי לידו. נזהרת כדי שחס וחלילה לא אפגע לו ביד החבושה. לא היה לי נוח, אבל לא היה לי אכפת. רציתי רק לשכב לידו, להרגיש אותו, להיזכר בו. הוא כיסה אותי בשמיכה והתחיל ללטף אותי עם היד הפנויה שלו ונשק לי על המצח תוך כדי.
"איך ידעת שאני כאן?"
"לא דרכך זה בטוח" כן, תסלחו לי. עקצתי.
"מה ציפית מיה? שאני אצור איתך קשר, אחרי שהעפת אותי לאלף לעזאזל ואודיע לך שנפצעתי בתאונת אופנוע? זה אבסורד"
"אני ממש נבהלתי שדניאל אמר לי. רציתי רק לראות אותך"
"אז דניאל סיפר לך?"
"לא. אני גיליתי במקרה. הייתי פה ברפואת נשים ואז נתקלתי בו"
הוא שתק. אני שתקתי. היד שלו המשיכה ללטף אותי ואני לא רציתי שזה אי פעם ייגמר. התגעגעתי למגע שלו, התגעגעתי לכל כולו.
"מתתי לספר לך. אבל לא יכולתי, זה היה... טיפשי"
הרמתי את מבטי קצת, כדי שאוכל להסתכל לו בעיניים "התגעגעתי אליך"
"ראיתי אותך לפני שבועיים באבן גבירול שם. חצית בדיוק את המעבר חציה"
"ולא אמרת לי כלום?"
"הייתי על האופנוע" הוא אמר ואז המשיך "הסתובבת לאחור פעמיים אחרי שחצית. חשבתי שזיהית..."
אז זה היה הוא. אומנם לא זיהיתי, אבל הרגשתי שהוא מוכר. "מסתבר שלא.."
"נלחמתי בעצמי לא להתקשר אלייך באותו יום"
שמחתי שזה מה שהוא הרגיש. שתקתי. הקשבתי לדפיקות של הלב שלו, הן היו חזקות ומהירות, אני לא יודעת אם הוא היה מודע אליהן בכלל.
-
כרית לראש.
התעוררתי בגלל שקיבלתי כרית לראש מאדם. "משעמם לי אחי, תתעורר"
התיישרתי על הכיסא תוך כדי שניסיתי להשתלט על העיניים העייפות "יכולת להעיר אותי בדרך יותר עדינה אחי"
"לשלוח לך אס-אמ-אס של בוקר טוב עם אמוג'י של נשיקה? אני לא מבין.."
גלגלתי עליו עיניים. "אל תשכח שאני יד ימינך כרגע," גיחכתי "תרתי משמע"
"להזכיר לך ששברת את היד בפאנג'ויה אז לפני ארבע שנים?"
נזכרתי בזה, זה העלה לי מן זיכרון עצוב-שמח כזה וחיוך קטן.. למזלי זה היה היום האחרון של המסיבות, כמה שעות לפני שהיינו אמורים לחזור הביתה. רכבתי מסטול על אופניים, אני לא זוכר בדיוק איך זה קרה, אבל מצאתי את עצמי על הריצפה עם כאבי תופת ביד שמאל שלי (ואני שמאלי). חשבתי שניצחתי את הגורל ושאם לא שברתי או נקעתי עד עכשיו איזה איבר בגוף, כנראה זה לא יקרה לעולם - אז לא, אי אפשר לברוח מזה. באיזה שהו שלב בחיים, זה יקרה לכם.
ואדם היה שם, עשה בשבילי כמעט הכל (ולא רק בתקופה שהייתי עם יד שבורה). אז כנראה תורי להחזיר לו. "איזה כיף היה לנו שם, אה?"
"הזדקנו.." היה לו חיוך נוסטלגי על הפנים, עצוב-שמח
אחרי שתיקה ארוכה של כמה שניות התחשק לי קצת להתרחק מהחדר המדכא הזה עם כל המיטות חולים ומסכי הטלוויזיה בגודל עשר אינצ' ומוניטורים ומליוני חוטים, שאתה מפחד לעשות צעד לא נכון ובטעות לנתק אחד מהם "אני הולך להביא לי משהו לשתות, אתה רוצה משהו?"
"קולה ובמבה" הוא היה החלטי
"קולה ובמבה תקבל. כמה דקות" אמרתי ויצאתי מהחדר. קיבלתי בדיוק איזה הודעה מהמנהל שלי, חיפשתי ניסוח מתאים ואז תשומת הלב שלי התרכזה בקול המוכר שקרא בשמי בהפתעה
"דניאל?!" הרמתי את הראש שלי ממסך הפלאפון, מה לעזאזל היא עושה פה? "מה אתה עושה פה?"
"מה את עושה פה?"
"אני שאלתי קודם!"
ברור שהיא תהיה מעצבנת, למה ציפיתי? זאת סנופי.
לא יכולתי לספר את האמת, הייתי חייב לצאת מזה "באתי לבקר חבר.."
"איזה חבר?" היא נשמעה מפקפקת, כאילו לא הייתי אמין לגמרי
"את לא מכירה" זרקתי מיד, מקווה שזה יעזור להוריד אותה ממני
"איך קוראים לו?" היא לא התכוונה לוותר. לספר לה וזהו? הוא הרי לא באמת יכעס, זה יעשה לו רק טוב. אם כבר זה יעשה למישהו רע, זה לי, אני בעצם אזרוק אותה היישר ליד החבושה שלו.
"טוב. תבטיחי לי שאת לא מתחרפנת" הדבר האחרון שרציתי, זה שתתחרפן לי כאן ברחבי בית החולים
"דניאל... מה קרה?"
על החיים ועל המוות "אדם מאושפז פה"
"מה?!" זה היה חתיכת 'מה'! יש מצב ששמעו אותה גם למטה "למה אדם מאושפז פה?" היא שאלה בהיסטריה והתחילה ללכת בקצב מאוד מהיר, לא יודעת אפילו לאן
"מיה חכי רגע!" ניסיתי להשיג אותה
"דניאל באיזה חדר הוא?!"
תפסתי את הזרוע שלה וגרמתי לה לעצור "מיה חכי שניה!" לקחתי נשימה ארוכה לפני שהמשכתי "תירגעי רגע.." היא סתם בלחץ, רציתי להרגיע אותה. לא אהבתי לראות אותה ככה. את האמת גם קצת צבט לי, שהיא דואגת לו ככה. "הכל בסדר. יש לו פציעות ממש שטחיות. פשוט רצו להשאיר אותו עוד יום"
"איזה פציעות דניאל?
"אני פשוט אקח אותך אליו.."
היא באה אחריי שקטה ורגועה. נעצרתי מול החדר שלו והצבעתי עליו "זה שם, תיכנסי"
היא נכנסה, אפילו לא זכרה שאני שם.
באיזה שהו שלב הצצתי עליהם בלי שהם שמו לב. הם שכבו מחובקים על המיטה והוא שיחק לה בשיער. אני הייתי מיותר שם. לגמרי לגמרי מיותר.
הם נראו כמו זוג. זוג ממש יפה למען האמת. זה היה הזמן שלי לקחת צעד אחורה, פיזית ובעיקר נפשית.
-
"אתה חייב להפסיק לעשות את זה.." מלמלתי כשניקיתי את הרוק מהזווית של השפתיים.
"את מה?" הוא חייך עם הגומות המטריפות שלו. הוא ידע על מה אני מדברת.
"לא להעיר אותי ולחכות שאני אתעורר מעצמי"
הוא ליטף את פניי ברוך "אמרתי לך כבר, חזירי שינה הם מחוץ לחוק"
רציתי להביט בגומות שלו כל היום, כל הזמן. לעזאזל, הן מושלמות. המבטים שלנו ננעלו. רציתי לנשק אותו אבל הסרחתי מהפה. היה ניראה כאילו אדם גם נלחם בעצמו, מתאפק לנשק אותי, אבל אולי דמיינתי. אני נוטה לדמיין דברים הרבה בזמן האחרון. בכל מקרה, שברתי את הנעילה הזו של המבטים וחמקתי לכוך שלי - מתחת לסנטר שלו. לא רציתי להיכנס שוב למצבים לא נעימים. את האמת, התאפקתי לא לנשק אותו. מהרגע שנשכבתי לידו, יש בנינו הרבה איפוק.
"אני אלך לצחצח שיניים.."
לפני שהגוף שלי בכלל הספיק להגיב, הוא תפס את מפרק כף היד שלי "אל תלכי."
הסתכלתי לו עמוק לתוך העיניים, המבט שלו היה מתחנן. הפעם האחרונה שהלכתי לצחצח שיניים לא נגמרה טוב. הנהנתי בשקט וחזרתי להישען עליו.
"ספרי לי מה עבר עלייך בחודש הזה.." הוא ליטף את שיערי וגרם לכל נים ושריר בגוף שלי להשתחרר מרוב שהיה לי כיף
הדבר הראשון שעבר לי בראש זה לספר לו שלא הפסקתי לנסות לעקוץ כל פיסת מידע אפשרית מחשבון הפייסבוק שלו ושלא הפסקתי לקרא את ההודעות שלנו ושאפילו ניסיתי להיתקל בו במקומות יציאה שהוא אוהב לבלות בהם ושקיוויתי בכל כוחי שלא הכיר מישהי אחרת. אבל מה שבאמת יצא לי זה "לא הרבה"
"זה כל מה שאת משחררת לי?"
את האמת לא הבנתי למה הוא ציפה "זה בסך הכל חודש. לא השתנה כלום"
"הייתי חסר לך?"
למה הוא חייב.... כלעחגכלחעגכעחרןאחרלרלרפ! "שאלה הבאה"
"אין לי מה לשאול יותר"
כל הסיטואציה הזאת הרגישה קצת מוזר... הוא עדיין לא הפסיק את הנעים בשיער. "מה.. מה איתך?"
"הייתי באמסטרדם. קניתי אופנוע כמו שאת יודעת... והכרתי מישהי"
הגוף שלי התאבן. הגרוע מכל קרה. זהו, איבדתי אותו. היא בטח מעריכה אותו ואוהבת אותו, לא כמוני. היא בטח מאושרת. היא בטח... שתי שניות. זה כל מה שהיה לי בין תגובה לתגובה וכבר חשבתי אלף מחשבות בבת אחת.
"אבל זה לא עבד.."
נשמתי לרווחה. השתדלתי לנשום בלי שזה יהיה מורגש. "למה?"
"את באמת רוצה לדעת?"
לא יודעת. לא יודעת אם אני באמת רוצה לדעת. התשובה שלו מפחידה אותי, לכאן או לכאן. "ניראה לי"
"כי... היא לא את" הוא עצר את הנעים וחיבק אותי במקום "וכן, התגעגעתי"
מה אתה עושה לי אדם ג'ייקוב? מה אתה עושה לי.
ציפיתי שהוא ינסה לנשק אותי.. או משהו. אבל כלום. הכל היה אפלטוני לגמרי ואיפה שהו זה עיצבן אותי.
באיזה שהו שלב, שחררו אותו הביתה. הלכתי איתו.
"תשב ואל תקום" דרשתי אחרי שעזרתי לו להתיישב על הספה, אומנם הוא לא שבר את הרגל, אבל היא כאבה לו
"כן המפקדת" הוא אמר אחרי שכבר הסתובבתי
"להביא לך משהו לשתות?" שאלתי בזמן שחיפשתי מוצרים במקרר
"בירה, אם יש"
מצאתי הייניקן אחד, אז הבאתי לו וחזרתי למבטח.
שמעתי את הטלוויזיה מהסלון נדלקת, זה היה נשמע כמו משחק כדורגל. בטח שידור חוזר, כי זו לא הייתה שעה רגילה של משחקים בשידור חי.
בישלתי לנו פסטה ברוטב עגבניות, הכי פשוטה שיש וחיממתי שניצל של מאמא עוף, מעדן.
אחרי כחצי שעה בין הערבובים להצצות על השניצל, יצאתי לסלון עם שתי צלחות מלאות ובקבוק קולה. הרגליים שלו היו מונחות על השולחן והגב שלו דבוק לספה.
"זה מריח טוב" הוא חייך אליי, הוא ניראה רעב. שמחתי שהכנתי לנו קצת אוכל.
היד החבושה שלו הייתה יד ימין, לכן הוא לא יכל לאכול לבד, אז האכלתי אותו.
ליפפתי את הפסטה סביב המזלג והגשתי לו לפה.
"אני מרגיש כמו ילד קטן" הוא אמר בין הלעיסות "זה מתסכל"
ליפפתי עוד פסטה "רק לכמה ימים.."
הוא לא הגיב, רק המשיך לאכול. מידי פעם ניגבתי לו את הקצה של השפתיים במפית, כי הרוטב נמרח לו.
המבטים שלנו ננעלו לפתע. המשכתי להחזיק את הצלחת בידי, אך הנחתי את המזלג בתוך הפסטה. "אני עלול להתרגל לכל זה" הקול שלו היה רך ורציני, אך עם זאת, חיוך קטן ניכר על שפתיו. הוא כאילו קרא את המחשבות שלי, כי זה בדיוק מה שעבר לי בראש. זה היה יכול להיות משהו מאוד נחמד להתרגל אליו.
"אולי אני רוצה שתתרגל.." העיניים שלו נפערו בתגובה למה שאמרתי. הנחתי את הצלחת על השולחן, ממשיכה להביט בו, מחכה לאיזה שהי תגובה מילולית. הלב שלי דפק כמו משוגע, הגוף שלי התחיל לשדר גלי חום לכל מקום, אני חושבת שהיו לי תסמינים של התקף לב.
הפעם זה הוא ששבר את הנעילה של המבטים שלנו וחזר לצפות במשחק, לוגם מהבירה כאילו לא אמרתי שום דבר, כאילו לא עשיתי צעד משמעותי בחיים שלי, כאילו לא חשפתי את הלב שלי לעיניו.
זאת לא התגובה שציפיתי לקבל, דמיינתי את זה אחרת בראש שלי. בראש שלי, הוא לקח את הצלחת מהיד שלי בעזרת היד הבריאה שלו ומשך אותי אליו לנשיקה עוצמתית וסוחפת. הרגע התלהט והיינו שנייה לפני סקס לוהט, עד שעצרתי אותו כי לא רציתי שיכאיב לעצמו (פיזית). אבל כבר אמרתי שאני נוטה לדמיין הרבה דברים בזמן האחרון.

חולמים לצאת לאור? שיתוף פעולה בין mypen להוצאת ספרי ניב יכול להגשים לכם את החלום!

JOHN SMITH עקוב אחר JOHN
שמור סיפור
לסיפור זה 7 תגובות
שלח תגובה
אני מסכים ל תנאי השימוש
שי מצפה
שי מצפה
שיבריא
הגב
דווח
guest
איזה פרק יפה.. חבל שהיא א יכולה להיות עם שניהם.. אני מאוהבת בשניהם
הגב
דווח
JOHN SMITH
JOHN SMITH
חחחח כן אה?
הגב
דווח
טען עוד 13 תגובות
כותבי החודש בספרייה
JOHN SMITH
כמו ציפור את חופשיה - פרק 27
כמו ציפור את חופשיה - פרק 27
מאת: JOHN SMITH
כמו ציפור את חופשיה - פרק 21
כמו ציפור את חופשיה - פרק 21
מאת: JOHN SMITH
כמו ציפור את חופשיה - פרק 24
כמו ציפור את חופשיה - פרק 24
מאת: JOHN SMITH
כמו ציפור את חופשיה - פרק 22
כמו ציפור את חופשיה - פרק 22
מאת: JOHN SMITH
קומדיה
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
סתמי ת'פה יא בת זונה! אני אוהב אותך.
מאת: Eltchin's Emotions
לא מתנצלת
לא מתנצלת
מאת: Shir Levi
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
לפני חצי שנה מתתי, ולא משנה מה הרופאים אומרים.
מאת: Nizan Zarotski
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
בטוחה שתבין 'מלך שלי'.
מאת: C Y
המדורגים ביותר
ואהבתי את שתיהן
ואהבתי את שתיהן
מאת: Rotem Matarasso
אהובה שלי אני מצטער
אהובה שלי אני מצטער
מאת: Nicole Denisov
יש לי חברה שמנה.
יש לי חברה שמנה.
מאת: Eltchin's Emotions
בוא פשוט נשכב עכשיו
בוא פשוט נשכב עכשיו
מאת: Elinor Shema
מומלצים מהמגזין
חוטיני אדום
חוטיני אדום
מאת: דנה לוי
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מבוא לתורת הגבר פרק 1
מאת: Avrahami Amitay
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
אין לך מושג בכלל מה זה אישה
מאת: Avrahami Amitay
שֶׁקֶר או אֶמֶת
שֶׁקֶר או אֶמֶת
מאת: Roi Jan